כשם שעשינו לפני שסיפרנו את תולדות היהודים בספרד נציג גם כאן בקצרה את ההיסטוריה הכללית של מרוקו קודם שאנחנו מספרים את קורות היהודים  ובהם בני משפחת הכהן סקלי שחיו בה מאז פרעות קנ”א ועד העלייה לארץ.

מרוקו – תעודת זהות

אוכלוסיה : 33,000,000
שטח: 446,000 קמ”ר
(לא כולל סהרה המערבית)
עיר בירה: רבאט
מטבע: דירהאם
דת: איסלאמית סונית

העת העתיקה

השם מרוקו מקורו בשמה של העיר “מרקש” בירת מרוקו לשעבר, שפירושו הוא “ארץ האלים” בשפתם של הבֶּרְבֶּרִים תושביה המקוריים של מרוקו. המונח “ברברי” איננו שם של לאומיות, אלא כינוי מבזה שניתן לתושבים הילידים שאכלסו את צפון אפריקה מראשית ההיסטריה המתועדת.
שבטי הברברים שהיו מסוכסכים ביניהם לעתים קרובות ידעו להתאחד כדי להדוף פולשים זרים אך האיחוד היה קצר מועד ומעולם לא הגיע לכדי הקמת מדינה משלהם. הם הצליחו לשמר את תרבותם ושפתם למרות הפלישות התכופות לארצם. לפני הפלישה המוסלמית לצפון אפריקה, פלשו אליה הפיניקים, היוונים, הרומאים, הוונדלים והביזנטים.
במחצית הראשונה של האלף ה-1 לפה”ס חדרו הפיניקים לצפון אפריקה והתישבו בערי החוף שבהם הקימו ערי מסחר, (מספר ישובים ובהם מוגדור היו מושבה פיניקית עוד במאה ה-6 לפה”ס). בסמוך למאה ה-5 לפה”ס הרחיבה קרתגו הפיניקית את ההגמוניה והיא כללה את רובה של צפון אפריקה. הם פיתחו יחסי מסחר עם השבטים הברברים ששלטו בטריטוריה הפנימית ושילמו להם מס שנתי כדי להבטיח שיתוף פעולה מצדם לניצול חומרי הגלם.
הרומאים הגיעו לצפון אפריקה במאה ה-1 לפה”ס ושלטו בה עד אמצע המאה החמישית, הם ייסדו שם פרובינציה רומית שלה קראו בשם מאוריטניה. למרות התקופה הארוכה של השלטון הרומאי, רק חלק מהברברים נטמעו בחיים האימפריאליים ואילו הברברים (והיהודים) של האזורים ההרריים והסהרה נשארו אוטונומיים.
עוינות ברברית כלפי רומא הקלה על הכיבוש הונדלי (שבטים גרמנים) של צפון אפריקה, עם זאת, הם נאלצו להיאבק ללא הרף נגד הברברים. עם הזמן הונדלים נטמעו הונדלים באוכלוסיה המקומית ונחלשו.
באמצע המאה ה-6 הגיע תורם של הביזנטים שכבשו מחדש את צפון אפריקה ושלטו במשך כמאה שנה (531-642), ראשי השבטים המקומיים התנגדו לביזנטים ולחמו בהם ללא הרף.

ערים במרוקו

התקופה האיסלמית עד השלטון העלאווי

ראשית האיסלם במרוקו

עם מותו של הנביא מוחמד בשנת 632 לספירה שלטו המוסלמים בחצי האי ערב. היורש (ח’ליפה) הנבחר היה אָבּוּ בָּכָּר (שלא היה מקובל ע”י השיעה שיצרו סיעה מתבדלת) ואחריו קיבל את תואר הח’ליפה עומר אל ח’טאב.
לקראת אמצע המאה השביעית יצא עומר למסע כיבושים נרחב שבמהלכו כבש את פרס, המזרח התיכון ומצרים.
עבד אל מאליק שהיה החליף החמישי, שהמשיך את מסע הכיבושים (והוא גם זה שהקים את כיפת הסלע בירושלים), התקדם מערבה כדי לכבוש את איפריקיה (שנת 695) שנודעה בשם “מגראב”, שבה נתקלו המוסלמים בהתנגדות קשה מאוד מצד השבטים הברברים שלהם הייתה מסורת ארוכה של עצמאות ואוטונומיה ומאבקים קשים כנגד הפולשים.
בראש ההתנגדות לפולשים המוסלמים בעת שהגיעו אל המאגראב עמדה המלכה הברברית דהיה אל-כהינה, שתיכנס להיסטוריה כשליטה ולוחמת נועזת, שסירבה להתכופף בפני הכובשים המוסלמים האימפריאליים והצליחה להביס אותם.
לנו באתר זה יש עניין מיוחד בדהיה אל-כהינה שעפ”י ההיסטוריון נחום סלושץ הייתה צאצאית למשפחת כהנים ועליה נספר באריכות בדף המיוחד שהקדשנו לה. 
מצפון אפריקה המשיכו המוסלמים וכבשו את ספרד וחלקים מאירופה. הכיבוש האיסלאמי הביא אתו לארצות המאג’רב של צפון אפריקה את התרבות הערבית ואת האיסלאם. מרוקו נוהלה ע”י שליטים ברברים מקומיים שמונו ע”י המוסלמים והאוכלוסיה הברברית נדרשה לשלם מס למוסלמים הכובשים. המוסלמים המירו את דתם של הילידים הברברים אך השבטים הברברים המשיכו לשמור על אורח החיים והמסורת שלהם כפי שעשו גם בתקופת הנוצרים.
בשנת 740 מרדו הברברים בשלטון המוסלמי שלא הצליח לייצב מחדש את השליטה שלו, מרוקו הפכה לאוסף של שבטים ומדינות עצמאיות קטנות, חלק מהם קשורים לכתות איסלאמיות קיצוניות וחלק עם כתות שממזגות בתוכן שילוב של אמונות שונות. מהאנדרלמוסיה שנוצרה צמחה כת ברברית דתית קיצונית שבהמשך השתלטה על מרוקו ואף פלשה לספרד ואילו הברברים עיצבו גרסה איסלאמית משלהם.

השושלת האידריסית 788-974
ההיסטוריה של האידריסים במרוקו התחילה כאשר אידריס הראשון שהיה מצאצאיו של עלי חתנו של מוחמד נמלט למגראב מרדיפות השליטים הסונים מבית עבאס. במרוקו הוא זוכה לתמיכה של הברברים שקודם לכן היו כפופים לשליטה עבאסית והוא מוכרז כאימאם. הוא בונה את העיר פאס שיורשו יהפוך אותה לבירת האידריסים. לאחר מותו (הורעל ע”י עבאסים) יורש אותו בנו אידריס השני שמצליח להפוך את מרוקו לממלכה של האידריסים. הוא מגדיל את השפעת הערבים על חשבון הברברים ע”י הזמנה של ערבים מתוניסיה וספרד למרוקו. אחרי מותו של אידריס השני השטח של מרוקו מתחלקת בין הבנים שלו כאשר הבכור מקבל את פאס. החל משנת 868 מרוקו עברה סדרה של מאבקים בין השבטים הברבריים לשלטון האידריסי כאשר עיר הבירה פאס נכבשת ונכבשת מחדש ע”י הברברים והאידריסים. בשנת 927 הברברים משבט מיקנסה הפועלים מטעם בעלי בריתם הפאטימים מדיחים את האידריסים מהשלטון. ניסיון של האידריסים לשחזר את בסיס הכוח שלהם מביא להדחתם הסופית ע”י ח’ליפות קורדובה בשנת 985. לאחר שהשושלת האידריסית הודחה היה מאבק ממושך בין השושלת הפאטמית, ח’ליפות קורדובה והברברים (שלעולם אינם מרפים).

השושלת הפאטאמית 1060 – 900
מוצאם של הפאטמים הוא בשושלת שיעית שהתקיימה בסוריה. הפאטמים לא הצליחו להקים ח’ליפות חוץ מאשר בתחילת המאה העשירית כאשר הם כבשו את איפריקיה (תוניסיה של היום). מאיפריקה הם המשיכו ופלשו למרוקו. במרוקו השלטון נקטע מפעם לפעם והוא עבר בין שליטים פאטימים, שליטים מקוריים שמשנים את נאמנותם ללא הרף וקבוצות אחרות. בשנת 965 פלש הח’ליף הפאטימי למרוקו והצליח לייצב את השלטון אבל זמן קצר לאחר מכן הם העתיקו את האימפריה שלהם לקהיר והטילו על שבט ברברי מאיפריקי (הזירידים) להשגיח על המושבות המג’רב שבשליטתו. הזירידים לא הצליחו למנוע את התפוררות השלטון שנפל לידיהם של מספר מושלים שחלקם היו קשורים לח’ליף של קורדובה. האומנות הפאטימית ידועה בעושרה המיוחד, עיטורם פרחוניים עם גבעולים מתפתלים, דמויות ריאליות של בעלי חיים וריקודים המתארים צייד.

השושלת הברברית 1549 – 1060
השושלת הברברית שהחלה עם כיבוש המג’רב בידי המוראביטון בשנת 1060, כללה למעשה מספר שושלות ברבריות ששלטו במרוקו עד לשנת 1549 כאשר עלי אבו חסון שליט הווטסים שהיו תת השושלת הברברית האחרונה נוצח ונהרג בקרב טלדה בידי השושלת הסעדית. תתי השושלות הברבריות התבססו על קונפדרציות שבטיות מונהגות בידי רפורמטורים דתיים. במהלך שלטונן של השושלות הברבריות מרוקו הגיעה לשיא עוצמתה. האוכלוסיה הברברית חשה תחושה של זהות ואחדות פוליטית לראשונה בהיסטוריה שלה, אבל למרות כל זאת אף אחת מהשושלות הברבריות לא הצליחה להוציא את העם הברברי אל מחוץ למעגל השבטי ולא הצליחום ליצור זהות אחידה לברברים.

השושלת האלמורבידית (מוראביטון) : 1147 -1062
מקורם של האלמורבידים בתנועה דתית שנוסדה ע”י שבטים ברברים מדרום סהרה. לבקשתו של אחד ממנהיגי השבטים הברברים הגיע המטיף עבדאללה אבן יאסין להטיף לרפורמה דתית. הוא קיבץ סביבו את אנשי השבט וכרת ברית עם שבט חזק נוסף ואז יצא למסע כיבוש בעקבותיו האלמורבידים בנו אימפריה שהשתרעה לאורך  3000 ק”מ וכללה את המג’רב ואת אל אנדלוס שבספרד, הם קבעו את הבירה שלהם במרקש. אחרי תקופת שלטון קצרה הם לא הצליחו לדכא מרד של השבט הברברי אלמוואחידון וזה קרה דווקא כאשר הם היו בשיא כוחם.

השושלת האלמוחדית: 1242 -1147
מקורם של האלמווחידון באזור ההררי של האנטי אטלס והאטלס הגבוה. הסיפור התחיל עם מטיף משפטן בשם עבדאללה איבן תומארת שמחה נגד המורביטון ודרש רפורמה דתית שבבסיסה חזרה למקורות האיסלאם. הוא איגד סביבו קבוצה של תומכים שתחילה במאבק מול האלמורבידים. ירש אותו לאחר מותו  עבד אל מועין שהוכיח את עצמו כמצביא גדול וכבש את השלטון במרוקו מידי המוראביטון. הוא הכריז על עצמו כח’ליף והמשיך במסע הכיבוש וכבש את מרקש מידי האלמורבידים בשנת 1147 ובעקבותיה את המג’רב כולו (1159) ואת אל אנדלוס.  השליטים של האלמווחידון שהכריזו על עצמם כח’ליפים ערערו על הסמכות של העבאסים. השליטה של האלמווחידון באנדלוסיה נמשכה עד 1212. במרוקו התחילו מרידות של שבטים ברברים אשר הביאו לעלייתם של המרינידים (1215). האלמוחידים נשארו למעשה רק במרקש ולאחר שאחרון השליטים שלהם נרצח שם שלטו המרינידים על כל מרוקו.

השושלת המרינית: 1465 -1244
מוצאם של המרינים הוא בשבט ברברי שהגיע למרוקו מאלג’יריה אחרי ששבט בדואי פלש לשם. כשהם הגיעו למרוקו הם קיבלו את מרותם של האלמוואחידים. הם התחילו לראות את עצמם כשולטים לאחר שהם הוכיחו את תרומתם הגדולה כשהם הצטרפו לאלמוואחידים בקרב אלרקוס שבו הביס אבו יוסף האלמוחידי את אלפונסו השמיני מלך קסטיליה. המרינים יצרו מתיחות עם האלמוחידים כאשר הם התחילו להטיל מיסים על קהילות בצפון מזרח מרוקו. מעת לעת יש קרבות ביניהם ובאחד מהקרבות האלה (1217) הם הובסו ונסוגו להרי הריף שבצפון מרוקו שם הם קבעו את מושבם. עם הזמן השושלת האלמוחידית הלכה ונחלשה אחרי שהם ספגו תבוסות ואיבדו שטחים מול הנוצרים בספרד. המרינים ניצלו את חולשת האלמוחידים ובמהלך השנים 1244 ועד 1248 הם השתלטו על מספר ערים גדולות. תחת שלטון המרינים העיר פאס הגיעה לשיא התפתחותה התרבותית. הם הצליחו להדוף פלישה נוצרית מקסטיליה בשנת 1267 והרחיבו את שטחי הכיבוש שלהם עד לטריפולי. הדעיכה של השושלת המרינית החלה כאשר הם נאלצו לסגת מאל אנדלוס בעקבות תבוסה שנחלו בקרב מול הקשטיליאנים ובהמשך להן אובדן של שטחים באיפריקיה בעקבות מרד של שבטים ערבים.
אחרון השליטים המרינים היה עאבד אל חאק השני שמונה לסולטן בגיל שנה, ומי ששלט בפועל בזמן שלטונו היו הווטאסים שהייתה להם קירבה משפחתית למרינים שבעקבותיה הם מונו לתפקידי שלטון בכירים (ווזירים). כאשר לא הצליח להחזיר את השלטון לידיו הוא טבח בהם.
בשנת 1465 כאשר עבד אל חאק השני נמצא מחוץ לעיר פאס פרץ נגדו מרד בתואנה שהוא הפקיד כוח רב בידי הווזיר היהודי שלו שהיה אתו מחוץ לעיר ומשהם שבו לעיר הם נרצחו. בעקבות המרד כל יהודי פאס נטבחו ופרט לאחד עשר מהם לא נותרו ממנה שרידים.

השושלת הוואטסית: 1554 -1472
כמו המרינים מוצאם של הוואטסים בשבט ברברי שהגיע מאלג’יריה. מייסד השושלת ששלטה במרוקו היה אבו עבדאללה מוחמד אבו שייח שהיה היחיד ששרד אחרי הטבח שטבחו בהם המרינים, בעקבות הכוח שצברו בזמן שהם עצמם, היו עסוקים בהדיפת פלישות נוצרים מספרד ובעזרה לממלכת גרנדה המוסלמית בבלימה של הריקונקיסטה הנוצרית. מוחמד אבו שייח הקים את הממלכה שלו בפאס והוא שלט רק בחלק הצפוני של מרוקו, הדרום התחלק בין מספר נסיכויות. הוואטסים לא הצליחו להדוף פלישות של הפורטוגלים ששלטו במספר ערי חוף ובמקביל השתלטה השושלת הסעדית על מרקש והפכה אותה לבירתה.
בקרב טאדלה שנערך בשנת 1554 בין אחרון השליטים הוואטסים לשליט הסעדים השייח מוחמד איבדו הוואטסים את פאס ותלמסאן והם נמלטו ממרוקו.

2.2.5 : השושלת הסעדית 1659 – 1549
הסעדים הם שושלת ממוצא ערבי שייחסה את מקורה לפאטמה בתו של מוחמד ובעלה הח’ליף עלי איבן אבו טאלב. משנת 1509 ועד 1554 הם שלטו בחלקה הדרומי של מרוקו. ההישגים העיקריים בתקופת שלטונה של השושלת הסעדית היו הרחקה של הפורטוגלים שפלשו למרוקו בשנת 1541 והניצחון עליהם בקרב קאסר אל קביר בשנת 1578. אחרי מותו של אחמד אל מנסור (1603) ששלט בעוצמה והיה השליט המפורסם ביותר של השושלת הסעדית  השתררה אנרכיה מוחלטת. שליטים יריבים שכל אחד מהם טען לכתר נאבקו זה בזה. הסעדים לא הצליחו להחזיר לעצמם שטחים שנכבשו והשליטה בהם התחלקה בין שליטים רבים שהבולטים שבהם היו העלאווים.

2.2.6 : השושלת העלאווית – משנת 1664 ואילך
העלאווים היו במקורם ילידים של דרום מרוקו. התנגדותם של העלאווים לשלטון הסעדים הייתה הגורם המרכזי לאנרכיה ששררה לאחר מותו של אל מנסור. השליט הראשון מוחמד ה-1 (מולאי עלי שריף) שלט בתאפילאלת וחלקים בדרום מרוקו. בנו מולאי מוחמד ה-2 הרחיב את שלטונו לאזור הסהרה ובשנת 659 הודח השליט הסעדי האחרון. איסמעיל איבן שריף שמלך החל משנת 1679 הוא זה שהתחיל במאבקים כנגד כוחות זרים (עותומנים, אנגלים וספרדים) ותוך כדי מלחמות בשבטים ברברים מקומיים שגילו התנגדות הצליחה השושלת העלאווית לקראת סוף המאה ה-18, בזמן מלכותו של מוחמד השלישי לאחד את מרוקו לממלכה אחת.

לקראת סוף המאה ה-19 מרוקו יצאה למלחמה נגד ספרד ובמקביל הצרפתים הצליחו לבסס את השפעתם על מרוקו. גרמניה ניסתה למנוע את ההשפעה הצרפתית הגוברת והיא הכריזה שהיא מעוניינת בעצמאותה של מרוקו דבר שהוביל למשברים בינלאומיים. משבר טנג’יר (1905) שבסופו נחתם הסכם שאיפשר לצרפת להחזיק נקודות מפתח במרוקו ומשבר אגדיר שגם הוא התרחש על רקע הדאגה של גרמניה מביסוס השליטה הצרפתית על מרוקו. לבקשתו של הסולטן תפסו הצרפתים את השלטון על עיר הבירה. בסופו של דבר הסכימו הגרמנים לשליטה צרפתית במרוקו (בתמורה לקבלת הרפובליקה של קונגו מידי הצרפתים).

בשנת 1912 חתמה צרפת על הסכם פס אשר הפך את מרוקו למדינת חסות של צרפת בתמורה להגנה מפני האיום הגרמני (שרק שנה קודם הנחיתו כוחות באגדיר). תקופה זאת של שלטון החסות הצרפתית (תקופת הפרוטקטורט) נמשכה עד לשנת 1956 כאשר לאחר מאבק קשה קיבלה מרוקו את עצמאותה.
בשנת 1958 הצטרפה מרוקו לליגה הערבית.

 

מוחמד החמישי מת בשנת 1961 ובנו חסאן השני שירש אותו ישב על כס השלטון במשך 38 שנים ברציפות. המלך החדש דגל בשלטון ליברלי יותר מזה של אביו ושם דגש על הפיתוח הכלכלי.
בשנת 1962 הוא התיר את עליית היהודים לארץ. מוחמד השישי המלך שמאז שנת 1999 נודע במדיניות חברתית שמשקפת גישות מודרניות יותר בתחום מעמד האישה וחוקי משפחה.
בשנת 2011 התחיל גל מחאות העממיות שזכו לכינוי “האביב הערבי”,
המחאות גרמו למהפכות שלטוניות ומלחמות אזרחים עקובות מדם ואולם מרוקו שרדה את המחאה מבלי שהיה צורך אפילו להשתמש בכוח לדיכוי המהומות.