העיירה דבדו
תולדות היישוב היהודי
ציוני דרך
ייחודם של יהודי דבדו
על המוצא הסיביליאני
רבנים בדבדו
תמונות עם חזון
דבדו בסרטוני יוטיוב 
ולקינוח – מודעת דרושים, תמונות עם חזון וכמה סרטונים

 

העיירה דֶבְּדוּ

דבדו היא עיירה במזרח מרוקו שבה כ-5000 תושבים. התפרסמה בקהילה היהודית שהתגוררה בה ונקראה גם בשם עיר הכהנים.
בתי האב היהודיים הראשיים בדבדו היו: מרציאנו, בן חמו, מרעילי, ענקונינה, בן סוסאן, בן גיגי, ומשפחות כהן-סקלי. כל התיאורים שקראתי או שמעתי על דֶבְּדוּ מדגישים את הקסם המיוחד שלה, את נופיה המרהיבים ואת האווירה המיוחדת ששוררת בה. הנה למשל תיאור מתוך רשמי מסע של נסים קריספיל שטייל שם. “אמרו עליה שהיא “ירושלים הקטנה” ושכהנים שגלו אחרי חורבן הבית הראשון מצאו בה מפלט. ספרו על מעיין שמימיו קרירים ומי שלא לגם מהם, לא לגם מים חיים מימיו. אמרו שגינות וגנים עוטרים לה וגם הרים סביב לה. האמירות הללו חלחלו לתודעתי כילד וצפנתי אותם בתיבת המסעות הדמיונית שלי”. עם הזיכרונות האלה הוא יוצא למסע לדֶבְּדוּ בשנת 1996 והוא מתאר: “… בינות לגינות שְלָחִין ומטעי פרי היא קורנת ברעננותה ובשכשוך פלגי מעיינותיה, כזאת היא, עולה ביופייה על הדמיון שצפנתי בתודעתי”.
צריך לראות כדי להאמין שהתיאורים המפליגים בשבח נופיה הקסומים של דבדו נאמנים לאמת אז הנה לכם טעימה קטנה ממראות העיירה וסביבותיה

לאחרונה יצא דויד (הבן של עליזה) עם אשתו וילדיו למרוקו לטיול משולב במסע שורשים. הם נהנו, התפעלו והתלהבו מנופים עירוניים, הרריים ומדבריים רבים, אבל הביקור בדֶבְּדוּ היה משהו מסוג אחר, קסום ומרגש, נופים ציוריים, מראות קדמוניים, אנשים לבביים שממשיכים לכבד את היהודים שחיו בה ואת בתי הקברות ובתי הכנסת שלהם. מקום שובה לב שבכל נשימה אתה שואב לתוכך פיסה מההיסטוריה.

זהו המקום שבו אתה יכול לחוש ולגעת בשורשי אילן היוחסין של הכהן סקלי הכי עמוק שאפשר להגיע.
את המשך התיאורים המרהיבים על החן המיוחד של דֶבְּדוּ נותיר ל”רשמי מסע” אחרים שעוד יבואו וזה המקום להודות אל מי שיותר מכל אדם אחר בדורנו מזוהה עם המורשת של יהודי דבדו- הרב ההיסטוריון והגנאולוג אליהו רפאל מרציאנו אשר מאז היותו עלם מקדיש ימים כלילות לחקר המורשת של יהודי דבדו. המחקרים שערך והספרים שכתב היו הגורם המניע הראשוני לעיסוק בענייני המורשת וספקו לנו מידע שקשה להפריז בחשיבותו לפרויקט שלנו.

 לצפייה במצגת דבדו  לחצו כאן

 

תולדות היישוב היהודי

גזרות קנ”א שבעקבותיהם הגיעו מגורשי סיביליה ובהם בני משפחת הכהן סקלי התרחשו בתקופת שלטונה של השושלת המרינית במרוקו שיחסה ליהודים היה טוב במיוחד. הרב שלמה הכהן אצבאן (הרש”ך) מספר בקונטרס “יחס דבדו” כי:
“האדון המושל בצדק ואוהב האמת האדון הקפיטאן דולו ציווה עלי להבין ולחקור באיזה זמן נתיישבה עירינו זאת דובדו יע”א” …….”ולעשות רצון האדון המושל חפצתי ויגעתי וחיפשתי ומצאתי……”.
הרש”ך חוקר שטרות קנין ומכירה עתיקים, שטרי כְּתוּבָּה, תקנות שתקנו חכמים מדבדו, והוא מנתח את לשונם של בני הקהילה “שהם מדברים באיזו מילות ושמות שרישומן ניכר שהם לשון ספרד כמו הכתונת שבלשון ערב קורין אותה קשאבה ואנו קורים אותה קמג’א ……” והוא מגיע למסקנות שהכהן סקלי הגיעו למרוקו מסיביליה ” ונמצא שדובדו הייתה מיושבת .. קרוב לזמן גירוש קשטילייא שהיה בשנת רנ”ב (1492)”. עוד הוא כותב “שאפשר שגולי סיביליה הם תחילת יישוב עירינו דובדו, והוא מעלה את האפשרות שבזמן ההוא הייתה מחלוקת בין הערבים וברברים עם הספרדים, וכשגלו היהודים מעיר סיבילייא קבלום הערבים בסבר פנים יפות והניחו להם לבחור לשכון במקום אשר ירצו”.
למסקנה של הרש”ך יש ראיה ברורה ממכתב ששלחו ראשי הקהילה לחכמי פאס.. “זאת לדעת רבותי קרוב למאה שנה משיצאו אבותינו מדבדו…ובשנת ת”ן חזרנו בפקודת המלך ירום הודו לדבדו…וכעת נספר לכבודכם פרשת בית הכנסת הנ”ל, אבותינו ספרו לנו ששם היו אבות אבותינו מתפללים כאשר קהילת דבדו הייתה רבתי …”, ממכתב זה עולה כי בשנת ש”ן (1590) עזבו יהודי דבדו את הקהילה ובשנת ת”ן (1690) שבו אליה, ואם נניח שיהודים חיו בדבדו לפחות חמישים שנה בטרם עזבו אותה בשנת 1590 הרי שיהודים התיישבו בדבדו לפני שנת ש’ (1550).
בספרו “תולדות היהודים באפריקה הצפונית” כותב ההיסטוריון חיים הירשברג על פורטוגזי אלמוני שמזכיר בשנת 1596 את הימצאותם של “יהודים רבים” בדבדו.
החוקר נחום סלושץ ערך בדיקה של כתובות על מצבות בשניים משלושת בתי העלמין היהודיים שבדבדו והוא מגיע למסקנות דומות לגבי תחילת היישוב היהודי בדבדו.
עפ”י סלושץ המצבה הקדומה ביותר של יהודי שנמצאה בדבדו היא של חכם בשם ר’ יוסף בן שמעון הכהן סקלי שנפטר בשנת תפ”ד (1729).
במקום אחר מנתח סלושץ את החיבור של הרב אבנר ישראל צרפתי “יחס פאס” שבו הוא מספר על הפרעות של שנת 1465 וכותב “… הישמעלים הרגו ביהודים כרצונם…. קהל קדוש שבלא הוא כה מיוחד ומיוחס עד שהוא קהל בפני עצמו בתוך קהל פאס”. סלושץ טוען שקהל “שבלא” הוא קהל הכהן סקלי מבני כהני סיביליה שגלו לפאס והוא מוסיף שלאחר שנמלטו, רבים מהם הגיעו לדבדו.
לעניין המוצא הסיביליאני של הכהנים מדבדו כותב הרש”ך, “ועוד מצאתי שטרות רבים אשר בהם כותבים שם העיר בשם שיביליה במבוי היהודים, ובשטרי מקנה הגנות והשדות היו כותבים שמשקין אותם ממעין שיביליה.” והוא מגיע למסקנה “עתה ידעתי כי הכהנים אשר בקהלתנו…… הם יצאו מגולת שיביליה … שרבים מהגולה של שנת קנ”א, באו לדבדו והם בעצמם מעידים שהמה מגלות שיביליה ועשו זכר לגלותם שלא תשכח וקראו שם העיר שיביליה לאות ולעד לזרעם אחריהם שלא תשכח”.
לצפייה בסרט יוטיוב “היהודים של דבדו” :  “les juifs de debdou” 

ציוני דרך

• הנסיך העצמאי מחמד מריני התיר ליהודים להתיישב בדבדו במאה ה- 14.
• במאה ה- 15 הגיעו לדבדו יהודים מפאס.
• ככל הנראה בשל מצב בטחוני רעוע עזבו יהודי דבדו את העיר בשנת 1590 לערך והתיישבו בדאר בן משעאל והם שבו אליה רק כעבור כמאה שנה אחרי שמלך מרוקו מולאי איסמעיל ביקש מהם לשוב.
• מהמאה ה- 16 הייתה דבדו כפופה לשלטון המרכזי במרוקו.
• תיעוד של קהילה יהודית בעיר קיים בשנת 1596, במכתב ששלחו לפני כשלוש מאות שנה יהודי דבדו לרבינו יעקב אבן צור מהעיר פאס הם מציינים “וחנא מן לקהל די שיבילייא…..” (אנחנו קהל סיביליה..)
• במאה ה- 17 הייתה הקהילה בחסות מושל פאס.
• בעקבות מגפת דבר שפקדה את דבדו בשנת 1745 עזבו את העיירה 300 משפחות יהודיות ונותרו בה כ-330 משפחות מהם כ- 160 בתי אב של הכהן סקלי, כ- 110  מרציאנו (במקור מורסיאנו) וכ-60 בתי אב של משפחות בן שושן, בן חמו ובן נעים.
• במהלך המאה ה- 18 היגרו יהודים מדבדו לערים אחרות במרוקו ובאלג’יריה אך שמרו על קשר עם עירם.
  

  קלאסה של נשות דבדו

• לאחר מות המלך מולאי אסמאעיל (1727) התחוללו מהומות ויהודי דבדו נפגעו. ב- 1730 נרצח הרב יצחק בן-נאים.
• במאה השמונה עשרה רבים מיהודי דבדו עזבו את העיירה לאלג’יריה, ליישובים אחרים במזרח מרוקו ולערים אחרות.
• בשנת  1880 היו מקרי שוד וביזה נגד יהודים. 
• לאחר מרד בוחמארה (1902 – 1909) והכיבוש הצרפתי של מרוקו (1912), ירד מספר היהודים בדבדו. הם התיישבו בערים אחרות במרוקו אך דבדו המשיכה להיות מרכז יהודי בגלל קברי הקדושים שבה.
• בני משפחת מרציאנו הגיעו לדבדו מהעיר Murcia שבדרום מזרח ספרד.
• בין משפחות מרציאנו למשפחות הכהנים שבדבדו נתגלעו סכסוכים ומחלוקות.
• החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 החלה דבדו להיוודע כמרכז תורני, והיא ייצאה רבנים וחכמים לערים רבות באזור, ולמרוקו בכלל.
• בין השנים 1840-1890 עלו לארץ ישראל יהודים רבים מיהודי דבדו ובהם בני משפחת הכהן סקלי והם התיישבו בטבריה, צפת וירושלים.
• באופן לא רשמי שימש דוד הכהן סקלי כמושל העיירה בין השנים 1910 – 1895 
• בעקבות מרד במלך מולאי עבד אל עזיז ( בנו של חסן הראשון) שהנהיג בוחמרה הוא השתלט בשנת 1904 על אוג’דה, דבדו וערים נוספות. בוחמרה הטיל מסים כבדים על יהודי דבדו, בזז ושדד את רכושם וכלא עשרה מהנכבדים של משפחות המתנגדים ועינה אותם. יהודים מדבדו עברו לאלג’יריה, אוג’דה ומקומות נוספים.
• המרד גרם לפילוג של יהודי דבדו לשני מחנות, הכהנים שתמכו במורד ולעומתם משפחת מרציאנו ואחרים שנשארו נאמנים למלך. המתיחות בין קהילות היהודים בדבדו הייתה בשיאה ותדמיתם של הכהנים נפגעה בשל התמיכה שלהם במרד.
• היהודים בדבדו ישבו במרכז העיר בשכונה מיוחדת. הקהילה היהודית נחלקה לשני פלגים יריבים: האחד סביב משפחות כהן סקלי שהגיעו מסביליה ב- 1391 (גזרות קנ”א) והשני סביב משפחת מורציאנו שמוצאה ממורסיה.
• דבדו הייתה עיר של סופרי סת”ם שכתבו על קלף איילים ולספרי התורה שלה היה ביקוש רב.
• ספר תורה עתיק יומין מדבדו נמסר למוזיאון ישראל ע”י יצחק רבין שקיבל אותו כמתנה בביקורו במרוקו בשנת 1974. על קורותיו של ספר תורה זה קרא כאן
• בעשור השני של המאה העשרים לאחר החלת משטר החסות הצרפתי גבר הבטחון של יהודי מרוקו ובעקבות זאת רבים מיהודי דבדו החלו לחפש מקומות ישוב שמזמנים אפשרויות כלכליות טובות יותר. זוהי התקופה שבה רבים מבני הכהן סקלי מגיעים ליישובים אוג’דה, תאוורירת, לעיון, ברגן, גרסיף ויישובים אחרים שבמזרח מרוקו.
• קהילת דבדו המשיכה לשמש קהילת האם לקהילות היהודים של מרבית היישובים במזרח מרוקו ובהם אוג’דה, לעיון, תאוורירת, מיסור, גרסיף, בְּרְגְן וג’ראדה. בחלק מהיישובים האלה היהודים שמוצאם מדבדו היוו את הרוב בקרב יהודי הקהילה.
• במפה הבאה מצויינת העיירה דבדו והיישובים אליהם נפוצו היהודים לאחר החלת השלטון הצרפתי.

 

• בטבלה הבאה מספר המשפחות/ נפשות של יהודים בדבדו לפי שנים.

שנה	מספר משפחות יהודים	מספר נפשות	הערות
1745	330		בעקבות מגפת דבר עזבו 330 משפחות ונותרו 300
1883	300
1910	900
1931		1018
1936		1525
1947		1093	מפקד
1950		1000
1951		612	בעקבות עלייה לארץ
1960		382

 

 

יהודי דבדו – ייחוד וחיי קהילה

• דבדו נקראה עיר היהודים משום שרוב תושביה (שני שליש) היו יהודים והיא נקראה עיר הכהנים בגלל הכהנים המיוחסים בני סקלי שגרו בה.
  

  שכונת היהודים בדבדו

• השכונה היהודית בדבדו הייתה במרכז העיירה והייתה מוקפת בשכונות מוסלמים ובניגוד להרבה מקהילות היהודים במרוקו היא לא הייתה מוקפת חומה.
• החוקר והמזרחן נחום סלושץ מגדיר את יהודי דבדו כ”בריאים וחזקים בגופם וברוחם ועשויים ללא חת” והם “סבלו פחות מיתר קהילות מרוקו מפגיעות מוסלמים”, ועוד הוא כותב “והם אנשי מעשה וזרוע ובזמן פרעות היותר מסוכנים במדינה הם נוסעים ועוברים עד לאטלאס ובכל מקום יש להם אנשי מודיעין ומגינים”
• לתושבי דבדו הייתה גאוות יחידה ונאמנות ליישוב. “בני דבדו המפוזרים במרוקו ובאלג’יריה שומרים אמונים לעיר מולדתם ומתגאים בה” כותב סלושץ.
  

  מזוזה עתיקה מדבדו (שדומה לה קבועה על משקוף ביתי)

• אצילות יהודית וכבוד עצמי היו מסימניהם של יהודי דבדו. הקצין הצרפתי דה פוקו שלא חסך שבט לשונו מיהודי מרוקו מצא בדבדו “יהודים ששימשו דוגמה של התנהגות טובה”. לפניו כתב ר’ משה אדרי כי “התושבים המוסלמים מוקירים מאד את יהודי דבדו”. חברת כל ישראל חברים דווחה באחד מפרסומיה: ” יהודי דבדו מכובדים ואינם עוסקים בקבצנות בשום מקום”.
  והחוקר נחום סלושץ כתב: “אורחות חיי יהודי דבדו מתוקנים יותר מאשר במקומות אחרים. המידות הטובות, דרך ארץ והצניעות היו לקו יושביה, היהודים מכבדים ומתכבדים”.
• החוקרים גילו דמיון רב בין הכהנים של דבדו לכהנים של ג’רבה שבתוניס.
• יהודי הקהילה היו סוחרים, צורפים, חייטים ואורגים, ורבים עסקו בגידול צאן ובקר. הנשים עסקו בעבודות רקמה.
  
• בתי הכנסת בדבדו היו משפחתיים ושימשו גם מקום לתלמוד תורה, ביניהם בית כנסת “לדוגם”, של דאר אצבאן ובית הכנסת של ר’ אברהם בן-סוסן.
• היו שלושה בתי עלמין: העתיק שבהם משנת 1539.
• 

  קלאסה של עלמת חן מדבדו

  ליהודי דבדו היה מבטא מיוחד שאינו דומה לזה של קהילות אחרות והוא דומה יותר לזה של יהודי מערב אלג’יריה. (שקשור כנראה לגירוש קנ”א)

• דבדו נחשבה למרכז יהודי חשוב בצפון אפריקה. מקובליה, חכמיה וסופריה חיברו ספרים חשובים של הלכה ופרשנות  והיו ידועים בקהילות צפון אפריקה. 
• משנת 1870 נכנסה חברת “כל ישראל חברים” שהתרכזה בתמיכה כספית בקהילה.  
• לאחר מלחמת העולם השנייה החלו ארגונים כמו ג’וינט וחב”ד לממן פעולות חינוך וכיתות לימוד. 
• רוב הכהנים של פאס מקורם בדבדו.
  
• יהודים מילאו תפקידים בולטים במינהל המקומי ובשלטון, דוד כהן-סקאלי היה מושל בלתי רשמי של דבדו בשנים 1895 – 1910.
• בדבדו לא נכפה האיסור הממשלתי על יהודים לקנות קרקעות מחוץ לאזורי מגוריהם, כפי שהיה מקובל בישובים אחרים במרוקו, ולכן יהודי דבדו החזיקו פרדסים, שדות וכרמים. 
• יהודי דבדו היו בקשרים טובים עם המוסלמים ונהנו מחופש תנועה באזורים שונים לצורכי מסחר.
• יהודי דבדו שמרו על מנהגי יהודי ספרד, ובלשונם היו ביטויים ספרדיים.
• מוצאה של קהילת היהודים בספרו הוא מדבדו ומתפילאלת
• בשנת 2014 צומת הרחובות רבקה ודרך בית לחם בירושלים נקראה על שמו של הרב שמואל מרציאנו (סבו של הרב אליהו מרציאנו) שהיה ראש ישיבה בדבדו.

• 

  הרב שמואל מרציאנו (סבו של הרב אליהו)

  

  והכיכר על שמו בצומת דרך בית לחם ורח’ רבקה. (הבית הנשקף היה ביתם של רחמים ורחל הכהן סקלי ז”ל)

  
  

  המוצא הסיביליאני של יהודי דבדו – ראיות נסיבתיות וראית זהב אחת
  

  המוצא הסיביליאני של יהודי דבדו נשען בעיקר על מחקר של הרב שלמה הכהן סקלי אסבאן שהגיע למסקנה הזאת אחרי בדיקה של שטרות עתיקים וחקר אטימולוגי על מוצאן של מילים.
  הראיה האחרת שהיא כולה נסיבתית היא ה”תורה שבעל פה” שעברה מדור לדור שסיפרה על המוצא הסיביליאני ואפילו המעיין הנובע במרכז העיירה שנקרא עד היום מעין אשיביליה הוא חלק ממנה.
  לדאבוננו השטרות ששימשו את הרב שלמה הכהן כדי לקבוע את המוצא הסיביליאני של יהודי דבדו נעלמו כלא היו, ואבותינו שעניינים של תיעוד לא היו כנראה בראש מעייניהם הותירו לנו מעט מאד אסמכתאות, אבל לשמחתנו בין האסמכתאות האלה נמצאת גם “ראית זהב” אחת.
  זהו שטר בוררות שנכתב בשנת הת”ץ (1730) בידי שלושה דייני בית דין אודות חלוקת ירושה של בתים ונחלת אדמה, שהותיר אחריו דוד בן יעקב בן דוד מרציאנו שאותם הוריש לארבעת בניו ושתי בנותיו.
  השטר הכתוב בכתב רש”י הופקד ע”י הרב אליהו מרציאנו בספריה הלאומית אחרי שהוא תרגם אותו לעברית.
  השטר

  

  והתרגום
  אם התצוגה אינה נפתחת רענן את הדף או  לחץ כאן
  
  כבר בשורה השנייה אנחנו קוראים על המוריש ש”הניח אחריו חצרו הידועה בסיביליה במלאח היהודים…” והנוסח חוזר על עצמו גם בדף השני “..בסיביליה במלאח היהודים ומצד צפון ל…”.
  לא “בדבדו במלאח היהודים” אלא “בסיביליה במלאח היהודים” !!
  החוקר נחום סלושץ מספר על יהודי דבדו שהמשיכו “לשמור אמונים לעיר מולדתם דבדו” גם לאחר שעזבו אותה לערים אחרות. הנאמנות הזאת הייתה כנראה טבועה עמוק בתכונות האופי של יהודי דבדו ומי שמחפש עדות לה יכול למצוא אותה אפילו אצל צאצאי הקהילה שנולדו וגדלו בערים אחרות כמו תאוורירית, לעיון ועוד שהזיהוי שלהם הוא כ”דבדוביים” ולא כ”תאוורירתים” או “לעיונים”, וזאת על אף שמרבית יהודי דבדו עזבו אותה כבר בשנים שלאחר החלת השלטון הצרפתי.
  אין זאת אלא שהנאמנות לעיר המולדת דבדו שאנחנו מכירים החלה בנאמנות לעיר המולדת סיביליה.
  יידרשו מאות שנים עד שהאבולוציה הפועלת מכוח העיר החדשה דבדו תגבר על כוח הנאמנות לעיר המולדת סיביליה וכשהאבולוציה משלימה את משימתה הנאמנות שהיתה שמורה לסיביליה עוברת לעיר המולדת החדשה דבדו.
  ולמה דווקא לסיביליה עיר מולדתם של הכהן סקלי ולא לטולדו עיר מולדתם של משפחות בן שושן או מורסיה של בני מרציאנו, פשוט משום שהכהנים היו היהודים הראשונים שהגיעו והם גם היו הרוב הגדול של היישוב היהודי בדבדו.
  

  

  מעיין סביליה בימים עברו

  

  וכיום לאחר השיפוץ

  
  

  רבנים בדבדו

◊ רבי דוד הכהן סקלי

מצאצאיו של רבי דוד הכהן הנקרא ארבי לקביר שהיה ממייסדי הקהילה בדבדו ומרבניה הראשונים ונקרא על שמו.
בנם של רבי משה הכהן ורחל (ממשפחת אסאבאן) נולד בדבדו בשנת תרכ”ב (1862).
בגיל שלוש עשרה היה לתלמידו של החכם אברהם בן שושן ולאחר מכן לימד תורה את ילדי דבדו מהם יצאו רבנים גדולים ומוכרים.
בשנת תרנ”ו ביקש להגשים חלום ולעלות לארץ ישראל אך בני הקהילה בדבדו הפצירו בו להישאר עמם.
בשנת תרנ”ז (1897) עבר לעיר תלמסאן שבאלג’יריה שם לימד בישיבה והיה לדיין.
בשנת תר”ס (1900) הוזמן ללמד בישיבתו של חכם אברהם חסן בעיר אוראן שבאלג’יריה והיה לדיין ובשנת 1923 התמנה לראב”ד.
רבי דוד הכהן עסק בתלמוד, משפט עברי, פסקי הלכה, בזוהר ובקבלה וכתביו מכילים ציטוטים רבים מהזוהר ומכתבי האר”י. הרב ניתח את מקורותיהם של עשרות מנהגים.
ההתקדמות המדעית והטכנולוגית בתקופתו הביאה אותו להתייחס בכתביו באריכות למכשירי רדיו, טלפון, מטוס ועוד. כמו כן מתייחס הרב בכתביו לשלטון יהודי בארץ ישראל ולשפה העברית.
נחשב בדורו לאחד מגדולי הפוסקים של יהודי צפון אפריקה וזכה להערכה רבה מצד הרבנים מארץ ישראל ורבני צפון אפריקה. הרב יוסף משאש שהיה רבה הראשי של חיפה כינה אותו באחד ממכתביו “המלך דוד הכהן”.
תמך בציונות וראה בעין טובה את העליות לארץ והקפיד על כך שכתביו וספריו יודפסו בארץ ישראל.
בין הספרים שחיבר: ‘קריית חנה דוד‘ – שו”ת על ארבעת חלקי השולחן ערוך;  ‘לך דוד‘ – דרשות על התורה; ‘משכיל לדוד‘ – ביאור על הזוהר; ‘קרן דוד‘ – חידושים על הש”ס; ‘ילקוט דוד‘ – על הזוהר; ‘בנפש דוד‘ – מאמרי הלכה ואגדה; וכן החיבורים ‘בשוב דוד‘, ו’לדוד ברוך‘.
היה ידוע במנהגי הפרישות שנהג בעצמו, נהג לצום ימים רצופים וכן נהג לקבוע את מנת המזון שיאכל לפני כל ארוחה.
הוא נפטר ביום כ”ד באייר תש”ח (1948) בגיל 86.
גדולתו בתורה, חסידותו וצדיקותו ממשיכים להדהד עד ימינו אלה ובכל זאת אני ורבים שכמותי מבני משפחת הכהן סקלי לא ידענו על קיומו עד לאחרונה וכשכבר “גילינו” אותו התחלנו אט אט לחשוף עוד ועוד גילויים אודותיו.
זה התחיל בעלון לשבת שמחולק בבתי כנסת סמוך למועד פטירתו ומספר על הרב הקדוש המשיך בגילויים אודות תפילות הנערכות לעילוי נשמתו והילולות כפי שנוהגים לעשות לזכרם של צדיקים יחידי סגולה ובדרשות ביוטיוב שעוסקות בדמותו של הרב הצדיק.
כל גילוי בפני עצמו גרם לי להתרגש ואז בא הסיפור המופלא של הנבואה של הרב דוד הכהן סקלי והאופן שבו התגשמה, שהותיר אותי משתומם ובפה פעור, קיראו והיווכחו.
רבי דוד אבן כליפא היה תלמידו של הרב דוד הכהן סקלי בישיבת “יגדיל תורה” וכשבגר נהיה לחותנו, עלה לארץ והתיישב בירושלים. בשנת 1985 הקים בית כנסת ובית מדרש שנקראים ” קרית חנה דוד – מכלל יופי” ובצוואתו ביקש מתלמידו הרב מנחם שוראקי להמשיך את דרכו.
מאחר שרבי דוד אבן כליפא קשור בסיפור הנבואה המופלא של רבי דוד הכהן סקלי,
ביקרתי בבית המדרש בכוונה לאמת את המידע שהיה בידי אודות סיפור הנבואה עם הרב שוראקי שהיה תלמידו של הרב אבן כליפא.
השיחה שהתפתחה הותירה אותי נפעם ונרגש מהדבקות ומהמסירות שבה הם שוקדים על הנצחת מורשתו של הרב דוד הכהן סקלי ואת היחס המיוחד שיש להם לשם “סקלי”.
במשך יותר משלושים שנה שוכן לו בית המדרש הזה ברחוב אמציה שבו גרו במשך כל הזמן הזה בני משפחה שלנו, הרחוב השוכן בפאתי שכונת קטמון הישנה שבה אני גר ונמצא במרחק קצר מאד משכונת מקור חיים שבמהלך השנים התאכלסה ברבים מבני משפחת הכהן סקלי ובמשך כל הזמן הזה רובנו ככולנו לא ידענו על קיומו של מפעל ההנצחה המיוחד לזכרו של האדם הדגול והמיוחד במינו.
(קישור לאתר בית המדרש)  http://www.mikhlalyofi.org/?lang=he

◊ הרב שלמה הכהן סקלי אצַבַּאן (הרש”ך)

זהו הרב שתמונתו הייתה תלויה כמעט בכל בתי היהודים בלעיון ובאוג’דה שנהגו כלפיו ביראת כבוד מיוחדת במינה, כפי שכותב עליו הרב מרציאנו “אנשי עירו חיבבו אותו כאישון עין”. כינויו בפי יהודי הקהילה היה “ארבי לכביר” שפירושו “הרב הגדול”. 
נולד בדבדו בשנת תרמ”א (1881), היה תלמידם של סבו ר’ אהרן, ר’ דוד הכהן סקלי ושל ראב”ד דבדו הרב אברהם בן סוסאן. בשנת תרס”א (1901) בהיותו בן 19 החל ללמד בדבדו בישיבה של סבו ר’ אהרן ובשנת 1911 החל לכהן כדיין. בשנת 1921 עבר למאזגאן (אל ג’דידה של ימינו) הסמוכה לקזבלנקה והיה בה לרב ולמנהיג רוחני של מאזאגאן עד לשנת 1930 שבה חזר לדבדו ושימש בה כדיין יחידי עד לשנת 1935 שבה עבר לאזמור (סמוכה למאזאגאן) ושימש בה כדיין.
תחנתו האחרונה הייתה אוג’דה אליה הגיע בשנת 1944 וכיהן בה כראב”ד עד לפטירתו בשנת תש”ט (1949).
היה מחשובי הפוסקים בדבדו וממייסדי מועצת רבני מרוקו שהוקמה בשנת תש”ז (1947), ומהרבנים הנחשבים שהתכנסו בכינוסה הראשון.
רבנים ודיינים מקזבלנקה, פס, רבאט, טיטואן וחכמי מרוקו באשר הם, העלו בפניו שאלות הלכתיות ונועצו בו בפסיקותיהם. רבי רפאל אנקווה ראשון הרבנים הראשיים של מרוקו כינה אותו “המלך שלמה” והרב שלום משאש שכיהן כרב ראשי של מרוקו בשנת 1972 ולימים הרב הספרדי הראשי של ירושלים, ראה בו “אחד מגדולי וגאוני מרוקו המפורסם בחכמתו הגדולה ובחסידותו הנפרזת,” וכי “שכינת ה’ הייתה שורה על פניו”.
עוד כינוהו “המאור הגדול”, “סבא דמשפטים, מימיו אנו שותים” וכינויי שבח אחרים.
תיקן תקנות רבות וחיבר ספרים ובהם:
“ויחל שלמה” שבו נצמדו יחס דבדו ויחס הכהנים והרבנים שעברו בדבדו מהמאה ה-4 ועד המאה ה-7.
“ויאסוף שלמה” שבו שו”ת על שולחן ערוך. הספר נועד לבסס את מעמדה של דבדו בקרב הערים שמהם יוצאת תורה.
“דובב שפתי ישנים” שמתעד פסקי הלכה של רבני מרוקו אליהם הוא נחשף במהלך המחקר שהוא ערך אודות מקורו של הישוב היהודי בדבדו. הוא כתב את הספר מחשש שפסקי ההלכה יחלפו וישכחו ככל שהזמן יחלוף.
“מעלות לשלמה” ו- “לך שלמה” שבהם שו”ת בענייני הלכה.

◊ החוקר הראשון של תולדות יהודי דבדו
בימינו כמעט כל יוצאי קהילת יהודי דבדו יודעים שראשוני היהודים של דבדו הגיעו אליה מסביליה בעקבות גזרות קנ”א (1391) ולא בגירוש ספרד של 1492, אך מעטים בלבד יודעים שמקורה של פיסת המידע ההיסטורית הכל כך חשובה לתולדות הקהילה הוא במחקר שערך רבי שלמה הכהן אצבאן בעקבות פנייתו של המושל הקפיטאן דולו ש “ציוה עליו“, “להבין ולחקור במה שאוכל לדעת מאיזה זמן נתיישבה דובדו ופרח בה ישוב..“.
זה התחיל בשטרות שהצטברו אצלו  והמשיך בפנייה לקהילת היהודים בדבדו להעביר אליו את כל השטרות שבידיהם. באחד מן השטרות (יתכן שהיו נוספים) הוא מגלה “ראיית זהב”, שהיא שטר בוררות משנת 1730 שדן בחלוקת ירושה של נחלת אדמה. מיקום הנחלה כפי שהוא מופיע בשטר מצוין כ“סיבילה במלאח היהודים…” ולא כדבדו. ראיות תומכות דומות מצא הרב שלמה הכהן בציטוט מדבריו של ר’ יהודה בן עטר (1733- 1655) ש ‘ק”ק סיביליאנוס אשר בדבדו עושים כמנהג המגורשים’ וכן בשם של המעיין הנובע במרכזה של דבדו המכונה בפי היהודים והמוסלמים כאחד ‘עין אשיביליה’. 
הרב ערך גם מחקר אטימולוגי והגיע למסקנה ‘ שהם מדברים באיזו מילות ושמות שרישומן ניכר שהם לשון ספרד כמו הכותונת שבלשון ערב קורין אותה קשאבה ואנו קורין אותה קמג”א ‘ (ראה הרחבה).
לאחר שהגיע למסקנה שיהודי סביליה הגיעו לדבדו בגירוש של שנת קנ”א שקדם לגרוש ספרד בכמאה שנה, הסתייע הרב בניתוח ארכיאולוגי של שרידי בנייה מהעבר (שלתקופתו וסביבתו נחשבו למתקדמים ומודרניים), כדי לקבוע שבזמן הקדום דבדו התפרסה עד לנהר, וזאת עפ”י צבעם הירוק והאדום ועיטורים שלא היו נפוצים בימיו, שקישטו לבנים  שנחשפו ע”י זקן שחרש ליד הנהר שזרם מעבר לגבולות של דבדו.
הוא המשיך וחקר כתובות ותחריטי מילים (בלשון ימינו אפיגרפיה), על מצבות בבתי עלמין יהודיים בשלושה ישובים ובהם אוג’דה והגיע למסקנה שבשלושת הישובים התקיימה קהילה יהודית שמקורה בדבדו. ביחד עם שיטות המחקר המודרניות שהרב אימץ, הוא גם נהג בביקורתיות כלפי מידע שלא היה לו ביסוס ראייתי כמו מסורות ונרטיבים שרווחו בתקופתו.
◊ מותו
נפטר באוג’דה בה’ שבט תש”ט (4/2/1949). בהלווייתו השתתפו נכבדים של השלטון הצרפתי והקהילה המוסלמית ורבים מתושבי העיר והערים הסמוכות.
ההדר והכבוד שלהם זכה בחייו ליוו אותו גם בדרכו האחרונה והם משתקפים היטב בתמונות ההלוויה. בטקס שבבית הכנסת הנכבדים יושבים בחליפותיהם המהודרות סביב הארון כשברקע ההיכל ובחוץ המוני המלווים לבושים בחליפותיהם, מרכינים ראש ופוסעים אחרי הארון בסדר מופתי בשורות ובטורים ישרים, תוך כדי שהם שומרים על מרחק של כבוד מן הארון.
באחד הטיולים שלי בשכונת בקעה שבירושלים גיליתי להפתעתי שממש בסמוך לביה”ס שבו למדתי שוכן לו בית הכנסת “היכל ברוך” שנקרא על שמו של הרב שלמה הכהן סקלי.
הלוויתו של הרב אוג’דה תש”ט

◊ הרב שלמה הכהן זאגורי

נולד בדבדו בשנת תרמ”ח (1888) והיה בין תלמידיו של הרש”ך. בשנת  1908 נשא לאישה את בתו של דודו, חכם מרדכי הכהן ונולדו להם שני בנים, בזיווג שני נשא את  אסתר בתו של רבי דוד הכהן סקלי, ראב”ד אוראן שבאלג’יריה ונולדו להם ששה בנים.
הוסמך לרב כבר בגיל 22  ושימש כרב בברגן בשנת 1910, עבר לאוג’דה בשנת 1914 ובשנת 1920 החל לשמש כרב בתאוורירת שבה הקים תלמוד תורה וישיבה. בשנת 1933 יצא ממרוקו לטריפולי ומשם הגיע לישראל ממנה יצא בשליחות ועד העדה המערבית לארצות צפון אפריקה. בין השנים 1948- 1945 שימש כדיין באוג’דה. כתב את הספר “ויקץ שלמה” שבו דרשות והספדים שחיבר מאז היותו נער בר מצווה.
עלה לארץ בשנת 1955 וגר בירושלים.
לעתים קרובות הוא היה בא לבקר את אבי המנוח יוסף הכהן סקלי במיטת חוליו בבית שבמקור חיים ובביקוריו אלה כך מספרת אסתר אחותי, הוא הקפיד שלא להתכבד אפילו בכוס תה שכן הוא בא לביקור חולים. הוא סטה ממנהגו זה רק אם צריך היה לחגוג סיום קריאה של דף יומי או משהו דומה אחר שהיא לא יכלה לזכור.
סיפור קטן שקשור ברב: הוא שיכל את שני בניו ששירתו על המשחתת אח”י אילת בעת שטובעה ע”י המצרים בשנת 1967. בראיון שנערך באחד מערבי יום הזיכרון לחללי צה”ל עם הרב שלמה גורן שהיה הרב הראשי לצה”ל באותה תקופה, הוא סיפר על ההלוויה של שני הבנים אברהם ויעקב כהן ז”ל. ההלוויה נערכה בחול המועד סוכות בהר הרצל בירושלים. עפ”י ההלכה בימים של חג אין מספידים וכשהרב גורן סיפר על ההלוויה הוא אמר משהו שמשתמע ממנו שעם כל הכבוד להלכה יש כאן אב שאיבד את שני בניו ביום אחד ואין ספק שהמקרה הוא יוצא מהכלל. הבטתי לעבר האב הוא סיפר והמתנתי לשמוע את ההספד אבל האב הביט לעבר שני הקברים וכל מה שהוא אמר היה “כי מעפר באתם ואל עפר תשובו” והוא המשיך וסיפר על ההתרגשות הרבה שהוא חש לנוכח עוצמות הנפש של האדם המיוחד הזה.
ר’ שלמה הכהן סקלי א-זאגורי נפטר ביום ט”ז שבט תשל”ז (1977).

 

◊ הרב אליהו רפאל מרציאנו

מצאנו לנכון לספר כאן על הרב רפאל  מרציאנו בדף הזה של דבדו משום שבדורות האחרונים אין מי שמזוהה כמוהו עם העיירה דבדו והיהודים שלה. הרב נולד בדבדו בשנת 1942, הוא למד שם בבית ספר יסודי ובשנת 1956 כשהוא בן 14 נשלח ע”י הוריו ללמוד בצרפת שם הוא למד בישיבה גבוהה ושימש כרב קהילה בצפון צרפת כשלוש שנים. במהלך שהותו בצרפת הוא “חרש” את המוזיאונים ואת הספריות שלה כדי ללמוד עוד ועוד על ההיסטוריה של יהודי מרוקו. עלה לארץ בשנת 1968, כאן הוא למד בכולל והוסמך לרבנות, שימש כרב צבאי ועבד בהוראה ובחינוך. מאז שנת 1990 הרב מקדיש את עתותיו לחקר ותיעוד תולדות קהילת עיר מולדתו דבדו, עיר הכהנים. הוציא לאור למעלה משלושים ספרים, חוברות ומחברות רובם עוסקים במורשת יהדות המערב.

בשנת 1996 הוא יצא לדבדו בשליחות מטעם בני קהילת מרציאנו, מטרת השליחות הייתה להשגיח על פעולות הצלה בבית העלמין היהודי ושיפוץ בתי כנסת שעמדו בפני קריסה. שישה חודשים תמימים שהה הרב בבדידות, בעיירה מרוחקת כשהוא מוקף מוסלמים, הוא ניצל את שהותו כדי לערוך סקר מקיף של בתי העלמין. תיעוד הדורות הגניאולוגי עליו שקד הרב שנים ארוכות, הגיע במקרים מסוימים עד לסוף המאה השש עשרה. בדברי הקדמה לאחד מספריו כותב הרב .. “מקורות בכתב שמהם יכולנו ללמוד ולשאוב ידיעות יותר מפליגות אבדו לנו”,.. “לא נשאר דבר משטרות משפחתיים שבעבר הלא רחוק עדיין היו שמורים וארוזים אצל ראשי משפחות”, והוא ממשיך, “מי ייתן וחיבור צנוע זה יעצור, ולו במידה הקטנה, טשטוש עקבות אבות ראשונים “ומסיים בקריאה לבני הדור הצעיר “השלימו אתם את המלאכה”.

ולקינוח:
1. מודעת דרושים – דבדו 1951

לפנינו העיתון “כבארת עלא כוואננא בארץ ובגולה” (“ידיעות על אחינו בארץ ובגולה”) שנכתב בשפה הערבית יהודית  שבו מצאנו מודעת דרושים מטעם קהילת יהודי דבדו (מסומנת כידיעה מספר 198).
אם התצוגה של העיתון אינה נפתחת רענן את הדף או  לחץ כאן

וזה לשון המודעה בעברית:
מנדבדו כתבולנא באיין חאזתהום בואחד ל’מאסתרו’ די יכון יעלם לעברית פסכוילא
(מדבדו כתבו לנו שיש להם צורך במורה שילמד עברית בבית הספר)
וסהרייא דיאלו יכון יקבדהא מן ‘לאליאנס  יזראלית’
(ואת השכר החודשי שלו הוא יקבל מ”אליאנס איזראליטה”)
ודי חזאתו בהאד לפלאצה יכתב לפרזידאן דלקומיתי די דבדו
(ומי שמעונין בתפקיד הזה יכתוב לנשיא הקהילה של דבדו)
ויחדאז יקול פטאלאב דיאלו וואס הווא עזרי וולא מזואז בולאדו אוו בלאס
( והוא צריך לציין בבקשה שלו אם הוא רווק או נשוי, עם ילדיו או לא)
וואס יעארף לפרנסיס וללא לא, וחתא לאיין וואצל פלעברית
(האם הוא יודע צרפתית או לא ועד לאן מגיעה הידיעה שלו בעברית)
וואס כאן בעדא מיסתרו וללא לא
(האם שימש כבר כמורה או לא)
ובעד יתקבל לכומיתי יעאונו פסכנא
(ואחרי שיתקבל הקהילה תסייע לו במגורים)
המודעה מסימת בפסוק מספר שמואל “ואלהי ישראל יתן שאלתך אשר שאלת מעמו”

2. קצת תמונות עם חזון

במבט קל על תמונות הבאות של דבדו אפשר להבחין שהן נעשו ביד מקצועית וכשנתקלתי בהן החלטתי (עם קצת חשש מפני התגובה) לפנות אל הצלם ali berrada ולבקש את רשותו להשתמש בהן באתר. הוא ביקש את כתובת האתר ולאחר שמסרתי לו הוא השיב לי:
“Feel free to use the photos” והוסיף ” May the heritage of Debdou spread in the world” ובעברית ” תרגיש חופשי להשתמש בתמונות” , “מי יתן שהמורשת של דבדו תופץ בעולם”.
תודה לך Ali וכמוך גם אנחנו מאחלים ומקווים שהמורשת הנפלאה של דבדו תופץ לדורות הבאים.

3. וכמה סרטוני יוטיוב
 “les juifs de debdou”
יהודי דבדו – סרטון2
יהודי דבדו סרטון 3
דבדו סרטון 4
תפילה בבית כנסת בדבדו

 

רקע
השנה היא 1922, שנים ספורות קודם, לקראת תום מלחמת העולם הראשונה (1918) מתחילה העלייה השלישית, לאחר שהגנרל אלנבי כובש את ארץ ישראל מידי השלטון העותומני של התורכים (1917).
שמעה של העלייה השלישית שמביאה ארצה עולים ציוניים ממדינות אירופה מגיע כנראה לאוזניהם של שלושה חברים מקהילת יהודי דבדו שמחליטים לעשות מעשה וללכת בעקבות אותם חלוצים שמגיעים עם העלייה השלישית, אלא שלא כמו היהודים המגיעים מאירופה מסע העלייה לארץ מדבדו נמשך ימים ארוכים וכרוך בסיכונים רבים עד כדי כך שהם מחליטים להשאיר מאחוריהם את בני משפחותיהם ולעשות את המסע לבדם. המעט שאנחנו יודעים על קורותיו של המסע הזה הנו מן הדברים שסיפרה הסבתא ג’אנה לנכדה יעקב הכהן סקאלי מדאר מוכאלט ומן המעט הזה ברור לנו שמשפחותיהם של שלושת החלוצים היו יקרות להם אך אהבתם לארץ ישראל גברה על הכל וכמו נחשון בן עמינדב שקפץ אל הים מתוך ביטחון ואמונה בה’ שזוהי הדרך הנכונה, כך גם הם, רבי משה הכהן סקלי מדאר בוסתא, רבי משה הכהן סקלי מדאר מוכאלט ורבי משה מרציאנו מדאר לחימר כובשים את הפחד מפני מוראות הדרך ויוצאים למסע אל הלא נודע חדורים באהבת הארץ ובכיסופים לירושלים הקדושה, ולפיכך אנחנו תוהים האם לכנות את מבצע העליה הנועז “מבצע נחשון” כשמו של נחשון בן עמינדב ובה בעת כשם המבצע של “ההגנה” במלחמת העצמאות שנועד לפרוץ את הדרך לירושלים, או שמא יש לכנות את המבצע “מבצע משה” שהרי הגורל רצה שכל משתתפי המבצע כונו בשם משה

והנה הדברים מפיו של יעקב הכהן כפי ששמע אותם מפיה של סבתו ג’אנה בתו של רבי משה הכהן מדאר מוכאלט.
התארגנות
“את הסיפור היא סיפרה לי לפני 70 שנה בהיותי ילד בן 10”, באחד הימים של שנת 1922, “מבקש הרב משה הכהן לכנס את בני המשפחה, קרי הבנים: שלמה ויצחק, הבת ג’אנה והאח יעקב ומביא בפניהם את הרעיון לעלייה לארץ שלו ושל שני חבריו”. “דבקים וחזקים באמונתנו להגשים את רעיון העלייה לארץ ומבקש מבני המשפחה להסכים ולכבד את החלטתו ולבל חלילה ינסו להרחיקו מתכניתו”.
“לבני המשפחה הנאספים לא נותרה ברירה אלא לברכו ולאחל לו הצלחה בדרכו”
“שש ושמח לתגובת המשפחה ומצווה בכינוס זה על חלוקת רכושו וממונו לבנים שלמה ויצחק, לבת ג’אנה ולאח הצעיר יעקב ז”ל, ואז הוא פונה בשמחה לבת ג’אנה ומטיל עליה להכין צידה לדרך אשר תספיק למחייתו ולכלכלתו למשך שלושת חודשי המסע המשוער” וכן הוא מבקש “לתפור לו חגורת בטן מבד טוב שתשמש לו לשמירת מטבעות זהב טהור שייקח עמו לארץ ישראל”. “מטבעות אלה היו בעלי ערך ובכל מדינה ומדינה היה קל להמירם”.
המעט שאנחנו יודעים על הדרך
ממשיך ומספר יעקב ממה ששמע מפיה של סבתו ג’אנה, “שלושת החברים שוכרים להם מורי דרך טובים ואמינים שמובילים אותם בבטחה לאלג’יריה, “שם הם שוהים למנוחה ותכנון המשך המסע”.. “והם גם נעזרים בקהילה היהודית לחיפוש מורי דרך לתוניס”.
יש להניח שהמשך המסע שעל פי המשוער ארך כשלושה חודשים נעשה באותו אופן ובכל ארץ שאליה הם מגיעים הם מחפשים מורי דרך טובים וכך עד אשר הם מגיעים לחברון ומשם לירושלים.
מסלול המסע מדבדו לארץ ישראל
ועל השהות בארץ ישראל
על חיי השלושה בארץ ישראל כמעט שאיננו יודעים דבר.
רבי משה הכהן מדאר מוכאלט “הגיע עייף ותשוש ובאפס כוחות”, “הוא החזיק מעמד כחצי שנה מיום הגיעו עד אשר השיב נשמתו לבורא בשנת תרפ”ג”. ” המשפחה קיבלה את ההודעה רק חודשיים לאחר פטירתו”.
עפ”י רישומים קיימים הוא רכש את חלקת הקבר שלו בהר הזיתים בעודו בחייו.
רבי משה הכהן מדאר בוסתא שהגיע לארץ ישראל עם היתר להינשא, נישא בשנית בארץ ישראל ונפטר בשנת תרפ”ח (1928).
רבי משה מרציאנו נפטר ככל הנראה כשנתיים לאחר שהגיע לארץ ישראל.
סוף דבר
הרב אליהו מרציאנו שאינו שוקט על שמריו בכל הקשור למורשת יהודי דבדו אשר יודע על סיפור עלייתם של שלושת החברים מחפש ואינו מניח עד אשר הוא מתחיל לגלות פרטים. קשריו עם אנשי החברה קדישא של הר הזיתים אשר עושים עבודת קודש באיתור וסימון הקברים בבית הקברות שבתקופת השלטון הירדני נחרב, חולל ונהרס מביאים בסופו של דבר לגילוי של כל שלושת הקברים.
בחלוף כמעט מאה שנה מיום צאתם למסע הנחשוני בדרכם לארץ ישראל מחדשים צאצאיהם את המצבות ההרוסות שעל הקברים ועורכים טקסים לעילוי נשמתם.
היה לי הכבוד להשתתף בשניים מן הטקסים ואני יכול להעיד על המעמד החוויתי המרגש, האווירה היוצאת דופן, התחושה המרחפת של סגירת מעגל והכל על רקע נופיה ההיסטוריים הקדושים המדהימים של ירושלים ששלושת החלוצים הנחשוניים היו מוכנים להקריב כל כך הרבה למענה.
יישר כח לרב מרציאנו שיזם והקים את המצבה לרבי משה מרציאנו, למשה מורלי ואשתו שהקימו את המצבה של הרב משה הכהן מדאר בוסתא ולעדי כהן שהקים את המצבה לרבי משה הכהן מדאר מוכאלט וכפי שכתבתי בברכה לאחר אחד הטקסים “מי ייתן שזכות האבות שהנציחו במעשיהם תעמוד להם ולבני ביתם בבריאות ואושר ותהיה להם למגן באשר ילכו”. אמן כן יהי רצון.
והנה כמה תמונות משני הטקסים:

 

לעיון – קצת רקע על העיירה
היישוב היהודי – ציוני דרך
הכתובה של יוסף וזהירא כהן (1919)
סיפורים ואנקדוטות
◊ פנינה מספרת
◊ אברהם מספר
◊ סיפור קטן על דוד משה
◊ סיפור קטן של רינה
◊ וקצת אנקדוטות מאסתר
 גלגולו של מכתב מלעיון
 רבי אליהו בן גיגי – מוהל ורשם אוכלוסין
 לעיון בתמונות וקטעי וידיאו

 

לעיון – קצת רקע

לעיון הינה עיירה במחוז תאוורירת שבמזרח מרוקו וממוקמת כ- 60 ק”מ מדרום לאוג’דה וכ-100 ק”מ מדרום לים התיכון. לשם לעיון יש שתי משמעויות בערבית: העיניים ושפע של מים. במפקד משנת 2012 מנתה העיירה כ- 38000 תושבים.
ראשיתה במבצר שנבנה על ידי המלך איסמאעיל איבן שריף (1679) תוך כדי המאבקים שניהל כנגד כוחות זרים ושבטים ברברים מקומיים, שסללו את הדרך להקמתה של מדינת מרוקו בידי השושלת העלאווית.
בשנות הארבעים והחמישים מנתה אוכלוסית העיירה פחות מאלפיים תושבים ובהם כ- 160 צרפתים.
בשנת 2004 נמנו בה כ- 35000 תושבים.
כלכלת העיירה תלויה במידה רבה ביישובים הכפריים המקיפים אותה, המגיעים לעיירה למכור את תוצרתם במרכז העיירה ובשוק (אסוק) המתקיים באופן מסורתי בימי שלישי בבוקר.
לעיון כפי שהיא זכורה ליהודים שעלו ממנה בשנות החמישים, הייתה עיירה קטנה ששכנה לגדותיו של נהר שבה פעלו ברכת שחייה ואצטדיון שבימים ההם קשה היה למצוא כמותם אף בערים גדולות.
אילו הייתה ממשיכה להתפתח בכיוון הנכון היא יכולה הייתה להשתלב במסלולי התיור והנופש של ימינו.
בעיני יהודים שהגיעו לבקר בה שלושים שנה ויותר אחרי שעלו ממנה לארץ העיירה לעיון מצטיירת כעיירה הבנויה טלאים שההזנחה שולטת בה.
עד כדי כך האכזבה הייתה גדולה שחלקם חשבו בדיעבד כי מוטב היה אולי להישאר עם המראות והזיכרונות המתוקים של פעם.
כיום העיירה אמנם מתפתחת אך רבים מתושביה מתחת לקו העוני.
המונומנט המייצג את העיירה הוא הקסבה שהיא מבצר בצורת ריבוע בנוי מאדמה.
חשוב לציין שבמרוקו קיימת עיר שבה כ- 200000 תושבים בשם laayoune השוכנת בסהרה המערבית שאין לה כמובן קשר לעיירה לעיון עליה אנחנו כותבים כאן שאגב שמה המלא הוא Laayoun Sidi Mellouk.

 

היישוב היהודי – ציוני דרך

• עד לפריסת החסות של צרפת על מרוקו היה ליהודי דבדו ביטחון ביחס ליהודים בישובים אחרים במרוקו, ואולם לאחר הסכם פס והחלת הפרוטקטורט יהודים חשו ביטחון גם ביישובים אחרים והשיקול הביטחוני פינה את מקומו לשיקולים של כלכלה ופרנסה. יש להניח שבני משפחת הכהן סקלי שהגיעו ללעיון לקראת סוף העשור השני של המאה העשרים הגיעו אליה מאותם השיקולים.
• היישוב היהודי בלעיון היה בראשית דרכו, כאשר פרץ מרד בוחמרה ובמהומות בין תומכי המרד למתנגדיו נהרגו גם יהודים ובהם הרב משה הכהן. (ויקץ שלמה)
• קהילת היהודים בלעיון מנתה בשנות העשרים של המאה התשע עשרה כ-250 יהודים והיא הגיעה לשיאה בשנות הארבעים כאשר מספרם של היהודים היה קרוב ל- 600.
• התחלת העלייה לארץ בשנת 1948 הביאה לירידה במספר היהודים.
  בשנת 1950 היה מספרם כ-250 ובשנת 1960 נותרו בה 16 יהודים בלבד.
• בעיירה פעלו שני בתי ספר, האחד שירת את הילדים המוסלמים והשני את ילדי היהודים והצרפתים.
  
• יהודי לעיון תרמו הרבה לקרן הקיימת לישראל (דוד משה היה השליח שהעביר להם את הכספים).
• אחרי שהיהודים כולם עזבו, חוללו הקברים בבית הקברות היהודי בלעיון באין מפריע, במטרה להוציא מהם את עצמות היהודים ששמשו לצרכי כישוף. (ראה בית הקברות בלעיון- סיפור בשני חלקים)
• בשנת 2007 אחרי שערבי מלעיון אתו היה בקשר הודיע לו שהדחפורים עומדים ליישר את השטח  לצרכי בנייה, הצליח ר’ דוד הכהן הבן של דוד אהרן להעלות את עצמותיו של דוד אהרן ולהביאם לקבורה בארץ. (ראה דף תיעוד דוד אהרן).
• ר’ דוד הכהן הוא גם זה שהעלה אתו ארצה ספר תורה ששימש את יהודי בית הכנסת של לעיון. ספר התורה מונח כיום בהיכל ספרי התורה של בית הכנסת “שלמי חיים” שבשכונת המושבה הגרמנית שבירושלים.

• בתפקיד השייך היהודי שתפקידו היה לקשר בין הקהילה לשלטונות שימשו משה הכהן סקלי ושמואל הכהן סקלי.

• בתקופה שלפני העלייה לארץ רב הקהילה בלעיון היה הרב משה בן גיגי.

המסמך הבא שחובר לזכרו של הרב מספר מקצת מקורותיו, מימי ילדותו בדבדו שבה למד אצל הרב דוד הכהן סקלי ועד לפטירתו בשנת 1952 בלוד. המסמך מציג שטרות למיניהם עליהם חתום הרב, מכתבים וברכות מהוד קדושתם הרבי מליובאביטש הרב הגדול שלמה הכהן סקלי (הרש”ך) ורבנים אחרים.
יבורכו המחברים של המסמך שלצערי לא הצלחתי לאתר את מקורו.
אם התצוגה אינה נפתחת רענן את הדף או  לחץ כאן

 

הכתובה של יוסף וזהירא כהן (1919)
מתחת לבגדים המונחים על המדפים העליונים של ארונות הבגדים של סבתא זהרה וביניהם, הסתתר לו ארכיון קטן שבו נשמרו מסמכים ומכתבים חשובים ותמונות למיניהן.
סביר להניח שהמסמך העתיק ביותר שנשמר בארכיון הזה היה הכְּתוּבָּה שנכתבה בערב החופה שלה עם סבא.
הכְּתוּבּוֹת העתיקות ממרוקו כתובות בכתב רש”י בשפה מרוקאית יהודית, שלרובנו אין את היכולת לפענח וכך גם נותרה הכתובה של סבתא וסבא בלתי מפוענחת במשך כל השנים עד אשר נקרה בדרכנו איש האשכולות יעקב הכהן (דאר מוכאלט) מרחובות. הידע שאוצר בתוכו האדם היקר הזה בכל הקשור למורשת של יוצאי דבדו לא יסולא בפז וכבר נעזרנו והשתמשנו בו לא מעט וכשסיפרתי לו על הכתובה הוא ביקש ממני להעביר לו אותה כדי שינסה את כוחו וכשקיבלתי לידי את הכתובה המפוענחת (ברובה הגדול) הבנתי מה גדול ערכה.
פרטים “טכניים” כמו שמות, תאריך ומקום הפכו פתאום לבעלי משמעות מיוחדת. רצה הגורל שהמועד שבו גילינו שתאריך הנישואין של הורינו היה כ”ד באב תרע”ט ולמניינם 20/8/2019 היה בחלוף מאה שנה מיום הנישואין.
הם נישאו ב” קצבת לעיון דיתבא על נהר וואד לקצב” ובתרגום לעברית ב”לעיון שעל גדת נהר קנה הסוף”.
מזה שנים שאנחנו אוחזים בכינוי סקלי שהיה חלק משמות המשפחה של הכהנים בדבדו ואולם עד כה לא הייתה בידינו שום אסמכתא רשמית שבה אנחנו מופיעים בכינוי הכהן סקלי, והנה אנחנו קוראים את הכתובה ומגלים את שמו המלא של אבינו יוסף בן ר’ דוד בן ר’ אהרן הכהן המכ’ סקלי.
פרט מעניין הוא שהכתובה נראית קצרה יחסית לכתובות של ימינו. בהמשך מופיעים עניינים שונים שנוהגים לכלול בכְּתוּבוֹת, החלק הפיקנטי נמצא בסוף הכתובה שבו מופיע הפירוט של הנדוניה שהכלה הביאה אתה, כריות וציפיות, וילונות ומזרן, סטים ומפיות שולחן, חלוק רחצה וקומבניזון ועוד ועוד פריטים שאי אפשר שלא להעלות חיוך ובד בבד להרהר בכברת הדרך שהעולם שלנו עבר מאז אותם ימים של תמימות והסתפקות במועט.
הכתובה:
אם התצוגה אינה נפתחת רענן את הדף או  לחץ כאן

והנדוניה המתורגמת:
אם התצוגה אינה נפתחת רענן את הדף או  לחץ כאן

סיפורים ואנקדוטת

פנינה מספרת:
דודה אסתר ז”ל
אני קודם כל רוצה לספר על דודה אסתר ז”ל אחות של אבא שגרה אתנו בבית ואתה עברנו את שנות ילדותנו. לא קראנו לה בשמה אלא אך ורק בשם “עמְתסִי” (כינוי לדודה מכובדת). היא מעולם לא התחתנה וכדי שלא תישאר ערירית הביא אותה סבא לגור אתנו בבית. היא הייתה אישה שְלֵיוָה ונעימה עם דיבור רך ומרגיע. הייתה לה חוכמת חיים בלתי רגילה ותמיד היה לה איזה פתגם או משל שמתאים לסיטואציה. לאימא היה את בית המלאכה לתפירה שהיה צמוד לבית והיא הייתה עסוקה בו כל היום ודודה אסתר היא זאת שטפלה בילדים. היא זאת שהייתה מעירה אותנו בבוקר לביה”ס, מכינה לנו את הסנדוויץ’ שתמיד היה מלחם מיוחד וטרי ובשעה ארבע לקראת החזרה לבית הספר, את התה עם החלב הטעים. היא עזרה לאימא בניהול משק הבית וגידול הילדים ורק בזכות העזרה שלה אימא יכולה הייתה להרשות לעצמה להחזיק בית מלאכה ולעזור לאבא בפרנסה. היינו לה כמו הילדים שלא היו לה.

אבא, אימא והשגרה היומית
לאחרונה גופים שונים כמו Ynet , “אוסם” ואחרים נרתמו כדי לעורר בקרב הציבור מודעות לחשיבות הארוחה המשפחתית המשותפת, יש מי שמדברים על לפחות ארוחה משפחתית אחת בשבוע ויש מי שמעז להציע לקבוע שארוחת ערב תהיה משותפת. אף אחד לא מעלה על דעתו סדר יום שבו כל הארוחות הן ארוחות משותפות. השגרה היומית שלנו בלעיון הייתה מתחילה עם ההשכמה לקראת ביה”ס אליו היינו נשלחים עם הסנדוויצ’ים של הדודה. לקראת השעה עשר אבא היה מגיע מהחנות לארוחת עשר שהיה לה כינוי מיוחד “תסְרְייֵק”. בבית חיכה לו התה המרוקאי אליו התלווה המטעם היומי (ספנג’, קוסקוס, רג’יפה,…). לעיתים קרובות הוא סעד את ארוחת הביניים בחברת אדם נוסף (חבר או קרוב משפחה). בשעה 12:00 הילדים היו מגיעים מבית הספר להפסקת צהרים, אבא היה מגיע מהחנות ואימא הייתה מתפנה מעיסוקיה בבית המלאכה וכולם יחד יושבים לארוחת צהריים משותפת שדודה אסתר בישלה. לקראת השעה ארבע לפני תום הפסקת הצהריים דודה אסתר הכינה לילדים ארוחת ביניים. גם את ארוחת הערב שדודה אסתר הכינה אכלנו כולם עם ההורים אחרי שחזרנו מבית הספר והכנו שיעורים. יום שלישי היה יום השוק ואם המכירות היו טובות ארוחת הערב הייתה חגיגית יותר עם בשר שאבא היה קונה לציון המכירות הטובות.
לאבא הייתה חנות בדים וביחד עם אימא שניהלה את בית המלאכה הם פרנסו את הבית. כשאבא היה חוזר מהחנות הוא היה מביא אתו בד”כ חבר לאפריטיף קטן ואני אפילו זוכרת פעם שבה הגיע מאוחר מהעבודה ושלח אותי כדי להודיע לאחד החברים שלו (אישו) שהוא ממתין לו שיצטרף אליו לכוסית. ( הוא לא אהב ללכת לאחרים). אבא היה אדם צנוע במיוחד והוא זכה ליחס של כבוד מצד כולם ללא יוצא מן הכלל. אימא אהבה את החיים הטובים והיא הייתה נוסעת לאוג’דה במיוחד כדי לקנות לנו בגדים ואוכל שקשה היה למצוא בעיירה הקטנה שלנו. היא גם קנתה מטבח חדיש עם שיש וכיריים וכלי אוכל מיוחדים שקשה היה למצוא בבתים אחרים. גם את אימא כולם כיבדו ערבים ויהודים כאחד ובעיקר כולם היו מתייעצים אתה כולל ראש העיר. אני זוכרת ארוחת בוקר חגיגית בבית שרק לימים הבנתי שזאת הייתה הברית של אברהם ואני זוכרת את החתונה של רינה שנמשכה שבוע ימים.

מקורות המודיעין של אימא והעלייה לארץ
בזכות הקשרים והיחסים שהיו לאימא עם הערבים מישהו מהם הודיע לה על זה שמתכננים להרוג את דויד אחי (בגלל שידעו שהוא היה כמה שנים בארץ) ולחטוף אותי ואת אסתר אחותי. היא שלחה אותנו מיד לאחיות באוג’דה ובינתיים ארזו בחיפזון את מה שיכלו והצטרפו אלינו. כעבור שבועיים כבר היינו בדרך למחנה המעבר לעולים שבקזבלנקה ומשם עלינו ארצה.

אברהם מספר:
סדר יום:  בין ה- École française  ל”תלמוד תורה”
סדר היום של הילדים בלעיון מתחיל השכם בבוקר ב”תלמוד תורה” שבו קוראים קצת בפרשת השבוע (קריאה בכתב רש”י ותרגום לערבית) וממשיך בלימודים שמתחילים בשעה שמונה בבוקר בבית הספר הצרפתי. בשעה 12:00 יצאנו למה שנקראה הפסקת צהרים שבפועל לא הייתה אלא המשך לימודים בתלמוד תורה (אחרי שהות קצרה בבית לארוחת צהרים) ובשעה 14:00 חזרנו לבית הספר הצרפתי להמשך יום הלימודים ומידי פעם היינו חוזרים לתלמוד התורה גם בשעות הערב.
למיטב זיכרוני הלימודים ב”תלמוד תורה” התנהלו כל ימות השנה וחופש גדול היה לנו רק מהלימודים ב-  École française ואז יכולנו גם ליהנות מהבריכה שהייתה פתוחה ליהודים בימי שני ורביעי (יתר ימי השבוע התחלקו בין המוסלמים לצרפתים).
ולא רק בריכה הייתה לנו בעיירה הקטנה שלנו אלא גם אצטדיון (stade) שבלילות הקיץ שימש מעת לעת גם כבית קולנוע פתוח ואני זוכר היטב את האבטיח שהמתין לנו על כד המים שבחצר הבית לאחר חזרתי מסרט אליו לקח אותי אחד מהאחים.
שיר עברי ראשון
ב”תלמוד תורה” התקיימו מעת לעת גם שיעורי עברית ואני זוכר את המורה מצביע על המפתח שבדלת וקורא בקול את המילה מפתח ואנחנו חוזרים אחריו.
ואני עדיין זוכר את השיר העברי הראשון שלמדתי ופיזמתי (ללא הפסק) גם בתקופה הראשונה שלאחר עלייתנו ארצה.
בית 1
אני הולכת לשדה
ילדים טובים, ילדים טובים. 
אני הולכת לשדה
ילדים טובים יפֵיפִיִים.
בית 2
מה תעשי בשדה
ילדה טובה, ילדה טובה.
מה תעשי בשדה
ילדה טובה יפֵיפִיָה.
בית 3
לקטוף פרחים
ילדים טובים, ילדים טובים.
לקטוף פרחים
ילדים טובים יפֵיפִיִים.
(וידוי קטן: לאחרונה הרדמתי את אחת מנכדותי עם השיר הזה)

“תלמוד תורה” – החטא ועונשו 1
הייתי בן תשע כאשר עלינו ארצה ועדיין לא הספקתי לאסוף די זיכרונות וחוויות וממעט הזיכרונות שנותרו חלק “עמומים” במידה שלעתים מעוררת ספק, שמא המציאות שנצרבה לתאי הזיכרון נמהלה במעט מדמיונו המפותח ואולי ממשאלות לבו של ילד. הנה למשל אחד מאותם סיפורים עמומים אותו סיפרתי במהלך הכנס לרגל יובל שנים לפטירתו של אבא (סבא יוסף) ואני מספר אותו כאן בשנית גם משום שהכנס תרם לו דבר חשוב שלא ידעתי קודם.
הגעתי לחנות של אבי ובקשתי ממנו דוֹרוֹ (המטבע המקומי דאז), הוא הושיט את ידו למגירה ואמר לי קח שני דורו אבל אל תלך לבריכה. לקחתי את שני הדורו ורצתי לבריכה. וכאן אני מגיע לחלק שברבות השנים נשמע לי הזוי ועורר בי ספקות שמא הדמיון נמהל במציאות.
בעודנו משתכשכים בבריכה הגיע לפתע הרב מתלמוד התורה עם “עוזר אישי”. הוא בא במשאית פתוחה והחל לשלוף את הילדים הסוררים מהמים.
מהבריכה הוּּבַלנו אל ה”חדר” במשאית הפתוחה בכבוד השמור לעדרי בקר.
כל אחד מהילדים בתורו זכה לעונש ה”תְחְמִילָה” (הצלפות על כפות הרגליים החשופות) כאשר העוזר אוחז ברגלי הילד והרב מכה במקל. בעודני ממתין לתורי הבחנתי פתאום באמא שלי (סבתא זהרה) כשהיא עומדת בפתח ה”חדר” ותוך שהיא מתנשמת מהריצה הארוכה הושיטה יד והצביעה לעברי והזהירה את הרב “שלא תעז לגעת בילד הזה”, וכפי שאמרתי בכנס, “והילד הזה הוא אני”.
סיפור שאפשר ללכת אתו למחוזות של קסם ילדות, טוּב לב ודאגה של הורים או גם למחוזות של רוע ואכזריות שמתחיל בסדר יום אכזרי של ילדים ונמשך בהצלפות. אמרתי כבר שבשל החלקים ההזויים שבו עם הזמן התחלתי לפקפק בנכונותו ואמינותו, אלא שבתום דברי בכנס במהלך הארוחה, ניגש אלי אחד מבני הדודים (מאיר) שהוא מבוגר ממני, וסיפר לי שהוא זוכר היטב את המשאית, את שליפת הילדים מהמים וה”תְחְמִילָה” ומיותר לומר עד כמה דבריו אלה גרמו לי לתחושה של הקלה.
התעלומה פוענחה – הדמיון היה לשיגיון וההזוי נהיה למצוי.

École française

בלעיון פעלו שני בתי ספר, האחד לילדי המוסלמים והשני École française לילדי הצרפתים והיהודים.
הזיכרונות מביה”ס הם של מקום עם אווירה מיוחדת אולי בזכות המורה ובעלה המנהל Madame est Monsieur L’e Prince שהיו אנשים מאד נעימים ומאד אכפתיים.
אני זוכר היטב את ביה”ס והחצר ועד היום אני מוצא את עצמי מזמזם מעת לעת את השיר אותו שרנו כשאנחנו עומדים במעגל לכבוד יום הבסטיליה והחופש הנלווה לו.
gai gai l’ecolier, c’est demain le vacance. gai gai lecolier, c’est demain 14 Juillet
ובעברית,  “עלזו עלזו תלמידים מחר הוא החופש, עלזו עלזו תלמידים מחר הוא ה- 14 ביולי”.
ויש שני זיכרונות שנצרבו עמוק בתודעה האחד קשור במתנות והשני בעונש.

“Papa Noël” מחלק מתנות לילדי היהודים.
Papa Noël הוא מקבילו הצרפתי של סנטה קלאוס הנוהג לחלק מתנות לילדי הנוצרים בחג המולד (Christmas) ומידי שנה בבוא החג נהנינו גם נהנינו מהמתנות שהוא חילק לנו.
היהודים לא עשו עניין מזה שהמתנות הן לכבודו של חג נוצרי והנוצרים מצידם נהגו בתלמידיהם היהודים ממש כפי שנהגו בילדיהם הנוצרים בלי שום סממן של השפעה או ניסיון לנצל את תמימות הילדים במימד הדתי.
שלא כמו בימינו אלה, בימים ההם ילדים בלשון המעטה לא היו משופעים בצעצועים, וההתרגשות לקראת המתנות הייתה עצומה.
עד לאחרונה התפעלתי מעצמי על שלמרות שהייתי בן שבע לערך בעת שקיבלתי את המתנה, אני זוכר היטב את המתנות על אריזותיהן, והנה לפני זמן קצר אני פוגש את אהרן הבן של דוד משה שצעיר ממני בשנתיים לפחות ובשיחה שמתפתחת בינינו הוא מתאר לי לפרטי פרטים את המתנה שגם הוא קיבל כמוה… רובה ארוך היורה חיצי גומי.
בחישוב גס שעשינו הוא היה לכל היותר בן חמש בעת קבלת המתנה שהותירה עליו רושם כה עז שהיא נצרבה עמוק בזיכרונו, וכשסיפרתי לשתי אחיותיי פנינה ואסתר את סיפור המתנה שאהרן הבן דוד עדיין זוכר מגיל חמש הן הפתיעו אותי כשגילו לי שהמתנה שהן קיבלו שמוּרָה אצלן עד עצם היום הזה… מזוודה קטנה עם כלי תפירה.

 

 

École française – החטא ועונשו 2
אבל אני בעיקר זוכר הפסקה אחת שבה אני הולך ובוכה בכי תמרורים, כשלגבי מהודקת בסיכת ביטחון המחברת שלי כשהיא פתוחה בדף עם כתם דיו גדול, וכל הילדים הולכים אחרי כשהם שרים בקול גדול          ” …….Cahier au dos , les main”  (בעברית .”מחברת על הגב, ידיים ב…..”)  אינני זוכר את הסיומת אבל כמו בשירים זה בוודאי התחרז עם המילה הצרפתית dos (גב) ובעברית זה היה נשמע משהו כמו “מחברת על הגב, ידיים בזנב”.
דמיינו לרגע ילד קטן בגיל  8 – 7 הולך כך עם מחברתו הפתוחה על הדף המוכתם בדיו כשהיא צמודה לגבו, כשכל ילדי כיתתו הולכים אחריו לועגים עליו ושרים לו במקהלה, “מחברת על הגב, ידיים בזנב”.
זה היה העונש שקבלתי מ- Madame L’e Prince על החטא הגדול שחטאתי כאשר בהיסח הדעת לא הנחתי את הנייר הסופג (buvard), שתפקידו היה לספוג את הדיו הנוזלי שבו כתבנו. (בכל שולחן הייתה שקועה קסת שהכילה דיו נוזלי ובה התלמיד היה טובל את מכשיר הכתיבה).
אסתר אחותי שהייתה אז בת 9-10 לערך ולמדה בכיתה גבוהה יותר היא זאת שהושיעה אותי מהעונש המשפיל. כאשר יצאה להפסקה וראתה את המחזה היא רצה מיד ל – Madame L’e Prince ואינני יודע איך היא עשתה את זה אבל היא הצליחה לשכנע אותה להפסיק לי את העונש.

בין החוויות והזיכרונות שהעליתי כאן סיפרתי על העונש של ה”תחמילה” שהיה נהוג ב”תלמוד תורה” והעונש של  “המחברת על הגב” “Cahier au dos” שהיה מקובל ב- École française .
בזמנים המודרניים אי אפשר בכלל להעלות על הדעת עונשים אכזריים ומשפילים דוגמת אלה ובאופן טבעי צצות מחשבות על טראומה ונזקים נפשיים שעלול לסבול ילד שגדל לתוך מערכת חינוכית כל כך נוקשה. כאן המקום להרגיע, הזמנים היו אחרים, אין חשש לצלקות רגשיות, חדוות הנעורים לא דעכה והילדים כולם היו שובבים ונמרצים ומלאי שמחת חיים.

סיפור קטן על דוד משה:
כשאתה משקיע בחמור גם הכסף עובד (ולא רק החמור)
את הסיפור הבא שמעתי מפיו של מוריס בן שושן מי שהיה סגן ראש העיר וחבר מועצת העיר עכו במשך שנים ארוכות.
מוריס מעיד על עצמו כמי שרחש כבוד רב לדוד משה אותו הוא מכנה עְּמִי משה ולפי האינטונציה שבה נשמעים דבריו נראה שגם ממרומי גילו היום (95) הוא ממשיך להעריך אותו כאדם מיוחד במינו.
“כשהיה מגיע אלי לעתים למשרד” הוא מעיד על עצמו, ” לא יכולתי להמשיך לשבת, ומיד הייתי קם ממקומי בשולחן”
את הסיפור עצמו הוא שמע מפיו של דוד משה ומעשה שהיה כך היה.
באחד הימים ביקש דוד משה מאביו של מוריס שהיה אדם אמיד הלוואה וקיבל אותה.
את ההלוואה “השקיע” דוד משה בפְּרֵדׂה שקנה כדי שתוכל לשמש אותו לפרנסתו.
לא חלפו אלא שבועיים שלושה כאשר תוך כדי שהוא רוכב על הפְּרֵדָׂה שרכש זה עתה, הבחין דוד משה בערבי שהולך אחריו.
כאשר הפנה את מבטו שוב ושוב וראה שהערבי ממשיך לעקוב אחריו עלה בלבו של דוד משה חשש שמא הלה זומם משהו. הוא עצר ושאל אותו מדוע הוא עוקב אחריו וזה השיב לו מיד בשאלה “אם הוא רוצה למכור את הפְּרֵדׂה”.
דוד משה נקב במחיר שהיה גבוה פי שניים או אולי שלושה מהמחיר שהוא קנה אותה והערבי הסכים מיד.
בו במקום נפרד דוד משה מהפְּרֵדׂה, לקח את הכסף והלך לפרוע את ההלוואה שלקח מאבא של מוריס.
מוסר השכל: מי צריך בורסה כשאפשר להשקיע בחמורים ולקבל תשואה מידית של מאות אחוזים 🙂 🙂

דויד (הבן של עליזה) מספר:
סיפורי סבתא
לעיון הייתה עבורנו עיירת הנופש שבה היינו מבלים את החופשים שלנו, עיירה שבה תרנגולים הילכו חופשי ברחובות ובלילות ידעו לשוב תרנגול תרנגול לביתו ואני זוכר היטב את הבית של סבתא וסבא עם הפטיו, הבאר והמדרגות. במרכז הפטיו עמד כד חימר עטוף בבד יוטה ששימש לקירור המים. בעונת האבטיחים שמשו המדרגות לקירור האבטיחים ולקראת החגים זה המקום שבו שחטו את הכבשים לכבוד החג. בחלק הבית שפונה אל הרחוב היה בית המלאכה של סבתא שבו היא העסיקה שלוש תופרות, ובפינה עמד המטבח (קוזינה) שבו הילדים בפיקוחו של דוד יצחק היו מקיימים את מנהג החלוטה בחג הפסח. אני זוכר איך אהבתי להתבונן בסבתא זהרה כשהייתה מטפלת במכונות של בית המלאכה שלה, ובכל בעיה טכנית שנתקלה בה במיומנות של טכנאי מקצועי. שם בבית המלאכה הקטן של סבתא תוך כדי שהייתי מתבונן בה בהתפעלות התחיל גם הרומן הסוער שלי עם מכונות ומלאכת יד, וזה המקום שבו רכשתי את היסודות למיומנויות הטכניות שלי מהם נהנים היום חברים, שכנים ובני משפחה. ואפרופו מיומנויות של סבתא, זה אומנם קרה באוג’דה ולא בלעיון אבל למרות זאת עוד סיפור על כושר האלתור שהגיע לדרגת אומנות. עמדתי אתה ליד נחל קטן באוג’דה כשנפשה חשקה בדג מדגי הנחל, ובאין ציוד דייג מאלתרים ממה שיש וכל מה שהיה בידה היה רצועת בד ששימשה למעין כיסוי ראש לגברים. מבלי לחשוב פעמיים היא נטלה את הבד וליפפה אותו לצורה מיוחדת, טבלה רגליה בנהר והתכופפה תוך כדי שהיא משקיעה את רצועת הבד במים והופ ! ….היא התרוממה כשהדג בתוך הבד…. מישהו אמר מקגאייוור?
הנהר של לעיון שימש כמכבסה של יהודי העיירה ואני זוכר את השמחה הרבה שבה הייתי מתלווה לסבתא אל הנהר תוך כדי שאני נושא על כתפי את צרורות הכביסה, ואת תחושת האושר שהציפה אותי עם כל חבטה שחבטתי במחבט המיוחד לכך בכבסים שסבתא כיבסה בנהר. ויש גם זיכרונות עמומים כמו זה שלפני החתונה של דודה רינה הלכנו לבית החתן )מקסים ז”ל) כשאנחנו נושאים בידינו תשורה סמלית לבית החתן, התשורה שנשאנו הייתה מעין מגש עשוי מחצלת (“טְבְּק”) עליו פזרו קמח, על הקמח ישב לו תרנגול הודו כרוך בסרט אדום ומסביב לו פזורים מטבעות. אני זוכר גם חווה ענקית של “דאר סבאעי” (“משפחת האריה”) שם הייתה גם בריכה גדולה של דגים ושם ראיתי לראשונה צלופחים ונדמה לי שבני המשפחה עסקו באסטרולוגיה ואחד מהם היה מתמטיקאי. ולא סיפרתי על האצטדיון ועל תלמוד התורה של לעיון שלמרות היותנו אורחים בחופשה לא קבלנו פטור ממנו, ועל ההתארגנות של נשות לעיון לאפייה המשותפת של המצות לפסח ועוד סיפורים שכולם ערגה ונוסטלגיה.

וגם סיפור אחד על סבא
סבא היה עסוק כל היום בחנות ולכן עיקר הזיכרונות שלי מלעיון הם עם סבתא ומה שאני זוכר מסבא במרוקו זה מהתקופה שמרוקו נלחמה לעצמאותה. מעת לעת נהגו הסוחרים היהודים לנסוע למקום שבו היו קונים ומוכרים סחורה. האירוע נקרא בשם “חמיס” על שם היום בשבוע שבו היה מתרחש, יום חמישי. הימים הם ימי “פחד” (כך הם נקראו “לכוף”), הפחד היה מפני פורעים שיתנפלו על היהודים. ואכן בדרכם חזרה ללעיון התנפלו עליהם שודדים ושדדו את כספם. מספרים שחייהם של היהודים ניצלו תודות לכך שתקופה קצרה קודם פנה המלך מוחמד החמישי בקריאה שלא לפגוע ביהודים. את הפדיון מהשוק נהג סבא לשים בתוך תיק כפול שכנראה היה מניח על האוכף של הסוס שבו רכב, וכשהיה חוזר מהשוק ואני הייתי בלעיון הוא היה הופך לידינו את התיק הכפול ואנחנו הילדים היינו נהנים לסדר לו את המטבעות והשטרות. גם ביום שבו הם נשדדו הוא הפך את התיק אלא שהפעם התיק היה ריק כולו.

סיפור קטן של רינה:
אבא (סבא יוסף) היה נוסע מפעם לפעם לעיר פס בענייני מסחר והוא היה חוזר ברכבת לפנות בוקר כשהילדים כבר ישנים. תמיד הוא חזר עם מתנה לילדים הקטנים וכשהוא היה מגיע הוא היה שם לנו את המתנה שהביא מתחת לכרית, אבל לא פעם קרה שהוא “היה דואג” שנתעורר כי לא יכול היה להתאפק עד הבוקר כדי לראות אותנו שמחים ומאושרים במתנות שהביא לנו.

וקצת אנקדוטות מאסתר:
נולדתי בשנת 1945 בנר ראשון של חנוכה ואת שמי המקורי סְצֶרָה העניקו לי בטקס זבד הבת (תְסְחֵם). אם לשפוט על פי צביטות בלחי אז כנראה שהייתי ילדה מאד מפונקת. אני זוכרת ילדוּת שמחה ועשירה עם הרבה חברות שחלקן גדולות ממני כמו חננה שאימא שלה דודה יקות גדלה כילדה מאומצת בבית של סבתא טובה.

• למדתי בבית ספר שנקרא “פרנקו איזראליין” שהיה בית ספר מעורב (בנים ובנות) לילדים היהודים והנוצרים של לעיון.
• אני זוכרת היטב את העונש Cahier au dos המשפיל שאברהם קיבל בגלל שהמחברת שלו הייתה מוכתמת בכתם דיו גדול. כשראיתי אותו בהפסקה בוכה כשכל הילדים אחריו רצתי מיד למורה מָדָם לְה פְּרְנְס ויאמר לזכותה שהיא נעתרה לבקשה שלי להוריד לו את המחברת מהגב.
• החברות למשחק שלי בביה”ס היו נוצריות ולא פעם הייתי מצטרפת אליהן כדי לשחק איתן בבית, היו להן הרבה צעצועים ובובות משחק יפות שלנו לא היו.
• בשנת 1955 היו חיילים צרפתיים בלעיון, אחד מהם היה חבר של בת דוד שלי (בלי שמות) ואני הייתי הכיסוי שלה ליציאות (שותפה לעברה).

משחקים: נהגנו לשכור אופניים (אפילו ביום כיפור!) והיה לנו מקום מיוחד שבו היינו רוכבים על יד בית הקפה ברחוב שלנו. אני שילמתי בכסף שהרווחתי בעבודה אצל אבא בחנות, הייתי מנגבת אבק ומסדרת לו יפה את הבדים (יכול להיות שמאז התפתחה אצלי האהבה לבדים ותפירה), בכסף שקיבלתי מאבא בתמורה הייתי שוכרת את האופניים.

 

גלגולו של מכתב מלעיון
מדינת ישראל זה עתה קמה, המלחמה אך הסתיימה והדאגה לשלומו של האח רבי דודו ובני משפחתו שתקופה קצרה קודם עלו לישראל הולכת וגוברת ולפיכך כותב שמעון הכהן (בוסתא) מלעיון שבמרוקו לאחיו שבארץ מכתב שבו הוא מבקש לדעת מה עלה בגורלם.
המכתב נשלח בחודש אפריל של שנת 1949.
ימים חולפים, שנה עוברת ואחריה עוד שנה ועוד שנה והמכתב נותר ללא מענה.
בשנת 1956 עולה שמעון הכהן סקלי ארצה וסוף סוף הוא יכול לפגוש את אחיו רבי דודו ובני משפחתו שגרים בשכונת בקעה שבירושלים.
מדוע לא השבתם למכתב ששלחתי הוא תוהה בפניהם ומספר להם על הדאגה שחשו כשנותרו ללא מענה.
רבי דודו משיב לו שהוא מעולם לא קיבל את המכתב והם מבינים שהוא כנראה נעלם בדרך החתחתים המפותלת  שהייתה באותם ימים בין מרוקו לישראל.
ומכאן אל הרב אליהו מרציאנו (ראה רבנים בדבדו) שהמחקר על יהודי דבדו הוא מפעל חייו מזה עשרות שנים וממשיך ומתמיד בעיסוקו זה עד עצם היום הזה. מחקריו שהתחילו במרוקו ונמשכו בספריות ומוזיאונים שבצרפת ממשיכים היום בספריה הלאומית של האוניברסיטה העברית ויד בן צבי והוא מגיע בחיפושיו גם למקומות עלומים והכל בתקווה למצוא תיעוד למחקריו.
באחד הימים של שנת 1998 הוא מגיע לחנות בשכונת מאה שערים שבירושלים שסוחרת במסמכים עתיקים ושם תוך כדי שיטוט בין מאות מסמכים צד את עינו המכתב מלעיון וכמי ש”מכיר את כל יהודי העיר” הוא לא מתקשה לגלות את זהות המען והנמען.
וכך אחרי מסע נדודים של 49 שנה זוכה המכתב להגיע בחזרה אל השולח אותו ומשם לידיו של הנמען רבי דוּדוּ

 

רבי אליהו בן גיגי – מוהל ורשם אוכלוסין

משנות ה-40 המוקדמות ועד אמצע שנות ה-50 היה הרב אליהו בן גיגי המוהל של העיירה לעיון. הרב ניהל יומן שבו רשם את תאריך הלידה והייחוס המשפחתי של כל בן שעבר אצלו ברית מילה ומאחר שהוא היה המוהל היחיד בעיירה אפשר ללמוד על מספר הבנים הכולל שנולדו בעיירה כולה בתקופתו.
מבנה הרשומות היה אחיד והוא נכתב בכתב רש”י באופן הבא:
הילד (שם הילד) בן (שם האב) דִי (שם הסבא ) (שם משפחה) נולד (יום בחודש) לחודש (חודש עברי) (שנה בלוח העברי) (????) (יום בחודש) (חודש אזרחי) (שנה אזרחית)
לפני קרוב לעשרים שנה קיבלתי מידיו של הרב את יומן הבריתות שהוא ניהל ובזכותו יש היום בידינו מעין “מרשם אוכלוסין” של הבנים שנולדו בלעיון בין אוקטובר 1941 לתחילת 1953. בסה”כ נולדו בתקופה זאת 78 בנים ובממוצע כשבעה בנים לשנה.
לצפייה ברשימת הבנים שנולדו ונימולו ע”י הרב  לחץ כאן.

 

לעיון בתמונות וקטעי וידיאו

לחץ על הקישור הבא כדי לצפות בתמונות של לעיון מראשית המאה העשרים. בחלק מן התמונות כמו הקסבה ובית העירייה מופיעה בצד התמונות הישנות תמונה מהתקופה העכשווית.

לחץ על הקישור הבא כדי לצפות בהפגנה של ערביי לעיון הנערכת ליד השוק ברחוב המסחרי שבימים שלפני העלייה לארץ אִכְלֵס חנויות של יהודי לעיון ובהם החנות של סבא.

 

העלייה של סבא וסבתא ודוד יהודה ועליזה
◊ ראשית מסע – עלייה וקוץ בה
◊ קזבלנקה – מי יש לו ריבה כזאת ריבה יפה כל כך
◊ ג’יברלטר – סיפור שכמעט ונקטע באמצע
◊ Camp D’arenas – שופינג, D.D.T והפתעה של הרגע האחרון
◊ העלייה – (ויש מי שתאמר הטיפּוּס) ארצה
◊ לילה ראשון – (ואחרון) בצפת
◊ עכו – סרט מלחמה סוריאליסטי
◊ ואחרי שנים אלפיים – קץ לנדודי
העלייה של דויד ואליס
העלייה של יוסף אזולאי ובני משפחתו

סרטון:  בשערי א”י על רקע “שירת הים” בלחן של יהודי דבדו ואוג’דה

העלייה של סבא וסבתא ודוד יהודה ועליזה

כשסיימנו לספר את סיפור העלייה של המשפחות שלנו לטובת אתר המורשת המשפחתי, הימים היו ימים שלקראת ליל הסדר, שעל פי מנהג יהודי מרוקו נפתח בהנפה של קערת הסדר הערוכה מעל ראשי המסובים תוך כדי קריאה “בִּבְהִילוּ יצאנו ממצרים, הא לחמא עניא..”אי אפשר להתעלם מהסמליות של העיתוי, כי גם אנחנו “יצאנו ממרוקו בִּבְהִילוּ”.  המסע שלנו אמנם לא נמשך ארבעים שנה אבל גם ארבעה חודשים של נדודים הם די והותר, אלא שלא כמו בני ישראל שאחרי ארבעים ימים קצה נפשם והחלו לפרוק עול (עגל הזהב), הורינו עשו את מסעם כולו תוך שהם מקבלים עליהם את הדין בצייתנות ובלי אומר.

 

ראשית מסע – עלייה וקוץ בה

עליזה ויהודה

יום שבת, בית כנסת הגדול באוג’דה, תפילה אחרונה לפני היציאה לדרך אל מחנה המעבר לעולים שבקזבלנקה לקראת העלייה לארץ. כל ההכנות המוקדמות מאחורינו, המטען נשלח כבר קודם לקזבלנקה ואפילו את הפרידה שלפני היציאה לדרך עשינו קודם, ו”אני זוכר היטב את בכי הפרידה שלי מז’אנו” מספר דויד. הכול מוכן ומה שנשאר זה להמתין לצאת השבת כדי לעלות לרכבת הלילה לקזבלנקה. תוך כדי התפילה דוד יהודה נכנס לבית הכנסת נרגש כולו כשהוא אוחז בידו עיתון. ומה בעיתון? ….. בעיתוי “מושלם” עם ההכנות שלנו לעלייה לארץ מבשר לנו העיתון על ההחלטה לסגור את שערי העלייה לארץ. ממש כך! אז מה עושים?… אחרי כל ההכנות הנפשיות והפיזיות, אפילו בשורה מרה ומרתיעה שכזאת לא יכולה לשבור את הנחישות או לשכך את ההתלהבות, דוד יהודה מחליט בלי כל היסוס שממשיכים כרגיל. במוצ”ש, מספר דויד יצאנו כמתוכנן ברכבת הלילה לקזבלנקה וכשהגענו לשם באנו לבית מלון בבעלות יהודי שאבא הכיר במסגרת הנסיעות שלו בענייני המסחר של החנות. אחרי יומיים של שהות במלון מחליט אבא  על דעת עצמו שאנחנו נוסעים למחנה המעבר Camp de Casa.
כשהגענו למחנה מצאנו אותו מוקף שומרים מכל עבריו, אין יוצא ואין בא.
גדר קטנה וגורלית מפרידה בין מי ששערי העלייה סגורים בפניו לבין מי שכבר חלף בשער העלייה והאיסור החדש אינו חל עליו.
אבל גם השמירה הקפדנית על המחנה אינה מרתיעה את אבא, הוא ניגש לאחד השומרים ו”מדבר אל ליבו” לאפשר לנו להיכנס למחנה, וראה זה פלא תוך זמן קצר מצאנו את עצמנו מעברה השני של הגדר ומעתה ואילך אנחנו ככל הפליטים שבמחנה.
כאשר אני מתבונן היום על השתלשלות העניינים שסיפרתי זה עתה, אני פתאום קולט דברים שנעלמו מעיני הילד שבהם צפיתי אז על הדברים. לראשונה אני קולט שהסיפור כולו שזור בגילויים של החלטיות, אומץ, נחישות ותושייה שאבא ז”ל גילה מרגע ההחלטה לצאת לדרך למרות איסור העלייה ועד לגילויי האומץ והתושייה בפאתי המחנה.

סבא וסבתא

גם דרכם של סבא וסבתא אל המחנה בקזבלנקה נעשתה בבהילות. בהמשך הדף מספר דוד אחי על העלייה שלו ושל אליס והוא מתאר שם איך באחד הימים מגיע אחד מ”מקורות המודיעין” של סבתא זהרה לבית שלנו בלעיון ולאחר שהוא דואג להגיף את דלת בית המלאכה שלה הוא מספר לה על התוכנית של כנופית המורדים (שהוא היה אחד מהם) להרוג אותו. הוא מבקש ממנה שלא לתת לדויד לישון בבית באותו היום. יתכן שזה היה אותו המודיע או שאולי זה היה “חבר” אחר של סבתא שסיפר לה על תכנית אחרת לחטוף את אסתר ופנינה.
סבתא זהרה שהייתה אישה נחושה והחלטית שולחת בו ביום את הילדים לאוג’דה ומתחילה לארוז. כעבור מספר ימים הם כבר היו במחנה בקזבלנקה שם הם פגשו את עליזה ויהודה.
וכמו שאמרנו קודם, “בבהילו יצאנו ממרוקו”

 

קזבלנקה – “מי יש לו ריבה כזאת, ריבה יפה כל כך”

זמן מה אחרי שעליזה ויהודה נכנסים למחנה בקזבלנקה,מצטרפים אליהם סבא וסבתא ודוד שלמה עם משפחתו. המחנה היה בנוי מצריפים ארוכים, בכל צריף שוכנו יותר מ-20 משפחות במיטות מתקפלות, מיטה ליד מיטה בלי ארונות ובלי מחיצות הפרדה. את הארוחות שהיו מעין מנות קרב היינו מביאים מנקודת חלוקה מרכזית ששירתה את כל המחנה, ואני בעיקר זוכר את המראה של ריבת התפוזים שחילקו לנו במחנה מידי ערב. עד אז הכרנו את הריבה בטקסטורה אחרת לגמרי ובמשך כל שהותנו במחנה התקשינו לעכל את המראה המוזר של הריבה, לעומת זאת לטעם שלה התרגלנו די מהר. בזמן שאנשי המוסד היו עסוקים בזיוף דרכונים העסיקו אותנו הנערים בפעילות חברתית ובעבודות שונות ובעיקר עבודות סניטריות. בתמורה לפעילות שלנו קבלנו כפרס סיגריות אותן היינו מביאים בשמחה למבוגרים. בשעה טובה מגיע תורם של עליזה ויהודה לצאת מקזבלנקה ליעד הבא.

טנג’יר – ממתינים לסוכן הסמוי

אחרי שלושה חודשים במחנה בקזבלנקה הודיעו לנו שאנחנו יוצאים לדרך כשהיעד הוא טנג’יר, במטרה שמשם נגיע מהר ככל האפשר למחנה העולים שבגיברלטר הסמוכה. למשפחה שלנו צירפו שלושה נערים של עליית הנוער במסווה של ילדים מבני המשפחה. נפרדנו מסבא וסבתא ויצאנו לדרך.
בשנת 1956 השנה שבה עלינו ארצה, טנג’יר עברה לידיים מרוקאיות, (אחרי שהייתה בשליטה בינלאומית במשך כשלושים שנה) יש להניח שזאת הסיבה להנחיות המחמירות שקבלנו לגבי האופן שבו עלינו להתנהג עם הגיענו לטנג’יר. משפחה שלמה על מטלטליה שנודדת בדרכים, מראה הפנים שלא קשה לשער שאינם מתושביה הערביים של מרוקו, הזמן שבו איסור העלייה נכנס לתוקף, כל אלה ועוד הופכים את השהות בטנג’יר, קצרה ככל שתהיה, לתחנה שבה הכול יכול להשתבש.
אנשי המוסד אינם מוכנים לקחת סיכונים וההנחיות המפורשות הן לפעול בחשאיות גמורה. אתם רשאים לדמיין סרט מתח עם משפחה שלמה (מבוקשת) שיורדת מהרכבת וצריכה להמתין במקום הומה אדם לשליח שמעולם לא פגשו שיבוא לאסוף אותם. סביבה לא מוכרת, אנשי בטחון ומשטרה שזה עתה קבלו את השלטון על המקום וכל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לא לעורר חשד כלשהו, וזה קצת מלחיץ ולחץ פירושו התנהגות מחשידה.
לפתע מגיח לו משום מקום אדם שקורא לעברנו “משפחת כהן?”, “תרימו את המזוודות ובואו אחרי”. נסענו במונית לבית מלון יהודי וזה היה ביום שישי בערב, וזה לא שהזיכרון שלי כזה פנומנאלי שגם את הימים בשבוע אני זוכר, אלא שפשוט למחרת כשנסענו לנמל כדי להפליג משם לגיברלטר, זאת הייתה הפעם הראשונה שההורים נסעו בשבת ואת זה קשה לשכוח.
בינתיים סבא וסבתא הספיקו כבר לצאת מקזבלנקה באנייה Azemour (שבעברה שימשה להובלת כבשים ובעתיד תשמש כבית חולים להובלת הפצועים מהמלחמה באלג’יריה לצרפת) בדרכם למרסיי.

 

ג’יברלטר – סיפור שכמעט נקטע באמצע

את הדרך מטנג’יר המרוחקת פחות מ – 60 ק”מ מגיברלטר עשינו בספינה קטנה. השהות שלנו במחנה העולים בגיברלטר הייתה אמורה להיות קצרה, אבל זיהום שחטפתי ביד שיבש את לוח הזמנים והשהות שלנו במחנה התארכה ל-14 יום. בזמן הזה קבלתי פניצילין וכשהזיהום החמיר חשבו אפילו לקטוע לי את היד.

הוי ברצלונה ברצלונה

מגיברלטר הפלגנו באנייה בריטית ללב ים שם פגשנו באניית משא ספרדית שהייתה בדרכה עם מטען לברצלונה. בטלטלות הים הועברנו אל האנייה הספרדית שהמשיכה משם לפריקת המטען. שלושה ימים נמשכה פריקת המטען בברצלונה עד שהאנייה הרימה עוגן והמשיכה ליעדה הבא- מרסיי.

 

Camp D’Arenas – שופינג, D.D.T והפתעה של הרגע האחרון

מחנה העולים Camp D’Arenas שכן במרסיי והוא שירת את העלייה לארץ משנת 1944. רבים מהעולים לארץ ובהם 4500 המעפילים של האנייה “אקסודוס” עברו דרכו  ועכשיו הגיע תורנו. סבא וסבתא מהם נפרדנו במחנה בקזבלנקה הפליגו משם ישירות למרסיי ואנחנו עברנו דרך המחנה בגיברלטר ומה רבה הייתה השמחה לפגוש אותם כאן. שלא כמו במחנה בקזבלנקה שבו מחשש השלטונות היינו בסגר מוחלט והיה צריך לפעול בדרכים מחתרתיות וחשאיות, האווירה כאן הייתה חופשית ומשוחררת. גם תנאי המגורים כאן היו משופרים יותר. המחנה היה בנוי ממבנים קשתיים ארוכים, בכל מבנה שוכנו כ-10 משפחות (לעומת יותר מ-20 בקזבלנקה). אבא עם החושים המסחריים שלו מנצל את הזמן וחופש התנועה, כדי לרכוש טובין שעל פי השמועה עשוי להניב פירות בארץ. הוא קונה מספר זוגות אופניים, גרבי ניילון, מצלמה ואפילו עטים, כל אלה יעלו אתנו כמטען בהפלגה לישראל. הידיעה שאנחנו כל כך קרובים לסופו של מסע העלייה, האווירה המשוחררת, תחושת הביטחון שלא הייתה בקזבלנקה ותנאי המחייה המשופרים תרמו את שלהם למצב הרוח המרומם. חבל מאד שלא וויתרו על ריסוס ה-D.D.T שמעבר לנזקים הבריאותיים שנגרמו ממנו בטווח הארוך, האפקט המידי שלו היה פגיעה נפשית לא קלה. בגלל אותו ריסוס אומלל אחת התמונות היותר חזקות שלי מהמחנה הוא המראה של סבא הפגוע עד עמקי נפשו מהמעמד המשפיל של הריסוס. שהינו במחנה במרסיי שלושה שבועות וכבר עמדנו לצאת לדרך אל הנמל במרסיי כשלפתע הרמקול שעמד במרכז המחנה קורא את שמותיהם של סבא סבתא והילדים ומודיע שהם מתווספים לרשימת היוצאים בהפלגה שלנו. שמחה רבה והתרגשות גדולה אוחזת בכולנו. תוך מספר שעות כולנו יחד בדרך אל האנייה שתוביל אותנו לארץ ישראל.

 

העלייה (ויש מי שתאמר ה”טִיפּוּס”) ארצה

את הקטע האחרון בדרך הארוכה ארצה עשינו באנייה “ארצה”, שנבנתה בשנת 1930 כאניית מטען ומאוחר יותר הוסבה לאניית מטען/נוסעים. המהירות (הרשומה) של האנייה הייתה 11 קשר! ( 20.4 ק”מ לשעה) ובהפלגה במהירות מקסימלית וללא עיכובים נדרשו לה שישה ימים מלאים כדי לגמוא את המרחק שבין מרסיי לחיפה. אבל הגיל המופלג עושה את שלו ויותר משהפליגה היא קרטעה בין הגלים, עד אשר גם זה היה קשה עליה והיא נעמדה בלב ים ממאנת להמשיך. לא הים הסוער המאיים מסביב ולא הליטופים הרבים של המכונאים באנייה הצליחו לדובב אותה, וליתר ביטחון החלו אנשי הצוות להכין אותנו לקראת נטישה אפשרית.
חגורים בחגורות הצלה התחלנו לעבור בין סירות ההצלה ולהכיר את ציוד הנטישה.

אחרי שלושה ימים תמימים שבהם עמדה בסירובה נעתרה לבסוף הגבירה הזקנה והמשיכה לקרטע את דרכה ארצה. בכל אותו זמן אסתר שכבה חולה במחלת הטיפוס כשהיא בטוחה שמותה קרב והיא אינה חדלה מלזעוק זעקות שבר ותחינה לבל ישליכו את גופתה למים.
לעומת התפקוד המכאני שהלם את זקנתה, יאמר לזכותה של האנייה “ארצה” שתנאי המחיה שהציעה לנוסעים נחשבו לסבירים גם ביחס לאניות צעירות ממנה, ואנחנו כזכור לא היינו נוסעים רגילים שבאו לטייל עם האנייה, אלא פליטים שבמשך חודשים ארוכים שהו בתנאים סניטריים ירודים, גרו בצפיפות ודוחק של סרדינים ועמדו בתור לקבלת מנות המזון שלהם. אין פלא שבעינינו טרקלין האוכל על השולחנות הערוכים שבו, הפרטיות של תאי המגורים, לובן הסיפונים וכל דבר באנייה נראו לנו כחזיונות של ארמון פאר.
כמה חבל שטלטלות הגלים גברו על קסמו ומראהו המזמין של חדר האוכל ופרט לדוד מימון (שאף נרתם כדי לעזור בעבודות המטבח), סבא ואנכי, כל האחרים כמעט שלא התקרבו לשם.
הימים הם ימי תשרי שבהם עם ישראל חוגג את חג הסוכות ולמרות תלאות הדרך צוות האנייה שנערך מבעוד מועד מתפנה כדי לבנות סוכה יפה על סיפון האנייה ואנחנו הילדים לא הפסקנו להתפעל, בעיקר מהרימונים התלויים.
בשעה טובה אנחנו קרבים לארץ, העיר חיפה מתחילה לבצבץ באופק. אט אט הולכת ומתגלה לנגד עינינו המשתאות התמונה המרהיבה של העיר חיפה השוכנת לה במלוא הדרה על צלע ההר, הלב פועם מהתרגשות.
ביום ראשון י”ח בתשרי תשי”ז, 23/9/1956, ג’ דחול המועד סוכות ירדנו מסיפונה של האנייה ארצה ותוך זמן קצר היינו לאזרחים בישראל מדינת היהודים.
הרשימה הבאה שצולמה מתוך המסמכים שבארכיון הציוני, היא רשימת כל העולים שהגיעו אתנו באניה ארצה באותו המועד.
רשומות 417 – 410 יוסף וזהרה כהן וילדיהם
רשומה 418 דודה אסתר (שבפינו הייתה קרויה עְמְתִי)
רשומות 407 – 401 דוד יהודה ועליזה וילדיהם
סה”כ 625 עולים 

המראה מהים שנגלה מהאניה ארצה ומבואות הנמל בשנות ה-50  

 

לילה ראשון (ואחרון) במעברה בצפת

אחרי סידורי הקליטה בנמל הופננו למעברה בצפת ואנחנו כבר ממתינים בפתח הנמל למשאית שתוביל אותנו. תנועה ערה של הולכים ובאים בעיר התחתית ובהם ערבים רבים בלבוש המסורתי של ג’אלאבייה וכפיות. סבא מתבונן וכנראה מתקשה להאמין למראה עיניו, הבעת הפנים שלו מסגירה את מחשבותיו, כברת דרך ארוכה עשינו במנוסה מפני הערבים במרוקו ולא זאת התמונה שהוא ייחל לה מיד עם רדתו מהאנייה.
משאית ה”בולדוג” עמוסה במטלטלנו ובדברי מזון וציוד ראשוני שקבלנו מהסוכנות מובילה אותנו אל המעברה בצפת. חלק הצליחו לפנות מקום ישיבה בין המזוודות והמטלטלין שקבלנו מהסוכנות, היתר הסתפקו בנקודת אחיזה כדי לייצב את העמידה בנסיעה הארוכה. הגענו לצפת לקראת ערב ומיד התארגנו לארוחת ערב שהייתה כולה על טהרת תפוחי האדמה שקבלנו בסל הקליטה. מי שלא ישן על הרצפה ישן על מזרן קש שנפרש על מיטה קפיצית.
לילה אחד ויחיד גרנו בצפת, בבוקר הגיעו בני דודים שגרו בעכו כדי לקחת אותנו אתם. נטלנו את המזוודות שהיו כבר ארוזות ונסענו לעכו התחנה הבאה שלנו בארץ.

מצגת מהיציאה לגלות ועד העלייה לארץ

 

עכו – סרט מלחמה סוריאליסטי

בעכו גרנו שתי המשפחות גם יחד בבית ששכן במקום מבודד יחסית לא הרחק משפת הים.
ב 29 לאוקטובר 1956 כחודש ימים לאחר שהגענו לארץ נפתחה מלחמת סיני במהלכה מחליטים המצרים לשלוח את המשחתת “איברהים אל אָוּוֶל” כדי להפגיז את העיר חיפה. בתאריך 31 לאוקטובר בשעה 03:30 לפנות בוקר מגיעה המשחתת המצרית למבואות חיפה ומתחילה להפגיז בתותחיה את הנמל. ההדים של הקרב הימי המתחולל הנשמעים היטב בביתנו ואולי אווירת המלחמה, גורמים לכך שבני הבית כולם ערים למרות שעת הלילה המאוחרת.

סבא מחליט שזה הזמן להתענג על משבי הרוח הקלילים הבאים מן הים וכמו סצנה מתוך סרט סוריאליסטי אנחנו יוצאים עם סבא ועם כסא ביד לעבר שפת הים. אין פנסי רחוב שיאירו את הדרך וכמעט שאין גם בתים בסביבה שמחלונותים יבליחו מעט קרני אור, וגם אם היו כאלה, הם לא יכלו להועיל בגלל ההַאֲפָלָה היזוּמה בעקבות המלחמה.
מגיעים אל החוף, סבא יושב להתרגע על הכסא ואנחנו הילדים בסמוך לו. רחש הגלים מתערבב עם שאון התותחים הנשמעים ברקע ואת החשכה העבה מאירים אור הכוכבים המרצדים בשמים ורשף הפגזים הנורים באופק. הדרמה המלחמתית שהתחוללה ברקע מתחילה בירי של יותר ממאה פגזים לעבר מפרץ חיפה.

משחתת צרפתית שעגנה במפרץ כחלק מההיערכות המוקדמת למלחמת סיני, יורה על המשחתת המצרית והיא נסוגה צפונה. בו בזמן מוזנקות אוניות חיל הים הישראלי “יפו” ו”אילת” לעבר המשחתת המצרית ולאחר קרב ימי אליו מוזנק גם מטוס “אורגן” ישראלי, נכנעת המשחתת המצרית והיא מניפה על התורן דגל לבן. צוותי המשחתות משתלטים עליה וגוררים אותה לנמל חיפה ולימים היא תצטרף לשייטת משחתות חיל הים הישראלי בשמה העברי “חיפה”.

איך אפשר להסביר את התמונה הפסטורלית שבה סבא יושב על כסא ומתרווח על שפת הים בשעה של טרם דמדומים ובחשכה כמעט מוחלטת, נהנה מרחש הגלים, שואב מלוא ריאותיו מהאוויר המלוח תוך כדי שהוא מלטף את זקנו, כשקולות ומראות המלחמה שברקע אינם מצליחים להפר את שלוותו אף לרגע בודד.
אלה אינם מראות של אדם המודאג ממה שהעתיד צופן לו בארץ החדשה, או מהספקות של חוסר הוודאות במקום לא מוכר. כנראה שה”נהפוך הוא”, הוא הסבר מוצלח יותר לסיטואציה הסוריאליסטית משהו.
רחש גלי הים, משבי הרוח הקרירים, העלטה וקולות המלחמה שברקע הם תפאורה נפלאה לזכרונות ממרוקו שעם כל הקסם שבהם אין חרטה על כך שהם נחלת העבר והם בָּמָה נהדרת להרהורים על מסע העלייה הארוך לארץ שהגיע לקיצו והביא אותו ואת בני משפחתו אל הארץ המובטחת, הארץ שבה הוא יכול לשים את מבטחו.
אל מול אלה שאון התותחים נהיה לדממה דקה ורשף הפגזים לזיקוקין של שמחה ותקווה.

 

ואחרי שנים אלפיים שבים לירושלים

אחרי מספר חודשי שהייה בעכו עברו סבא וסבתא לגור בשכונת מקור חיים שבירושלים ואט אט התקבצו סביבם יתר האחים תחילה עליזה ולאחר מכן שמחה ודויד. תם ונשלם מסע נדודים שהחל אי שם לפני אלפיים שנה. המעגל שראשיתו בירושלים של ימי הגלות נסגר בירושלים של ימי התקומה ושיבת ציון המחודשת.

ירושלים בשנות ה 50 – בנין ג’נרלי,שוטר תנועה ואוטובוס ישן 

 

 

הר ציון 

 

 

העלייה של דויד ואליס

אחד מהחברים הערביים של אימא שבעצמו השתייך לקבוצת המורדים האחראים למהומות שלפני קבלת העצמאות, הגיע לבית המלאכה של אימא כשהוא נועל נעלי פלדיום (שהיו סימן היכר למורדים) ורק אחרי שסגר את החדר סיפר לאימא על התכנית שלהם להרוג אותי, ( כי הם ידעו שבמשך כמה שנים הייתי בישראל), הוא גם הזהיר אותה שלא אישן בבית.
אימא הזעיקה את דוּדוּ הבן דוד שבדיוק קנה רכב חדש ומיד העמסנו מה שאפשר ונסענו אליס ואני לאוג’דה משם שלחנו את התכולה לקזבלנקה.
כדי להימנע ככל האפשר מעיניים עוקבות לקחנו vagon louer (תא שכור). הגענו למחנה המעבר לעולים שבקזבלנקה ומכיוון שאני הייתי מבוקש ואליס הייתה בהריון סדרו לנו הפלגה למרסיי תוך שבוע ימים, בזמן שהשהות ממוצעת במחנה הייתה לא פחות מחודשיים. (אחד מהשליחים מהארץ שטפלו בעולים היה מדריך בקורס מד”סים שבו הייתי בעלייה הקודמת שלי לארץ וכנראה שגם הוא תרם למעבר המהיר). אחרי שהות קצרה ב Camp D’Arenas  הפלגנו לארץ באנייה Scania.
בארץ הפנו אותנו למושב מבטחים שבחבל הבשור אבל העדפנו לבוא לבית של מרים אחותי שעלתה ב-1948 וגרה בירושלים. כששמחה הגיעה לארץ הם קנו דירה על חוף הים בעכו ואז עברנו לגור אתם. (הם העמידו לרשותנו אחד משני החדרים של הבית) וכשההורים הגיעו לארץ עברנו לגור סמוך לידם בירושלים.

 

העלייה של יוסף אזולאי ומשפחתו

על סיפור העלייה לארץ של יוסף אזולאי שעזב עם משפחתו את אוג’דה ועלה לארץ ביום של הפוגרום של אוג’דה וג’רדה, שהגיע עד לפתח חנותם ופתח ביתם ואשר בו נרצח גם דודו מימון קרא ב “יוסף אזולאי מספר – אלו הם חיי”