התחנה הארוכה ביותר במסע הנדודים של הכהן סקלי הייתה ספרד. הנה מספר גרסאות לשאלה כיצד ומתי הגיעו היהודים לשם.

ראשית ימי בית ראשון

לפי גרסה זאת יתכן שיהודים התחילו להגיע לספרד אי שם בתקופת שלמה המלך בשנים 970- 930 לפה”ס. בימים אלה קשרי המסחר בין שלמה המלך לחירם מלך צור היו ענפים מאד. הצי הפיניקי הענק של חירם והאניות של שלמה הפליגו בים התיכון הלוך ושוב. אניותיו של שלמה המלך הגיעו לנמלי העיר תרשיש שעפ”י אחת הסברות היא העיר טרטיסוס השוכנת בחצי האי האיברי שלימים תהפוך לספרד. לא רחוק מן העיר טרגונה נתגלתה מצבה עם כתובת בארמית “כאן קבור אדונירם, גזבר המלך שלמה”. בין יתר העמים שהיגרו לספרד בתקופת האלף הראשון שלפני הספירה היו גם הפניקים שיסדו שם מספר תחנות מסחר לאורך החוף. החשובה שבהן הייתה עיר הנמל קָדִיז, ממנה יפליגו כעבור כ-2400 שנה בני משפחת הכהן סקלי במנוסתם למרוקו אחרי גזרות קנ”א שהוטלו על יהודי סיביליה.

בספרי הנביאים והכתובים אפשר למצוא אזכורים רבים למסחר הענף שבין המלך שלמה לפיניקים ולאניות התרשיש.

“כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם עִם אֳנִי חִירָם אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים” .
נביאים » ספר מלכים א » פרק י » פסוק כ”ב
“וְשַׂמְתִּי בָהֶם אוֹת וְשִׁלַּחְתִּי מֵהֶם פְּלֵיטִים אֶל הַגּוֹיִם תַּרְשִׁישׁ פּוּל וְלוּד מֹשְׁכֵי קֶשֶׁת תֻּבַל וְיָוָן הָאִיִּים הָרְחֹקִים אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעִי וְלֹא רָאוּ אֶת כְּבוֹדִי וְהִגִּידוּ אֶת כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם”
נביאים » ספר ישעיהו » פרק ס”ו » פסוק י”ט

עם חורבן בית ראשון

ממלכת יהודה המשיכה להתקיים עד שנת 586 לפנה”ס. היא נכבשה על ידי ממלכת בבל בהנהגת נבוכדנצר השני. הבבלים החריבו את בית המקדש הראשון והגלו את העלית החברתית לבבל. חלק מתושבי יהודה, נמלטו למצרים וחלקם למקומות אחרים. מתקופה זו ואילך החלו לצמוח מרכזי הגולה של היהדות. ממלכות יהודה וישראל מוזכרות במקורות חיצוניים מהמאה ה-9 לפנה”ס.
בספר עובדיה פרק א’ פסוק כ’ נאמר “וְגָלֻת יְרוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד”
ואכן בקרב יהודי ספרד הייתה מקובלת מסורת שהם צאצאים של גולים מהעיר ירושלים.

עם חורבן בית שני

המרד הגדול של היהודים ברומאים פרץ בשנת 66 לספירה והקיף את מרבית שטחי יהודה והגליל. לאחר שצבאו של נציב סוריה הובס בידי המורדים נשלח אספסיאנוס עם בנו טיטוס ( 67 לספירה) כדי לדכא את המרד, הוא הגיע תחילה לעכו וכבש את ציפורי ואת מבצר יודפת החזק שבמבצרי הגליל והמשיך בכיבוש הגליל כולו ולא מיהר לעלות ולכבוש את ירושלים אלא המתין שהמלחמות הפנימיות בין היהודים יתישו אותם. בינתיים רומא רחשה באירועים הרי גורל והוא הטיל על בנו טיטוס להשלים את כיבוש ירושלים ומבצרים נוספים שטרם נכבשו ושב לרומא. טיטוס כבש את ירושלים, החריב אותה עד היסוד ושרף את בית המקדש.
במהלך דיכוי המרד בידי אספסיאנוס וטיטוס מאות אלפי יהודים נהרגו הוגלו ונשבו וחלקם נמכרו לעבדוּת רומי. אחרי דיכוי המרד הגדול ומרד בר כוכבא חל זינוק גדול במספר היהודים והקהילות בדרום אירופה כאשר אלפי שבויים הובאו לאיטליה ולמקומות נוספים באימפריה הרומית והקימו קהילות במדינות הבלקן ספרד, צרפת וגרמניה.

תוכן עניינים
לפנה”ס
האלף הראשון לספירה
האלף השני לספירה

פתח דבר
ההיסטוריה של ספרד היא הרקע שבו התרחשו עלילות הדם, גזרות השְמָד, מאורעות קנ”א, האינקוויזיציה והגירוש של יהודי ספרד והיא גם הרקע שבו צמחו רבים מגדולי הפילוסופים, המשוררים ופרשני מקרא שהיו לעם היהודי לדורותיו. קשה להבין את תולדות היהודים בספרד ללא הכרה של התהליכים ההיסטוריים שהתרחשו בה, ועל כן חשבנו שנכון יהיה להכיר ולו על קצה המזלג ובראשי פרקים את ההיסטוריה של ספרד קודם שאנחנו מספרים על תולדות היהודים בה.

 

לפנה”ס

במהלך האלף ה-1 לפנה”ס הגיעו לספרד גלים של מתיישבים שעברו את חצי האי. הראשונים היו האיברים שמוצאם מלוב שבצפון אפריקה, שעל שמם זכה חצי האי בשמו.
הפולשים הבאים היו הפניקים שיסדו מספר תחנות מסחר לאורך החוף, שהחשובה ביניהן הייתה קדיז. בשנת 241 לפנה”ס קרתגו הפיניקית יצאה למערכה לכיבוש ספרד וכבשה חלקים ממנה, את המערכה שנמשכת עשרות שנים המשיך חניבעל.
בשנת 211 לפנה”ס הרומאים יצאו למערכה נגדית והם הצליחו להביס את הקרתגים. לאחר הניצחון החל סקיפו אפריקנוס בכיבוש ספרד כולה שנשארה תחת שלטון רומאי במשך שש מאות שנה והפכה לחלק חשוב באימפריה הרומאית.
הרומאים הביאו אתם את השפה הלטינית ממנה התפתחה הספרדית.

 

האלף הראשון לספירה – רומאים, ונדלים, וויזיגותים ומוסלמים

את שקיעתה של האימפריה הרומית שהחלה אי שם באמצע המאה הרביעית לספירה ניצלו שבטים גרמניים (ונדלים) כדי לחדור לספרד אולם אלה הובסו על ידי הוויזיגותים בשנת 416 לספירה.
לקראת סוף המאה השישית שלטו הוויזיגותים ברוב שטח חצי האי וקבעו את בירתם במרכז האי בעיר טולדו. הם ראו את עצמם כיורשי האימפריה הרומית, קביעת הבירה היתה הניסיון הראשון לראות את חצי האי כיחידה פוליטית אחת. מלחמות ירושה בין אזרחי ה”עשירון העליון” והאכזבה של האוכלוסיה מאי השוויון בזכויות החלישו את השלטון. המצב הירוד של האזרחים הביא לכך שהם ראו במוסלמים שהיו הכוח הכובש החדש כ”משחררים”.
בשנת 711 לספירה כוח מוסלמי שמורכב מצבא של ערבים וברברים (המוּרים) ניצל את קריסתה הקרבה של הממלכה הוויזיגותית וחדר לספרד מצפון אפריקה דרך מיצר גיברלטר ובתוך מספר שנים הוא כבש ושלט בדרום ספרד ומרכזה. בעקבות הכיבוש התחבר הדרום לעולם המוסלמי של צפון אפריקה והמזה”ת שהיו מפותחים יחסית, ואילו הצפון שנשאר בשליטה נוצרית היה מחובר לאירופה שהייתה נתונה עדיין ב”תקופת החושך”.
המוסלמים הקימו בדרום ספרד ומרכזה את הפרובינציה המוסלמית “אל אנדלוס”.
בשנים 716-750 “אל אנדלוס” הייתה תחת ח’ליפות אומיה ובירתה היתה סביליה.

השלטון המוסלמי בספרד נמשך כשמונה מאות שנה והוא הסתיים בשנת 1492 כאשר הנוצרים כבשו את גרנדה, המאחז המוסלמי האחרון בספרד.
שנת 1492 היא גם השנה שבה התחוללו בספרד שני אירועים היסטוריים מכוננים. האחד בתולדות העם היהודי – גירוש ספרד . השני בהיסטוריה העולמית – המסע של קולומבוס שיצא מספרד והביא לגילוי אמריקה. במהלך השלטון המוסלמי בספרד התקיימו שלוש תקופות:
תקופת האימפריה – ( 711-756) שבה פרץ מרד בממלכה האנדלוסית ושליטה הכריז על עצמו כאמיר קורדובה וניתק את עצמו מהשלטון בדמשק אליו היו כפופים עד אז.
תקופת הח’ליפות – התחילה בשנת 756 כאשר השליט עבד אל רחמן מבית אוֹמַיַה מינה את עצמו לח’ליף (יורש/מחליף של הנביא מוחמד, בעל סמכות רוחנית)

האלף השני לספירה

עד גירוש ספרד
תקופת הח’ליפות נמשכה עד לשנת 1031 והיתה פורייה במיוחד. קשרי מסחר ענפים ופריחה כלכלית ובה בעת פריחה תרבותית גדולה, במישור התרבותי היה שיתוף פעולה עם היהודים. במאה ה-11 התחיל פיצול בח’ליפות והשלטון נחלש.
תקופת הממלכות העצמאיות – (1492- 1031) עם היחלשות שלטון הח’ליפות נוצרו עשרות ממלכות זעירות (טאיפאס) והתחילה פלישה של שבטים שונים מאפריקה, השלטון המוסלמי הלך ונחלש.

הריקוֹנְקִיסְטָה
מתוך מניעים של דת ולחצים של האוכלוסיה החלו הנוצרים בכיבוש מחדש והדיפה של השלטון המוסלמי כמעט מאז תחילת השלטון המוסלמי ולמעשה כבר בשנת 1130, הנוצרים שלטו כמעט בכל חצי האי האיברי ובידי המוסלמים נותרה רק גרנדה.
האיחוד של הממלכות הנוצריות הקטנות שהיו בספרד החליש עוד יותר את השלטון המוסלמי. איחוד הממלכות הנוצריות לממלכה אחת הסתיים עם הנישואין של מושלת קסטיליה איזבלה למושל אוראגון פרננדו. הם השלימו את הריקוֹנְקִיסְטָה בשנת 1492 כשהם הודפים את המוסלמים ממעוזם האחרון בגרנדה, באותה שנה הם גם חתמו על צו הגירוש ליהודי ספרד.

לאחר הגירוש
גילוי אמריקה ע”י קולומבוס בשנת 1492 פתח עידן שבו הספרדים השתלטו על רוב יבשת אמריקה. המושבות הכבושות העשירו את ספרד והפכו אותה למעצמה החזקה ביותר באירופה.
מלחמות פנימיות על המלוכה ומלחמות אחרות (עם מדינות אירופה) החלישו אותה ובשנת 1808 השתלט עליה נפוליאון. כעבור מספר שנים הצליחה אמנם ספרד לסלק את הצרפתים בעזרת הבריטים אך במקביל היא איבדה את מרבית מושבותיה באמריקה. סיבות שונות הביאו למלחמה בין ארה”ב לספרד ובשנת 1898 היא איבדה את שלוש המושבות האחרונות שלה קובה, פוארטו ריקו והפיליפינים. לאחר תקופה של שקט בתחילת המאה ה-20 פרצה מלחמת אזרחים שבסופה ניצחו הפשיסטים בראשות גנרל פרנקו בשנת 1939.
במלה”ע השנייה ספרד אמנם לא הייתה פעילה אך היא נקטה קו פרו גרמני.
מותו של פרנקו ב-1975 הביא לקץ שלטון הדיקטטורה.
ב-1977 נערכו בחירות חופשיות שבהן המפלגה הסוציאליסטית נבחרה לשלטון ומאז ספרד מתפקדת כמדינה דמוקרטית, חואן קרלוס הוכתר למלך בשנת 1978.
כיום ספרד שייכת לגוש האירו והיא חברה באיחוד האירופי ובגוש נאט”ו.

פתח דבר
העת העתיקה
האלף הראשון לספירה
◊ עד הכיבוש המוסלמי
◊ גירוש ספרד הראשון
תקופת השלטון המוסלמי
תקופת השלטון הנוצרי
     ◊  עד גזירות קנ”א
     ◊ מגזירות קנ”א ועד גירוש ספרד
     ◊ גירוש ספרד
 אחרית דבר

פתח דבר

במבט כרונולוגי, יהודי מרוקו שמוצאם מספרד חיו בספרד אלף שנה ויותר לפני שהגיעו למרוקו וחיו במרוקו כחמש מאות שנה בטרם הגיעו לישראל כך שהחוליה ה”מרוקאית” בשלשלת האבות היא אמנם הקרובה יותר אבל ללא ספק החוליה הספרדית היא הארוכה והמשמעותית יותר. הפרקים הבאים מספרים בקצרה את תולדות היהודים בספרד שנעו כמטוטלת בין גזרות, פוגרומים וצווי גרוש לפריחה ושגשוג תרבותי וכלכלי. מי שמעונין במבט קצר וחטוף יוכל לצפות במצגת  מבט בתנועה על אלפיים שנות היסטוריה יהודית בספרד ב-2 דקות שהוכנה לקראת הכנס המשפחתי.

העת העתיקה

סיפורי העם מספרים שאדונירם גזבר המלך שלמה שקברו נמצא בטרגונה הגיע לספרד בספינות הצי הפיניקי ונהרג שם. המסורת מספרת גם כי העיר טולדו שכינויה העברי היה “טוליטולא” נבנתה לאחר חורבן בית ראשון ע”י גולים מיהודה ולפי המסורת המשפחתית של משפחת אברבנאל שהייתה מגזע דוד המלך והייתה מהמשפחות המיוחסות בספרד הם הגיעו לספרד עוד לפני חורבן בית שני. בשנת 161 לפה”ס מגיעים שליחים של החשמונאים לרומא ומאוחר יותר מגיעים לשם סוחרים יהודים מאלכסנדריה ומקימים שם קהילה יהודית והחל מ-150 לפנה”ס מתקיימת ברומא קהילה יהודית מאורגנת,(אותה קהילה שבחלוף הזמן תפדה בכסף שבויים יהודים שמביאים הרומאים מישראל אחרי המרד של היהודים). נוכחות יהודית בספרד קיימת מן המאה ה- 1 לפה”ס. בשורה של חפירות ארכיאולוגיות בספרד נתגלו מטבעות מארץ ישראל מתקופתו של הורדוס. למטבעות אלו מעולם לא היה ערך כלכלי בספרד ומקובל על החוקרים שמדובר על יהודים מא”י שהביאו איתם את המטבעות. התגלו גם מצבות יהודיות מן המאה ה-1 או ה-2 לפנה”ס.

האלף הראשון לספירה

◊ עד הכיבוש המוסלמי
הזינוק הגדול במספר היהודים בדרום אירופה מתרחש אחרי דיכוי המרד הגדול (66-74 לספירה) והמרד של בר כוכבא (132-136) כאשר אלפים רבים של שבויים הובאו מישראל לרומא. חלקם של שבויים אלה נפדה ע”י יהודי הקהילה שברומא. מאיטליה נודדים היהודים למקומות אחרים באימפריה הרומית ובהן ספרד. ידיעה היסטורית ברורה ראשונה על קיומו של ישוב יהודי בספרד היא על ועידה כנסייתית שהתכנסה בגרנדה בשנת 306 לספירה ומקבלת מספר החלטות שנוגעות להפרדה בין יהודים לנוצרים.
תחת השלטון הוויזיגותי חיו היהודים בד”כ בשלווה בין התושבים וזאת עד לשנת 587 כאשר המלך ריקרד ה-1 מוותר על הנצרות האריאנית לטובת הנצרות הקתולית. הוא אוסר על היהודים לכהן במשרות ציבוריות בעלות סמכות ענישה לנוצרים, אוסר נישואי תערובת וגזרות נוספות שמגבילות את היהודים ומקשות על חייהם. התקופה האחרונה לשלטון הוויזיגותי היא תקופה של סבל קשה ורדיפות בלתי פוסקות של היהודים עד כדי גזרות “שְמָד” וגירוש.

עדות לנוכחות היהודים בזמן הוויזיגותים – אבן מהמאה ה- 6 שעליה חריטה בעברית, יוונית ולטינית. האבן שייכת לקבר של  יהודייה צעירה בשם מליוסה, בתם של יהודה ומריה. (על קיר מצבה בקתדרלה של טורטוסה קיים העתק של אבן המצבה)

תזכורת לכך שברחובות אלה חיו בעבר יהודים

◊ גירוש ספרד הראשון
גירוש ספרד הידוע של שנת 1492 נצרב עמוק בתודעה ההיסטורית של היהודים. כל כך עמוק, שהעובדה שהוא לא היה הגירוש ההמוני היחידי מספרד היא בעיקר נחלתם של היסטוריונים.
בשנת 613 הוציא המלך סיסיבוט הוויזיגותי צו המורה לכל היהודים להתנצר או לעזוב את ספרד לצמיתות. יהודים רבים עזבו את ספרד וכתשעים אלף! נאנסו לקבל עליהם את הנצרות.

משנת 633 ואילך התכנסו 17 מועצות שבהן נוכחו אנשי המלך ואנשי כנסייה. היהודים הוזכרו בכל אחת מהוועידות ובכל פעם בקשר לאיסור שיש להחיל עליהם. הרבה מהגזרות כוונו נגד היהודים האנוסים.
בשנת 638 (המועצה החמישית) אישר המלך חוקים נגד היהודים והוסיף עליהם פקודה לגירוש כל היהודים מארצו ובשנת 694 יצא חוק אשר לפיו מי שאינו בפטיסט הופך לעבד. 
יהודים רבים נטשו את ספרד לצפון אפריקה שם הם חברו למוסלמים שהתכוננו לכיבוש חצי האי האיברי.

תקופת השלטון המוסלמי

השלטון המוסלמי שהתחיל עם הפלישה של המוּרים בשנת 711 נמשך כשמונה מאות שנה. הם שלטו על דרום ספרד ומרכזה, הצפון נשאר בשליטה נוצרית.
היהודים מצפון אפריקה ובראשם קאולא אל-יהודי עזרו הרבה למוּרים בכיבוש. שרי הצבא מוסא וטריק, כבשו את הערים קורדובה, מלגה, גרנדה, סיביליה וטולידו ומסרו אותן לידי היהודים שישבו בהן. הם נתנו להם נשק להגן על עצמם והפקידו בידיהם מבצרים לשמירה. היהודים קיבלו שוויון זכויות ויכלו לשמור את דתם בצורה חופשית וכל מה שנדרש מהם הוא לשלם מס גולגולת של דינר אחד לשנה.
בספרד המוסלמית התקיימו יחסי גומלין בין היהודים לסביבתם. מצד אחד השפעה מוסלמית על היהודים, עד כדי כך שחלק מהכתבים של חכמי התורה נכתבו בערבית. מצד שני ההשפעה של היהודים על האיסלאם בכלל ועל זה שבספרד בפרט היא הרבה יותר חזקה. היהודים הצטיינו בתחומים רבים של מדע, רפואה, מסחר, אומנויות ועוד. הם פעלו כמתווכים בין הנוצרים למוסלמים. המוסלמים העריכו מאד ידע קלאסי אבל הם לא ידעו יוונית ולטינית והיהודים תרגמו עבורם את היצירות לערבית.
התקופה המוסלמית היתה תקופה של פריחה תרבותית וכלכלית ליהודי ספרד, והיא נודעת בכינוי “תור הזהב”. יהדות ספרד הגיעה לשיא תפארתה הרוחנית, הדתית והתרבותית והיא הצמיחה שורה ארוכה של משוררים, פילוסופים, פרשני מקרא, הוגה דעות ורופאים. אבל מה שקרוי זהב לא תמיד נוצץ, הביטחון שהיהודים זכו בו בתקופת המוסלמים נקטע ע”י אירועים קשים. בשנת 1066 הסתער המון מוסלמי על יהודי גרנדה וערך בהם טבח המוני. יותר מ-4000 יהודים נהרגו בטבח. יהודי הקהילה בקושי הצליחו להשתקם וכבר בשנת 1090 נהרס שוב הרובע היהודי של גרנדה בזמן כיבוש העיר ע”י שושלת המוראביטון בטענה שהיהודים תמכו בנוצרים. בשנת 1148 השתלטו האלמוהאדים (כת של קנאים מוסלמים קיצוניים) על מרוקו ואנדלוסיה שבספרד והטילו גזירות המחייבות את היהודים להתאסלם אחרת יולאמו נכסיהם לטובת המלכוּת ונשיהם וילדיהם יגזלו מהם. רבים מן היהודים התאסלמו (חלקם למראית עין) או ברחו, חלקם לצפון ספרד שבידי הנוצרים וחלקם לקשטיליה שם קיבל אותם המלך אלפונסו השביעי תחת חסותו והם התיישבו בטולדו.

תקופת השלטון הנוצרי

◊ עד גזירות קנ”א
הנוצרים החלו בריקונקיסטה כבר בסמוך לתחילת הכיבוש המוסלמי ולקראת אמצע המאה ה- 12 למעט גרנדה הם שלטו כמעט בכל חצי האי האיברי. אחרי תקופה קצרה של רגיעה מתחילים הנוצרים במסע רדיפה אחר היהודים ששיאו הוא בגזירות קנ”א ליהודי סיביליה ובהם בני משפחת הכהן סקלי ובגירוש ספרד של 1492 ליתר תושביה היהודים. בשנת 1085 נכבשת טולדו ע”י המלך אלפונסו השישי. היהודים שהכירו היטב את מערכות השלטון המוסלמיות מסייעים להם ובתמורה לכך הנוצרים מעניקים להם זכויות. יש להם בתי דין משלהם שיכלו אפילו לחרוץ דין מוות. יוסף הנשיא מתמנה לרופא המלך ורוכש השפעה גדולה. היהודים בטולדו עוסקים בתרגומים של יצירות פילוסופיות, מדעיות ואחרות ללטינית וקסטיליאנית. בד בבד עם מינויים של יהודים לתפקידים בכירים בממשל ובשיתופם בעניינים שקשורים בקידום התרבות הספרדית מחילים עליהם שורה של חוקים ומפעם לפעם יש התנכלויות ורדיפות. בשנת 1108 מוגבלות הזכויות של יהודי טולדו ומטילים עליהם מיסים כבדים. במאה ה-13 יש ליהודים בקשטיליה, אראגון ופורטוגל אוטונומיה שיפוטית. הקתולים עדיין חיים בתקווה שיצליחו לשכנע את היהודים באמיתות הנצרות ולגרום להם להמיר את דתם. באמצע המאה ה-13 נזירים מהמסדר הדומיניקני והפרנציסקני מסיתים נגד היהודים ומה שלא ניתן היה להשיג בניסיונות שכנוע מנסים להשיג בדרך של כפייה. היהודים מחויבים להאזין לדרשות הנזירים אשר שוללים את זכות קיומם בקרב הנוצרים. פרננדו השלישי (1214) נותן ליהודים קצת פריבילגיות, מעסיק יהודים בשורותיו אך בד בבד מוציא חוקים נגדם. במשך כל המאות ה-13 וה-14 ליהודים יש תפקידים בכירים כמעט בכל המשרדים של חצר המלכות. אצל אלפונסו העשירי יהודים אחדים נקראים מזכירי המלך והם אלה שמופקדים על ארגון המיסים והפיננסים. אבל היחס ליהודים איננו עקבי והוא נתון לתנודות, המלכים עושים שימוש ביהודים לצרכיהם, הם שומרים עליהם מפני גזירות הכנסייה והכמרים, כי הם נזקקו ליהודים בגלל ההכנסות הגדולות שניתן להפיק מהם. היחס ליהודים איננו נובע מאישיותו של המלך אלא הוא תוצאה של המגמות והצרכים. מאמצע המאה ה-14 היהודים מחויבים לשאת אות קלון על בגדיהם כדי להבחין בינם לבין הנוצרים. היה זה האות הראשון לתחילתם של פרעות בקהילה היהודית שהחלו בשנת 1355 בטבח של אלפים מיהודי טולדו והמשיכו בשורה ארוכה של פרעות שבהן נטבחים אלפי יהודים. בשנת 1360 נטבחו בקשטיליא כל יהודי העיר נאחירא ובשנת 1366 טובח המלך הנרי 8000 מיהודי טולדו.

◊ גזרות קנ”א
בשנת 1390 לאחר מותו של הארכיבישוף, הכנסייה של סיביליה עוברת לידיו של הכומר פראן מארטינז שקודם לכן החזיק בה בתפקיד בכיר. משנת 1378 נושא הכומר מארטינז דרשות שבהן הוא דורש לכפות את הנצרות על כל היהודים, להפוך את כל בתי הכנסת של סיביליה לכנסיות ולתחום את היהודים בגטאות. יהודי סיביליה שולחים משלחת למלך ומצליחים לבטל את רוע הגזירה. בשנת 1390 הבישוף והמלך מתים והכומר מחריף את ההסתה ועובר מדיבורים למעשים.
מאורעות הדמים שמתחילים בראש חודש תמוז של שנת קנ”א (6 ביוני 1391) הוא נקודת מפנה בתולדות יהודי ספרד. הפוגרום שמתחיל ביהודי סיביליה מתפשט לערים אחרות ונמשך לסירוגין כמאה שנה עד לגירוש ספרד בשנת 1492. כארבעת אלפים מיהודי סיביליה נהרגים על קידוש השם, בתיהם של היהודים נשרפים ובתי הכנסת הופכים לכנסיות. רבי חסדאי קְרֶשְקַש שהיה עד ראיה ואבד את בנו במאורעות מתאר באיגרת ששלח ליהודי אוויניון שבצרפת.
“רבים קדשו שם שמיים ובתוכם גם בני יחידי, חתן בן כ’ שנה, שה תמים העליתיו לעולה, אני אצדיק עלי הדין ואתנחם לטוב חלקו”.
בני משפחת הכהן סקלי היו מקהילת יהודי סיביליה שהצליחו להימלט ובמנוסתם הגיעו למרוקו.

◊ מגזירות קנ”א ועד גירוש ספרד
מסיביליה התפשטו הפרעות לקורדובה ולמדריד ועד אוקטובר 1391 הגיעו לכל ערי קשטיליה וכמעט לכל ערי אראגון. אמנם אין תמימות דעים, אך מקובל שבתקופה שבין 1391 ל-1414 בערך שליש מהיהודים התנצרו, שליש מתו על קידוש השם ושליש נשארו ביהדותם. לשאלה איך אחרי כל הפרעות האלה עוד נותרו יהודים משיבים החוקרים כי היו מקומות בהם הצליחו להגן על עצמם, היו מי שהמועצות העירוניות הגנו עליהם והיו מי שהצליחו להימלט בזמן הפרעות.
בראשית שנת 1392 הצליחה אומנם הממשלה לייצב את הסדר הציבורי, יהודים שוב תפסו עמדות בעלות השפעה בבית המלוכה אבל מצבם של היהודים הלך והורע.
הכנסייה ובמיוחד בהשפעתו של הנזיר המטיף וינסנט פרר הצליחו להביא לגל גדול של יהודים שהמירו את דתם (מומרים/אנוסים/converso / maranos). רבים מהמומרים המירו את דתם כלפי חוץ בלבד, ואולי בהשפעת איגרת השמד של הרמב”ם (שעודדה יהודים שהדבר נכפה עליהם להמיר את דתם למראית עין). היחס אל המומרים מצד היהודים שלא המירו את דתם היה סלחני ומתחשב ומצד הנוצרים שהבינו שאצל רבים מהמומרים המרת הדת היא רק למראית עין, ונבהלו גם מההיקף הגדול של התופעה הייתה תסיסה רבה כלפי המומרים. הם התחילו להאמין שהמרת הדת היא מזויפת ושהמומרים פועלים במחתרת כדי להשתלט על העולם הנוצרי. באמצע המאה ה-15 פרצו בטולדו ובקורדובה מהומות כנגד המתנצרים החדשים. אנשי הכנסייה בסיביליה פנו לאפיפיור בבקשה להקים אינקוויזיציה שתפעל כנגד המתנצרים החדשים בטענה שהם ממשיכים לקיים את היהדות בסתר ושסיביליה מלאה בהם. אלפי יהודים אנוסים הועלו על המוקד ולאחרים הרכוש הוחרם והם נענשו בעונשים כבדים. בתקופה שבין פרעות קנ”א לגירוש ספרד עזבו כמאה אלף יהודים את ספרד מרצונם.
◊ גירוש ספרד
הנזיר הדומיניקני תומאס דה טורקמדה שעמד בראש האינקוויזיציה, שם לו למטרה לגרש את היהודים והוא זה שיזם אותו. הוא החל במסע שכנוע שאין די בחקירות ובעינויים וכל עוד יהיו בספרד יהודים שומרי מצוות, הם יפריעו לשליחות הדתית לכונן ממלכה נוצרית אדוקה והם ישפיעו על הנוצרים החדשים (המומרים) בפרט ולכן יש לגרש את כל היהודים.
מסע השכנוע של הנזיר עשה את שלו ובשנת 1492 לאחר שפרננדו ואיזבלה השלימו את הריקונקיסטה עם הכיבוש של גרנדה הם התפנו לטפל ביהודים.
ביום 31 במרץ 1492 הוציאו פרננדו ואיזבלה את צו גרנדה המורה על גירוש יהודי ספרד וחודש לאחר מכן הוא פורסם ברבים.
הצו נתן ליהודים ארכה של שלושה חודשים לעזוב את תחומי האי האיברי במהלכם הם קיבלו חסות מפני פרעות. עפ”י לוח השנה העברי המועד האחרון לעזיבה היה תשעה באב יום ציון חורבן בית המקדש. היהודים הורשו למכור את רכושם אך אליה וקוץ בה, הם היו רשאים לעזוב את ספרד רק עם מטלטלים אישיים. דון יצחק אברבנאל ואברהם סניור שניסו למנוע את הגירוש בכל דרך לא הועילו (סניור שהיה שר אוצר אולץ להתנצר ודון אברבנאל שסירב להתנצר גורש בעצמו). עפ”י הערכות שונות מספר המגורשים נע בין 80000 ל- 200000 יהודים. כשני שליש מהמגורשים עברו לפורטוגל ( משם הם גורשו בשנת 1496 ע”י המלך מנואל לאחר שהוא נישא לבתם של פרננדו ואיזבלה), אלפי יהודים נרצחו במהלך הגירוש ורבים נוספים מתו במהלך המנוסה. רוב המגורשים מצאו מקלט בצפון אפריקה ובארצות בהן שלטו העות’מאנים. 

אחרית דבר

מהקהילה היהודית שהתקיימה בספרד מעל אלף שנה ובמאה ה-12 וה- 13 הייתה הקהילה היהודית הגדולה, המשכילה והעשירה ביותר והוציאה מתוכה דמויות יהודיות מן הבולטות ביותר בהיסטוריה היהודית לא נותר זכר לאחר הגירוש.
אם לשפוט עפ”י ההיסטוריה נדמה שספרד קיבלה את עונשה ומאז שהיהודים גורשו ממנה,מצבה הלך והתדרדר, היא קנתה לה אויבים רבים, מלחמות פקדו אותה כמעט ברצף, ובמאה ה-19 האימפריה הגדולה החלה לשקוע, בדרום אמריקה ובמרכזה החלו המדינות להכריז עצמאות, פלורידה אבדה לטובת ארה”ב ונפוליאון הביס אותה ושם עליה את אחיו כמלך. היא המשיכה בשקיעתה. בראשית המאה ה-20 היא כבר נחשבה למדינה נחשלת ובהמשכה מלחמת אזרחים שפרצה בתקופתו של פרנקו.
ההתאוששות התחילה רק בשנות השבעים של המאה ה-20.
האינקוויזיציה בספרד בוטלה 400 שנה לאחר הקמתה בשנת 1834, רבים מהיהודים האנוסים התפזרו ברחבי העולם כולו ותפסו מקום נכבד במסחר הבינלאומי, חלק מהם שבו ליהדות. קהילות שלמות של יהודים “חדשים” קמו באירופה ובדרום אמריקה.
בתאריך 17 בדצמבר 1968 בטקס סמלי שנערך בנוכחות נשיא מדינת ישראל  בבית כנסת במדריד הכריזה ממשלת ספרד על ביטול צו הגירוש ובשנת 2012 היא הודיעה שהיא מאפשרת לכל יהודי שיכול להוכיח שהוא נצר ליהודים מגורשי ספרד לקבל דרכון ספרדי.

גלות ספרד
ההיסטוריה של עם ישראל מונה ארבע גלויות, הראשונה שבהם גלות מצרים שהתרחשה בשנת 1500 לפנה”ס לערך ונמשכה כ 210 שנים. גלות אָשוּר שלאחריה לא נודע גורלם של  עשרת השבטים, שהוגלו לאחר כיבוש ממלכת ישראל בידי אָשוּר בשנת 930 לפנה”ס. גלות בבל שבה גורשה ממלכת יהודה ע”י נבוכדנצאר,  בשנת 597 לפנה”ס והסתיימה לאחר 70 שנה עם הצהרת כורש, וגלות רומי שהתרחשה בשנת 70 לספירה (נקראת גם גלות אדום) שעפ”י המסורת היא הגלות האחרונה.
“חזון עובדיה” מזכיר אמנם במפורש את גלות ספרד “וְגָלֻת הַחֵל-הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-כְּנַעֲנִים, עַד-צָרְפַת, וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר בִּסְפָרַד–יִרְשׁוּ, אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב”, אך המסורת אינה מונה אותה כגלות נפרדת, אולי כי היהודים שהגיעו לספרד היו בחלקם מתוך היהודים שגלו בגלות רומי או מצאצאיהם ובחלקם הגיעו אליה והתיישבו בה עוד בתקופת המלך שלמה שבה התקיימו יחסי מסחר בין צור לתרשיש.
אם נמנה את ראשיתו של היישוב היהודי בספרד עם גלות רומי הרי שהוא התקיים במשך 1400 שנה ואם ראשיתו עוד בימי המלך שלמה הרי שהוא התקיים כ-2400 שנה.
כך או כך ארוכים ימיו של היישוב היהודי בספרד יותר מכל גלות אחרת.
ימים של זוהר, עדנה ושגשוג תרבותי וכלכלי, ששיאם בתור הזהב וימים של רדיפות ועלילות דם, גזרות ופוגרומים שסופם בגירוש יהודי סביליה בשנת קנ”א וגירוש כל יהודי ספרד בשנת 1492 ששמו קץ ליישוב היהודי בספרד.

ערי המוצא של יהודי דבדו
מוצאם של לפחות 5 מתוך 11 החמולות המשפחתיות המהווים כ- 90% מתושביה היהודים של דבדו הוא מספרד.

◊ מוצאה של משפחת הכהן סקלי הוא בסביליה והיא הגיעה למרוקו לאחר הגירוש של יהודי סיביליה בשנת קנ”א.
◊ מוצאה של משפחת מרציאנו הוא מורסיה והיא הגיעה למרוקו בגירוש ספרד.
◊ מוצאה של משפחת בן שושן הוא מטולדו  והיא הגיעה למרוקו בגירוש ספרד.
◊ מוצאה של משפחת בן נעים הוא מברצלונה והיא הגיעה למרוקו בגירוש ספרד.
◊ מוצאה של משפחת מרעלי הוא מוולנסיה. לאחר גזרות קנ”א והתפשטות הפרעות מסביליה ליתר ערי ספרד, חדלה קהילת היהודים בוולנסיה להתקיים (ראה בהמשך).
◊ על מוצאן של משפחות בנחמו ובן גיגי ראה בסעיף הבא.

“ערי המקלט” של המגורשים
ההיסטוריון והמזרחן זאב הירשברג מספר כי “משהתחילה שואת קנ”א מתרגשת ובאה על קאסטיליה, אראגון, קאטאלוניה ומיורקה, ביקשו פליטי הארצות הללו מקלט בערי אפריקה והמגרבּ התיכון, כלומר באותו אזור הקרוי היום אלג’יריה, רבים מהם התיישבו באלג’יר העיר” והוא מוסיף ש”מאז החלה פריחתה הכלכלית והתפתחותה של אלג’יר כמרכז מינהלי, שהעלו אותה למעמד של עיר בירה”. (תולדות היהודים בצפון אפריקה, חלק ראשון, עמ’ 285)
מעניינת העובדה שלמרות שיהודי סביליה היו הראשונים שגורשו בגזרות קנ”א, הירשברג אינו מציין אותם בין אלה שביקשו מקלט באלג’יריה ומאחר שאנחנו מנסים להתחקות אחרי קהילת יהודי דבדו, כאן המקום לציין שאי אפשר לשלול את האפשרות שגם בני משפחת הכהן סקלי שמוצאה מסביליה שהו באלג’יריה תקופה מסוימת קודם שהגיעו למרוקו.
לעומת המגורשים של שנת קנ”א, רוב המגורשים מספרד (1492) ומפורטוגל (1497), שהגיעו לצפון אפריקה חיפשו מקלט במרוקו, רבים מהם נקלטו והתיישבו בערי הנמל ובערים הגדולות שבפנים הארץ.
ואולם עפ”י הירשברג “מסתבר כי המגורשים לא התרכזו בערים בלבד” ולדעתו אין ספק שמגורשים מספרד התיישבו בהרי האטלס “בשכנות התושבים היהודים”. אי אפשר לשער מה היה היחס המספרי בין שתי השכבות של אוכלוסיה זו ו”אין אפשרות להעלות שום אומדן על מספר המגורשים שהגיעו למגּרב ישירות מספרד, מי בדרך פורטוגל, ומי נתגלגל למחוזות אלה מפורטוגל עם הגירוש של שנת 1497.
יהודה פרץ שהיה אחד מצאצאי היהודים שהתיישבו באטלאס שלאחר מכן עבר לאירופה, מספר על בני משפחתו ומשפחות רבות אחרות שהתיישבו בדאדי”ש שבסהרה (כנראה דאדס) שבמלכות מראי”קוס (מראקש ?), “והם רבים ופרים, ולא נשאה הארץ אותם לשבת יחדיו, ויקנו עוד מאת המלך עיר הסמוכה… ויקם להם אחוזה זו בדמים יקרים”.
ידוע כי מקורן של משפחות בנחמו ובן גיגי מדבדו הוא באזור הברברים, ואולם הגילוי אודות המגורשים שהתיישבו בצד היהודים שבהרי האטלס, מעלה את האפשרות שאולי גם הן היו מבין המגורשים שהגיעו לאזור הברברי מספרד ולא מבין היהודים שהתיישבו באזור הזה מקדמת דנא.

העיר מוּרְסְיָה והמחוז
מורסיה היא בירת מחוז מורסיה ששוכן בדרום מזרח ספרד. העיר נוסדה ע”י עבד אל רחמן השני בשנת 825 שהיה אז אמיר קורדובה ובראשיתה הייתה בירת הטאיפה של מורסיה, (טאיפות הן ממלכות מוסלמיות קטנות שנוצרו אחרי שהשלטון המרכזי התפורר).