תוכן עניינים:
נשים לוחמות- מיתוסים ואגדות
דהייה אל כהינה – מקור השראה אוניברסלי
רקע כללי
◊ מוצאה של הכהינה
◊ הברברים של המגראב
◊ התפשטות האימפריה האיסלמית מאל מדינה ועד למגראב
◊ הכיבוש המוסלמי של צפון אפריקה המערבית (המגרב)
מלחמות הכהינה
◊ בלימת ההתפשטות המוסלמית
◊ שיקול דעת מוטעה שאחריתו מפלה
◊ אחרי הכהינה
ספרי ההיסטוריה מלאים בסיפורי גבורה על מנהיגים צבאיים שהכריעו פולשים שעליונותם לא הייתה מוטלת בספק, אך כמעט תמיד אלה הם גיבורים ממין זכר, נשים אם בכלל הורשו להתגייס לא יכלו לשרת בתפקידי לחימה.
במדינת ישראל הייתה זאת אליס מילר שהביאה לתפנית במדיניות של צה”ל לשילוב נשים בתפקידי לחימה בעקבות בג”ץ שהגישה בשנת 1994. כיום אפשר כבר לפגוש בצה”ל נשים בתפקידי טייסות, חובלות ולוחמות ביחידות כמו “קרקל” ו”עוקץ”. עם זאת עדיין רב המרחק עד לשוויון המגדרי המוחלט ומרבית תפקידי הלחימה המובהקים סגורים בפניהן. לפני הקמת צה”ל, נשים לקחו חלק פעיל בארגוני המחתרות ובמלה”ע השנייה נשים כחנה סנש נמנו עם צנחני הישוב שהתנדבו לצבא הבריטי ואם נרחיק עוד קצת נגיע לארגוני “השומר” ו”בר גיורא” של ראשית המאה ה-20, שבהם רחל ינאית ומניה שוחט לקחו חלק בהגנה על הארץ.
באשר לצבאות זרים, חיל הים המלכותי גייס אמנם נשים לשורותיו עוד בסוף המאה ה-17, אך אליה וקוץ בה… הן שימשו בעיקר בתפקידי אחיות וכובסות, ודבורה סמפסון הנחשבת ללוחמת הראשונה של הצבא האמריקאי נאלצה להתחפש לגבר כדי להתגייס ולהצטרף בשנת 1782 לכוחות המורדים.
נשים גיבורות היו ונותרו חלק מז’אנר של אגדות ודמויות בדיוניות כמו האמזונות של המיתולוגיה היוונית, או הנסיכה העל אנושית Wonder woman מחוברות הקומיקס של שנות ה-40 שבימינו כבשה את המסכים עם גל גדות הישראלית.
ויש גם גיבורת על יהודייה שזכתה לספר קומיקס משלה וויסל שמה. וויסל הלא היא ווילו צימרמן, גרה בשכונה יהודית של Gotham City (עירו של גיבור העל באטמן) ובין ארכי נבל אחד שהיא מחסלת למשנהו, וויסל היא מרצה ללימודי יהדות ומבקרת מעת לעת בבית הכנסת השכונתי והיא פעילה בארגוני צדק חברתי ובכלל, גיבורת העל וויסל מקפידה להדגיש את הזהות היהודית שלה ואפילו לכלב שלה היא קוראת בשם ליבוביץ.
• דהייה אל כהינה – מקור השראה אוניברסלי
יוצא מן הכלל הוא סיפורה של דהייה אל כהינה שבמונחים הירואיים גבורתה אינה נופלת מזאת של הגיבורים הצבאיים הגדולים של ההיסטוריה.
סדרת הטלויזיה האמריקאית 
“זינה הנסיכה הלוחמת” מהז’אנר של סדרות הפעולה והפנטזיה הקדישה לה פרק בשם “Kahina”. לאחרים היא בבחינת הגירסה היהודית של “חאליסי” אם הדרקונים, ומגינת שבע הממלכות מהסדרה “משחקי הכס”.
גבורתה של אל כהינה הפכה אותה למקור השראה לארגונים הלוחמים למען זכויות וחופש וארגוני מחתרת כמו:
– פמיניסטיות שחורות עור מאמריקה
– פמיניסטיות מצפון אפריקה
– פעילים למען זכויות שחורים באמריקה שטענו שההיסטוריונים הלבנים הסתירו במכוון את צבע עורה השחור.
– המחתרת היהודית באלג’יר בפיקודו של José Aboulker (שהסיוע שלה לנחיתה של כוחות הברית באלג’יר במסגרת מבצע “לפיד” היה מכריע בחשיבותו), ששאבה השראה ממנה.
– הברברים מצפון אפריקה שראו בה מודל לחיקוי וגיבורה לאומית.
– הצרפתים שהשוו בינה לבין הגיבורה הלאומית שלהם ז’אן דארק, שכמוה גם היא נלחמה באויביה ובסופו של דבר נכבשה על ידם והוצאה להורג.
מקורות נוצרים סיפרו שהיא הייתה נוצרייה ששאבה את כוחותיה מאחד מסמלי הקדושה הנוצרים, המוסלמים סיפרו שאחרי שהובסה היא התאסלמה והיא מוצגת על ידם כדמות מופת מוסלמית, יש מי שתיארו אותה כמכשפה יהודייה שמקורה בקהילת ישראל של יהודי אתיופיה והיו יהודים שהשוו אותה לדבורה הנביאה וזאת אינה אלא רשימה חלקית של קבוצות ועמים שתבעו לעצמם חלק מהמיתוס.
דמותה שימשה השראה לרומנים ובהם:
– חסיד אומות העולם Père Marie-Benoît כתב את הספר “Queen of Atlantis”, שמספר על מלכה העומדת בראש שבט ברברי אבוד והופכת את אוהביה לפסלים חיים, הספר הופק לסרט בכמה גירסאות שבאחת מהן השחקנית חיה הררית (“בן חור”) גילמה את כהינה.
– הסופר האמריקאי Manly Wade Wellman שכונה “הדיקן של סופרי הפנטזיה” כתב עליה את הרומן “Cahena: A Dream of the Past”
– הסופרת היהודייה Berthe Bénichou-Aboulker (אמו של מפקד המחתרת היהודית באלג’יר José Aboulker) כתבה מחזה בן שלוש מערכות בשם “הקהינה, מלכה בֶּרבֶּרית” (La Kahéna, reine berbère)
רשימת השירים שהולחנו לכבודה יכולה למלא כמה אלבומים, בתי מלון ומסעדות, מוצרי קוסמטיקה ויין מתהדרים בשמה וגרפיטי לכבודה מעטר קירות.
פסל הכהינה באלג’יריה
בין אם אגדה היא ובין אם סיפור אמיתי דמותה של כהינה תופסת מקום של כבוד בשורות הראשונות של הדמויות ההיסטוריות שרישומן ניכר עד ימינו, ואם האמירה נשמעת לכם קצת מופרזת, זה כנראה בגלל שמסיבות לא ברורות דווקא אצלנו בישראל ההתעלמות מהסיפור ההיסטורי שלה ומדמותה היא כמעט מוחלטת.
למעט נחום סלושץ שחקר את קדמוניות היהודים בארצות המזרח וכתב בשנת 1933 ספר על הפן ההיסטורי של הסיפור, הסיקור הספרותי של הכהינה בישראל מסתכם בסופרת לימור שריר (למי שהשם מזכיר משהו, אז כן… מדובר במלכת היופי לשעבר) ששילבה את סיפורה בספרה “סודות מרקש” ובלוין חנוך (למי שהשם מזכיר מישהו, אז לא… לא המחזאי הידוע, אלא מנהל בי”ס מרמת אביב) שפירסם בשנת 1976 בעיתון “דבר לילדים” קובץ סיפורים ובו גם “מות הכהינה”.
קטע קצר מתוך ספרה של לימור שריר:
“…..גלימת פסים דבוקה לגופה ונזר זהב מעטר את מצחה, מעל הרעלה שחושפת את עיניה. והיא מרקדת ליד המזבח, אל מול העגל, חמוקי גופה מרצדים לאור הלפידים ועיניה מחייכות. עיני כולם נתלות בה כמהופנטות. ותמונה אחרת מופיעה לנגד עינַי. מרכבת נחושת רתומה לשני סוסים דוהרת במעלה ההר אל עבר הקסבה והמוני בניֿאדם צובאים על פני החומות, מריעים, מניפים דגלים ומשליכים חבצלות לבנות אל המרכבה. נערות שחורות שיער בגלימות לבנות מפזרות פרחים באלפי צבעים על פני שביל העפר שלפני המרכבה. ורחש הולך וגובר בתוך הקהל ואני שומע רוחות המלחשות באוזנַי, כמקהלה יוונית: “הנה קרבה ובאה דהינה – אל כהינה, משבט בני גרא, בת ביסכרה, נצר אחרון של זרע קודש עתיק. זאת יהודית יפת התואר בת המדבר הפראית, בריאה וחזקה, קלה ברגליה ורוכבת מצוינת, הקולעת אל המטרה מבלי להחטיא כאחד הגברים הבֶּרבֵּרים. היא הנביאה הידועה בחוכמתה הנשגבת, המרפאת חולים וקוראת באורים ובתומים. והניצחון הוא לה”, מהדהד הקול שבאוזנַי וחוזר: “והניצחון הוא לה”, וחדל…..”
בלוג של בית התפוצות שמספר על “חאליסי היהודייה” שקראתי לאחרונה, מסתיים בקריאה ש”מישהו ירים את הכפפה ויהפוך את סיפורה של הלוחמת היהודייה ליצירה שהולמת את מידותיה” ובמקום אחר מישהו מציע לקחת את האתגר ו”להפוך אותו לסאגה המילולית או הקולנועית שמגיעה לו” ואנחנו כמובן מצטרפים לקריאות אלה.
בינתיים כאן באתר המורשת של משפחת הכהן סקלי אנחנו נדרשים לסיפור המופלא של הכהינה בגלל היותו חלק מההיסטוריה של יהודי מרוקו וכפי שנראה בהמשך כי לפי הגרסה של היסטוריונים מוערכים יתכן שמקורה של הכהינה הוא בכהנים משבט יהודה.
קודם שנספר על ניצחונה המזהיר של הכהינה נביא קצת רקע על מוצאה, ועל הפולקלור שנוצר סביבה, ונספר בקצרה על הברברים אותם הנהיגה והובילה לקרב וכן על התפשטות האימפריה המוסלמית מתקופת מוחמד ועד לבלימתם על ידי הכהינה.
מוצאה של הכהינה שנוי במחלוקת בקרב ההיסטוריונים שכתבו עליה, עפ”י אבן ח’לדון שחי במאה ה-14 ונחשב להיסטוריון הערבי הגדול ביותר ולאבי הסוציולוגיה ומדע ההיסטוריה, הכהינה ובני השבט שלה הג’ראווה שכנו בהרי האורס שבצפון מזרח אלג’יריה היו יהודים. לדעת חוקר המזרח נחום סלושץ דהיה הייתה בת לשושלת קדומה של כהנים מיהודה, שהגיעו לאפריקה במאה השביעית לפה”ס אליה הוגלו ע”י פרעה לאחר שהוא גבר בקרב על המלך יאשיהו. בספר דהיה כהינה (יהודית הכהנת) : מלכת אפריקה : פרק גבורה מתולדות בני ישראל הנדחים בערבות “היבשה השחורה” שכתב סלושץ הוא מסתמך על הפולקלור הברברי ומציג את השושלת של הכהינה: בת טבת, בן ניסין, בן באורה, בן מסכרה, בן אפרד, בן אוזילה, (הכוונה אולי לעוזיאל), בן גרא (האב הקדמון של השבט). אבותיה של הכהינה לפי סלושץ הפיצו בקרב הברברים את מסורת ישראל ותרבותה והגיעו לגדולה בארץ הברברים. שמה של הכהינה דהיה נגזר מהשם יהודית שלפי סלושץ השם נפוץ עד ימינו בקרב יהודי תוניס. ההיסטוריון הירשברג חולק על איבן חלדון ועל סלושץ ומטיל ספק בקיומם של שבטים ברברים יהודים בעת העתיקה.
לפי Al Maliki שחי ב – Kairouan במאה ה-11 ליווה את הכהינה במסעותיה אליל, שיש מי שפירשו אותו כאייקון נוצרי, אחרים סברו שהאייקון היה אליל ברברי ושהיא נהגה לפי הדת הברברית.
הכהינה מתוארת כאישה גבוהה עם שיער ארוך קלוע בראסטות, לבושה בבגדי מלוכה עם גלימה רפויה. סלושץ שהוקסם מדמותה מתאר אותה כאישה חסונה ויפת תואר “בת מדבר אמיתית, בריאה וקלה ברגליה רוכבת מצוינת וקולעת אל המטרה בלי להחטיא”. אבן ח’לדון סיפר שהיא “ידעה את חוכמת הרזים” ומה שלמעלה מן הטבע עד כדי כך שהיא חזתה את סופה ואילו סלושץ מייחס את זה ל”אורים ותומים” של הכהנים שנועדו לקבלת מסרים מאלוהים שהיא קיבלה בירושה מאבותיה.
שבטי הברברים שהתיישבו במגראב שבצפון אפריקה המערבית מאז ראשית ההיסטוריה המתועדת, היו לרוב מסוכסכים ביניהם וכשהתאחדו זה היה בעיקר כדי להדוף פולשים זרים. לפני הפלישה המוסלמית לצפון אפריקה פלשו אליה הפיניקים, היוונים, הרומאים, הוונדלים והביזנטים. הברברים שהיו קנאים לשפתם ולתרבותם הצליחו לשמר אותם למרות הפלישות התכופות לארצם.
במחצית הראשונה של האלף ה-1 לפה”ס חדרו הפיניקים לצפון אפריקה והתישבו בערי החוף שבהם הקימו ערי מסחר, בסמוך למאה ה-5 לפה”ס הרחיבה קרתגו הפיניקית את ההגמוניה והיא כללה את רובה של צפון אפריקה.
הרומאים הגיעו לצפון אפריקה במאה ה-1 לפה”ס ושלטו בה עד אמצע המאה החמישית, הם ייסדו שם פרובינציה רומית שלה קראו בשם מאוריטניה. למרות התקופה הארוכה של השלטון הרומאי, רק חלק מהברברים נטמעו בחיים האימפריאליים ואילו הברברים (והיהודים) של האזורים ההרריים והסהרה נשארו אוטונומיים.
עוינות ברברית כלפי רומא הקלה על הכיבוש הונדלי (שבטים גרמנים) של צפון אפריקה. עם זאת, גם הכובשים הגרמניים הללו נאלצו להיאבק ללא הרף נגד נתיניהם הילידים. עם הזמן הונדלים נטמעו באוכלוסיה המקומית ונחלשו.
באמצע המאה ה-6 הגיע תורם של הביזנטים שכבשו מחדש את צפון אפריקה, קבעו את קרתגו כבירתם ושלטו בה במשך כמאה שנה עד לפלישה המוסלמית.
אחרי שהנביא מוחמד הצליח להפיץ את נבואתו באל מדינה שבה נולד הוא המשיך לחצי האי ערב, בשנת 630 כבש את מכה ועד מותו בשנת 632 הוא הצליח להפיץ את האיסלאם בחצי האי ערב וללכד את השבטים עובדי האלילים לעדה אחת.
אחרי מותו ירשו אותו ארבעת הח’ליפים הראשונים אבו בכר, עומר, עותמן ועלי שנקראו ישרי הדרך או הראשידון, ששלטו עד לשנת 661 והחלו בשורה של כיבושים תחת דגל האיסלאם.
בעת מותו של מוחמד בשנת 632, שלטו המוסלמים רק בחצי האי ערב, תחת הח’ליף אבו בכר יצאו כוחות מוסלמים מתחומי חצי האי ערב לכבוש את הלבנט והח’ליף עומר שנחשב כמי שהניח את היסודות לאימפריה המוסלמית, יצא לקראת אמצע המאה השביעית למסע כיבושים שבו כבש את סוריה (635-636), פלסטין (638-640) ומצרים (639-642) מידי הביזנטים ואת עירק (635-637) ופרס (637-642) שהיו חלק מהאימפריה הפרסית ובכך קבע את אחד הכיבושים המרהיבים בהיסטוריה.
אחרי התקופה של ארבעת הראשידון החלה שושלת החליפים מבית אוּמַיָּה שבתקופתו של מוחמד היו ממתנגדיו העיקריים ונלחמו בו ולאחר מותו התאסלמו והשיבו לעצמם את כוחם הפוליטי, הח’ליפים לבית אומיה שלטו באימפריה המוסלמית מדמשק עד 750.
השלבים הראשונים של כיבוש צפון אפריקה החלו בפשיטות שנועדו בעיקר לאיסוף שלל ועבדים . Uqba ibn Nāfi שבתקופת הראשידון שירת תחת שלושת הח’ליפים שמאז עומר ובתקופה של בית אוּמַיָּה שירת תחת הח’ליפים מוּעַאוִיָה ה-1 ויזיד ה-1, הוביל את הכיבוש המוסלמי של המגרב, כולל לוב, אלג’יריה, תוניסיה ומרוקו של ימינו. הפשיטה הראשונה שנועדה בעיקר ללקיחת שלל ועבדים, היתה בשנת 642 על zawilah שבלוב.
הכיבוש הראשוני של המוסלמים בצפון אפריקה היה של Barca שבלוב בשנת 644, משם המשיך Uqba לטריפוליטניה בשנת 644. בשנת 670 הוא התקדם מערבה עד לאזור תוניסיה של היום והקים שם את העיירה הנקראת כיום Kairouan ששימש כבסיס יציאה לפעולות אחרות. בשנת 680 בתקופתו של החליף השני יזיד המשיך Uqba לכיוון מרוקו והגיע עד לנהר דרעא באזור החוף הדרומי של האוקינוס האטלנטי. ההתנגדות העיקרית להתקדמות הערבית בצפון אפריקה באה מכוחות משולבים של ביזנטים (שעדיין שלטו בערי החוף) וברברים נוצרים תחת פיקודו של קוסיילה שקיווה להקים ממלכה ברברית. קוסיילה שכנראה היה נוצרי נתפס בשנת 683 ע”י Uqba אך הוא הצליח להימלט מהשבי ולתקוף את הערבים שהיו בדרכם חזרה ל Kairouan באזור Biscra שבאלג’יריה. Uqba עצמו נהרג בקרב זה ולאחר שמפקדם נהרג נסוגו כוחותיו מ-Kairouan.
בשנת 688 צעד שוב צבא מוסלמי לתוך צפון אפריקה והביס את כוחותיו של קוסיילה שנהרג בקרב. הקרבות הקשים גרמו לשני הצדדים נזקים כה כבדים עד שהמוסלמים המנצחים נאלצו לפנות שוב את צפון אפריקה.
בשנת 693 שיגר עבד אל מאליק החליף החמישי מבית אומיה (ומי שהקים את כיפת הסלע בירושלים), צבא של 45,000 חיילים בפיקודו של חסן אבן אל נומאן לאיפריקיה (המגראב) במטרה להסיר את האיום הביזנטי. חסן התקדם עד לצפון תוניס ולאחר שהשתלט מחדש על Kairouan, כבש בשנת 698 את קרתגו והרס את נמל העיר כדי למנוע מהצי הביזנטי לנצל אותו לקבלת תגבורת והצליח לגרש סופית את הביזנטים מצפון אפריקה. גם הברברים שלחמו בצד הביזנטים נחלו ממנו תבוסה, אך ספק אם הוא ידע שזה איננו האויב הברברי האחרון וכי המערכה מול האויב העיקש ביותר עדיין לפניו.
אחרי שקוסיילה נהרג בקרב בשנת 688, איחדה דהיה אל כהינה תחתה את שבטי הברברים וירשה אותו כמנהיגת המלחמה של הברברים. לפי ההיסטוריון אבן אידהרי מהמאה ה-13, עם כניסתו של חסן לקאירואן, שאל לגבי המלך החזק ביותר שנותר באיפריקיה ואז התבשר על אל-כהינה “מלכת הברברים” (malikat al-barbar) וכי אם היא תסולק, המגרב ייפול לידיו….הוא כנראה לא דמיין שאת המלחמה הבאה שלו הוא יצטרך לנהל מול צבא שבראשו עומדת אישה.
לפני צאתה לקרב שלחה דהיה לחסן שליחים כדי להציע שלום, אך הוא הציב לה תנאים לפיהם עליה להכיר בסמכותו של הח’ליף ולאמץ את האיסלאם. לדברי סלושץ, היא לא התכוונה להיכנס להיסטוריה המשפחתית כמנהיגה שגרמה לעוד גירוש של השושלת ובוודאי שלא התכוונה להתאסלם. “אני אמות בדת שנולדתי אליה”, השיבה בקיצור והמשיכה ללטש את חרבה. לפני שפתחה במתקפה על כוחותיו של חסן, הרסה אל-קהינה את העיירה באגאיה (Baghay) השוכנת כ-80 ק”מ מצפון מערב להרי האורס, כדי למנוע מהמוסלמים אפשרות להשתמש בה כנקודת ביניים להתקפות על ההר, במקרה שיכבשו אותה.
הקרב עצמו התנהל בשנת 696 ולפי מקורות אחרים בשנת 698 על גדות נהר Meskiana שבגבול אלג’יריה ותוניסיה. דהיה הנחילה לחסן תבוסה הרת אסון והוא נאלץ להסיג את כוחותיו לאחור תוך שהוא מותיר מאחוריו מאות הרוגים, פצועים וחיילים רבים שנשבו ע”י כוחות הכהינה. עד כדי כך הייתה התבוסה שספגו המוסלמים קשה, שהאתר שבו התרחש הקרב זכה לכינוי נהר האסון (וואד אל בלעא).
הכהינה המשיכה לרדוף אחרי כוחותיו של חסן והביסה אותם שוב ליד העיירה Gabes
השוכנת לחוף הים במרכז תוניסיה.
חסן נסוג עם כוחותיו עד לעיירה Barka שבמזרח לוב ליד העיר Benghazi (מרחק של כ- 1500 ק”מ מזרחית ל – Gabes) שם הוא נצטווה לעצור את נסיגתו ואילו הכהינה שבה לשטחים שלה שבהרי ה- Aures תוך שהיא נמנעת מלכבוש את Kairouan הסמוכה, את השבויים הרבים שהיו בידיה היא שיחררה לחופשי, מלבד אחד מהם חאלד בן יזיד, שאותו אימצה כבן, בנוסף לשני בניה האחרים שהאחד מהם ברברי והשני יווני ואם כבר נוגעים בענייני משפחה, היו לה לכהינה שלושה בעלים.
לאחר התבוסה של חסן ידעה הכהינה שהמוסלמים ישובו ובכוחות מוגברים שהיא וצבאה לא יוכלו להם, ומאחר שעל פי תפיסתה (שהיסטוריונים חולקים עליה) המוסלמים באו לאפריקה אך ורק למטרות גזל, היא החליטה ליישם מדיניות של אדמה חרוכה בתקווה שהדבר יניא אותם מניסיונות כיבוש נוספים, כך עפ”י ההיסטוריון איבן חלדון. היא ציוותה להרוס רכוש, יבול ומשק חי באזורים נרחבים שבתחומי שליטתה, אך מעשיה אלה קוממו עליה את נאמניה שאדמותיהם ורכושם נהרסו ופרנסתם נגזלה מהם, רבים מהם ברחו מהאזור ואף ביקשו מהמוסלמים לחזור.
במקום להרתיע את המוסלמים, היא איבדה את התמיכה המכרעת של יושבי נווה המדבר הנאמנים לה וזירזה את תבוסתה.
לשעת הכושר הזאת המתין חסן במשך חמש שנים שבהן שהה ב Barka, אליה נסוג לאחר שהכהינה הביסה אותו. במשך כל הזמן הזה דאג חסן להתעדכן במתרחש בממלכתה של הכהינה וכשהשעה הייתה כשרה לכך הוא צעד שוב לעבר איפריקיה, כשמאחוריו צבא מוסלמי שאחרי שקיבל תגבורת מהח’ליף, היה לצבא הגדול ביותר שנכנס לאיפריקיה עד לאותה עת. יחידות של ברברים ובהם אלה שערקו מכוחותיה של הכהינה שלבדם מנו כ-24000 איש, חברו לכוחותיו של חסן.
כמו בקרב האחרון בין שני הכוחות גם הפעם נפגשו שני הצבאות ב Gabes, אלא שהפעם כוחותיה המוחלשים של הכהינה הם שספגו תבוסה.
לאחר התבוסה ציוותה אל כהינה על בניה לערוק לצד המוסלמי ואכן חסן קיבל אותם לשורותיו. היא עצמה ניסתה להגיע אל המעוז שלה שבהרי ה- Aures, אלא שכוחותיו של חסן השיגו אותה. בשנת 701 הובס צבאה של אל כהינה סופית בסמוך לגבול שבין תוניסיה ללוב והיא עצמה נהרגה.
האגדה מספרת שהיא נהרגה ליד באר שעד היום נושאת את שמה “ביר אל כהינה” ויש גם מי שמספרים שהיא לא נהרגה ליד אותה באר, אלא הפילה את עצמה והמוסלמים משכו את גופתה, כרתו את ראשה ושלחו אותו לח’ליף.
לאחר תבוסתה של הכהינה המשיכו המוסלמים בהשתלטותם על שטחים ועד לשנת 710 צפון אפריקה כולה הייתה בשליטתה של הח’ליפות האומית. הברברים ובהם נאמניה של הכהינה מהרי ה- Aures זכו ליחס פייסני ורובם התאסלמו (עם נטיה מתמדת לכפירה) והצטרפו לצבא המוסלמי בכיבוש חצי האי האיברי. רבים מהם הפכו לדוברי ערבית, אך חלקם שמרו על שפתם. הנצרות כמעט שנעלמה בארצות המאגרב ואילו היהודים המשיכו והתמידו בנוכחותם בעיקר באזור האטלס. מאוחר יותר עם גזרות קנ”א וגירוש ספרד יגדל מספרם של יהודי המאגרב בצורה משמעותית.
אל כהינה עצמה על אף שהובסה בקרב האחרון שלה, זכתה להיכנס לדפי ההיסטורה כמלכה ברברית, מצביאה ולוחמת אגדית ואפילו כנביאה (שאף ידעה לחזות את מותה שלה).
נחום סלושץ כתב עליה “בכל קורות היבשה השחורה ואולי גם בכל תולדות המין האנושי, לא קמה אשה גדולה ונאזרת גבורה כבת אפריקה זו”. ואחרי דברים שכאלה הנאמרים מפיו של אחד מחשובי המזרחנים, אין פלא שקבוצות נרחבות כל כך אימצו אותה כסמל ומודל לחיקוי.
כשם שעשינו לפני שסיפרנו את תולדות היהודים בספרד נציג גם כאן בקצרה את ההיסטוריה הכללית של מרוקו קודם שאנחנו מספרים את קורות היהודים ובהם בני משפחת הכהן סקלי שחיו בה מאז פרעות קנ”א ועד העלייה לארץ.
אוכלוסיה : 33,000,000
שטח: 446,000 קמ”ר
(לא כולל סהרה המערבית)
עיר בירה: רבאט
מטבע: דירהאם
דת: איסלאמית סונית
השם מרוקו מקורו בשמה של העיר “מרקש” בירת מרוקו לשעבר, שפירושו הוא “ארץ האלים” בשפתם של הבֶּרְבֶּרִים תושביה המקוריים של מרוקו. המונח “ברברי” איננו שם של לאומיות, אלא כינוי מבזה שניתן לתושבים הילידים שאכלסו את צפון אפריקה מראשית ההיסטריה המתועדת.
שבטי הברברים שהיו מסוכסכים ביניהם לעתים קרובות ידעו להתאחד כדי להדוף פולשים זרים אך האיחוד היה קצר מועד ומעולם לא הגיע לכדי הקמת מדינה משלהם. הם הצליחו לשמר את תרבותם ושפתם למרות הפלישות התכופות לארצם. לפני הפלישה המוסלמית לצפון אפריקה, פלשו אליה הפיניקים, היוונים, הרומאים, הוונדלים והביזנטים.
במחצית הראשונה של האלף ה-1 לפה”ס חדרו הפיניקים לצפון אפריקה והתישבו בערי החוף שבהם הקימו ערי מסחר, (מספר ישובים ובהם מוגדור היו מושבה פיניקית עוד במאה ה-6 לפה”ס). בסמוך למאה ה-5 לפה”ס הרחיבה קרתגו הפיניקית את ההגמוניה והיא כללה את רובה של צפון אפריקה. הם פיתחו יחסי מסחר עם השבטים הברברים ששלטו בטריטוריה הפנימית ושילמו להם מס שנתי כדי להבטיח שיתוף פעולה מצדם לניצול חומרי הגלם.
הרומאים הגיעו לצפון אפריקה במאה ה-1 לפה”ס ושלטו בה עד אמצע המאה החמישית, הם ייסדו שם פרובינציה רומית שלה קראו בשם מאוריטניה. למרות התקופה הארוכה של השלטון הרומאי, רק חלק מהברברים נטמעו בחיים האימפריאליים ואילו הברברים (והיהודים) של האזורים ההרריים והסהרה נשארו אוטונומיים.
עוינות ברברית כלפי רומא הקלה על הכיבוש הונדלי (שבטים גרמנים) של צפון אפריקה, עם זאת, הם נאלצו להיאבק ללא הרף נגד הברברים. עם הזמן הונדלים נטמעו הונדלים באוכלוסיה המקומית ונחלשו.
באמצע המאה ה-6 הגיע תורם של הביזנטים שכבשו מחדש את צפון אפריקה ושלטו במשך כמאה שנה (531-642), ראשי השבטים המקומיים התנגדו לביזנטים ולחמו בהם ללא הרף.
ערים במרוקו
ראשית האיסלם במרוקו
עם מותו של הנביא מוחמד בשנת 632 לספירה שלטו המוסלמים בחצי האי ערב. היורש (ח’ליפה) הנבחר היה אָבּוּ בָּכָּר (שלא היה מקובל ע”י השיעה שיצרו סיעה מתבדלת) ואחריו קיבל את תואר הח’ליפה עומר אל ח’טאב.
לקראת אמצע המאה השביעית יצא עומר למסע כיבושים נרחב שבמהלכו כבש את פרס, המזרח התיכון ומצרים.
עבד אל מאליק שהיה החליף החמישי, שהמשיך את מסע הכיבושים (והוא גם זה שהקים את כיפת הסלע בירושלים), התקדם מערבה כדי לכבוש את איפריקיה (שנת 695) שנודעה בשם “מגראב”, שבה נתקלו המוסלמים בהתנגדות קשה מאוד מצד השבטים הברברים שלהם הייתה מסורת ארוכה של עצמאות ואוטונומיה ומאבקים קשים כנגד הפולשים.
בראש ההתנגדות לפולשים המוסלמים בעת שהגיעו אל המאגראב עמדה המלכה הברברית דהיה אל-כהינה, שתיכנס להיסטוריה כשליטה ולוחמת נועזת, שסירבה להתכופף בפני הכובשים המוסלמים האימפריאליים והצליחה להביס אותם.
לנו באתר זה יש עניין מיוחד בדהיה אל-כהינה שעפ”י ההיסטוריון נחום סלושץ הייתה צאצאית למשפחת כהנים ועליה נספר באריכות בדף המיוחד שהקדשנו לה.
מצפון אפריקה המשיכו המוסלמים וכבשו את ספרד וחלקים מאירופה. הכיבוש האיסלאמי הביא אתו לארצות המאג’רב של צפון אפריקה את התרבות הערבית ואת האיסלאם. מרוקו נוהלה ע”י שליטים ברברים מקומיים שמונו ע”י המוסלמים והאוכלוסיה הברברית נדרשה לשלם מס למוסלמים הכובשים. המוסלמים המירו את דתם של הילידים הברברים אך השבטים הברברים המשיכו לשמור על אורח החיים והמסורת שלהם כפי שעשו גם בתקופת הנוצרים.
בשנת 740 מרדו הברברים בשלטון המוסלמי שלא הצליח לייצב מחדש את השליטה שלו, מרוקו הפכה לאוסף של שבטים ומדינות עצמאיות קטנות, חלק מהם קשורים לכתות איסלאמיות קיצוניות וחלק עם כתות שממזגות בתוכן שילוב של אמונות שונות. מהאנדרלמוסיה שנוצרה צמחה כת ברברית דתית קיצונית שבהמשך השתלטה על מרוקו ואף פלשה לספרד ואילו הברברים עיצבו גרסה איסלאמית משלהם.
השושלת האידריסית 788-974
ההיסטוריה של האידריסים במרוקו התחילה כאשר אידריס הראשון שהיה מצאצאיו של עלי חתנו של מוחמד נמלט למגראב מרדיפות השליטים הסונים מבית עבאס. במרוקו הוא זוכה לתמיכה של הברברים שקודם לכן היו כפופים לשליטה עבאסית והוא מוכרז כאימאם. הוא בונה את העיר פאס שיורשו יהפוך אותה לבירת האידריסים. לאחר מותו (הורעל ע”י עבאסים) יורש אותו בנו אידריס השני שמצליח להפוך את מרוקו לממלכה של האידריסים. הוא מגדיל את השפעת הערבים על חשבון הברברים ע”י הזמנה של ערבים מתוניסיה וספרד למרוקו. אחרי מותו של אידריס השני השטח של מרוקו מתחלקת בין הבנים שלו כאשר הבכור מקבל את פאס. החל משנת 868 מרוקו עברה סדרה של מאבקים בין השבטים הברבריים לשלטון האידריסי כאשר עיר הבירה פאס נכבשת ונכבשת מחדש ע”י הברברים והאידריסים. בשנת 927 הברברים משבט מיקנסה הפועלים מטעם בעלי בריתם הפאטימים מדיחים את האידריסים מהשלטון. ניסיון של האידריסים לשחזר את בסיס הכוח שלהם מביא להדחתם הסופית ע”י ח’ליפות קורדובה בשנת 985. לאחר שהשושלת האידריסית הודחה היה מאבק ממושך בין השושלת הפאטמית, ח’ליפות קורדובה והברברים (שלעולם אינם מרפים).
השושלת הפאטאמית 1060 – 900
מוצאם של הפאטמים הוא בשושלת שיעית שהתקיימה בסוריה. הפאטמים לא הצליחו להקים ח’ליפות חוץ מאשר בתחילת המאה העשירית כאשר הם כבשו את איפריקיה (תוניסיה של היום). מאיפריקה הם המשיכו ופלשו למרוקו. במרוקו השלטון נקטע מפעם לפעם והוא עבר בין שליטים פאטימים, שליטים מקוריים שמשנים את נאמנותם ללא הרף וקבוצות אחרות. בשנת 965 פלש הח’ליף הפאטימי למרוקו והצליח לייצב את השלטון אבל זמן קצר לאחר מכן הם העתיקו את האימפריה שלהם לקהיר והטילו על שבט ברברי מאיפריקי (הזירידים) להשגיח על המושבות המג’רב שבשליטתו. הזירידים לא הצליחו למנוע את התפוררות השלטון שנפל לידיהם של מספר מושלים שחלקם היו קשורים לח’ליף של קורדובה. האומנות הפאטימית ידועה בעושרה המיוחד, עיטורם פרחוניים עם גבעולים מתפתלים, דמויות ריאליות של בעלי חיים וריקודים המתארים צייד.
השושלת הברברית 1549 – 1060
השושלת הברברית שהחלה עם כיבוש המג’רב בידי המוראביטון בשנת 1060, כללה למעשה מספר שושלות ברבריות ששלטו במרוקו עד לשנת 1549 כאשר עלי אבו חסון שליט הווטסים שהיו תת השושלת הברברית האחרונה נוצח ונהרג בקרב טלדה בידי השושלת הסעדית. תתי השושלות הברבריות התבססו על קונפדרציות שבטיות מונהגות בידי רפורמטורים דתיים. במהלך שלטונן של השושלות הברבריות מרוקו הגיעה לשיא עוצמתה. האוכלוסיה הברברית חשה תחושה של זהות ואחדות פוליטית לראשונה בהיסטוריה שלה, אבל למרות כל זאת אף אחת מהשושלות הברבריות לא הצליחה להוציא את העם הברברי אל מחוץ למעגל השבטי ולא הצליחום ליצור זהות אחידה לברברים.
השושלת האלמורבידית (מוראביטון) : 1147 -1062
מקורם של האלמורבידים בתנועה דתית שנוסדה ע”י שבטים ברברים מדרום סהרה. לבקשתו של אחד ממנהיגי השבטים הברברים הגיע המטיף עבדאללה אבן יאסין להטיף לרפורמה דתית. הוא קיבץ סביבו את אנשי השבט וכרת ברית עם שבט חזק נוסף ואז יצא למסע כיבוש בעקבותיו האלמורבידים בנו אימפריה שהשתרעה לאורך 3000 ק”מ וכללה את המג’רב ואת אל אנדלוס שבספרד, הם קבעו את הבירה שלהם במרקש. אחרי תקופת שלטון קצרה הם לא הצליחו לדכא מרד של השבט הברברי אלמוואחידון וזה קרה דווקא כאשר הם היו בשיא כוחם.
השושלת האלמוחדית: 1242 -1147
מקורם של האלמווחידון באזור ההררי של האנטי אטלס והאטלס הגבוה. הסיפור התחיל עם מטיף משפטן בשם עבדאללה איבן תומארת שמחה נגד המורביטון ודרש רפורמה דתית שבבסיסה חזרה למקורות האיסלאם. הוא איגד סביבו קבוצה של תומכים שתחילה במאבק מול האלמורבידים. ירש אותו לאחר מותו עבד אל מועין שהוכיח את עצמו כמצביא גדול וכבש את השלטון במרוקו מידי המוראביטון. הוא הכריז על עצמו כח’ליף והמשיך במסע הכיבוש וכבש את מרקש מידי האלמורבידים בשנת 1147 ובעקבותיה את המג’רב כולו (1159) ואת אל אנדלוס. השליטים של האלמווחידון שהכריזו על עצמם כח’ליפים ערערו על הסמכות של העבאסים. השליטה של האלמווחידון באנדלוסיה נמשכה עד 1212. במרוקו התחילו מרידות של שבטים ברברים אשר הביאו לעלייתם של המרינידים (1215). האלמוחידים נשארו למעשה רק במרקש ולאחר שאחרון השליטים שלהם נרצח שם שלטו המרינידים על כל מרוקו.
השושלת המרינית: 1465 -1244
מוצאם של המרינים הוא בשבט ברברי שהגיע למרוקו מאלג’יריה אחרי ששבט בדואי פלש לשם. כשהם הגיעו למרוקו הם קיבלו את מרותם של האלמוואחידים. הם התחילו לראות את עצמם כשולטים לאחר שהם הוכיחו את תרומתם הגדולה כשהם הצטרפו לאלמוואחידים בקרב אלרקוס שבו הביס אבו יוסף האלמוחידי את אלפונסו השמיני מלך קסטיליה. המרינים יצרו מתיחות עם האלמוחידים כאשר הם התחילו להטיל מיסים על קהילות בצפון מזרח מרוקו. מעת לעת יש קרבות ביניהם ובאחד מהקרבות האלה (1217) הם הובסו ונסוגו להרי הריף שבצפון מרוקו שם הם קבעו את מושבם. עם הזמן השושלת האלמוחידית הלכה ונחלשה אחרי שהם ספגו תבוסות ואיבדו שטחים מול הנוצרים בספרד. המרינים ניצלו את חולשת האלמוחידים ובמהלך השנים 1244 ועד 1248 הם השתלטו על מספר ערים גדולות. תחת שלטון המרינים העיר פאס הגיעה לשיא התפתחותה התרבותית. הם הצליחו להדוף פלישה נוצרית מקסטיליה בשנת 1267 והרחיבו את שטחי הכיבוש שלהם עד לטריפולי. הדעיכה של השושלת המרינית החלה כאשר הם נאלצו לסגת מאל אנדלוס בעקבות תבוסה שנחלו בקרב מול הקשטיליאנים ובהמשך להן אובדן של שטחים באיפריקיה בעקבות מרד של שבטים ערבים.
אחרון השליטים המרינים היה עאבד אל חאק השני שמונה לסולטן בגיל שנה, ומי ששלט בפועל בזמן שלטונו היו הווטאסים שהייתה להם קירבה משפחתית למרינים שבעקבותיה הם מונו לתפקידי שלטון בכירים (ווזירים). כאשר לא הצליח להחזיר את השלטון לידיו הוא טבח בהם.
בשנת 1465 כאשר עבד אל חאק השני נמצא מחוץ לעיר פאס פרץ נגדו מרד בתואנה שהוא הפקיד כוח רב בידי הווזיר היהודי שלו שהיה אתו מחוץ לעיר ומשהם שבו לעיר הם נרצחו. בעקבות המרד כל יהודי פאס נטבחו ופרט לאחד עשר מהם לא נותרו ממנה שרידים.
השושלת הוואטסית: 1554 -1472
כמו המרינים מוצאם של הוואטסים בשבט ברברי שהגיע מאלג’יריה. מייסד השושלת ששלטה במרוקו היה אבו עבדאללה מוחמד אבו שייח שהיה היחיד ששרד אחרי הטבח שטבחו בהם המרינים, בעקבות הכוח שצברו בזמן שהם עצמם, היו עסוקים בהדיפת פלישות נוצרים מספרד ובעזרה לממלכת גרנדה המוסלמית בבלימה של הריקונקיסטה הנוצרית. מוחמד אבו שייח הקים את הממלכה שלו בפאס והוא שלט רק בחלק הצפוני של מרוקו, הדרום התחלק בין מספר נסיכויות. הוואטסים לא הצליחו להדוף פלישות של הפורטוגלים ששלטו במספר ערי חוף ובמקביל השתלטה השושלת הסעדית על מרקש והפכה אותה לבירתה.
בקרב טאדלה שנערך בשנת 1554 בין אחרון השליטים הוואטסים לשליט הסעדים השייח מוחמד איבדו הוואטסים את פאס ותלמסאן והם נמלטו ממרוקו.
2.2.5 : השושלת הסעדית 1659 – 1549
הסעדים הם שושלת ממוצא ערבי שייחסה את מקורה לפאטמה בתו של מוחמד ובעלה הח’ליף עלי איבן אבו טאלב. משנת 1509 ועד 1554 הם שלטו בחלקה הדרומי של מרוקו. ההישגים העיקריים בתקופת שלטונה של השושלת הסעדית היו הרחקה של הפורטוגלים שפלשו למרוקו בשנת 1541 והניצחון עליהם בקרב קאסר אל קביר בשנת 1578. אחרי מותו של אחמד אל מנסור (1603) ששלט בעוצמה והיה השליט המפורסם ביותר של השושלת הסעדית השתררה אנרכיה מוחלטת. שליטים יריבים שכל אחד מהם טען לכתר נאבקו זה בזה. הסעדים לא הצליחו להחזיר לעצמם שטחים שנכבשו והשליטה בהם התחלקה בין שליטים רבים שהבולטים שבהם היו העלאווים.
2.2.6 : השושלת העלאווית – משנת 1664 ואילך
העלאווים היו במקורם ילידים של דרום מרוקו. התנגדותם של העלאווים לשלטון הסעדים הייתה הגורם המרכזי לאנרכיה ששררה לאחר מותו של אל מנסור. השליט הראשון מוחמד ה-1 (מולאי עלי שריף) שלט בתאפילאלת וחלקים בדרום מרוקו. בנו מולאי מוחמד ה-2 הרחיב את שלטונו לאזור הסהרה ובשנת 659 הודח השליט הסעדי האחרון. איסמעיל איבן שריף שמלך החל משנת 1679 הוא זה שהתחיל במאבקים כנגד כוחות זרים (עותומנים, אנגלים וספרדים) ותוך כדי מלחמות בשבטים ברברים מקומיים שגילו התנגדות הצליחה השושלת העלאווית לקראת סוף המאה ה-18, בזמן מלכותו של מוחמד השלישי לאחד את מרוקו לממלכה אחת.
לקראת סוף המאה ה-19 מרוקו יצאה למלחמה נגד ספרד ובמקביל הצרפתים הצליחו לבסס את השפעתם על מרוקו. גרמניה ניסתה למנוע את ההשפעה הצרפתית הגוברת והיא הכריזה שהיא מעוניינת בעצמאותה של מרוקו דבר שהוביל למשברים בינלאומיים. משבר טנג’יר (1905) שבסופו נחתם הסכם שאיפשר לצרפת להחזיק נקודות מפתח במרוקו ומשבר אגדיר שגם הוא התרחש על רקע הדאגה של גרמניה מביסוס השליטה הצרפתית על מרוקו. לבקשתו של הסולטן תפסו הצרפתים את השלטון על עיר הבירה. בסופו של דבר הסכימו הגרמנים לשליטה צרפתית במרוקו (בתמורה לקבלת הרפובליקה של קונגו מידי הצרפתים).
חתימה על הסכם פס
בשנת 1912 חתמה צרפת על הסכם פס אשר הפך את מרוקו למדינת חסות של צרפת בתמורה להגנה מפני האיום הגרמני (שרק שנה קודם הנחיתו כוחות באגדיר). תקופה זאת של שלטון החסות הצרפתית (תקופת הפרוטקטורט) נמשכה עד לשנת 1956 כאשר לאחר מאבק קשה קיבלה מרוקו את עצמאותה.
בשנת 1958 הצטרפה מרוקו לליגה הערבית.
מוחמד החמישי מת בשנת 1961 ובנו חסאן השני שירש אותו ישב על כס השלטון במשך 38 שנים ברציפות. המלך החדש דגל בשלטון ליברלי יותר מזה של אביו ושם דגש על הפיתוח הכלכלי.
בשנת 1962 הוא התיר את עליית היהודים לארץ. מוחמד השישי המלך שמאז שנת 1999 נודע במדיניות חברתית שמשקפת גישות מודרניות יותר בתחום מעמד האישה וחוקי משפחה.
בשנת 2011 התחיל גל מחאות העממיות שזכו לכינוי “האביב הערבי”,
המחאות גרמו למהפכות שלטוניות ומלחמות אזרחים עקובות מדם ואולם מרוקו שרדה את המחאה מבלי שהיה צורך אפילו להשתמש בכוח לדיכוי המהומות.