הקדמה:

את סיפור בית הקברות בלעיון סיפרנו תחילה בשני חלקים שהראשון שבהם התרחש בשנת 1982 בעת ביקורה של שמחה אחותנו במרוקו, והשני בשנת 2015 בעת טיול המורשת המשפחתי במרוקו.
הפוסט עלה לאתר בשנת 2015, תקופה קצרה לאחר טיול המורשת.
יחלפו שנים עד אשר בימים אלה של ראשית שנת 2022, בסוג של הצתה מאוחרת, הבינונו שסיפור העלאת עצמותיו של דוד אהרן (חביבי הָרוֹן) מבית הקברות בלעיון, שהתרחש בשנת 2007 הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור ובלעדיו הסיפור איננו שלם.
או אז הסיפור בן שני החלקים הפך לטרילוגיה, שבה החלק האחרון נכתב באיחור של שנים ארוכות.
את שני החלקים הראשונים של הסיפור הותרנו באותה מתכונת שבה נכתבו במקור, ללא שינוי כלשהו,…. והרי הם.   

חלק שני:

לא בִּכְדִי אנחנו מתחילים את הסיפור מהחלק השני ולא עפ”י הסדר הכרונולוגי שלו, את ההסבר לכך נניח עד לתום הסיפור.
חלק זה מספר על הרשמים והמראות שנגלו לבני משפחת הכהן סקלי שהגיעו בקיץ 2015 אל בית הקברות היהודי בלעיון, במסגרת של טיול שורשים משפחתי. 
כל אחת מהתחנות בהן עצרה רכבת הזמן במסע המורשת המשפחתי הייתה חוויה בפני עצמה, אבל התחנה של לעיון הייתה כנראה המיוחדת שבהן.
חלקם של המשתתפים בטיול זה נולדו בישראל, או שנולדו בלעיון ועלו ארצה בעודם רכים בשנים, אך יש ביניהם גם מי שנולדו וגדלו בה וזוכרים היטב את העיירה ואנשיה.
מראות שהיו חבויים עמוק בתהומות הנשייה צפים ועולים באחת אל מול המראות הנגלים לעין ואל מול האנשים שהם פוגשים ברחובות העיירה ובבתי שכנים שהם מבקרים בהם.
הרחוב של היהודים והבית שבו גדלו, הרחוב המסחרי והחנות של סבא, ביה”ס שבו למדו ועוד.
עם זאת, ארכאולוג שהיה מנסה למצוא עדות ליהודים שחיו בעבר בעיירה לא היה מעלה בידו אפילו קצהו של חרס בודד.
המקום היחידי שבו העבר היהודי של העיירה עדיין “חי” הוא מקום משכנם של המתים. כאן בחלקת האדמה הקטנה של בית הקברות של יהודי לעיון טמון עברה היהודי של העיירה בין רגבי העפר שבו.
כאשר מתקרבים למקום, התמונה המתגלה לעין היא של בית קברות פשוט למראה המתמזג היטב בנוף הבראשיתי שבו הוא שוכן.
הקברים שלמים ובנויים על רצפה דמוית בטון, המצבות היכן שהן קיימות שלמות למראה, והיעדר קירות או גדרות שתוחמים את שטח בית הקברות, מוסיף לאווירה הפסטורלית של המקום ולהתמזגות שלו עם הטבע שמסביב כאילו היה חלק ממנו.

מיתרי הרגש אינם זקוקים ליד שתפרוט עליהם, הם נמתחים מאליהם ומתחילים להשמיע את מנגינותיהם. מנגינות של שמחה על הזכות הגדולה לעמוד במקום הזה שבו לא דרכה רגל יהודי זה עשרות שנים, מנגינות של תודה על האפשרות לומר קדיש על קברם של בני משפחה ומנגינות של עצב למראה קבר של אחות שנפטרה בעודה ילדה קטנה.

כמעט בכל פינה בתבל בתי קברות של יהודים היו מקום שבו חוליגנים אנטישמים פורקים את מטעני השנאה שלהם באין מפריע.
ניתוץ של מצבות, כתובות, צלבי קרס וזריעת הרס היו למלאכות חביבות על אנשי הזדון והארס.
והנה למרות בדידותו וריחוקו של בית הקברות היהודי שבלעיון אין סימנים להזנחה או חלילה להרס וחילול של קברים ובהתחשב בכך שאחרוני היהודים של לעיון עזבו את העיירה לפני עשרות שנים, נראה כאילו גם תלאות הזמן פסחו על המקום המיוחד הזה.
תחושה של הכרת תודה עמוקה לתושבי המקום, השומרים על כבודם של מתינו הקבורים כאן מחפשת דרך להתגנב אל הלב פנימה, אבל משהו עוצר בעדה וחוסם בפניה את  הכניסה ועל כך בחלק הבא.

חלק ראשון:

בין בני המשפחה שלקחו חלק בטיול המורשת הזה הייתה גם שמחה אחותנו שזה לא היה לה הטיול הראשון למרוקו.
מרוקו היא כיום יעד תיירותי נחשק ובשנים האחרונות מבקרים בה מידי שנה יותר מעשרת אלפים ישראלים, שונה היה המצב בראשית שנות השמונים כאשר שמחה עשתה את טיול המורשת שלה בגפה.
בימים ההם כמות התיירים שהגיעו מישראל למרוקו הייתה זעומה ואלה שבאו לשם נצמדו עפ”י רוב זה לזה והקפידו להישאר בסביבות עירוניות.
לא כך עשתה שמחה אשר נסעה בגפה לעיירה לעיון השוכנת עשרות קילומטרים מיישוב עירוני ומרחק מאות קילומטרים מהאזורים המתוירים.
כשהיא הגיעה ללעיון העיירה שבה היא נולדה, גדלה וילדה את שני ילדיה הראשונים, היא הייתה כנראה אחד היהודים המבודדים ביותר בתבל.
העיירה שהייתה פעם ציורית, הפכה לאוסף של טלאים בנויים, ההזנחה שלטה בכל מקום. בלשון המעטה היא לא אהבה את אשר ראו עיניה ובדיעבד מוטב היה לה אולי להישאר עם זיכרונות העבר.
ההפתעה הגדולה ציפתה לה בהמשך….
היא שמה פעמיה אל בית הקברות היהודי והתמונה הנגלית לעיניה במבט מרחוק דומה מאד לתמונה החרותה בזיכרונה, הקברים נראים שלמים והמצבות עומדות על מקומן.

 מבט מרחוק

אט אט ככל שהיא מתקרבת היא מתחילה להבחין בערימות של עפר ואבנים שפזורות ברחבי בית הקברות, הקברים עם סימני הרס בחלקם התחתון אבל המצבות שלמות, מסוג הסימנים שמלתעות הזמן נוהגות להותיר אחריהן.
כשהיא נכנסת אל תוך תחומי בית הקברות היא קופאת על מקומה לנוכח המראות הנגלים לנגד עיניה.
כמעט ליד כל קבר פעור חור גדול וערימות של עפר ואבנים פזורות בסמוך לו.
השמחה שקיננה בלב לנוכח המצבות השלמות והמראה הפסטורלי שנשקפו לעיניה ממבט מרחוק הייתה מוקדמת.

 

הבדידות, הריחוק וכנראה גם ההלם מהמראות שהיא רואה סביבה מונעים ממנה כל אפשרות לחשיבה הגיונית שתוכל לספק הסבר כלשהו לסיבת היווצרותם של החורים דמויי הבולענים הפעורים ליד הקברים.
היא שבה לארץ ומספרת את אשר עיניה ראו בבית הקברות ובעקבותיה נוסע לשם דוד הכהן (דוּדוּ) אחד הבנים של הדוד הקבור שם ורק לאחר שהוא שב משם מתגלה הסוד מאחורי הבורות הפעורים ליד הקברים.
הבורות נכרו כדי להוציא את שלדיהם של המתים, כי המכשפים של העיירה החליטו שעצמות היהודים הם התרופה למחלה שפשטה בקרב עדרי הבקר של המקומיים.
ספק אם בעולם כולו היה תקדים לסוג כזה של חילול בית קברות יהודי.
לא כתובות וניתוץ של מצבות אלא פגיעה ישירה בשלדי המתים.
עצמותיהם של המתים היהודים תושבי העיירה ובהם רבים מבני משפחת הכהן סקלי אשר נקברו בבית הקברות של לעיון הוצאו מקברם ונרקחו לשיקוי שהוכן בידיהם של מכשפים.
ברבריוּת, חוליגניות וונדליזם מתייחסים להתנהגות כלפי רכוש וכלפי בני אדם חיים וספק אם בלקסיקון המילים יש מילה המתאימה לתאר סוג כזה של התנהגות מפלצתית כלפי שלדי מתים.
על רצח יהודים בידי גויים אנחנו מוסיפים השם יקום דמו – הי”ד ומה שנעשה בבית הקברות הזה הוא רצח של שלדי יהודים ואין לנו אלא להוסיף על שמותיהם הי”ד.
עתה  שהגענו אל סוף הסיפור אנחנו יכולים להסביר מדוע זה בחרנו להציג אותו מן הסוף (מסע המורשת של קיץ 2015) אל ההתחלה (מסעה של שמחה מראשית שנות ה-80).
אילולא ביקורה של שמחה, הסיפור שסיפרנו היה מסתיים ברגשות של הכרת תודה עמוקים, שאנחנו חייבים לתושבים המקומיים על ההקפדה והכבוד שהם נוהגים במתים שלנו.

שמחה “נשלחה” ללעיון בימים בהם איש לא העלה בדעתו לבקר שם, כדי להבטיח שבדפי ההיסטוריה יירשם הסיפור האמיתי על המעשים המפלצתיים שנעשו בבית הקברות היהודי של העיירה, ולא הסיפור המשוכתב שתושבי העיירה רצו לספר ע”י מלאכת הטשטוש שעשו בו אחרי ביזת השלדים.

חלק שלישי (נכתב בשנת 2022)

כשכתבנו את שני החלקים הראשונים, לא נתנו דעתנו לשאלה כיצד זה שבביקור המורשת המשפחתי בשנת 2015, בית הקברות הותיר רושם של מקום שמור עם קברים שלמים למראה העומדים על רצפת בטון ללא סימנים של הרס וחילול, בשעה שבביקור של שמחה בשנת 1982 המקום היה כעיי חורבות, עם פירים דמויי בולענים בצידי הקברים.
התהיות החלו רק לאחרונה בעת שצפינו בסרטון שבו נראה בית הקברות היהודי בלעיון, שצולם ע”י ערבי מרוקאי והגיע לידינו בינואר 2022.
או אז האסימון נפל !!
בין הביקור של שמחה בשנת 1982 לביקור המורשת המשפחתי בשנת 2015, הגיע בשנת 2007 לבית הקברות בלעיון דויד הבן של דוד אהרן, במטרה לקיים את ההבטחה שהבטיח לאביו שנכסף לעלות ארצה עוד בשנת 1948, אך בשל התנגדותה של אשתו מחה נאלץ לוותר על הרעיון.
הוא אמר לו אז “אל תדאג אבא, בבוא העת אני אדאג להביא אותך לקבורה בארץ ישראל”
(מתוך “העלאת העצמות של דוד אהרן” בדף “נר לזכרם” שבאתר זה).
הוא נסע למרוקו במטרה לממש את הבטחתו אך נאלץ לשוב כלעומת שבא, אחרי שלא הצליח להשיג את אישור השלטונות ואז שב ונסע בשנת 2007 אחרי שדאג מראש לאישורים הנדרשים.
מקזבלנקה הוא נסע מרחק של כ-570 ק”מ עד ללעיוּן כשהוא מלווה באנשי חברה קדישא שהוא דאג לגייס מבעוד מועד.
כשפניתי לבתו יהודית תבדל”א כדי לברר אם היא יודעת אם הוא זה שעמד מאחורי שיפוץ בית הקברות היא לא ידעה להשיב, אך הוסיפה שככל הזכור לה הוא “שילם” לאי אלו אנשים בעיירה וכן שהוא רצה להעלות את עצמותיו של בן משפחה נוסף, אך לא ידעה לומר מי הוא בן המשפחה וגם לא מדוע זה לא יצא לפועל.
אפשר רק לדמיין את הזעזוע שהוא חש לנוכח המראה שנגלה לעיניו כשהגיע אל בית הקברות וכשהוא פנה אל השלטון המקומי בתלונה הם השיבו לו כי “אין באפשרותם לאתר את העבריינים ואילו אפשר היה הם היו נענשים במלוא חומרת הדין”. (מתוך “העלאת העצמות של דוד אהרן” )
היותו של דויד איש צנוע, שמיעט בדיבור, מחזקת את הסברה שהוא זה שעמד מאחורי השבת רגבי העפר למקומם ובנית רצפת הבטון, בבחינת לעשות את המעט שיש לאל ידו לעשות, אך גם לא מן הנמנע שבמטרה לטשטש את העקבות של המעשים הנוראיים שנעשו שם, השלטון המקומי הוא זה שיזם את השיפוץ.
כך או כך, בית הקברות שבו נעשו מעשה זוועה שספק אם בעולם כולו נודעו כמותם, שב למראית עין של פסטורליה שתושבי לעיון מכבדים ושומרים עליו.
ענין אחר שנותר לברר הוא מי האדם הנוסף שדויד ז”ל רצה להעלות את עצמותיו ומה מנע בעדו מלעשות זאת.
מסתבר שהתשובה (המזעזעת יש לומר) הייתה מונחת לפנינו במהלך כל השנים שחלפו ואף היא מופיעה בסיפור העלאת העצמות של דוד אהרן שבדף “נר לזכרם” שקראתי בפניו בשעתו.
וכך נאמר שם:
“דויד רצה להעלות גם את עצמותיו של הסבא שלנו דויד הכהן ואולם לדבריו, לא השאירו דבר מן הקבר”.
בשעתו כאשר שמעתי את התיאור הזה מפיו, לא הבנתי ש”לא הותירו דבר מן הקבר” פירושו “לא הותירו דבר מעצמותיו” של הסבא שלנו, ולא עלה בדעתי שגם עצמותיו של הסבא שלנו נרקחו קרוב לוודאי לשיקוי לצרכי כשפים, שנועדו לרצות את האל ולבקש ממנו שיסיר את קללת מכת הדבר שפגעה בבקר שלהם.

סוף דבר  

על המתים של יהודי לעיון אי אפשר לומר “הלכו למנוחת עולמים”, כי ערביי הסביבה המשיכו וממשיכים לרדוף אותם גם אחרי שהגיעו אל הקבר. על פי הסרטון שצולם לאחרונה  בבית הקברות, נראה כי ידם של הבוזזים והמכשפים עדיין לא נחה. את הסימנים לכך אפשר לראות בחלקי מצבות שפזורים מסביב לבית הקברות, סימני מדורות שהובערו ופירים שנחפרו ליד קברים ומצבות מנותצות.
בל נטעה ממראה הקברים השלמים שעל רצפת הבטון, באלה מלאכתם של הבוזזים והמכשפים נעשתה לפני השיפוץ הקוסמטי שנעשה במקום.
הנה מספר צילומי מסך מתוך הסרטון.
במבט מרחוק: מראה פסטורלי

 

וכשמתקרבים……
חלקי מצבות פזורות מסביב ומצבות מנותצות

מדורות שהובערו וחצי חבית שנותרה על שרידי אחת המדורות שלא רק השד יודע למה היא שימשה.

ובד בבד מראה פסטורלי של בית קברות שבעיני המתבונן שאינו מכיר את סיפורי הזוועה שהתרחשו בו, יותיר רושם של בית קברות שמור, שתושבי הסביבה נזהרים בכבודם ומנוחת עולמם של השוכנים בו.

 

גרסיף – קצת רקע על העיירה
היישוב היהודי – ציוני דרך
וקצת על חיי הקהילה
אנקדוטות המעט שעוד זוכרים
“איפה ישנם עוד אנשים..”, מפגש עם הגב’ זהרי
בית הקברות בגרסיף
גרסיף בתמונות

 

גרסיף – קצת רקע
מקורו של השם גרסיף הוא במילה הברברית גרסיף שפירושה מפגש ואכן העיר נבנתה במקום המפגש של שלושה נהרות.
גרסיף ממוקמת בגבול הדרומי של הריף בנקודה אסטרטגית כמעט באמצע הדרך בין העיר אוג’דה (160 ק”מ) במזרח מרוקו לבין העיר פאס (180 ק”מ) שבמרכז הארץ.
היסטורית העיר גרסיף הייתה המעוז של שבט ברברי בשם חוארה, אבל כיום השבט הזה הוא ערבי לחלוטין, אם כי הוא  ממשיך לשמור על מנהגיו הברברים.
הכלכלה של גרסיף מתבססת בעיקר על חקלאות וקונפקציה.
התנועה בתוך גרסיף היא במוניות ירוקות קטנות שיכולות לנוע בתוך העיר.

היישוב היהודי – ציוני דרך

◊ על קיומם של יהודים בגרסיף ידוע מתחילת המאה ה-16.
◊ גרסיף הינה אחד מיישובי הפזורה אליו פנו יהודי דבדו לאחר היחלת שלטון החסות הצרפתי בשנת 1912.
◊ בתחילת המאה ה-20 חיו בגרסיף מאה ושבעים יהודים ולקראת אמצע המאה גדלה האוכולסיה לחמש מאות חמישים יהודים. (מרציאנו)
◊ בשנת 1947 נפתח בגרסיף מרכז ללימוד עברית ע”י שליח מא”י.
◊ במאי 1968 נפטר יוסף בן חמו שהיה אחרון היהודים שנקברו בגרסיף. מיד לאחר מכן עלו ארצה כל היהודים שעוד נותרו בה.
תם ונשלם הפרק של היהודים בגרסיף.

 

 

 

 

 

 

 

קצת על חיי הקהילה

היהודים שחיו בגרסיף היו ממשפחות הכהן סקלי (דאר רזיגא), בן חמו (דאר פופו, דאר סבאטה ודאר בזיזה), מרציאנו (דאר אלהרהר ודאר בן עקו), בן שושן (דאר בזיז), בן גיגי (דאר לבריוול ודאר לגראע) ומשפחת ענקונינה.
◊ בגרסיף פעלו שלושה בתי כנסת ובמהלך השנים נותרו שניים בלבד, האחד של משפחת בנחמו והשני של הכהנים.
◊ הרב משה די פופו מדאר בנחמו היה הרב של הקהילה והוא שימש גם כשוחט.
◊ לפני הרב משה די פופו רב הקהילה היה הרב אליהו בן גיגי.
◊ הילדים למדו במקביל לימודי קודש בחדר ולימודי חול בבית ספר רגיל המורה בבית הספר היה יוסף כהן מדאר רזיגא ולאחר מכן החליף אותו שלמה בן חמו מדאר פופו.
הילדים היותר גדולים יצאו ללמוד מחוץ לגרסיף בבתי ספר שבקזבלנקה אורט ו- école normal.

◊ הלימודים בחדר התקיימו כשהילדים יושבים על הרצפה כשהרב מקריא פסוק בעברית והילדים חוזרים אחריו ולאחר מכן מתרגמים את הפסוק לערבית.
◊ כמו שהיה נהוג בלימודים ב”חדר”, גם בגרסיף היו לרב מקל ושוט ששימשו אותו כדי להעניש תלמידים סוררים. 
◊ בבית הספר היהודי למדו כל ילדי הקהילה וכן כמה ילדים של נכבדי העיר שהעדיפו לשלוח את ילדיהם ללמוד בבית הספר של היהודים.
◊ בתקופת מלחמת ששת הימים נגררו התושבים הערבים לפרובוקציות שבעקבותיהם נשארו היהודים בבתיהם. (ראה גם באנקדוטות שבהמשך)
◊ נכון לשנת 2016 (טיול שורשים של בני משפחה מדאר רזיגא) בית הקברות היהודי שבגרסיף נשמר היטב ע”י משפחה מקומית.

הסרטון גרסיף של עבדל בנזאיר

 

אנקדוטות – המעט שעוד זוכרים
לצערנו כמעט שלא נותר ממי ללקט זיכרונות ואנקדוטות ובכל זאת כמה דברים ששמעון הכהן סקלי הצליח ללקט.
השכנה הטובה
◊ בתקופת מלחמת ששת הימים שבה היהודים חששו לצאת מבתיהם נעזרנו בשכנתנו הערבייה שקנתה עבורנו את כל המצרכים אותם הביאה לנו רק בשעות החשיכה.
העלייה לארץ
◊ היחסים הטובים ששררו בין הקהילה היהודית לשכניהם הערבים קיבלו תפנית חדה בתקופת מלחמת ששת הימים. השמועה שנפוצה סיפרה שהערבים כבשו את ירושלים ואת תל אביב, היהודים הסתופפו בבתיהם, ילדים לא נשלחו ללימודים בבית הספר, שכננו יוסף מרציאנו נעצר ע”י המשטרה המקומית בגלל שנודע להם על רצונו לעשות עלייה ולמזלו בזכות הקשרים הטובים שהיו לו עם השלטונות  הצליח משה הדוד לשחרר אותו.
האווירה הכללית בקרב היהודים הייתה מאד מתוחה וזה אולי מה שדחף את אלה מבני המשפחה שלא עלו ארצה בגל העלייה של שנת 1956 להתחיל בהכנות.
בעלייה של 56 עלו דודים ודודות מצד אימי ללא הוריהם ואילו אבי אהרן, דודי משה וסבא אליהו שהיו שותפים לעסק מאז שעזבו את דבדו החליטו להישאר.
בחודש מאי 1968 נסענו לקזבלנקה ומשם למחנה העולים שבמרסיי ולאחר כחודשיים הפלגנו באוניה דן לנמל חיפה.
אבטחה צמודה
◊ בתקופת מלחמת ששת הימים כשנודע לראש העיירה שהיהודים אינם שולחים את ילדיהם לבית הספר הוא החליט להציב שומרי ראש על המורים והתלמידים בבית הספר ואף לדאוג להם לליווי בדרך אל בית הספר וממנו אל הבית.

 

ולסיום “איפה ישנם עוד אנשים .. ” – מפגש עם אישה מהימים ההם
שמעון הכהן סקלי הנזכר לעיל היה הרוח החיה שדחפה להעלאת הפוסט על גרסיף אל האתר והוא גם זה שיזם את המפגש עם אשת דודו זהרי ואין לי אלא להודות לו על החוויה יוצאת הדופן.
זהרי הכהן סקלי אלמנתו של משה הכהן מדאר רזיגא היא ממשפחת תורג’מן וגרה כיום עם בנה בקרית גת. היא נולדה בלעיון שם היא חיה עד שנישאה ואז עברה לגרסיף שבה גרה עד העלייה לארץ בשנת 1968.
מפאת גילה קצת היססתי לגבי המידע שאפשר יהיה להפיק ממנה ולכן ביקשתי לשוחח אִתָהּ קודם למפגש וכבר כשהשיבה לצלצול הטלפון נעימת קולה עוררה אצלי צלילים נשכחים מימים עברו וברור היה לי שאני צריך לפגוש אותה בהקדם.
נפגשנו בביתה בשעת בוקר מוקדמת כששמעון מגיע מנוף הגליל (נצרת עלית לשעבר) ואני מירושלים ומצאנו אותה יושבת על הספה בתנוחה שכולה רוגע ונינוחות.
נישקתי את ידה כמו שפעם נהגנו לעשות במפגש עם אנשים מבוגרים והתיישבתי כדי לשמוע ממנה על גרסיף ולעיון ועל אילן היוחסין שלה מצד משפחת תורג’מן אבל מה לעשות שכל כך נשביתי בקסמה של האישה המיוחדת הזאת שהמטרה שלשמה באתי כמעט שנשתכחה וכך במקום להוסיף לאתר מידע שאספתי ממנה אני מספר עליה עצמה.
חן ונועם הליכות, אצילות ונינוחות, רוגע ושלווה, נעימת הקול והבעת הפנים וגם התנועות המדודות ותנוחת הישיבה, כל ניע וזיע שלה כאילו לקוח מעולם אחר. עולם שבו חיו האנשים עליהם כתב נתן יונתן “איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא”.
כששאל אותי שמעון בתום הפגישה “אם היה כדאי לבוא אליה” השבתי לו ש”אחד הטריגרים העיקריים שלי לבניית אתר המורשת הוא הפער בין מי שהיו דור האבות שלנו לבין הדימוי שהדביקו להם כאן בארץ”.
במחשבה נוספת הביקור הזה היה בבחינת “מתוך שלא לשמה יצא לשמה” שכן הגברת זהרי היא אחת מאחרוני הנציגים שעוד אפשר ללמוד ממנו באופן בלתי אמצעי על מי שהיו “האנשים ההם”.   

“חוכמת הבייגלה” של גב’ זהרי
תוך כדי הפגישה עם הגב’ זהרי הגישה לנו עוזרת הבית בייגלה בצד השתיה הקרה והחמה. כבר ממבט מעל אי אפשר שלא להתפעל ממראהו, גוון זהבהב שזוף שמגרה את העין והחך, שקוטרו גדול מן הבייגלה הנמכרים בבתי מאפה ועושה רושם שהוא בעל “מידות טובות”.
למן הביס הראשון הרגשתי שמעודי לא טעמתי בייגלה בטעם שכזה. הפריכוּת שהיא אחת ה”מידות” החשובות במשפחת הבייגלה מגיעה לדרגה האופטימלית ביותר, הנימוֹחוּת בפה עושה חשק לעוד ועוד ואת הטעם הנפלא והמשובח חוששני שגם מאסטר שפים יתקשו לחקות.
כמו התפוח שאינו נופל רחוק מהעץ כנראה שגם הבייגלה נותר צמוד לגבירתו ועם גבירה שכזאת אין פלא שטעמו כה נפלא.
לפני שנפרדתי לשלום ביקשתי מהעוזרת לארוז לי בייגלה אחד כי רציתי לשתף את אשתי בחוויה ואין דרך טובה יותר לשתף בחוויית הטעם כמו הטעימה עצמה והיא בטוּבה ארזה לי את כל מעט הבייגלה שעוד נותרו לה.
אשתי, גיסתי ובני טעמו מן הבייגלה והתגובות שלהן היו “Wow” ו“אין דברים כאלה” ומכיוון שגם שמעון חשב בדיוק כמוני נראה שכל מבקר אוכל שהיה טועם ממנו היה מזכה אותו בציון 10.

אמנם יש לנו באתר את מדור המתכונים ובכל זאת מכיוון שהבייגלה האלה כל כך מזוהים בעינינו עם גברת זהרי נביא כאן את המתכון שבנה רשם עבורנו מפיה.
יחד עם זאת נציין כי ברשימת המרכיבים חסר מרכיב עיקרי אחד שהוא ה…”touch” של גברת זהרי.
מצרכים:
1 ק”ג קמח
1 חב’ מרגרינה
1 כוס שמן
2 כוסות מים בין חמים לפושרים
1.5 כפות שמרים
מעט מלח ומעט אניס
1 ביצה ומעט שומשום (למריחה וזרייה לפני הכנסה לתנור)
אופן הכנה:
– מערבבים את כל החומרים (למעט השומשום והביצה) עד לתפיחה של הבצק
– לאחר התפיחה ללוש במשך מספר דקות את הבצק
– חותכים לחלקים ומגלגלים לגלילים
– יוצרים את העיגולים
– מניחים בתבנית מורחים את הביצה ומפזרים שומשום
– מכניסים לתנור שחומם ל- 180 מעלות עד לקבלת הגוון הזהוב

בית הקברות
פסיפס השמות שעל קברי המצבות בבית הקברות מלמד על משפחות היהודים שחיו בגרסיף.

מעט התמונות שיש לנו

 

תאוורירת
ראשית דבר תודה לאדם יקר
ציוני דרך
חיי הקהילה
רבני הקהילה
חינוך ותלמוד תורה
והוא רחום יכפר.. – החטא ועונשו
וקצת אנקדוטות
“מרשם האוכלוסין”
היהודי האחרון בתאוורירת

תאוורירת – Taourirt

מקור השם תאוורירת הוא בשפה הברברית שפירושו גנים. העיר ממוקמת 100 ק”מ דרומית מערבית לאוג’דה. בעבר נקראה בשם ז’א ע”ש הנהר העובר במקום (וואד זא).
במאה התשע עשרה, כבשה העיר מקום חשוב בהגנה על האימפריה המרוקאית בגלל המיקום האסטרטגי שלה על פרשת דרכים של הכביש Fes-Oujda והציר המסחרי בין Sijilmassa (עיר חשובה בימי הביניים) ואירופה.  העיר התפתחה עם פעילות מסחר של כבשים ובמיוחד על ידי ניצול של המכרות שמסביב (אבץ, עופרת, וכו ‘).
היופי הגס של האזור, הנופים שלו והקירבה היחסית לפז משכו אליה ציירים רבים. בשנת 1997, כאשר המחוז של Taouirt נוצר, היא הפכה לבירת המחוז. בשנת 1994 מנתה אוכלוסיית העיר כ- 58000 נפשות ובשנת 2012 כ- 122000 נפש.

ראשית דבר – תודה לאדם יקר

שלוש שנים של ניסיונות חוזרים ונשנים ללקט מידע אודות היישוב היהודי בתאוורירת לא העלו דבר, וקצת מתסכל היה לחשוב שתאוורירת שהייתה לאחד היישובים המרכזיים בתולדות בני משפחת הכהן סקלי במרוקו לא תזכה למקום הראוי לה באתר רק בגלל שאיננו מצליחים להגיע למקורות מידע.
בלית ברירה פנינו בבקשת עצה אל הרב אליהו מרציאנו וכדרכו של האיש הוא איננו מכזיב ובלי היסוס הוא מפנה אותנו אל אדון יעקב הכהן סקלי הגר ברחובות תוך שהוא מציין את מעלותיו האנושיות המיוחדות ואת עומק ידיעותיו.
בהכירו את האיש מבטיח לנו הרב שנזכה לשיתוף פעולה מלא ושנזכה לקבל ממנו מידע מקיף וענייני אודות יהודי תאוורירת.
אחרי שורת האכזבות שנחלנו בניסיונות הקודמים פנינו אל יעקב האיש כשהחשש עדיין מקנן בנו, ואז שמענו את קולו מעברו השני של הקו וכל החששות התבדו באחת. קול רך ונעים שצלילו מעורר הדים מן העבר הרחוק ונועם הליכות ודרך ארץ שמזכירים את אצילות הנפש שאפיינה את דור האבות.
עוד בטרם נפגשנו עמו הבינונו כי האדון יעקב אוצר בתוכו מטען גדול של ידע על קהילת היהודים בתאוורירת ועל משפחת הכהן סקלי בכלל ולא פחות חשוב מזה הוא יעמוד לרשותנו ככל שנחפוץ.
הפגישות עם האדם היקר הזה שאוגר בתוכו אוצר בלום של ידע נעמו לנו עד מאד ואין לנו דרך להודות לו על שיתוף הפעולה היוצא דופן אלא בכך שנקדיש לכבודו את הדף הזה (שלמעשה רובו ככולו שלו הוא) ולשלוח לו ברכה ותודה עמוקה בשם כל בני משפחת הכהן סקלי.

היישוב היהודי בתאוורירת – ציוני דרך

• ישוב יהודי התקיים בתאוורירת מאמצע המאה השמונה עשרה.
• משפחת הכהן סקלי ויוצאי דבדו האחרים הגיעו לתאוורירת לקראת 1920 לאחר שהחלת הפרוטקטורט הצרפתי הביאה עמה ביטחון יחסי ליהודים בכל מרוקו ויהודי דבדו החלו לחפש ישובים בהם אפשרויות הפרנסה טובות יותר מאשר בדבדו.
• יהודים שבאו מדבדו לתאוורירת קנו בה שטחים רבים. כ”א רכש שטח של 4-6 דונם ובנה “פלאן” (בלוק). בפלאן בנו לעצמם בית למגורי המשפחה וחנויות מסביב. (מתוך “לך דוד”) מרעילי ועוד.
• מתוך רצון לפתח את העיירה עודדו השלטונות את היהודים להגיע לתאוורירת והציעו מגרשים במחירים מוזלים במיוחד.
• מיד כשהתיישבו היהודים בתאוורירת הם דאגו להקמת תלמוד תורה לילדים.
• בראשית המאה העשרים היו בתאוורירת כ- 500 יהודים ובשנת 1939 נמנו בה קרוב לאלף יהודים.
• בראשית המאה העשרים פעל בתאוורירת בי”ס כי”ח.
• ביוזמתו של אשר חסין שהיה יו”ר חבר המורים העבריים במרוקו (ולימים חבר כנסת) נפתח בשנת 1946 מרכז ללימוד השפה העברית.
• בשנת 1956 נרצח היהודי דאוּד די בן דאוּד (ממשפחת בן שושן) כשהוא בחנות שבה היה שותף עם שמעון בן שושן. הרוצח הערבי ירה בו למוות תוך כדי שהוא עולה למחסן שבחנות כדי להביא לו קרטון סיגריות שהוא כביכול ביקש לקנות ממנו.

חיי הקהילה

• חיי הקהילה בתאוורירת התנהלו בסדר מופתי, הרבה מזה תודות לפעילותו של וועד הקהילה.
• נשיא הקהילה (פְּרֵזִידֵנְט) וחברי הוועד נבחרו אחת לארבע שנים.
הוועד המכהן דאג לגביית כספים מהקהילה היהודית אשר בעיקרם שימשו לתמיכה בעניי העיר ולניהול תלמוד התורה.
• לקראת הבחירות לוועד נערכו “קמפיינים”.
• בשנים  1954 – 1948 כיהן כנשיא הקהילה אהרן דוּויֵיבּ (בן שושן) וסגנו היה רבי דוד הכהן (דנּפָאח).
• אחת לארבע שנים היה נבחר שֵייך דְלְבְּלאָד שתפקידו היה לקשר בין השלטונות ליהודי הקהילה וכן לשמש להם כ”מליץ יושר”. עד לשנת 1950 השייך דְלְבְּלאָד היה יעקב הכהן בנחידא ובין השנים 1950 ל 1956 שמואל הכהן דלְמוֹכָאלֵט.

• בין משפחת הכהנים ומשפחת בן שושן לא שררה חיבה יתרה והם התפללו בבתי כנסת נפרדים.
• ארבעה בתי כנסת שירתו את קהילת היהודים שניים מהם גדולים שאחד מהם היה לכהנים בלבד והשני של משפחת בן שושן, ושניים אחרים בתי כנסת קטנים שהאחד מהם היה של משפחת זאגורי והשני של משפחת למוכאלט.

• החזן של בית הכנסת של בן שושן היה רבי דוד הכהן (רבי דוּדוּ)
• עם הפרדת בתי הכנסת הגיעו להסכמה שהמקווה ליהודים ייבנה בבית הכנסת של בן שושן ובבית הכנסת של הכהנים (ראה תמונה מתחת) יוקצה חדר שישמש לצרכים של החברה קדישא של יהודי העיירה.
תמונת בית הכנסת של הכהנים. הדלת מימין היא של החדר שהוקצה לחברה קדישא של העיירה. במבט מקרוב (לחץ להגדלה) אפשר להבחין בצלב קרס גדול שצויר על הדלת 

 

רבני הקהילה

רבני הקהילה בתאוורירת היו עד לשנת 1948 רבי שלמה דזאגורי ורְבִּי דוּדוּ ולאחריהם רבי משה מרציאנו (בן עקו) שכיהן עד לשנת 1952.
כשהיו צריכים לברר סוגיות הלכתיות נהגו רבני הקהילה בתאוורירת  לפנות לרבנים של דֶבְּדוּ.
בשנים 1950 ועד 1956 שימש רבי משה עָטִייָה כדיין של תאוורירת.

חינוך ותלמוד תורה

בשנים המוקדמות כל ילד מגיל 5 ועד לגיל בר מצווה נשלח לתלמוד תורה.
בשנת 1945 לערך החלו ללמד את הילדים גם צרפתית ועברית.
עד גיל 10 למדו הילדים רק בתלמוד התורה ומגיל 10 הילדים למדו גם במסגרת של בית הספר הצרפתי.
שעות הלימוד:
בבוקר מתפלל כל ילד בבית הכנסת שלו.
בבית הספר הצרפתי למדו מיום שני עד יום שישי צרפתית ועברית.
בימי שבת למדו תורה משעה אחת עד ארבע אחה”צ ובימי ראשון התלמידים הבוגרים (גילאי 10-13) למדו תורה משעה שבע בבוקר עד חמש בערב ללא כל הפסקה, את ארוחת הצהרים הביא כל הורה לילדיו.
הלימודים בתלמוד תורה התקיימו משעה שמונה בבוקר ועד שש בערב עם הפסקת צהרים בין אחת לשלוש.
ביה”ס בתאוורירת תמונת מחזור 1955 – 1954

 

המורים: 
בביה”ס הצרפתי ששכן במרכז העיירה והיה מיועד לגילאי 10-13למדו הנוצרים והיהודים עד כתות ו’ והמורים שלימדו אותנו היו:
המוֹרָה Madam Benisho שהייתה גם המנהלת, המורה (האלג’יראי) monsieur Touati והמורה  monsieur Benatan לימדו צרפתית.
את הילדים הקטנים לימדה mademoiselle Levi (אחותה של המנהלת Madam Benisho)
המורים לעברית היו רבי שלום מגֶ’ירָה (מהעיר סוויֶרָה) ורבי יעקב מרציאנו (בשנים 56 – 46) לימדו עברית וכן המורה דוד קסוס (שלימד גם בלעיון).
רבי יעקב מרציאנו לימד גם גם שירה.
המורים ללימוד תורה היו בשנים 1935 ועד 1946 רְבִּי דוּדוּ ומשנת 46 לימדו רבי משה בן חמו (דֶה פּוֹפּוֹ), רבי משה די בן עקו, רבי משה כהן (דלמוכאלט) ורבי יוסף כהן (דנְּפאָח)

והוא רחום יכפר…”החטא ועונשו”

לכל מלמד הייתה את הגישה החינוכית שלו, כך למשל רבי משה מרציאנו (בן עקו) שנודע בקפדנותו הרבה, נהג לדרוש מהתלמידים כחלק משיעורי הבית ללמוד בע”פ תפילות וברכות כמו תפילת שמונה עשרה, ערבית, ברכת המזון, ברכת הלבנה ועוד ועוד, וכשבאו אליו ההורים כדי לבקש ממנו אם יוכל להקל קצת על התלמידים שלומדים שעות ארוכות ואולי לוותר להם על לימוד בע”פ של תפילות כמו תפילת שמונה עשרה שבלאו הכי קוראים אותה מהסידור, השיב להם ללא היסוס “אָ ליִתאָמאָ אוֹ לוֹקָאן יטְפָא אְדּוּ ?” ובתרגום חופשי (ועדין), “סוררים שכמותכם ומה אם יכבה האור ?” (בתאוורירת היו תקלות חשמל רבות).
העונש לילדים בבית הספר הצרפתי היה הכאה בסרגל על קצות האצבעות שנחשבה לעונש קל.
בתלמוד התורה העונש המקובל היה הפאָלָקָה (שביישובים אחרים נקראה תְחְמִילָה).
הפאָלָקָה היא הכאה בשוט על כפות רגליים חשופות.
הרב המכה היה מלווה כל הלקאה באחת מתוך שלוש עשרה התיבות של הפסוק ‘והוא רחום’ (תהלים, ע”ח ל”ח) כשהוא חוזר על הפסוק שלוש פעמים.
וְהוּא, רַחוּם, יְכַפֵּר, עָו‍ֹן, וְלֹא, יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה, לְהָשִׁיב, אַפּוֹ, וְלֹא, יָעִיר, כָּל, חֲמָתוֹ.
וְהוּא, רַחוּם, יְכַפֵּר, עָו‍ֹן, וְלֹא, יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה, לְהָשִׁיב, אַפּוֹ, וְלֹא, יָעִיר, כָּל, חֲמָתוֹ.
וְהוּא, רַחוּם, יְכַפֵּר, עָו‍ֹן, וְלֹא, יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה, לְהָשִׁיב, אַפּוֹ, וְלֹא, יָעִיר, כָּל, חֲמָתוֹ.
הלקאה אחת כנגד כל תיבה ובסה”כ ל”ט מלקות.
(על מקורו של העונש אפשר אולי ללמוד מדבריו של רבי אליעזר הגדול שמציין “שכן נהגו העם החוטאים ללקות בשעת מעריב ואחר שקיבל הדין אומר שליח ציבור והוא רחום והם המלקים אומרים ג’ פעמים והוא רחום והם ארבעים פעם חסר אחת, שהוא סופג את הארבעים..)

וקצת אנקדוטות

מוריס בן שושן מספר:
מוריס עלה ארצה מתאוורירת בשנת 1948, התגייס לפלמ”ח ולחם בחטיבת הנגב ובהמשך שירותו היה מפקד מחלקה בחטיבת גבעתי. כיהן כחבר מועצת העיר עכו וסגן ראש העיר ולאחר מכן שירת בהתנדבות בתפקידים ציבוריים רבים.
למוריס שכיום בגיל 94 נמצא בדיור מוגן בביתן אהרן, מסכת חיים רבת פעלים שתחילתה  בימי הילדות בתאוורירת שבה מתרחשים שני הסיפורים שלנו עליהם נודע לנו במקרה תוך כדי שחקרנו אותו בעניינים הקשורים לאתר המורשת.

סיפור ראשון: “משחקי כבוד”
חבר טוב של מוריס בשם יוסף דישמעיה עבד כעוזר נהג (היה מקצוע כזה) אצל נוצרי בשם ברברה ומעת לעת הם היו נוסעים למרוקו הספרדית (שלא הייתה רחוקה).        “יום אחד ביקשתי ממנו להתעניין אם יש אפשרות לקנות שם אקדח” וכשהוא בדק וחזר אלי עם תשובה חיובית, “ביקשתי ממנו שבכל שבוע שהוא נוסע לשם שיקנה לי אקדח אחד” וכך אכן הוא עשה.
בינתיים אסף מוריס סביבו כיתה של ילדים יהודים כדי שיתחילו להתאמן.
“הגענו לעשרה אקדחים בקוטר 6.22 מילימטר והתחלנו להתאמן בבית העלמין היהודי”
מה שהמריץ את חבורת הנערים “לשחק” במשחק כל כך מסוכן הייתה סיסמה שהם שיננו לעצמם “אנחנו לא נמות מבלי שנשאיר סימן אחרינו”.

סיפור שני: “משפט צדק”
בחלוף הזמן פתחתי עסק עם אחייני דָאוּד בן דָאוּד (נרצח בשנת 1956). יום אחד הגיע ערבי עם גמל ננס והתחיל לספר שהגמל הובא מחברון וכי כל אישה שעוברת תחתיו מובטח לה פרי בטן.
היה לי חבר נוצרי בשם קסטלי אתו נהגתי לשחק אחרי השוק קלפים על כוס תה. עמדנו בחוץ ושמענו את הערבים מדברים על עצמאות ואני חשבתי לי, “הם רוצים עצמאות ועדיין מאמינים באמונות התפלות האלה”.
הכנסנו את הערבי עם הגמל לחנות שלי שלה היו שתי כניסות והיכּנו אותו מכות נמרצות וממש כשסיימנו להלום בו נפל מכיסי האקדח שהיה מוסתר בו והוא ראה את זה.
ידעתי שהוא ילך להתלונן ושהוא גם יספר על האקדח שראה ומיד רצתי לאבי וסיפרתי לו על האקדח (לא על כל האקדחים שהי לנו).
כששמע אבי (נרצח בשנת 1967) את הסיפור ממני הוא לקח ממני את האקדח שלי ושלח אותי לקנות אקדח צעצוע של פורים (הימים היו ימי פורים).
אחרי זמן מה בא ה”שאוש” שהוא השליח של מושל המחוז ה”פאשה”.
ל”פאשה” היה “הסכם ג’נטלמני” עם אבי, בכל יום ראשון הוא קיבל ממנו כבש ומעת לעת ה”פאשה” גמל לו בטובות שקשורות לחיי הקהילה היהודית.
הערבי עם הגמל סיפר למושל כיצד העלבתי אותו עם הגמל והמושל השיב לו שהוא לא מאמין וכשהוא סיפר לו על האקדח אמר לי אבא שלי “תוציא את האקדח ותראה לו”.
סופו של דבר הוא שמסיפור האקדח הילד הערבי מצא את עצמו נלעג ואילו על סיפור המכות שחטף החליט “השופט” ששנינו נלך לבית הסוהר למספר ימים, אבל אז הערבי הכריז שהוא לא ילך עם יהודי לבית סוהר.
“השופט” נעתר לו הוא הלך לבית הסוהר…… ואני הלכתי לביתי.

כשמוריס סיים לספר לי את שני הסיפורים האלה אמרתי לו שהגורל שידע על מעלליו הרבים החליט להעלות אותו ארצה בשנת 1948 כדי למנוע ממנו גורל דומה לזה של אחיינו ואביו שנותרו אחריו בתאוורירת ונרצחו בידי ערבים.

יעקב הכהן (מוכאלט) מספר:
♣ בשנת 1952 המורה לעברית רבי יעקב מרציאנו הכין את כל התלמידים להצגה “משפט שלמה” שהייתה לאירוע גדול אליו הוזמנו גם כל מכובדי העיר הנוצרים והערבים. האירוע נמשך מספר שעות, לכל תלמיד היה תפקיד  והוא נערך בביתו המרווח של יאהו די בזיז.

♣ ואפרופו רבי יעקב מרציאנו הוא גם נהג ללמד אותנו פרקים מספר תהילים ואם תשאלו היכן האנקדוטה בסיפור הזה אז נגלה לכם שהלימוד של התהילים נעשה בקבוצה מעורבת של בנים ובנות.

♣ כאשר הגיעה אישיות מכובדת לעיר (כמו למשל בעת ביקורו של הבבא סאלי) היו עורכים לכבודה “יום משתה” אליו הוזמנו כל יהודי העיר והשמחה הייתה גדולה.
בשנות ה-50 מי שהיה מממן ועורך את ה”משתה” היה הגביר עמי יהודה דיסוסאן (בן שושן).

“מרשם האוכלוסין”

היעדרו של מרשם אוכלוסין מסודר שמנפיק תעודות לידה ותעודות פטירה יוצר חלל תיעודי אשר מזמין אליו בעלי יוזמה למלא אותו.
בלעיון זה היה הרב אליהו בן גיגי שהיה המוהל של העיירה שבזכות פנקס בריתות מוקפד שניהל יש בידינו את רשימת כל הבנים הזכרים שנולדו שם במשך תקופה של יותר מעשור שנים ובתאוורירת אדם בשם יצחק בן סוסאן (דיבזיז) לוקח את היוזמה ומנהל מחברת שבה הוא רושם את כל היהודים שנולדו בעיר מאז 1930 ועד לראשית שנות ה- 50.        ( במחברת יש גם רישומים משנים קודמות יותר שהם כנראה פחות עקביים)
לפי מה שנמסר לי מפי הרב אליהו מרציאנו המחברת מכסה את כל הלידות.
על כריכת המחברת המרוקאית מופיע הכיתוב In cha Allah (אינשאללאה) ומצויר עליה מגן דוד.
על פי כתב היד שעל גבי הכריכה יצחק בן סוסאן נפטר בעכו בסביבות שנת תשל”ב (1972).
בתצוגה שמתחת מופיעים דפי המחברת לפי סדר השנים.
במידה שהתצוגה שמתחת אינה זמינה אפשר ללחוץ כאן.

היהודי האחרון של תאוורירת

יעקב די דאוּד למשפחת בן שושן  היה אחרון היהודים בתאוורירת.
מתוך דאגה למשפחתו הוא העביר את אשתו (בתו של הרב משה בן גיגי רבה של לעיון) ואת ילדיו לאוג’דה והא עצמו נותר בתאוורירת כדי לנהל ולפקח על העסקים הרבים שהיו לו שם.
ואז הגיעה שנת 1967 ותאוות הנקם שלאחר מלחמת קדש של 1956 הביאה לרציחת נכדו דאוד די בן דאוד מביאה את הנוקמים שלאחר מלחמת ששת הימים אל הסבא שלו יעקב די דאוד לבית בן שושן.
תם עידן היהודים בתאוורירת.

כבר אמרנו בעבר שבמחילה מכבודם של ורד ואבנר, חלוצת הרופאים במשפחה הייתה לא אחרת מאשר סבתא זהרה. עשרות שנים לפני שנכדיה קיבלו את התואר שלהם ברפואה, היא הייתה רופאת המשפחה של יהודי העיירה לעיון וגם אם לא הייתה לה קליניקה, היה לה בית מרקחת שבו רקחה מיני תרופות, תחליפי גבס ושאר מיני ירקות (תרתי משמע). מָסָזִ’ים ופיזיותרפיה לשיכוך מיגרנות וכאבים אחרים, טיפול בשברים, כוויות, טיפול בדלקות, מערכת עיכול ועוד.
היא הקפידה מאד בכל מה שקשור להיגיינה רפואית ולא היססה אף לחלל שבת, כשזה נדרש למען שמירה על ההיגיינה. 
אולי היה זה מגע הקסם ואולי חוכמת החיים שלה, מכל מקום הסטטיסטיקה שמדברת על  הצלחה שנושקת ל- 100%, היא אולי האישוש המדעי הטוב ביותר ליעילות הטיפולים והתרופות שלה.

• עליזה (הבת של דוד משה) מספרת

באחת השיחות שהיו לי עם עליזה (אליס) הבת של דוד משה היא סיפרה לי על שני מקרים שבהם הטיפול הרפואי של סבתא הוכיח את עצמו מעל ומעבר.
◊ איחוי שברים
המקרה הראשון מספר על ילדה שהובהלה לסבתא זהרה כשידה מרוסקת אחרי שנפלה מאופניים עליו רכבה ביום כיפור. (כמו בארץ גם לילדי לָעְיוּן יום כיפור היה חגיגה של רכיבה על אופניים אותם שכרו יום קודם)
סבתא קיבעה את ידה של הילדה עם קנים של סוּף וחבשה אותה בחבישה מיוחדת. למרות קדושתו של החג הרב נתן היתר להסיע את הילדה לרופא באוג’דה מרחק כ-60 ק”מ מלעיון. כשראה הרופא את הילדה התעניין מיד לדעת מי הוא זה שטיפל בילדה, ולאחר שסיפרו לו הוא הגיב “האישה הזאת היא כנראה מאד חכמה” וכי בלי הטיפול שהיא טיפלה בילדה, השבר לא היה מתאחה (ציטוט).
◊ טיפול בכוויות
המקרה השני קשור בעליזה עצמה שבזמן שהייתה אצלנו בבית (היא ופנינה היו חברות טובות), נכוותה בידה מהפרימוס (קראו לו רּיֵשוֹ) שדלק. לפי התיאור שלה הכוויה הייתה קשה ומי שראה פרימוס כזה בשעה שהוא דולק יכול להבין כמה חמורה יכולה להיות כוויה מפרימוס כזה.
סבתא שלפה מיד בקבוק שבו היא שמרה מי שלג שאספה והפשירה (ואיננו יודעים אם הוסיפה להם חומרים אחרים) ומרחה לה את היד עם המים. וראה זה פלא סיפרה לי עליזה בפליאה והתפעלות, הכוויה נעלמה כלא הייתה ולא נותר ממנה ולו כתם אחד.

רינה מספרת

◊ טיפול במיגרנה
במה שקשור לכאבי ראש ישנם אלה הקרויים “מיגרנה” שהם כרוניים והאחרים שיכולים להופיע בגלל סיבות שונות. הטיפול שרינה מתארת כאן מתייחס למיגרנות, (לכאבי הראש האחרים ראה בהמשך “עיסוי לכאבי ראש”) .
תקופה ארוכה סבלתי ממיגרנות וכשאימא ראתה אותי סובלת היא אמרה לי לטפל בהם באופן הבא:
לקלף תפוחי אדמה ולחתוך ממנו מספר פלחים, את הפלחים לטבול באבקת קפה ולהניח אותם מסביב למצח ואז לקשור אותם עם מטפחת.
כשעשיתי את זה, זה תמיד עזר לי אבל לא רק זה, אחרי כמה פעמים שעשיתי את זה המיגרנה חלפה.
◊ הסרת פרונקל
כשהייתי ילדה וצמח לי פרונקל על גב היד, אמא הכינה מעין בצק מקמח ומים, שאותו היא שמה על הפרונקל. אחרי שחבשה לי את היד היא ביקשה ממני שלא להרטיב את זה במשך שלושה ימים.
כשפתחתי את החבישה כעבור שלושה ימים לא היה זכר לפרונקל.
◊ הסרת פָלוּלָה (שוּמָה)
פָלוּלָה היא סֶרָח עור שמופיע באזורים שבהם העור נוטה להתקמט ולהשתפשף עם עצמו כמו בית השחי, מפשעה או אפילו בעפעפיים. משום מה הופיעו אצלי שלוש פלולות ולא אחת, שצמחו אחת על גבי השנייה בין אצבעות היד.
סבתא לא נזקקה לטיפולי לייזר כמו אלה המוצעים היום להסרת גידולים כאלה, אבל גם במונחים של תרופות סבתא הטיפול שלה להסרת הפלולה היה לגמרי לא שגרתי.
היא המתינה עד שמישהו ישחט כבש (או אולי עז) ואז הביאה ממנו את הטחול ושרפה אותו על האש. את הדם שזלף מהטחול בשעת הצלייה היא אספה ומרחה על הפלולות ואז חבשה לי את היד.
סופו של הסיפור הוא בדיוק כסופו של הסיפור הקודם, כעבור מספר ימים כשפתחה לי את החבישה לא נותר זכר מהן.
◊ עיסוי אקרובטי לליאת
כשעדיין גרנו ברחוב רבקה, אחרי שאָנִי ואבי חזרו מדאהב שבסיני הם גרו אצלנו לתקופת מה, ובאחד הימים היא חזרה מ”טיפת חלב” עם ליאת התינוקת (הבן הבכור שלה הוא כיום בן 16 לערך) כשהיא צורחת מבכי בלתי פוסק. לא הצלחנו להרגיע אותה בשום צורה שניסינו וכבר התחלנו לחשוש מהטיפולי היא קיבלה ב”טיפת חלב”.
בעודנו אובדי עצות, הופיעה כמו מלאך מן השמים אמא בפתח הבית וכשהיא ראתה את ליאת היא לא השתהתה לרגע, נטלה אותה לידיה והחלה לעשות תרגילים מתרגילים שונים שכללו כיפופי ידיים אל מאחורי הגב עד אשר יגעו ברגליים ועוד תרגילים שהצפייה בהם לא הייתה כלל וכלל. אָנִי (האימא) התקשתה לצפות במחזה וסבתא ביקשה ממנה לצאת לסיבוב. אחרי תרגילי הכיפוף לקחה אימא את ליאת לידיה, אחזה בה באחיזות משונות (ויש לומר מפחידות) והניפה אותה בתנועות לא מוכרות ולא שגרתיות. לא היה קל לצפות במחזה אבל מי שצפה בו יכול היה להבחין בקלות ביד המקצועית והבוטחת שאימא עשתה הכל.הטיפול הרגיע לחלוטין את הבכי של ליאת, כל כך הרגיע שהיא נרדמה אחריו לשעות ארוכות מאד.

◊ קולונוסקופיה עם גבעולי פטרוזיליה
כשחגית הייתה תינוקת, היא סבלה פעם סבל של ממש מעצירות וכשאימא ראתה אותה בסבלה, היא לקחה גבעול פטרוזיליה וניגשה אתו אל ישבנה של חגית ולאחר שעשתה שם מה שעשתה השתחררה חגית התינוקת מסבלה.  

• הוטרינרית של לעיון

◊ חדר מיון לתרנגולים

לקראת יום הכיפורים חצרות הבתים ואפילו הרחובות בלעיון דמו ללול ענק שבו קרקרו תרנגולים ותרנגולות. כמי שאהב (ועדיין אוהב) לצפות בתרנגולים אני יכול להעיד שאני זוכר מחזות שבהן אחד מהתרנגולים היה הופך לקרבן להתעללות של הקבוצה כולה. אולי מסיבה כזאת ואולי מסיבה אחרת קרה לא פעם שתרנגולות היו מגיעות אל סף מותן, או אז היו נחפזים עם התרנגולת ל”חדר המיון לתרנגולות” שפעל בביתה של סבתא בתקופה שלקראת יום כיפור.
לסבתא לפי מה שסיפרה רינה (ולא רק היא) היה שיקוי פלאים של פפריקה ושמן זית אותו הייתה מוזגת לכפית קטנה ובידה האמונה הייתה אוחזת בתרנגולת, פותחת  את פיה ומוזגת לתוכו את הכפית.
למותר לציין שהחיים שסבתא השיבה לתרנגולת לא נמשכו אלא עד לבוא השוחט ימים ספורים אחר כך.

◊ הלוחשת לטווסים

שמואל, סימון, מאיר, ז’אנו ודוד הנכדים היותר גדולים של סבתא גרו באוג’דה, אבל את רוב החופשים שלהם הם בילו בבית של סבא וסבתא שבלעיון ומכל הזיכרונות והחוויות שהם הביאו איתם לארץ, נראה שהם במיוחד אוהבים להתרפק על אלה שהיו להם עם סבתא זהרה.
מעת לעת מגיח לו איזה סיפור חדש וכבר למדתי שבכל מה שקשור לסבתא הכל אפשרי ושום דבר כבר לא מפתיע …, כך חשבתי עד אשר באחד המפגשים המשפחתיים פנה אלי לפתע מאיר בשאלה “ואת הסיפור של סבתא עם הטווס אתה מכיר ?”. בעוד אני תוהה מה פשר השאלה המוזרה, הוא המשיך, “היא ידעה לגרום לו, לפרוש את הנוצות שלו”. הסיפור נשמע לי מאד מוזר, מה גם שלמיטב זיכרוני לא נתקלתי אי פעם בטווס במרוקו.
הוא הבחין כנראה בארשת התימהון שכיסתה את פני והוא חזר על דבריו .. “זה היה טווס של אחד השכנים והיא הייתה לוחשת לו משהו והוא היה פורש את נוצותיו”.
מסתבר שלא רק מאיר, גם רינה אחותי זוכרת היטב את המחזה של סבתא הלוחשת לטווס והוא נשמע לה.
כשבדקתי גיליתי שטווס פורש את נוצותיו משתי סיבות עיקריות, כדי למשוך אליו נקבות או כדי להגן על הטריטוריה שלו מפני מתחרים בני מינו. לסבתא לא הייתה תוּכִּית כמו פולינזיה שלימדה את ד”ר דוליטל את שפת החיות, אבל הייתה לה את חוכמת החיים המיוחדת במינה. יכול להיות אבל לגמרי לא סביר שהיא סימנה לו שטווס אחר מנסה להשתלט על הטריטוריה שלו, או שאולי לחשה על אוזנו שהשמועה מספרת על איזה טווסה שָאפָה שהגיעה ללעיון וכמנהג הטווסים הוא אץ רץ להתגנדר.
אבל יש עוד הסבר שאמנם אינו מופיע ברשימת ההסברים המדעיים לתופעה של פרישת הנוצות, אך הוא בהחלט עומד במבחן ההיגיון והסבירות…. הטווס פשוט נקשר לסבתא והבין את מבוקשה. 

פנינה מספרת

◊ היגיינה רפואית דוחה שבת
טובה אחותי, שבלעיון הייתה עדיין ילדה קטנה, שיחקה באחד הימים עם כפתור קטן של בגד, שאיכשהו מצא את דרכו לאחד מנחירי האף שלה וכשהתיישב שם גרם לה לקשיי נשימה ולנפיחות חיצונית.
סבתא שראתה את הנפיחות והבינה מה קרה, החליטה לשלוף את הכפתור עם מחט תפירה, אבל כדי לחדור עם המחט לחלל האף צריך לחטא אותו קודם והדרך המיידית לעשות את זה הייתה באמצעות אש גלויה.
אך מה לעשות שהיום הוא שבת קודש שבו הבערת אש אצל יהודי לעיון בלי יוצא מן הכלל הייתה בגדר טאבו.
קרוב לודאי שבגלל קדושת השבת, אחרים במקומה של סבתא היו מוותרים על חיטוי המחט, אבל לא סבתא שבלי שום היסוס חיממה את המחט באש ובידי האומן שלה שלפה את המחט.

התנסות אישית

◊ עיסוי לכאבי ראש
על המסז’ים להעלמת כאבי ראש (שאינן מיגרנה) אני יכול לספר מתוך ההתנסות האישית שלי. לפני שנים ארוכות אחרי ליל עצמאות ללא שינה, נרדמתי לשעה קלה בבית של סבתא, ומשהתעוררתי חשתי כאב ראש חזק במיוחד, מעוצמת הכאב אותו חשתי באזור הרכות, יכולתי בקושי לפקוח את העיניים.
ישבתי בחצר הבית וסבתא שראתה אותי בכאבי נגשה למלאכה והחלה בעיסוי של המצח. לא חלפו אלא דקות ספורות מתום העיסוי ותאמינו או לא, לא רק שכאב הראש חלף לחלוטין אלא שהוא התחלף בתחושה של רעננות מיוחדת. נסו והיווכחו.
הערה קטנה: סבתא אמרה לי אז שהעיסוי יעיל כאשר כאב הראש נגרם כתוצאה מהשמש וכשאמרתי שבקושי יצא לי להיות בשמש היא אמרה שלפעמים דאי בשהות קלה. (אלה היו דבריה).
ולמי שמעוניין להלן ההוראות לעיסוי:
• הניחו את שתי כריות האגודלים על שתי הרכות.
• תוך כדי לחיצה, להתקדם עם האגודלים זה כלפי זה, לכיוון מרכז המצח (בעוצמה שיוצרת קפלים על המצח). לחזור על הפעולה שבע פעמים.
• בתום הלחיצות צוֹבטים שבע פעמים צביטות קלות בקצה העליון של האף.
בתום המסז’ יתכן שיופיע סימן אדמדם בקצה האף.
◊ פלאי החוט האדום
בתקופה הראשונה לנישואינו גרנו אצל סבתא, ספי התינוק עדיין ישן בעגלה ואנחנו עדיין הורים נרגשים שזה עתה נולד להם בנם בכורם. ערב אחד נתקף ספי בשיהוקים שנמשכו ונמשכו ובעודנו נעים בחוסר מנוחה מהשיהוקים הבלתי פוסקים, לקחה סבתא חוט דק בצבע אדום גלגלה אותו לכדור זעיר והניחה אותו על מצחו וכמו במעשי קסם השיהוק נעלם כלא היה.
יש להניח שהשיהוק נפסק בשל הסחת הדעת שנגרמה בשל החוט האדום ואם כך תרופת הסבתא במקרה זה פעלה פעולה פסיכולוגית.

• בית המרקחת של סבתא 

בדף המוקדש לאוג’דה העלינו את זכרונותיו של יוסף אזולאי, מאוג’דה של שנות ה- 30 וה- 40 של המאה הקודמת. הזיכרונות שהוא העלה בפני אחיינו מוריס הקיפו את כל תחומי החיים ובהם את תרופות הסבתא שבימים ההם היו מאד נפוצות בשימוש. חלק מהתיאורים שקראתי אצלו הזכירו לי ממש את התרופות של הסבתא שלנו, ומה הפלא ? הרי סבתא זהרה בעצמה הייתה אוּגְ’דִיָה.
אני מביא כאן את דבריו של יוסף (כמו שהם) בנוגע לתרופות סבתא. יש לנו סיבות טובות להניח, שגם אלה מתוכן שלא סיפרנו עליהן, היו ברובן בשימוש אצל סבתא.

› לכאב ראש ומיגרנה: לחתוך עיגולים של תפוחי אדמה ולקשור אותם מסביב לראש.
› לכאב בטן: להרתיח מנטה או כמון  עם קצת סוכר ולשתות.
› לשלשול:  להרתיח קליפות של רימון ולשתות עם קצת סוכר.
› לדלקת ראות:  לקנות אצל מוכר התבלינים (לעטר- תערובת תבלינים), להרתיח אותם, למלא עוף ולבשל. לאחר מכן לשתות את המרק ולאכול העוף.
› לדלקת עיניים: להרתיח תה בלי סוכר ולעשות קומפרסים מספר פעמים.
› שבר קטן או נקע:  לערבב ביצים וקמח, למרוח על בד דק ולשים על המקום. למתוח בין שלוש מקלות קטנים ולקשור למספר ימים. לאחר מכן, לעשות מסג’ בשמן זית באותו המקום למשך זמן קצר.
› לכאב שינים: לטבול חתיכת צמר גפן בערק ולשם אותה על השן.
› לנזלת: להרתיח מים, לכסות את הראש ולנשום את האדים מספר פעמים.

פתח דבר
רשימת החללים
יד הגורל או מקריות סטטיסטית
הקשר בין קורבנות הפרעות במרוקו וחללי צה”ל
גם הם נפלו על מזבח הארץ – חללי פרעות אוג’דה וג’ראדה

 

פתח דבר

הקמת המדינה והעלייה לארץ אמנם שמו קץ לפרעות ולפוגרומים שידעו היהודים בגלות, אבל לדאבוננו קורבנות יש עדיין והרבה, אלא שבגלות היהודי היה חסר כל הגנה והיה לטרף קל לאויביו ובארץ ישראל הוא מוגן מאויביו ע”י צבא שגם אם לעתים הוא מוצא את עצמו מופתע, הוא יודע להתאושש ולהשיב מלחמה שערה והוא עדיין אחד הצבאות הטובים בעולם. להגנה הזאת יש מחיר בחיילים שנופלים על מזבח הארץ ובקורבנות למעשי טרור ובהם רבים מיוצאי קהילת יהודי דבדו ואוג’דה שלהם מוקדש דף ההנצחה הזה.
הם נפלו במערכות ישראל מ”מלחמת העצמאות” של קום המדינה ועד “חרבות ברזל” של ימינו אלה, בין המערכות, בפעולות מבצעיות ובפיגועי טרור.
יש ביניהם אחים שנקברו באותו יום, בני דודים ובהם שניים שנפלו באותו יום, דוֹד ואחיין שנקרא על שמו, שני גיסים ובני משפחה שנולדו באותה שנה ולמדו באותו בית ספר. תופעות שהן מעבר לסבירות הסטטיסטית שרק יד הגורל יכולה להסביר.
כפי שנראה בהמשך יד הגורל ניכרת היטב גם בתופעות אחרות, כמו הזיקה שבין הקורבנות של בני הקהילה של יוצאי דבדו ואוג’דה בפרעות במרוקו, לחללים שנפלו על מזבח הארץ ואפילו במקומות הקבורה שלהם.

 

• רשימת החללים

שם	נפל ביום		שם	נפל ביום
מאיר הכהן סקלי	5/6/1967		שלמה מאיר הכהן סקלי	18/2/1989
אברהם הכהן סקלי	21/10/1967		יעקב הכהן סקלי	21/10/1967
אורי הכהן סקלי	10/6/1982		יצחק הכהן סקלי	10/6/1982
מאיר הכהן סקלי	13/6/1982		יוסף הכהן סקלי	20/4/1949
מימון הכהן סקלי	9/11/1980		רחמים הכהן סקלי	7/10/1973
אליהו הכהן סקלי	14/4/1979		שמעון הכהן סקלי	4/4/1951
אהרן בן חמו בן יצחק ועליזה	10/5/1977		אהרן בן חמו בן יעקב ולאה	8/6/1967
יצחק בן שושן	7/10/1973		רחמים בן שושן	15/10/1973
שמעון בן שושן	13/4/1951		שלמה טובול	6/6/1967
יורם אמסלם	5/6/1986		נועה מרציאנו	15/11/2023
מיכל ביאזי (מרציאנו)	16/7/1978		עופר בן ארי (בן חמו)	23/12/2015
41 הרוגי הפוגרום באוג’דה וג’רדה				7 – 8 ביוני 1948

• יד הגורל מתעתעת בסטטיסטיקה.

כשהתחלנו ללקט את המידע לצורך הפוסט, הופתענו לגלות עוד ועוד חללים מבני הקהילה שלא ידענו עליהם קודם, אבל זאת לא הייתה ההפתעה היחידה שציפתה לנו.
ככל שהמשכנו גילינו דברים שהותירו אותנו משתאים, כך לגבי הקשר המשפחתי בין החללים שנפלו על הגנת הארץ, לקורבנות הפרעות במרוקו וכך לגבי מקומות הקבורה של החללים.
אירועים שהסיכוי הסטטיסטי להתרחשותם שואף לאפס מתרחשים בזה אחר זה. הגורל מתעתע בסטטיסטיקה ובגדול ! שתי דוגמאות כאלה נמצאות בין קבריהם של בני משפחת הכהן סקלי שטמונים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
◊ ארבעה קברים צמודים 
הסיכוי ששני בני משפחה יקברו בקברים צמודים זה לזה בבית קברות צבאי שבו אלפי קברים שואף לאפס גם סטטיסטית וגם אינטואטיבית. והנה בחלקה 3 שבאזור ד’ לא שניים ולא שלושה, כי אם ארבעה קברים צמודים זה לזה הם מבני משפחת הכהן סקלי, שני האחים אברהם ויעקב כהן סקלי מדאר זאגורי, מאיר כהן סקלי מדאר שמיען ושלמה טובול שאמא שלו היא מדאר עקוש של משפחת הכהן סקלי. (לצפייה לחץ כאן)

◊ וארבעה קברים סמוכים
כשביקשתי להוסיף לדף ההנצחה את אורי הכהן סקלי שאת הוריו ובני משפחתו אני מכיר היטב, הופתעתי לגלות שקברו (שורה 5) נמצא ממש בסמוך לקברו של אחי המנוח מימון (שורה 2). ואז הגעתי אל יצחק הכהן סקלי שהוא בן דוד מדרגה שניה של אורי ולמרבה ההפתעה הקבר שלו באותה חלקה ובאותה שורה שבה קבור אורי.

אבל הסיפור של יד הגורל בחלקה הזאת איננו רק בסמיכות הקברים.
* יצחק קרוי על שמו של יצחק הכהן סקלי מדאר Bousetsa
* משה אביו של יצחק וכך גם משה אביו של אורי קרויים על שמו של משה הכהן סקלי מדאר Bousetsa.
* משה ויצחק הכהן סקלי מדאר Bousetsa הם שני אחים שנרצחו באוֹטַט באישון לילה של ערב שבת 16/9/1922 ע”י פורעים ערבים,  והם קבורים בקברים סמוכים בבית הקברות של דבדו.
* כמו משה ויצחק שנרצחו באותו לילה גם צאצאיהם אורי ויצחק נפלו באותו יום 10/6/1982 וכמותם גם הם קבורים בקברים סמוכים.
* משה ויצחק כהן סקלי מדאר Bousetsa שנרצחו במרוקו הם גם אחים של סבתא של מימון הכהן סקלי (שורה 2)
ארבע שורות קברים שרצה הגורל ששלושה מתוכם הם בני הכהן סקלי מנציחים את זכרם של שניים מאבותיהם שנרצחו בידי פורעים ערבים במרוקו.
והגורל עדיין כאן…
כשביקרתי באחד הימים בביתו של האחיין שלי מאיר ושוחחנו על הפוסט הזה שמנציח את החללים מבני הקהילה, סיפרה לי אשתו אֶתִי על בן דודה מאיר הכהן סקלי שנפל בקרב בלבנון. אֶתִי יש לציין נושאת את השם כהן סקלי עוד בטרם נישאה למאיר ומוצאה מהעיר פֶס ולא מדֶבְּדוּ. מה שאֶתִי לא ידעה זה שמוצאם של כל הכהנים של פֶס הוא מדֶבְּדוּ, ואם כך מאיר בן דודה שנפל בקרב הוא כהן סקלי ששורשיו נטועים בדֶבְּדוּ.
קברו של מאיר הוא הקבר שלמראשותיו של הקבר של אורי.
חמש שורות קברים ובהם ארבעה בני הכהן סקלי.

ויש גם חללים שקבורים במקומות אחרים שהם מצאצאי האחים שנרצחו  במרוקו.
* יצחק בן שושן שנפל בקרב במלחמת יום הכיפורים הוא בן דוד אחר של יצחק כהן (שורה 5) וגם הוא קרוי על שם יצחק כהן סקלי מדאר Bousetsa.
* עופר בן ארי (בן חמו) נינה של אחותם של משה ויצחק כהן סקלי מדאר Bousetsa הי”ד נהרג בעת שהסתער בידיים חשופות על שני מחבלים בעת פיגוע דקירה שהיה בירושלים.
• ועוד….
ביום שישי האחרון ד’ כסלו תשפ”ד (17/11/2023) הובאה למנוחות נועה מרציאנו הי”ד ששירתה כתצפיתנית בגבול עזה, נחטפה ונרצחה ע”י החמאס. כששוחחתי היום עם הרב מרציאנו הוא סיפר לי שבספר הגיניאולוגי על יהודי דבדו שהוא כתב, רשום הי”ד ליד שני האחים דוד מרציאנו ויצחק מרציאנו מדאר Alouga שהם מאבות השושלת שלה, לציין שנרצחו ע”י ערבים. 

• הקשר בין קורבנות הפרעות במרוקו לחללי צה”ל

בדף אחר של האתר סיפרנו על העוול ההיסטורי המתמשך כלפי 41 קורבנות הפרעות באוג’דה וג’ראדה, שנרצחו אך ורק בשל הפעילות המחתרתית הציונית של הקהילה היהודית באוג’דה ולפי העדויות שהצגנו, אין עוררין על כך שקורבנם היה על מזבח המולדת. לאחרונה הנציחה עיריית שדרות את הקורבנות בקריאת כיכר לזכרם ואולם עד היום 75 שנה אחרי הפרעות, הם לא זכו להכרה הממלכתית שהם ראויים לה מצד מדינת ישראל ואם כבר יש לנו מקום להנציח בו את חללנו, זאת ההזדמנות לתקן גם אם בזעיר אנפין את העוול ולפיכך הוספנו את רשימת הקורבנות וסיפורם אחרי רשימת החללים.
◊ הגורל המקשר בין קורבנות הפרעות וחללי המערכות
בדף המספר על הפרעות מופיע תיאור של הקשר בין חללי צה”ל לקורבנות הפרעות ואנחנו שבים אליו כאן כחלק מהתערבות הגורל שתיארנו קודם.
* יוסף הכהן סקלי עלה ארצה מיד לאחר הפרעות האכזריות שבהן נרצחה דודתו מחה הכהן סקלי והוא נהרג בקרב פחות משנה לאחר שעלה ארצה.
* קמי הכהן סקלי היתה ילדה בת 8 בעת הפרעות, ראתה לנגד עיניה את הטבח ואת רצח הדוד אצלו התארחה. פעמיים התדפקו על דלת ביתה קציני צה”ל, בפעם הראשונה כדי להודיע על אחיה אהרן בן חמו  שנהרג בעת מילוי תפקידו ובפעם שנייה כדי להודיע על בעלה מימון הכהן סקלי שנפל בעת שירותו.
* הרב שלמה הכהן זאגורי היה רב ודיין באוג’דה בזמן הפרעות ויש להניח שהיה מעורה היטב בפעילות המחתרתית הציונית. בתקופת מלחמת ההתשה הביא הרב לקבורה את שני בניו שנהרגו בעת טיבוע המשחתת אח”י אילת.
לרשימת חללי הפרעות באוג’דה וג’ראדה

• סיפורי החללים

 

 

מאיר כהן סקלי

את מאיר שהוא בן למשפחת הכהן סקלי הכרתי בבית הספר היסודי “ענף החיים” שבו למד בכיתה מתחתי ואני זוכר אותו משם כנער שבלט מאד במראהו הנאה והספורטיבי. הוא נולד באוג’דה ועלה ארצה בשנת 1956 שבה עלו גם רוב בני משפחת הכהן סקלי שגרו באוג’דה. בארץ הוא גר באבו טור שבירושלים השוכנת במרחק של מספר קילומטרים משכונת מקור חיים שבה גרתי ואתם בבית גרה גם סבתו סעידה (שהיא אחות של אחת הסבתות שלי) שבאופן תדיר הייתה עושה את הדרך הארוכה הזאת על רגליה שלה. כמוני גם רבים אחרים שהכירו אותה זוכרים היטב את התמונה שלה כאישה זקנה כשהיא גומאת לאיטה בפסיעות קטנות את המרחק הגדול ומעת לעת נחה בעמידה כשידה המכופפת תומכת במותנה.
כשהתגייס לצה”ל בשנת 1966 התנדב לצנחנים והוא נפצע בפעולת התגמול בסמוע, אך למרות פציעתו סירב לעבור ליחידה אחרת.
במלחמת ששת הימים הוענק למאיר עיטור וכך נכתב בתעודה:
גילה גבורה
ביום 5 ביוני 1967 בכפר שאן על יד רפיח הפעיל רב”ט מאיר כהן ז”ל ררנ”ט כנגד משאית אויב ופגע בה. לאחר מכן ירה מטווח 40 מטר בררנ”ט על טנק ט- 34 והצית אותו כשהוא מפעיל את הררנ”ט מדופן הזחל”ם. רב”ט מאיר כהן ז”ל נהרג מפגיעה ישירה של פגז שנורה מטנק אחר.
על מעשה זה הוענק לו עיטור העוז
נולד באוג’דה ביום 1/11/1947
נפל בקרב ביום כ”ו באייר תשכ”ז  5/6/1967
בנם של שלמה ושמחה הכהן סקלי.

שלמה מאיר הכהן סקלי

פחות מחודשיים לאחר נפילתו של מאיר נולד לאחותו מזל בן, אשר קיבל את שמו של דודו והוא נקרא שלמה מאיר. לימים כשהוא גדל ומתגייס לצה”ל הוא מתנדב לחטיבת גבעתי.
לקראת תום שירותו ביום שבת 18/2/1989 תוך כדי שהוא הולך עם חברו לכותל כדי להתפלל תפילת מנחה מתנפלים עליהם חמישה ערבים שארבו להם סמוך לשער ציון ודוקרים אותו בכל חלקי גופו.
האחיין שלמה מאיר הכהן סקלי מצטרף לדודו מאיר הכהן סקלי ברשימת חללי צ.ה.ל.
התבלט באהבת הארץ ואהבת האדם וחבריו העידו עליו שהיה סוחף וכובש לבבות בחוש ההומור ובכושר הארגון שלו.
כשהוא נולד גרו הוריו של שלמה מאיר מרחק פסיעות מביתנו שבמקור חיים. אביו מרדכי (מריטך) ודודיו התפללו בבית הכנסת הקטן שלנו שהמנגינות והלחנים שהסתלסלו בו הגיעו אליו מדבדו. סבו אברהם דיעקוש ישב בכיסא הצמוד לזה של סבא יוסף היה גוזר על עצמו מעת לעת  צום של שבוע ימים רצופים!! .
נהרג ביום י”ג באדר א’ תשמ”ט 18/2/1989
בנם של מזל ומרדכי הכהן סקלי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

            יעקב הכהן סקלי                       אברהם הכהן סקלי

ביום 21 באוקטובר 1967 ארבעה חודשים לאחר נפילתו של מאיר במלחמת ששת הימים יוצאת משחתת חיל הים אח”י אילת לסיור בט”ש והפגנת ריבונות לאורך חופי סיני כשעל סיפונה אנשי הצוות של המשחתת וחניכי קורס חובלים שהצטרפו לאותה הפלגה לצרכי אימון. במבואות פורט סעיד נורים על המשחתת ארבעה טילי סטיקס ומטביעים אותה. 32 חיילים נהרגים ו-15 נעדרים. בין ההרוגים יעקב כהן שהיה מאנשי הצוות של המשחתת ואברהם כהן שהיה אחד מחניכי קורס חובלים שהצטרפו להפלגה, שניהם בניו של הרב שלמה הכהן סקלי. הם הובאו לקבורה בחול המועד סוכות כשהמוני אדם מלווים אותם בדרכם האחרונה.
לימים באחת מתכניות הטלוויזיה של ערב יום הזיכרון יספר הרב גורן על אותה הלוויה, כיצד השתומם לראות את האב רבי שלמה הכהן סקלי נפרד משני בניו במשפט קצר אחד “כי מעפר באתם ואל עפר תשובו” שכן הלכות חול המועד אינן מתירות הספדים.
הרב שלמה הכהן סקלי שימש כרב של העיר תאוורירת וחבר בית הדין הרבני באוז’דה ואני זוכר אותו היטב כשהיה בא בהדרת לבושו לבקר את אבי במיטת חוליו בביתנו שבמקור חיים, וכמי ששירת באותם הימים על אחד מכלי השייט של חיל הים אני זוכר היטב את אירוע הטביעה של אח”י אילת.
נפלו בעת מילוי תפקידם ביום י”ח בתשרי תשכ”ח 21/10/1967
בניהם של שלמה ואסתר הכהן סקלי.

 

שלמה טובול

שלמה בנם של מסעוד וקמרה נולד באחפיר ששוכנת מרחק של כ- 35 ק”מ מאוג’דה ונודעת גם בשם Martimprey-du-Kiss. מצד אמו קמרה, שלמה הוא בן למשפחת הכהן סקלי מהענף של דאר עקוש. לא הכרתי את שלמה ולא את אמו קמרה אך אני זוכר היטב את בני המשפחה של דאר עקוש שבמרוקו גרו בתאוורירת ובארץ בשכונת מקור חיים בירושלים. משפחה מיוחדת במינה בנועם הליכותיה, בצניעותה ובדרך הארץ שלה.
שלמה עלה לארץ עם הוריו בשנת 1949 כשהוא בן שבע ולמד בפנימייה “אלוני יצחק”. מספרים עליו שהתמסר לספורט,  היה עם רוח טובה וקלילות של ילדות מבוגרת האירה את פניו. גויס לצה”ל בנובמבר 1959 לחיל השריון, אשר אותו ואת מפקדיו אהב בכל לב. למרות שנפצע באימונים מרסיס רימון ביקש וחזר לשירות הצבאי.
ערב מלחמת ששת הימים נקרא למילואים ולפני צאתו הרגיע את אמו לבל תדאג וכי במהרה ישוב הביתה.
שלמה נהרג בקרב שין בשין באזור ג’בל-ליבני שבסיני ביום השני לקרבות. תחילה הובא לקבורה זמנית בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
במכתב תנחומים של מפקד יחידתו אל המשפחה הוא כתב להם כי בנם הקריב את חייו “למען יהיה העם שאנן, בוטח ושליו”.
נולד ביום י”ט בסיון תש”ב 4/6/1942
נפל בקרב ביום כ”ז באייר תשכ”ז  6/6/1967
בנם של מסעוד וקמרה טובול.

 

אורי הכהן סקלי

פסיעות אחדות מבית משפחת הוריו של שלמה מאיר וממש בסמוך לבית הכנסת שלנו שבמקור חיים גר אליהו הכהן סקלי (Bousetsa). אדם מקסים ומיוחד שהחיוך שכמעט שלא מש מפניו היה לו לסמל. אחת מבנותיו של אליהו שוּלָה נישאת לבן דודה משה בנו של הרב דוד הכהן סקלי (רבי דוּדוּ) וביום ו, בכסלו תשכ”ב 14/11/1961 הם מביאים לעולם את בנם בכורם אורי.
למד בבית ספר “גאולים” שבשכונת בקעה והיה פעיל במשמר האזרחי. לקראת גיוסו הצטרף לגרעין “אורעד” של הנח”ל ותקופה קצרה שירת בשל”ת בחניתה.
כשהתגייס לצה”ל בשנת 1980 קבעו לו בבקו”מ כושר גופני לקוי אבל הוא לא השלים עם הקביעה הזאת והתעקש עד אשר הצליח לעבור את מסלול הטירונות של חי”ר אותו סיים בהצטיינות ונשלח לקורס מכ”ים.
כשפרצה מלחמת שלום הגליל היה עם היחידות הראשונות שהתקדמו בגזרה המזרחית.
נפגע ונהרג כאשר היחידה שלו הותקפה ע”י חיל האוויר הסורי.
מפקדו מספר עליו שהוא “נחשב לאחד ממקימי מחלקת המרגמות שבה שירת ושהוא בלט בחוסנו ובעקשנותו לדברים שאינם קלים” והוא מציין גם את “בת הצחוק המיוחדת שלו” שלנו היא הזכירה את החיוך התמידי שהיה על פניו של הסבא שלו אליהו.
נפל בקרב ביום י”ט סיון תשמ”ב 10/6/1982
בנם של שולה ומשה הכהן סקלי.

 

יצחק הכהן סקלי

באותו היום שבו אורי נפל בגזרה המזרחית של בקעת הלבנון נחתו כוחות הצנחנים מן הים ובין הלוחמים היה גם יצחק הכהן סקלי שהוא בן דוד שני של אורי.
בצעירותו למד בבי”ס כרמלי ומשם המשיך לבית חינוך תיכון, בילה הרבה בבית הנוער של עמק רפאים שבו הנציחה משפחתו את זכרו היה שם דמות מרכזית.
הרבה לחייך, אהב לטייל, אהב את הים, לפרוט על גיטרה ובעיקר אהב לשיר.
התנדב לצנחנים מפקדיו מעידים עליו כמי שהתנדב לכל קריאה, עובד ללא ליאות וצייתנות לצו וכי האימונים המפרכים וקורס הצניחה חישלו את גופו והפכו אותו מנער ביישן לגבר מוצק וחסון.
לאחר הנחיתה מהים נפל איציק בקרב עם הקומנדו הסורי.
נפל בקרב ביום י”ט בסיון תשמ”ב 10/6/1982
בנם של שמחה ומשה הכהן סקלי.

 

מאיר הכהן סקלי

באחד הימים בהם הייתי עסוק בהכנת הפוסט הזה ביקרתי בביתו של האחיין שלי מאיר ותוך כדי שיחה סיפרתי על הפוסט החדש שאני מתכוון להעלות לאתר וכששמעה אותי אשתו אֶתִי היא מיד סיפרה לי על בן דודה מאיר שנפל בקרב בלבנון.
אֶתִי נושאת את השם כהן סקלי עוד בטרם נישאה למאיר, אלא שהשורשים שלה הם מהעיר פֶס ולא מדֶבְּדוּ, כך לפחות היא חשבה, עד אשר גילינו שלמעשה מוצאם של כל הכהנים של פֶס הוא מדֶבְּדוּ, ואם כך מאיר בן דודה שנפל בקרב בלבנון איננו רק כהן סקלי אלא שגם שורשיו הם מדֶבְּדוּ.
כשהמשכתי ובדקתי אודות מאיר גיליתי לתדהמתי שהקבר שלו ניצב בחלקה שבה טמונים שלושה בני סקלי נוספים.
מאיר סיים בהצטיינות את לימודיו בתיכון הימלפארב שבירושלים, התנדב למשמר האזרחי וכשהתגייס התנדב לצנחנים. לאחר תקופת שירות כמ”כ נשלח לקורס קצינים אותו סיים בהצטיינות.
במלחמת שלום הגליל הגיע עם יחידתו עד למבואות ביירות.
נפל בקרב ביום כ”ג בסיון תשמ”ב 13/6/1982
בנם של מאיר וחווה הכהן סקלי.

 

 

יוסף הכהן סקלי 

בשיחה שהייתה לי עם  מוריס בן שושן שבעבר כיהן כחבר מועצה וסגן ראש העיר בעיריית עכו,  הוא סיפר לי על חייל בשם יוסף הכהן סקלי מתאוורירת שהיה פקוד שלו  שנהרג במלחמת העצמאות שקבור בקבר אחים ברחובות, וכששאלתי מהי הסיבה בגללה הוא נקבר בקבר אחים הוא השיב לי שגופתו הושחתה.
יוסף כך יתברר לי מאוחר יותר הוא בן משפחה מצד אשתו של מוריס (דאר למגרוד).
יוסף היה כנראה ראשון הנופלים על מזבח הארץ מקרב צאצאי הקהילה של יהודי דבדו.
גם כאן עובר החוט המקשר בין הרוגי הפרעות והפוגרומים במרוקו לבנים שנפלו על הגנת הארץ. יוסף נהרג פחות משנה אחרי הפוגרום בג’רדה ואוג’דה שבו נרצחה דודתו מחה הכהן סקלי.
יוסף נולד בתאוורירת ועלה ארצה בשנת 1948 ומיד עם בואו גויס לצבא ונפל בקרב על יד בית גוברין. 
בנם של זהרי ואהרן הכהן סקלי
נפל בקרב ע”י בית גוברין ביום כ”א ניסן תש”ט (20.4.1949) והוא בן 19 שנים.
נקבר בקבר אחים בחלקה הצבאית שבבית הקברות ברחובות.

 

 

מימון הכהן סקלי

מימון היה בשירות מילואים כאשר תוך כדי מסדר חולים במרפאה שבמחנה שנלר קיבל דום לב. בשנים האחרונות לחייו הוא התרוצץ בין מספר פרוייקטים של בנייה אותם ניהל בירושלים ועמד לפני התחלה של פרויקט בנייה אישי שלו ביחד עם חברו ושכנו פרופסור יהודה אלקנה.
התברך בשנינות, חדות מחשבה ושיקול דעת יוצאי דופן וחוש ההומור שלו היה ייחודי רק לו. בפוסט “נר לזכרם” שבאתר זה אפשר לקרוא את הדף שנכתב לזכרו.
נפל בעת שירותו ביום א’ בכסלו תשמ”א 9/11/1980
בנם של יוסף וזהרה הכהן סקלי.

 

 

אהרן בן חמו

שתי שמחות היו לה למשפחת בן חמו בשנת 1958 לידתו של אהרן הבן, ונישואיה של קמי הבת. עשר שנים קודם בשנת 1948 כשלושה שבועות אחרי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל מתחולל באוג’דה ובג’רדה פוגרום שבו נרצחים 42 יהודים שרובם ממשפחת הכהן סקלי. קמי שהייתה אז ילדה קטנה צופה בפוגרום מבעד לחבית פתוחה משני צידיה, אליה “תחב” אותה דודה כדי להסתירה מפני הפורעים והיא רואה משם את היהודים הנטבחים ובהם הדוד שדאג להסתיר אותה.
כמעט שלושים שנה לאחר אותה טראומה מגיעים חיילי קצין העיר כדי להודיע לה על נפילתו של האח אהרן באסון הנ”ד וכעבור שנתיים נוספות הם פוקדים אותה שוב, הפעם כדי להודיע על מותו של מימון בעלה בעת שירותו.
אהרן למד בבית הספר היסודי ‘מורשת’ שברחובות ובישיבה תיכונית בצפת. הגיע להישגים גבוהים מאד, ומנהל ביה”ס יודע לספר שזה היה תודות לשקדנותו הרבה. המורים והחברים ללימודים מספרים עליו שהיה מיוחד במינו בנועם הליכותיו ובעדינות נפשו וכי היה מלא באהבה ונתינה לזולת. בישיבה שבצפת ראו בו כעילוי.
היה מאד מסור להוריו ולמשפחתו והקדיש הרבה מזמנו לספורט. התגייס בשנת 1976 והתנדב לצנחנים ומספרים עליו שתמיד היה ראשון להתנדב. בכל מקום שלמד או שירת בו חוזרים ומתארים אותו כאדם ישר והגון.
אהרון נספה בעת מילוי תפקידו בהתרסקות מסוק בבקעת הירדן באסון שלימים ייקרא אסון הנ”ד לזכר 54 החיילים שנהרגו בו.
נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ”ג באייר תשל”ז (10.5.1977)
בנם של יצחק ועליזה בן חמו

 

 

אהרן בן חמו

בן נוסף למשפחת בן חמו הענפה שמוצאה מדבדו שנפל במילוי תפקידו וגם שמו הוא אהרן.
המשפחה עלתה לארץ בשנת 1951 מטאוורירת שם סיים את לימודיו היסודיים, בארץ למד שלוש שנים בישיבה התיכונית “הדרום” אשר ברחובות. השתייך לתנועת “בני עקיבא”.
לא רק תלמיד טוב היה שם אלא ששימש כחונך לתלמידים חדשים.
כשהוא היה עדיין תלמיד ב”ישיבה” פרצה מערכת-סיני ואהרן התחפש לחייל והלך במדבר לשם “ביקור להנאתו”.
התגייס לצה”ל בנובמבר 1958 ושירת בחטיבת “גולני”. גמר קורס מ”כ והתמחה בחבלה ובסיירות. בימי-החופשה לא בא הביתה לנוח מאימוניו המפרכים אלא עבד קשה ותמך באביו. עם שחרורו מצה”ל חיפש אהרן מקצוע ואחרי השתלמויות התחיל לעבוד בשדה התעופה בלוד שם עבד כסגן מכונאי ראשי .
ערב פרוץ הקרבות במלחמת ששת הימים היה צריך לעבור השתלמות בירושלים אבל התכנית לא יצאה לפועל. במלחמת ששת הימים היה סמל חבלה נקרא למילואים ובקרב שנערך ממערב לביר- גפגפה שבסיני ביום הרביעי למלחמה, נהרג בהתקפת האויב על חניון הלילה של גדודו. הניח אשה בהריון וילד בן שנתיים.
לאחר המלחמה נולדו לו זוג תאומים, אריאל ונורית. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים.
בספר “על במותיך חלל” בהוצאת חברים לנשק הובאו תולדותיו.
הונצח בעיר לוד בבית הכנסת “בית אהרן” וכן ברחוב הקרויים על שמו.
נפל בקרב ביום כ”ט באייר תשכ”ז (8.6.1967)
בנם של יעקב ולאה בן חמו

 

 

יצחק בן שושן

משפחת בן שושן הייתה אחת המשפחות הענפות בקהילת יהודי דבדו ואחד מבתי האב שלה היה זה של יצחק בן שושן. שִמְחָה שהיא אחת מבנותיו של יצחק נישאה למשה הכהן סקלי ויעקב שהוא אחד מבניו נישא לרוזט שאף היא ממשפחת בן שושן. גם ליעקב וגם לשמחה יש בן שנושא את השם יצחק האחד שהוא הכהן סקלי שנהרג במלחמת לבנון (ראה למעלה) והשני הוא יצחק בן שושן שנהרג במלחמת יום הכיפורים.
נולד בעכו ביום כ’ בכסלו בשנת תשי”ד 27/11/1953. מתארים אותו כבחור עם מרץ, סקרן ומאד שקדן. מלא חיוניות, חובב ספורט מושבע, רקדן מצטיין שרקד בלהקת הרוקדים של עכו והדריך את בני הנוער במחול. מראשוני הפעילים במועצת הנוער וחבר בה ועיקר שאיפתו הייתה לקדם את בני הנוער של העיר סיפרה אחת מחברותיו. הזמין אמנים ידועי שם ואגן טיולים ובקיצור פעילות חברתית שמילאה את כל זמנו.
גויס לצה”ל באוגוסט 1972 והתנדב לשריון שם מספרים עליו כי “בשעות מבחן התאמץ איציק, הפגין כושר סבל ועמד בכל הדרישות. אחר כך, בהפסקות, השתולל והתפרק בצחוק קולני, כשהחיוך איננו מש משפתיו. תמיד היה עליז, הזדרז להסיר מעליו את האבק במקלחת קרה כקרח”.
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הוא נשלח מבית הספר לשריון שם עבר קורס מטק”ים לחזית הדרום ופעל כטען – קשר ביחידת הטנקים.
נהרג מאש המצרים בקרב שריון בשריון שהתנהל ברכס “נוזל” בגזרה המרכזית של של תעלת סואץ.
במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקד היחידה שלו “…. הכלי בו לחם יצחק השמיד כלי אויב רבים….דבק במשימתו תוך גילוי אומץ והכרה בשליחות שמילא”.
בנם של רוזט ויעקב בן שושן
נפל בקרב ביום י”א תשרי תשל”ד (7/10/1973)

 

 

רחמים בן שושן

 

סיפרנו קודם על יצחק ממשפחת בן שושן שנולד בעכו בשנת 1953 ונהרג במלחמת יום הכיפורים ואנחנו חוזרים עכשיו לאותה עיר ולאותה שנה כדי לספר על רחמים בן שושן שנולד באותה שנה ובאותה עיר ולא רק זה, הוא גם למד באותו בית ספר והגורל רצה שגם יהרג באותה המלחמה ואפילו באותה הגזרה של תעלת סואץ.
רחמים נולד בשנת 1953 ולמד בבתי הספר “התומר” ו “ביאליק” והמשיך לתיכון “דרסקי” שבעכו.
הדריך בקן של “הצופים” ובחוגים שונים בתחום התרבות והחינוך, ספורטאי מצטיין ושחקן בקבוצת הכדורגל של “הפועל עכו” ואת זמנו הפנוי הקדיש לתחביב הציור שלו.
הקפיד על ניקיונו והתהדר בלבושו המסודר וחבריו הצמידו לו את כינוי החיבה “רחמו”.
התגייס לצה”ל באוגוסט 1971 והתנדב לצנחנים והמשיך לסיירת שקד ממנה נשלח לסיני בתפקיד מש”ק סיירים.
הוא היה חייל טוב ואהוד על חבריו ועל פקודיו, משום שהקפיד לדאוג להם ולנוחותם. ואמנם רבים מהם לא ישכחו כיצד דאג תמיד להכין להם משקה חם בשובם ממארבים וממרדפים. תקופה ארוכה שירת בסיני והשתתף במרדפים ובפעולות שונות.
מפקדו אמר עליו שהוא היה “חייל מעולה ובעל יכולת ורמה גבוהות”.
הוא השתתף בפריצת הדרך בצומת “טרטור-לכסיקון”, באזור “החווה הסינית” שבסיני. ובקרב שהיה שם נפגע הזחל”ם שלו והוא נהרג.
הונצח בספר תורה שהוכנס לזכרו לבית כנסת “תפילת דוד”.
בנם של אהרן ועליזה בן שושן
נפל בקרב ב”חווה הסינית” ביום י”ט בתשרי תשל”ד (15/10/1973).

 

 

 

שמעון בן שושן

אחד החללים הראשונים מבין הצאצאים של קהילת יהודי דבדו, נולד בשנת תרפ”ט (1929) בתאוורירת ולמד שם ב”תלמוד-תורה”  ובבית הספר הצרפתי.
עלה ארצה באוקטובר 1948 והתגייס לצה”ל, התגייס לצה”ל בסוף 1949.
נפל בשעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שבהר-הרצל. הניח אשה, שני בנים ובת שנולדה כחודשיים אחרי שהוא נפל.
בנם של מכלוף ומסעודה בן שושן
נפל בעת מילוי תפקידו ביום ז’ בניסן תשי”א 13.4.1951

 

שמעון הכהן סקלי

שמעון בנם של שלמה הכהן (מדאר תז’אז’א) וקמירה נולד בגרסיף בשנת 1932. עלה ארצה בשנת 1948 כשהוא בן 16 והספיק ללמוד שנתיים בבית ספר תיכון. לפני שהתגייס עבד מספר חודשים כפועל בנין.
התגייס לצה”ל בדצמבר 1951 ונפל בקרב בגבול הצפון באל חמה.
נקבר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל
נפל בפעילות מבצעית ביום כ”ז באדר ב’ תשי”א (4/4/1951)
בנם של שלמה וקמירה הכהן סקלי

 

 

מיכל ביאזי (מרציאנו)

קהילת היהודים שמוצאם מדבדו על כל שלוחותיה בארץ ובעולם חבה חוב גדול מאין כמוהו לאדם מיוחד במינו שכל עיתותיו קודש לחקר ותיעוד מורשת יהודי דבדו, זהו החוקר והגיניאולוג הרב אליהו מרציאנו שכתב עשרות ספרים ומאמרים על יהודי דבדו ומורשתם. לצורך עבודתו הוא אף שהה חודשים ארוכים כשהוא בגפו בעיירה דבדו על מנת לשמר ולתעד את בתי העלמין היהודיים.
בלעדיו רק בודדים מצאצאי הקהילה היו מודעים למורשתם ובזכותו ורק בזכותו יש כיום התעניינות בלתי פוסקת מצד רוב בני הקהילה ובהם בני הדור הצעיר, במקורות ובשורשים  שלהם.
גם את קיומו של האתר הזה אפשר לזקוף בראש וראשונה לזכות פועלו של האדם היקר הזה שעושה את מלאכת הקודש שלו בצניעות ובמסירות אין קץ ימים כלילות ולמרבה האירוניה אנחנו נדרשים אל הדף הזה שבאתר כדי להנציח את בתו שלו אשר נהרגה בפעולת טרור של מחבלים בני עוולה.
מיכל נולדה בי”א בתמוז תשל”ח 16/7/1978. למדה בתיכון לבנות ע”ש אוולינה דה רוטשילד. צעירה יפת מראה, ביישנית משהו ודעתנית. בעלת מידות טובות רבות שהייתה אהובה על הבריות וכדברי אביה “ריחה הטוב נודף כמו פרח בגן”.
גרה בשכונת גילה בירושלים ובבוקר יום שלישי 18/6/2002 היא אמורה היתה להתחיל השתלמות אליה נשלחה מטעם משרד התיירות שבו עבדה.
כדרכה מידי בוקר היא נסעה עם בעלה ברק ביאזי ברכבם הפרטי אך מיד בצאתם לדרך היא נזכרה ששכחה בבית תיק עם בגדים שהיא רצתה לקחת אתה כדי שתוכל להתלבש לאירוע משפחתי שהם תכננו ללכת אליו באותו יום.
מאחר שלא רצתה לאחר להשתלמות היא ביקשה מבעלה שיחזור הביתה כדי להביא לה את מבוקשה והיא עצמה עלתה על אוטובוס “אגד”, קו 32א בדרכו מגילה למרכז העיר.
מחבל מתאבד פלסטיני, שעלה לאוטובוס, פוצץ את עצמו זמן קצר לאחר מכן, בסמוך לצומת “פת”.  19 בני אדם ובהם מיכל נרצחו ועשרות נפגעו כתוצאה מהפיצוץ.
הונצחה בבית כנסת הקרוי על שמה ששוכן סמוך לבית אביה.
בת 23 במותה.
נהרגה ביום י”א בתמוז תשל”ח 16/7/1978
בתם של הרב אליהו וזהרה מרציאנו.

 

 

 

עופר בן ארי (בן חמו)

משה ויצחק הכהן סקלי שהם שני אחיה של הסבתא רבא של עופר מצד אמו נרצחו בדם קר ע”י פורעים ערבים במרוקו ועופר נהרג בשעה שהסתער באומץ רב על מחבלים שרצו לפרוע ביהודים במדינת ישראל ואולי עובדה כאובה זאת ממחישה את דבריה של יפעת רעייתו כאשר בהספד שנשאה לבעלה היא פונה לאלוהים “…. ומבקשת ממך להחיש את הגאולה למען עמך הנרדף והקדוש”, אולי רוצה לומר שהשיבה לציון ותקומתו המחודשת של עם ישראל במולדתו היא שלב אחד של הגאולה ולכשתושלם הגאולה אותה היא מבקשת להחיש עם ישראל לא ידע עוד קרבנות.
עופר נסע ברכבו כאשר בסמוך לשער יפו הוא מבחין בפיגוע דקירה המתרחש על המדרכה שליד ומיד הוא יוצא מהרכב ומסתער עליהם בידיים חשופות. תוך כדי שהוא נאבק בהם הוא נכנס לקו האש של שוטרות מג”ב שירו על המחבלים ונהרג.
עופר הוא דוגמה ומופת להקרבה עילאית שגילם במותו את הדרגה הגבוהה ביותר של אלטרואיזם. אל מול הגבורה של עופר ניצבת אצילות הנפש העילאית של בני משפחתו כולם אשר חשו צורך להגן על חיילות המג”ב שירו והרגו את עופר בשוגג. “הן עשו את המוטל עליהן, אני לא יכולה לדמיין את רגשות האשם שתוקפים אותן”.
המפגש המרגש בין אלמנתו ובנותיו של עופר בן ארי ז״ל לבין לוחמות מג״ב שירו בו בטעות למוות

בנם של שמעון ושושנה בן חמו
נהרג בפעולת איבה ביום י”א בטבת תשע”ו 23/12/2015

 

 

רחמים הכהן סקלי

נולד במרוקו ביום ב’ בכסלו תשט”ו למשה (Bennafah) ושמחה (Benhida) שניהם מבית הכהן סקלי. כשעלו ארצה בשנת 1955 הם גרו במעלות ומשם עברו לעכו. היה ילד עירני ומיוחד ומספרים עליו שכאשר היה תלמיד בי”ס במעלות ביקר שם אלוף מוטה גור ונפגש עם תלמידים ומורים ולאחר מכן אמר “עם בני נוער כמו רחמים אפשר לשנות את פני מעלות”. מוריו אמרו עליו ש “היה ראשון בין ראשונים”. התבלט בכושר מנהיגות ובאווירה שתמיד יצר סביבו.
גויס לצה”ל בפברואר של שנת 1973 והוצב לחיל השריון. אחרי הטירונות השתלם במקצועות הטנק ושירת כנהג טנק במרחבי סיני. חייל מצוין שאפשר תמיד לסמוך עליו. הוא מעולם פני ידיד ריקם והשתדל לכתוב ולטלפן להוריו כדי להסיר מליבם דאגה.
כשפרצה המלחמה הייתה יחידתו של רחמים פרוסה לא הרחק מקו התעלה. הוא לחם באומץ כשהוא נוהג את הטנק לעבר קו המים סמוך ל”חווה הסינית”.
במכתב שכתב מפקד היחידה למשפחה הוא מתאר “במהלך התנועה לעבר האויב עלה הטנק על מארב ואנשיו נלחמו בחירוף נפש, עד שנפגע מפקדם. הצוות נטש את הטנק והמשיך להילחם לבדו בשטח, וביקש להתחבר עם כוחותינו. בשלב זה נפגע רחמים ונפל”.
דברים שנכתבו לזכרו של רחמים ע”י דודו שמואל   עם נפילתו וכעבור 40 שנה
נפל בקרב ביום י”א בתשרי תשל”ד 7/10/1973
בנם של משה ושמחה הכהן סקלי.

 

אליהו הכהן סקלי

נולד ביום י”ח בחשון תש”ך (19.11.1959) בירושלים. אביו דוד הכהן ז”ל סקלי הקפיד על הדלקת נר לזכרו של סבא יוסף מידי יום שישי מאז פטירתו.
למד בבית-הספר היסודי ‘ענף החיים’ שבשכונת בקעה והמשיך את לימודיו ב’קרית הנוער’.
המשיך ולמד בבית-הספר התיכון ‘עירוני ג” ועבר ללמוד ב’אורט חניכים’ שבירושלים.    אליהו התגייס לצה”ל בינואר 1978, עבר קורס-ספרות והוכשר לשמש במקצוע זה.
ביום י”ח בניסן תשל”ט  נפל אליהו בעת שירותו. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל שבירושלים. השאיר אחריו הורים, תשעה אחים ואחיות. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: “אלי מילא את תפקידו בנאמנות רבה לשביעות רצונם המלאה של מפקדיו בצה”ל”.
הוריו נטעו חורשה לזכרו ביער רמות.
נפל בעת שירותו ביום י”ח בניסן תשל”ט 14/4/1979
בנם של דוד וסעידה הכהן סקלי.

 

 

יורם אמסלם

נולד ביום י”א באייר תשכ”ג (2/5/1963) בנהריה.
מצד אמו כרמלה (קמי) יורם הוא נכדו של משה הכהן סקלי.
נער מפותח וחברותי מאד מעידים עליו, ולא בכדי, תחביביו של יורם לא היו מן הסוג האופייני לצעירים בני גילו, הספרים שאהב לקרוא עסקו ברפואה ואומנות, כל כך אהב, שהוא הוציא את מיטב כספו על רכישת ספרים כאלה.
ברמה החברתית אהב לארגן אירועים חברתיים והיה פעיל במועדון ספורט לפיתוח כושר.
בגיל צעיר עבר תאונת דרכים קשה שלאחריה התקשה לחזור לשגרה.
התגייס לצה”ל במאי 1981 ושובץ בחיל התותחנים.
בתחילת שירותו חלה אביו ויורם הועבר לשרת בקרבת ביתו כדי שיוכל לסעוד אותו בחוליו.
בראשית יוני 1986 נקרא יורם לשירות מילואים בגייסות השריון וביום 5/6/1986 נפל בעת מילוי תפקידו בנסיבות טרגיות.
והנה מה שכתבה עליו אחת משכנותיו: “מציצים לאחור וזוכרים את פניו המאירות, בפגישות קצרות בחדר המדרגות, בחיוך נערי מבויש, של בוקר וערב טוב. קומה שהלכה וגבהה, גבוה, דק ועדין, הצעיר מבני המשפחה, עלם חמודות. נשארו רק העצב, הכאב, ותחושת הבזבוז” , ומפקדיו אשר אתם הספיק לשרת תקופה קצרה בלבד הוסיפו “…יורם שהה במחיצתנו תקופה קצרה, התרשמנו מאופיו הנוח, והליכותיו הנעימות. מפקדי וחיילי היחידה אבלים וכואבים אתכם”.
נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ”ח באייר תשמ”ו 5/6/1989
בנם של נתן וכרמלה אמסלם.

 

נועה מרציאנו

בבוקר השבת של ה- 7/10/2023 לקראת חג שמחת תורה החלה מתקפת הפתע של החמאס על עוטף עזה. תצפיתניות אוגדת עזה ובהן נועה היו הראשונות שזיהו והתריעו על ההתקפה והן אלה שהקפיצו את הכוחות והפעילו את מערכת ה”ירי מרחוק” ומהן יצאה הקריאה בקשר “קודקוד, קודקוד, אנחנו במלחמה”.
בטרם נחטפה נועה הספיקה לשוחח עם אימה ולספר לה על החדירה ועל זה שהיא נמצאת במיגונית, ובוואטסאפ לרועי שהיה אחד מחבריה הטובים היא כתבה “יש צרחות בערבית” ואולי מתוך חשש מפני מה שעומד לקרות היה חשוב לה להוסף “אני אוהבת אתכם המון” וכאילו כדי להרגיע הוסיפה “אולי אני מגזימה” ואז בא המשפט שאחריו היא כבר לא השיבה..”יש מצב שהם פה.”
ב- 14 לנובמבר פירסם החמאס סרטון שלה בשבי, ואולם כדי לא לסייע לו בטרור הפסיכולוגי הסרט לא הופץ לציבור. מותה נקבע ביום שלאחר פרסום הסרטון.
בהכוונה של מידע מודיעיני שהתקבל מהשב”כ חולצה גופתה בסמוך לבי”ח שיפא ע”י גדוד 603 של חיל ההנדסה הקרבית והיא הובאה למנוחות 40 יום לאחר חטיפתה.
אימה תיארה אותה כילדה של אור ואהבה, ערכית וחכמה, צנועה ויפה, טהורה וזכה, אחת ומיוחדת שאין דומה לה. חבריה אמרו עליה “נועה היא חיוך, היא פשוט, באמת ובלי שום קלישאות, הבן אדם הכי טוב שהכרתי בחיים שלי”, “היא רק חיפשה שיהיה לאנשים טוב, אם זה במש”צים או בבית ספר, איפה שהיא רק יכולה היא תתרום”. ועוד סיפר “היא אהבה את התפקיד”, ושהיא רצתה “להתקדם בצבא עד לדרגת רב סרן, היא רק חיפשה איפה לתרום, היא הרגישה שהיא עושה משהו נכון, היא הייתה מעבר לדור של היום”. חברתה גל הוסיפה “היא הייתה לב ונשמה טובה, אהבה את כולם. התנדבה בכל מקום, הלב הכי רחב שיש, עם החיוך הכי כובש שיש, וגומות החן שאי אפשר לעמוד בפניהן”.
נודע לי מהרב מרציאנו שמשפחת מרציאנו של נועה היא מהענף של דאר עלוגה (Alouga) שהייתה משפחה מוכרת  ביישובים אליהם נפוצו יהודי דבדו ואני זוכר את בני דאר עלוגה שגרו בלעיון שבמרוקו.
הרב מרציאנו סיפר לי גם על שני אחים מדאר עלוגא דוד ויצחק שנרצחו במרוקו בידי ערבים.
בדיעבד התברר לי שגם מצד האם נועה ז”ל היא משושלת יהודי דבדו. האם בת למשפחת בן שושן שהייתה בדבדו אחת המשפחות הענפות. כששוחחתי עם יעקב בן שושן סבא של נועה, הוא סיפר לי שהכינוי שלהם היה דאר לבזיז ושאחרי דבדו ההורים שלו עברו לתאוורירת ואגב כך תוך כדי השיחה גילינו עוד ועוד מכרים ובני משפחה משותפים.
יהודה פוליקר בשיר לזכרה של נועה
נרצחה בעת היותה בשבי ביום כ”ה בחשוון תשפ”ד 9/11/2023
בתם של עדי ואבי מרציאנו
* ביום 15/2/2024, שלושה חודשים לאחר הירצחה של נועה, חיסל צה”ל את המחבל אחמד גול, מפקד בגדוד שאטי של החמאס שהשתתף בטבח של ה – 7 באוקטובר ולאחר חזרתו לעזה החזיק בנועה ז”ל.
* ביום 12/5/2024, ערב יום הזיכרון לחללי צה”ל הודיע דובר צה”ל שהמחבל נעים גול מגדוד שאטי של החמאס ש”היה אמון על החזקתה של נועה מרציאנו”, חוסל בסוף השבוע האחרון.
* ביום 11/9/2024 הוציאו צה”ל והשב”כ הודעה על חיסולו של עבדאללה אבו ריאלה, מחבל בגדוד שאטי של החמאס שהחזיק בנועה בהיותה בשבי החמאס.

 

גם הם נפלו על מזבח הארץ- חללי פרעות אוג’דה וג’רדה

כפי שאנחנו מספרים בהרחבה בדף המוקדש לפרעות אוג’דה וג’רדה, הבחירה של אוג’דה כיעד לפוגרום לא הייתה מקרית, אלא תוצאה של הפעילות המתמשכת של הקהילה היהודית באוג’דה, להברחת צעירים יהודים את הגבול לאלג’יריה, ממנה יוכלו לעלות לארץ כדי לסייע בהגנתה.  
במידה שרשימת הנרצחים בפוגרום אינה זמינה לחץ כאן

תוכן העניינים:
רקע
מהלך הפרעות
רשימת הקורבנות
“השנה העצובה ההיא” בשיר של אמא
אוג’דה – זירה לנקמה בציונים מבית 
הלנצח נשכחם ?
העוול עדיין זועק והעולם כמנהגו נוהג
והאור שבקצה המנהרה
ומה הלאה ?
משפחת הכהן סקלי והטבח

•  רקע

מאז החלת שלטון החסות הצרפתי בשנת 1912 ועד לכינונו של משטר ווישי בשנת 1940, שררה במרוקו יציבות שלטונית, שבעבור היהודים משמעותה הייתה תקופה של ביטחון יחסי. משטר ווישי שהפעיל את חוקי הגזע של הנאצים הביא לפגיעה קשה בקהילה היהודית, אך למרבה מזלם של היהודים הפלישה של הכוחות האמריקאים לחופי קזבלנקה בשנת 1942 אמנם בוששה בהעברת השלטון מידיו של משטר ווישי אך בסופו של דבר היא זאת שמנעה מהם גורל דומה לזה של אחיהם שבאירופה.
תקופה קצרה אחרי תום משטר ווישי החלו להופיע ניצניה הראשונים של תנועות הלאומנים ואחרי שהתאכזבו מזה שניצחון בעלות הברית לא סלל את הדרך לעצמאות כפי שהאמינו שיקרה החלו בפעולות מרי. מפלגת האיסתיקלאל (עצמאות), שממנה תגיע לאחר מכן מרבית ההנהגה לתנועה הלאומנית, פרסמה מניפסט שבו דרשה עצמאות מלאה והצהירה על הזיקה שלה לאיסלאם ועל רצונה בייסוד מלוכה דמוקרטית.
הסולטן מוחמד החמישי אישר את המניפסט והגיש אותו לצרפתים, שהשיבו שאין בכוונתם לעשות שום שינוי במעמד הפרוטקטורט.
פחות מעשרה ימים לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, ביום ה- 23 במאי 1948 נשא הסולטן מוחמד החמישי נאום שבו הוא פנה לנתיניו שבמרוקו.
.…….. “זה כמה ימים שפרצה המלחמה בפלשתין, ארץ קדושה, לאחר שהערבים נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזו ולגרש ממנה את תושביה”………    “המדינות החברות בליגה הערבית מצאו עצמן מחויבות לפלוש לפלשתין הקדושה כדי להגן על תושביה ולמגר את התוקפנות הבלתי מוצדקת של הציונים”…………. “אנו תומכים בלב ונפש בשליטי ערב ובראשי הממשלות שלהם”………………“מסיבה זו אנו מצווים לנתינינו המוסלמים שלא להיגרר להסתה בעקבות מעשיהם של היהודים כנגד אחיהם הערביים בפלשתין ולא לבצע מעשה כל שהוא העלול לשבש את הסדר ובטחון הציבור”…….
ובהתייחסו ליהודי מרוקו הוא מציין:
“שונים הם מהיהודים העקורים שפנו מכל קצות תבל לעבר פלשתין בכוונה להשתלט עליה שלא בצדק ובשרירות לב”…… “לפיכך הם צריכים להימנע מכל מעשה שיש בו כדי לתמוך בתוקפנות הציונית או להפגין סולידריות כלפיהם, משום שבכך הם יפגעו בזכויות המיוחדות המוענקות להם כשם שיפגעו באזרחותם המרוקאית”
פחות משבועיים לאחר נאומו זה של הסולטן בתאריך 7 ביוני 1948 התחילו הפרעות באוג’דה וממנה המשיכו לעבר ג’רדה.

• מהלך הפרעות

ביום שני בשבוע כ”ט באייר תש”ח (7 ביוני 1948) המוסלמים של אוג’דה לא הופיעו לעבודה, בשעות הבוקר התקבץ אספסוף חמוש בגרזנים וסכינים בשוק היהודים, ימים קודם לכן נשמעו קריאות ואיומים לרצח כלפי היהודים.
המהומה התחילה עם תקיפתו של יהודי שגוררת תגרה רבתי בין יהודים ומוסלמים, ונמשכת בפוגרום אכזרי.
ארבעה יהודים וצרפתי אחד נרצחים באוג’דה.
ההמון המתפרע התפזר רק אחרי שכוחות צבא ומשטרה השתלטו עליו והם התקבצו מחדש ונסעו במשאית לעבר העיירה ג’רדה הסמוכה לאוג’דה.
יהודים החלו להגיע לג’רדה מערים שונות של מרוקו בשנות ה-30 של המאה ה-20, אחרי שהתגלו בה מכרות פחם והם התפרנסו בה בעיקר מהספקה של שירותים כמו סנדלרות וקונפקציה ומכירה של מוצרים לכורים שבעיירה.
כשהגיעו לעיירה הם הפיצו שמועה שיהודים רצחו מוסלמים ושיהודים הרסו את גג המסגד הגדול באוג’דה והלהיטו את הרוחות.
בעקבות השמועה התחילו טבח נוראי ביהודים.
37 יהודים נוספים נרצחים בג’רדה ובהם רב הקהילה משה הכהן סקלי. מספר היהודים הנרצחים הכולל בשני ימי הטבח מגיע ל-41 בהם עשרה ילדים, עשר נשים ואיש זקן. עשרות רבות נפצעו, חנויות ובתים רבים נשדדו ונבזזו, כל זאת לקול צהלולי שמחה של נשים מוסלמיות שצפו באירועים.
אחרי הפוגרום הועמדו לדין 35 ערבים בפני בית דין צבאי צרפתי, שניים מהם נידונו למוות, שניים לעבודת פרך לכל החיים ועל היתר נגזרו עונשי מאסר שונים.

• רשימת הקורבנות

רשימת הקורבנות המופיעה בהמשך, מתבססת על הרשימה המופיעה בספר “ויקץ שלמה” של הרב שלמה הכהן זאגורי, ספרו של הרב רפאל מרציאנו ומידע שליקטנו מקרובי הנרצחים.
הרשימה כוללת את שמותיהם של 41 יהודים שנרצחו בפרעות, נציין שעד לא מכבר מנין הקורבנות לא היה לגמרי ברור.
ארבעה מהקורבנות, מימון אזולאי, אליהו אסאבאן , מסעוד דיין ויחיה בן סאמון נרצחו באוג’דה.
שניים אחרים, אליהו דהן,  ויוסף אמסלם הם תושבי אוג’דה שנרצחו בג’רדה בעת שהיו בעבודתם בחנותו של שמעיה טובול שבה נהרג גם לקוח צרפתי של שמעיה בשם Monsieur Goden שהיה באותה עת בחנות.
לפיכך שלושים וחמישה מהנרצחים היהודיים היו תושבי ג’רדה ושישה תושבי אוג’דה.
הערה: בחלק מהפרסומים מאותה תקופה סופר כי מספרם הכולל של הנרצחים בפוגרום היה 42 מתוכם 4 שנרצחו באוג’דה ו-38 בג’רדה, ואולם ככל הנראה פרסום זה נובע מכך שאחרי הטבח דיווחו בעיתונות וברדיו על 38 שנרצחו בג’רדה ובהם ליאון טובול שעבד בחנותו של אחיו של שמעיה טובול הי”ד ופציעתו היתה כה קשה שבמשך מספר ימים נחשב כמת כך עפ”י העדות שהוא מסר בעצמו לרב רפאל מרציאנו.

◊ רשימת היהודים הנרצחים:
אם גם לאחר רענון הדף התצוגה אינה זמינה לחץ כאן .

◊ כדי לראות את קשרי היוחסין בין קורבנות שהיו מאותה משפחה לחץ כאן.

“השנה העצובה ההיא” בשיר של אמא

מרסל אזולאי זוכר היטב את השיר על “השנה העצובה ההיא”, שאמא שלו מארי הייתה שרה לילדיה ולעצמה. מארי ז”ל היא אחותו של מואיז עובדיה שהיה נשיא הקהילה של יהודי אוג’דה שבעת הפרעות חזר והתריע בפני אנשי השלטון הצרפתי על הסימנים הרבים שקדמו לפרעות ובהם ציורי גולגולות וכתובות כמו “מוות ליהודים”, “מוות לעובדיה”, “עובדיה ייתלה ראשון והשאר אחריו!” וכתובות אחרות שהופיעו על המבנים הציבוריים והמסחריים של אוג’דה. “הכתובת היתה על הקיר” לא רק במובן המטאפורי של הפתגם אלא פשוטו כמשמעו “הכתובות זעקו מקירות הבניינים”.
“התחבאנו בתוך הבית כשאמא אוחזת בידה את בנה הפעוט כשהפורעים הערבים דופקים על דלת ביתנו ומנסים לפרוץ פנימה”… מסיבות שרק הגורל יכול להסביר, עזבו הפורעים את ביתם והמשיכו בדרכם מבלי לפרוץ פנימה.
מרסל מספר ש”אמא הייתה שרה את השיר כשהעצבות הייתה שורה עליה”. הוא היה אך בן שנתיים בזמן הפרעות ובכל זאת הוא זוכר את השיר על לחנו וכל מילותיו, ללמדנו שהעצבות שרתה עליה הרבה שנים.
שיר שמספר על המתקפה שהייתה מתוכננת היטב שהתרחשה בבוקרו של יום שני, ע”י ערבים גדולים כקטנים שרצחו, הציתו בזזו ותקפו את האימהות המסכנות שבכו על ילדיהן היקרים……
“אוי אימא, איזו שנה עצובה…” מסיים השיר שכולו כאב ובלי אף מילת ניחום.
מרסל אזולאי שר את השיר שאמא הייתה שרה

Cette année
au cœur d’oujda
et aussi a Jerada
il y a eu des attaques
bien munies
Cependant le matin du Lundi
qu’il y a eu cette tragédie
Les Arabes grand et petits
firent leur tâche de bandits
Ils assassinerent et pillerent
ils mirent le feu aux chaumières
S’attaquerent aux pauvres mamans
qui pleuraient leurs chers enfants
Aie…Maman, quelle triste année
tout le monde mobilise
Il y a eu des morts et des blessés
les restant sur les tranchees

• אוג’דה: זירה לנקמה בציונים מבית

הליגה הערבית שנוסדה בקהיר בשנת 1945 ועסקה תכופות בעניינים של ערביי ארץ ישראל, הגבירה את ההזדהות של הלאומנים עם המדינות הערביות ובעיקר עם ערביי ארץ ישראל.
הסולטן שלא הסתיר את אהדתו ללאומנים של מרוקו, הכריז לראשונה בנאום שנשא בטנג’יר ביום 10 באפריל 1947 על “זהותה הערבית של מרוקו”, ואז הגיעה החלטת החלוקה של עצרת האו”ם מכ”ט בנובמבר, ואחריה הכרזת העצמאות של מדינת ישראל מיום ה-14 במאי.
וכשכל האירועים הנפיצים האלה נמצאים ברקע, הגיע ביום ה-23 במאי נאומו של הסולטן.
הנאום כלל אומנם קריאה ש“לא להיגרר לאלימות כנגד היהודים כאות הזדהות עם אחיהם הערבים בארץ”, אך זו נשמעה כמו מס שפתיים ויש מי שיגידו שהיא אף “עוררה את הדוב מתרדמתו”.
כך או אחרת, אוזנם של הפורעים מִמֵילָא לא הייתה כְּרוּיָה לקריאות להבלגה אלא לדבריו המשתלחים של הסולטן כנגד “הציונים המשתלטים על הארץ ומגרשים ממנה את תושביה הערבים” ועל התמיכה שלו בליגה הערבית ו”בפלישתה אל פלשתין הקדושה, כדי למגר את הציונים”.
נאומו  של המלך שעורר את ההזדהות עם “פלשתין הקדושה” וליבה את השנאה כנגד הציונים, בא בשעה של התעוררות לאומנית ותסכול גובר מהשלטון הצרפתי.
פתיל הבעירה בדרך אל הפצצה המתקתקת שבאוג’דה הוצת, הספירה לאחור החלה….
לשאלה, למה דווקא אוג’דה  יש תשובה אחת ויחידה; מדינת ישראל שבדרך וזאת שעד לתום מלחמת העצמאות, עמדה מול כוחות אויב בסדרי גודל שהיו עדיפים משלה והייתה זקוקה נואשות לעולים צעירים לחיזוק כוחות המגן שלה, וזאת בשעה שהצרפתים שלא רצו לעורר את זעמם של המוסלמים החליטו לסגור את שערי העלייה לארץ.
הדרך היחידה שנותרה לעלות ארצה הייתה להבריח את הגבול לאלג’יריה, והמקום היחידי דרכו ניתן היה לעשות את זה הוא העיר אוג’דה, השוכנת בצפון מזרח מרוקו במרחק של כ-20 ק”מ מהגבול.
ועד הקהילה באוג’דה נרתם למשימה המחתרתית, בגיוס של יהודים צעירים שישמשו לליווי יהודים מרחבי מרוקו בדרכם לאוג’דה, זיוף תעודות שהייה ותעודות מעבר, מציאת מקומות מחסה ודאגה לכלכלה לעולים והברחתם את הגבול לאלג’יריה.
ככל שהפעילות הייתה מחתרתית, היא הייתה בהיקף רחב שרבים מיהודי אוג’דה היו מעורבים בה באופן כזה או אחר, מה שהקשה מאד להעלים אותה מעיני המוסלמים.
מכל הערים במרוקו אוג’דה הייתה המקום היחידי שבו הפורעים המוסלמים יכלו לתת ביטוי ממשי לסולידריות שלהם עם אחיהם שבפלשתין, לנקום בציונים ובה בעת לפרוק את תסכוליהם מהשלטון הצרפתי.
שלושה שבועות לאחר הכרזת העצמאות ועשרה ימים לאחר נאומו של הסולטן יצא המון היסטרי כשהוא חמוש בגרזנים וסכינים אל עבר השוק של אוג’דה והתחיל לפרוע ביהודי אוג’דה.
מדוע אם כך הגיעו הפרעות גם לג’רדה  שבה גם מספר הקורבנות היה גדול בהרבה, אם כל הפעילות של הברחות הגבול התרכזה באוג’דה ?
התשובה הפשוטה בתכלית היא, שבאוג’דה המשטרה הצרפתית התערבה ומנעה את המשך הטבח, ומשכך החליטו הפורעים אחוזי האמוק להמשיך לכיוון העיירה ג’רדה שבה כוחות המשטרה דלילים בהרבה מאלה שבאוג’דה ושם הם יכלו לפרוע ביהודים כאוות נפשם.
בפעם הראשונה בהיסטוריה ארוכת השנים של פרעות ופוגרומים ביהודים בכל קצוי תבל, המניע העיקרי הוא נקמה על פעילות ציונית מחתרתית של היהודים.
עובדה זאת  מקבלת אישוש מהיסטוריונים ומאנשי השלטון הצרפתי.
בספרה “Muslims and Jews in France: History of a Conflict“של פרופ’ Maud Mandel (נשיאת Williams College היוקרתי), אשר התמחתה בהיסטוריה של צרפת במאה ה-20, היא מצטטת את  Rene Brunel שהיה הנציב הצרפתי של אזור אוג’דה בזמן הפרעות, שכתב כי “האווירה התחממה” כתוצאה מ”מעבר חשאי אל מעבר לגבול של מספר גדול של צעירים ציונים מכל אזורי מרוקו שניסו להגיע לארץ ישראל דרך אלג’יריה“. עוד היא כותבת כי משרד החוץ הצרפתי “ציין כי ההגירה היהודית מאוג’דה לארץ ישראל, הייתה גורם מגרה משמעותי לאוכלוסייה המוסלמית המקומית” וכי “באזור זה הסמוך לגבול אלג’יריה מחשיבים את כל היהודים היוצאים כלוחמים לישראל.”
היא גם מצטטת את מרשל Alphonse Juin בעל העבר צבאי המרשים שפיקד על כוחות צרפת החופשית ובשנת 1947 חזר למרוקו כגנרל תושב, כי “העזיבה החשאית של יהודים לארץ ישראל היא שהבעירה את הכעס שהמתסיסים המקצועיים הציתו קודם.”

• הלנצח נשכחם ? 

מדינת ישראל שמקפידה כל כך בכבודם של החללים שנפלו על הגנת הארץ, מתעלמת כבר למעלה מ- 75 שנה מחללי פרעות אוג’דה וג’ראדה שאין עוררין שהם נרצחו אך ורק על רקע הפעילות הציונית המחתרתית שאליה הייתה מגויסת כל קהילת יוצאי אוג’דה
וזה התחיל כבר בסיקור שהפרעות קיבלו בעיתוני הארץ בעת התרחשותן כאילו היו אירוע שולי וחסר חשיבות לישוב היהודי בארץ.
המקום שתפסה ההודעה על הפרעות ב”על המשמר”  ביום 9/6/48 ולשם השוואה המקום שתפסה ידיעת חוץ על התפטרות נשיא צ’כוסלובקיה בנש שהופיעה באותו עיתון ביום 8/6/48

 

 

 

 

 

 

 

בעיתון “הארץ” הפוגרום אינו אלא “מהומות ערביות יהודיות” ואילו בעיתון “דבר”  גוף ההודעה (החלק הבהיר שמתחת לכותרת) כמעט שנעלם כליל.

בזה תם ונשלם סיקור הפרעות במדינת ישראל !!

• העוול עדיין זועק והעולם כמנהגו נוהג 

לפני יותר משנתיים החל צוות קטן לפעול במטרה להביא להכרה הממלכתית שקורבנות בכך שהפעילות הציונית המחתרתית אליה התגייסה קהילת יהודי אוג’דה היא שהביאה לפרוץ הפרעות ולפיכך יש לראות בקורבנות כמי שנפלו חלל על הגנת היישוב היהודי בארץ.
מצוידים בעצומה עם מאות חתימות פנינו לגורמים ממלכתיים ואחרים. מנעד התגובות נע בין תגובות כמו זאת של היח’ להכרה במשרד הביטחון  שבלשון המעטה יאמר עליה “מבזה” את זכר הקורבנות (הפנת אותנו ליח’ שמטפלת ב… תביעות של ערביי השטחים !!) לתגובתו של שר (שבידו היה להביא להכרה המיוחלת !), שאם בכלל טרח לקרוא בעצמו את המכתב, העדיף להרעיף עלינו הלל ושבחים במקום להתייחס לקשר שבין הפרעות לפעילות המחתרתית שצייננו בפניו ותגובות כאלה ואחרות שלא נפרט כאן.

• והאור שבקצה המנהרה

את הנדבך הראשון בדרך להכרה הממלכתית הניחה עיריית שדרות כאשר בטקס מרשים ומכובד חנכה את כיכר אוג’דה וג’ראדה ובה אנדרטה מרשימה ביופיה ע”ש קורבנות הפרעות.
* את הטקס הנחתה סגנית ראש העיר גב’ יהודית אוליאל מלכה (שגם פעלה רבות מאחורי הקלעים) ופתחה את דבריה במקומם הייחודי של פרעות אוג’דה בהיסטוריה של הפרעות ביהודים, ראש העיר אלון דוידי כיבד בנוכחותו ובדברים מרגשים שנשא בטקס, והרב אליהו מרציאנו נשא דברים על העיירה דבדו מקום מוצאם של מרבית הנרצחים בפרעות.
* גב’ אחלמה פרץ בירכה בשם בעלה עמיר פרץ.
* אברהם  דיבר על מקומם הנשכח של הפרעות במרוקו באתוס הלאומי ועל התלאות בדרך להכרה הממלכתית. 
* אדון ליאון טובול שהוא אחרון הניצולים של הפרעות הביא עדות חיה מהפרעות. 
* שארלי אמויאל קרא קינה מקינותיו של ר’ דוד חסין גדול הפייטנים של מרוקו.
*  אורי אמויאל קרא תפילת “יזכור” שחוברה לזכרם של קורבנות הפרעות ולזכרם של יהודי אוג’דה שפעלו במחתרת למען הגנת הישוב היהודי בארץ ישראל.
בין לבין היו גם אתנחתות מוסיקליות עם אמיל זריהן שהביא מחרוזת משיריו של ג’ו עמר ובן משפחתנו סימון שבנעוריו היה חבר בלהקה של ג’ו עמר וכיום חבר באנסמבל הפיוט ריגש אותנו בשיר “ידידי השכחת” שמילותיו הותאמו לשכחה שעם ישראל שכח את קורבנות הפרעות אוג’דה וג’ראדה.
לכשהסרטונים מהטקס יהיו מוכנים נעלה אותם לאתר.
הטקס אמנם התעכב בשל אילוצי בנייה ותשתיות אך כפי שאמרתי בדברים שנשאתי בטקס, לא מן הנמנע שגם יד הגורל הייתה מעורבת, שהרי הימים הם הימים “שבין כסה לעשור” שבהם הסליחות בשיאן ומה לנו מועד מתאים יותר לבטא את הסליחה שעם ישראל חייב לקורבנות הפרעות.
הימים הם גם ימים של תרועה, ואין לנו אלא להריע בקול תרועה גדולה!! לראש העיר שדרות אלון דוידי, סגניתו יהודית אוליאל מלכה ולעובדי עיריית שדרות שלקחו חלק. לא רק שעיריית שדרות הייתה הראשונה להנציח את זכר הקורבנות היא גם עשתה זאת בדרך כה ראויה ומכובדת.
מי יתן שזכותם של הקורבנות הקדושים שנפלו על מזבח הגנת הארץ וזכותו של יום הכיפורים הקדוש שבפתח יגנו ממעל על תושבי העיר שדרות מהאויבים הסמוכים לגדרה
ויחתמו אותם לשנים ארוכות של שלווה וביטחון.

• ומה הלאה ?

אחרי הוִיָה דולורוזה שעברנו בניסיונות להשגת הכרה ממלכתית, הבינונו שהסמכות נתונה בידי ועדת הטקסים שליד ראש הממשלה שהעומד בראשה הוא שר התרבות. בפעם הראשונה שפנינו נענינו כפי שתיארנו לעיל במתק שפתיים מלוּוֶה בפירגונים.
לאחרונה נפגשנו עם שר התרבות מיקי זוהר ולראשונה אחרי שנתיים של ניסיונות נתקלנו בתגובה מלאת אהדה, הבנה, הזדהות ורצון טוב לעזור. אלא שלדאבוננו במסגרת חלוקת הועדות של הממשלה הנוכחית, הועדה עברה לשרת התחבורה מירי רגב ויש לנו סיבות טובות לקוות שכבוד השרה שבתפקידה הקודם כשרת התרבות והספורט פעלה רבות כדי לתמיכה ועידוד של פעולות תרבות בקרב הפריפריה ועדות המזרח בכלל, לא תישאר אדישה לנוכח העוול הזועק מזה שבעים וחמש שנה ויותר.

• משפחת הכהן סקלי והטבח

שבעה עשר מתוך ארבעים ושניים היהודים שנטבחו בפוגרומים של אוג’דה וג’רדה, היו בני משפחת הכהן סקלי, שנמנו על הענפים של דאר ברמליל, מחיגן, רזיגא, מכילף, בוסתא, למגרוד ודיקעוויש ודאר לקווידי.
הרב משה הכהן סקלי שהיה רב הקהילה של ג’רדה הגיע אליה מדבדוּ, נרצח כשהוא בן 38, יחד עמו נרצחו אימא שלו עיישה, אשתו עיישה (33), בנו אפרים (13), בתו פורטון (6) והתינוקת שמחה שהייתה בת שנה.

קמי אלמנתו של מימון אחי ז”ל שהייתה ילדה בת שמונה בזמן הטבח בג’רדה צפתה בטבח הנורא מתוך חבית פתוחה משני צדדיה שמישהו מהיהודים דחף אותה אליה. שעת הערב המאוחרת הקשתה כנראה על הפורעים להבחין בה, עיני הילדה הקטנה קמי נאלצו לצפות במחזות הנוראיים של הרג בגרזנים ושחיטה בסכינים. כשגילו אותה במחבואה ורצו לעשות בה ובאליהו בן סעדון (בעלה של דודה שלה) את אשר עשו בשאר היהודים בא לעזרתם ערבי שהיה חבר טוב של אליהו בן סעדון. הוא דיבר אל ליבם של הפורעים וביקש שלא יהרגו אותם.
הוא הצליח לשכנע את הפורעים שלא להרוג אותה אחרי שאמר להם שהוא ידאג לאסלם אותה אבל דבר לא עזר לאליהו בן סעדון והם רצחו אותו לנגד עיניה. בשולי הסיפור נוסיף שרק לאחרונה וממש בדרך מקרה נודע לילדיה של קמי על החוויה המזעזעת שעברה אימא שלהם.
היא מעולם לא סיפרה ולא הזכירה דבר ממוראות הפוגרום הנורא.
בתקופה שלפני הפְּרָעוֹת דודה עליזה הגיעה עם הילדים ללעיון שהייתה עיירה שקטה ואילו דוד יהודה אח של סבא יוסף נשאר באוג’דה כדי להמשיך בענייני החנות. אחרי הטבח הנוראי בג’רדה התארגנה משלחת של יהודים מאוג’דה ובהם דוד יהודה כדי להגיש סיוע ליהודי ג’רדה ולטפל בהבאת הרוגי הטבח לקבורה באוג’דה.
על המראות הטראומטיים והמחזות הזוועתיים שהוא ראה שם אפשר ללמוד מהתגובה שלו כאשר הגיע ללעיון כדי להצטרף למשפחתו בחג השבועות (12/6/48) כפי שהיא מתוארת בדף תיעוד לזכרו:
..”דוד יהודה היה אדם בעל מזג מאד נוח לבריות, אדם נעים הליכות שכמעט לא ידע מצבים של כעס. בפעם הכמעט יחידה שהוא כעס הוא כעס עד מאד, הוא התפרץ בזעם, הוא זעק בקול גדול ….. הוא יצא מגדרו”.
היה זה בחודש יוני 1948. בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, העוינות כלפי היהודים במרוקו מגיעה לשיאים ומפלס הפחד הולך וגובר.
ביישובים מסוימים ובהם אוג’דה מקום המגורים של עליזה ודוֹד יהודה המתח גדול במיוחד. אולי בעקבות יחסי שכֶנוּת מיוחדים ששררו בין היהודים לערבים ואולי בשל אזהרה חמורה שהוציא הקאָדִי (שהיה מעין ראש עיירה), לֶבָל יעזו לגעת ביהודי מיהודי לָעְיוּן מקום המגורים של סבא וסבתא, העיירה לָעְיוּן הייתה מקום מוגן יחסית ליהודים.בעקבות זאת מגיעה דודה עליזה עם הילדים הקטנים לבית של סבא וסבתא בלעיון, ודוד יהודה נשאר בגפו באוג’דה כדי להמשיך עם ענייני החנות.
ביום כ”ט באייר תש”ח (7/6/1948 יוצא ההמון המוסת לפרוע ביהודים. באוג’דה נהרגים ארבעה יהודים, משם ממשיך ההמון לעבר העיירה ג’רדה הסמוכה שבה נשחטים ונהרגים במהלומות גרזן עוד 42 יהודים ובהם תינוקות בעריסותיהם. דוד יהודה יוצא עם קבוצת יהודים מאוג’דה לעבר העיירה גְ’רָדָה. הוא רואה שם את מראות הזוועה והוא מלקט במו ידיו את מה שנותר מגופות הנרצחים כדי להביא אותם לקבורה בעיר אוג’דה.
בינתיים בעיירה לעיון מתכוננים לקבל את פני חג השבועות (12/6/48).
הוא מגיע ללעיון ורואה את הכבשים שנשחטו לכבוד החג ואת אווירת החג השוררת בעיירה. או אז, הוא מתפרץ ומשתולל מזעם על יהודי לעיון החוגגים בתמימות לב בשעה שאחיהם נשחטים בהמוניהם. הדברים ששמעתי שדוד יהודה זעק בקול גדול לתושבי לעיון הם דברים של תוכחה וזעקה עמוקה שיכולים לצאת רק מפיו של מי שחווה חוויה כה זוועתית ואני מתקשה לצטט אותם. התמונה העולה לנגד עיני של אותה סיטואציה אומללה, מזכירה משום מה את סיפור עגל הזהב. כמו משה היורד מן ההר עם הלוחות, מוצא את בני עמו חוגגים עם עגל הזהב ומנתץ את הלוחות, כך דוד יהודה ז”ל המגיע לעיירה עם בשורת איוב, מוצא את בני משפחתו חוגגים סביב בשרו של כבש “שובר את הכלים והכללים” ומתפרץ בזעם שכמוהו לא נראה.

פתח דבר
הרצח של משה ויצחק הכהן סקלי
הפוגרום בג’רדה ואוג’דה (1948)
ניצל מן המוקד- משה הכהן סקלי
פרעות באוג’דה 1953
חילול בית הקברות בלעיון

פתח דבר

לא בכדי ייחדנו את אחת ההרצאות בכנס המשפחתי לנושא “פרעות ופוגרומים ביהודי מרוקו”. באי הכנס כולם כאחד נדהמו לגלות עד כמה ההיסטוריה של היהודים במרוקו הייתה רצופה בפרעות, פוגרומים ומעשה טבח נוראיים, עליהם אפשר לקרוא בקטגוריה “היהודים במרוקו” שבאתר זה.
לאלה שלא יכלו להתאפק ותוך כדי ההרצאה חזרו ותהו בקול “אז איך זה שלא ידענו”, נגלה בלחש… “לא נעים להגיד אבל עד להכנות לקראת הכנס גם אנחנו לא ידענו”.
בדף זה נספר על הפרעות שנגעו באופן ישיר במשפחת הכהן סקלי ובהם כאלה שישבו והאזינו להרצאה ואף לאורלי עצמה שהרצתה על הנושא.

 

• הרצח של משה ויצחק הכהן סקלי (1922)

הבן שמעון הכהן מספר

זהו סיפור שראשיתו ברצח מתועב באוטט של מרוקו של שנת 1922 המשכו בגמילות חסד שאין למעלה ממנה, שבצידה הכרת תודה מופלאה, וסופו בנפילתם של שני חיילים במלחמת לבנון ושני קבריהם הסמוכים שבהר הרצל.
במסגרת פרויקט שימור המורשת ביקרתי פעמיים בביתו של שמעון הכהן סקלי במטרה לשמוע ממנו על הרצח של אביו משה הכהן ודודו יצחק שהם אחים של סבתא שלנו עווישה (אימא של סבא רבא יוסף) ולאסוף ממנו פרטים לצורך אילן היוחסין. הכרתי וזכרתי את שמעון הכהן ואשתו מימים רחוקים ממרוקו וגם מישראל מהימים שבהם התגוררו בשכונת בקעה.
הזיכרונות שלי ממנו הם של אדם עם הרבה דרך ארץ, ביישן, צנוע ואדם הממעיט מאד בדיבור.
מפאת גילו המופלג (תשעים ושבע) הגעתי לביקור הראשון כשבליבי מקנן ספק גדול אם אצליח לדלות ממנו מידע כלשהו.
בביקור השני הגעתי עם דויד אחייני.
בקושי רב הוא הצליח לראות בעיניו וצריך הייתי לדבר אליו בקול רם מאד כדי שיצליח לשמוע, ואולם משקלט את השאלה הוא שיחזר את הדברים באופן מעורר השתאות. קצב הכתיבה שלי לא יכול היה להדביק את שטף הדיבור שלו, הוא ציין את התאריך העברי והלועזי ואת היום בשבוע.
הרצח התרחש ביום כ”ג אלו תרפ”ג, 16 בספטמבר 1922. אביו משה ודודו יצחק הכהן הגיעו במסגרת עיסוקם במסחר לעיר אוטט (שוכנת כ-160 ק”מ דרומית מערבית לדֶּבְּדוּ).
באישון לילה של ליל שבת חדרו ערבים לבית שבו הם שהו ורצחו אותם בשנתם בדם קר.
במקומות ובזמנים שדם יהודים היו הפקר, רוצחי יהודים לא היו צריכים להימלט על נפשם מיד החוק והם אפילו יכלו להמשיך ולהתעלל בגופות הנרצחים.

בני הקהילה לא יכלו להביא לקבורה את הנרצחים והם נאלצו לנקוט בדרכי עורמה עד אשר הצליחו לחלץ את הגופות מידי הפורעים ולהביא אותם לקבורה בבית הקברות היהודי בדֶּבְּדוּ.
רצה הגורל שבחלוף 64 שנים מהרצח האכזרי של משה ויצחק הכהן סקלי, שני הצאצאים שלהם שאחד מהם יצחק קרוי על שמו של יצחק הי”ד, והשני אורי הוא בנו של משה שקרוי על שמו של משה הי”ד יפלו על מזבח המולדת במלחמת לבנון של 1982.
עוד רצה הגורל שכמו הנרצחים שנרצחו באותו יום גם צאצאיהם יהרגו באותו היום (10/6/1982).
הגעתי לביתו של שמעון הכהן עם מינימום ציפיות ומה רבה הייתה שמחתי שהתבדיתי. שמח וטוב לב קמתי ללכת וכבר עמדתי בפתח הדלת כששמעתי אותו אומר “כשאבא שלי נרצח אני הייתי ילד קטן וגרנו בברגן”…
חזרתי מיד לשבת לידו ושמעתי ממנו סיפור מופלא על גמילות החסד שסבא יוסף וסבתא זהרה גמלו עמו מן הרגע שהפך ליתום וסיפור נפלא אחר על הכרת התודה שאין למעלה ממנה שהוא השיב.

 

• הפוגרום בג’רדה ואוג’דה 1948

ראה: פרעות באוג’דה וג’רדה 1948

 

 

• ניצל מן המוקד- משה הכהן סקלי

במהלך הכנס המשפחתי שמענו את הרצאתה של אורלי שבה היא סקרה את הפרעות והפוגרומים ביהודי מרוקו בתקופת השלטון המוסלמי החל מהמאה השמינית לספירה. לקראת סוף ההרצאה היא התמקדה בפרעות שנגעו ישירות למשפחת הכהן סקלי ולקינוח היא סיפרה לנו את סיפורו של הדוד שלה משה הכהן סקלי.
בזמן הפרעות שנערכו באוג’דה בשנת 1948 היה משה הדוד בן 19 נשוי ואב לילדה קטנה. הפורעים המוסלמים מגיעים לביתו מוציאים אותו בכוח, מובילים אותו אתם, קושרים אותו לעמוד חשמל, שופכים עליו חומר דליק ומבעירים אותו באש. המשטרה הצרפתית מגיעה מיד אחרי שהפורעים מדליקים את האש ומצליחה לחלץ אותו ברגע האחרון ממוות אכזרי, הוא שרד את האירוע הטראומטי כשהוא פצוע קשה.

מאיר מספר על הפרעות באוג’דה

 

• פרעות באוג’דה (1953)

העצמאות של מדינת ישראל גררה את הפוגרום שהחל באוג’דה ונמשך בג’רדה והסתיים 42 יהודים הרוגים. חלפו מאז מספר שנים ועכשיו מרוקו היא זאת המדינה שבדרך הנאבקת לעצמאות.
במסגרת המאבק תוקפים הלאומנים הערבים את הממשל הצרפתי ואת המתיישבים האירופים וכרגיל היהודים (שזוהו עם השלטון הצרפתי) הם השעירים לעזאזל. העיתונים הלאומיים לוקחים חלק בהסתה האנטי יהודית שעושה את שלה בליבוי היצרים והבערת השטח. הפרעות כנגד היהודים התחילו בהרג של ארבעה יהודים באוג’דה בשנת 1953. מאוג’דה מתפשטות הפרעות ביהודים לערים נוספות, בעיירה פטיזאן (סידי קאסם) נערך טבח אכזרי שבו נרצחים שבעה יהודים, במזאגאן פורץ המון מוסלמי למלאח בוזז אותו ומבריח מתוכו קרוב ל- 2000 יהודים ובעיירה ווּאָד אְזָּאם נרצחים שבעה יהודים.
באותם ימים גרות באוג’דה נונה ועליזה והנה סיפורו של דויד שהיה אז נער צעיר.

זיכרונות של דוד (הבן של עליזה) מהפוגרום

באוגוסט 1953 בזמן הפוגרום שהיה באוג’דה כולם היו בחופשת הקיץ. האווירה הייתה של פחד ודאגה, שלוש המשפחות האחרות שגרו אתנו בבניין היו בחופשה בחוף הים. התחלנו לשמוע הדי פיצוצים מבחוץ ומאד חששנו להישאר המשפחה היחידה בבית שבו גרנו. עלינו לגג כדי לראות את השכנים היהודים שגרו בסמוך, רצינו לעבור אליהם ולהסתתר איתם כי השכן היה צייד והיה לו רובה צייד. חששנו לצאת לרחוב כדי לעבור אליהם והדרך היחידה שנותרה כדי להגיע אליהם הייתה לעבור מגג לגג, משימה לא פשוטה כשיש תינוק בן חצי שנה.
אנחנו הילדים קפצנו ראשונים ועזרנו גם לאימא לרדת ואבא נשאר למעלה עם אבי שהיה עדיין תינוק. לא הייתה לו שום דרך להעביר אותו אלינו והוא היה חייב פשוט לזרוק אותו אלינו למטה וזה מה שהוא עשה. נשארנו אצל השכנים עד הערב, אבא נשאר על הגג כי את הדלת הברחנו ונעלנו. היינו צריכים שמישהו יפתח את הדלת מבפנים כשנחזור. אימא דאגה לדוד מימון שהיה באוג’דה בזמן הפוגרום והיה אמור להיות בסמוך למקום שבו התחילו הפרעות. באמצע הלילה שמענו דפיקות חזקות בדלת, התברר שמימון הסתתר אצל מישהו והצליח להגיע אלינו. היה לאבא חבר ערבי טוב שמאוד עזר לנו, עד שגם הוא הבין שלא יוכל לשמור עלינו ואמר לאבא שכדאי לנו לעבור. עזבנו את הדירה ועברנו לבית בשכונה בה חיו הרבה יהודים.

 

• חילול בית הקברות בלעיון

ראה בית הקברות היהודי בלעיון – טרילוגיה

 

את האנדרלמוסיה שנוצרה בעקבות המאבק בין מעצמות אירופה על השליטה במרוקו בראשית המאה העשרים, ניצלה צרפת להגברת האחיזה שלה במרוקו. המלך היה חסר אונים מול הכוחות הזרים ובה בעת הוא נחשד כמי שמשתף פעולה וכמו תמיד בעבר גם הפעם היהודים היו השעירים לעזאזל של אי הסדר וחוסר היציבות השלטונית שנוצרו.
בהתקפה של פורעים ברברים על המלאח במקנס, התארגנו היהודים והשיבו מלחמה בנשק ותחמושת שהיו בידיהם ולאחר מאבק קשה שנמשך ימים מספר הם הצליחו להדוף את ההתקפה. כעשרים פורעים נהרגו בהתקפה על המלאח במקנס ומנין לא ידוע של פצועים, בשעה שליהודים היה הרוג אחד בלבד ושלושה פצועים. הצרפתים שחששו שמקורו של הנשק הרב ששימש את היהודים בהדיפת ההתקפה על המלאח של מקנס הוא בסחר נשק עם המורדים רצו להחרים אותו, אך חזרו בהם לאחר שהשתכנעו שהוא נועד לצרכי הגנה בלבד.
על רקע הרדיפות הבלתי פוסקות אי אפשר שלא להבין לשמחתם של היהודים לקראת הפיכת מרוקו למדינת חסות תחת שלטון צרפתי, מה שכמובן חיזק ועודד את המוסלמים שגם כך לא היו זקוקים לעילה מיוחדת להמשיך ולרדוף את היהודים.
“הסכם פס” שנחתם ב-30 במרץ 1912 בין המלך מולאי אל חאפיז לצרפתים, שהפך את מרוקו למדינת חסות של צרפת, עורר בקרב המוסלמים שראו בו מעין בגידה זעם רב שאותו הפנו כלפי הסולטן וכלפי השלטון הצרפתי.
ביום 17 באפריל 1912 פתחו חיילי המלך במרד והרגו את מפקדיהם הצרפתים, אך הכוח הצרפתי עצמו הצליח להתבצר וכשראו המורדים שהם מתקשים לפעול כנגד הצרפתים הם פנו לעבר המלאח היהודי.
מאות ערבים התאספו מול שערי ה”מלאח” שבו גרו כ-12000 יהודים בלי נשק להגנה עצמית ובקושי רב הצליחו לסגור את שערי המלאח. הם הצליחו להחזיק מעמד כשבוע ולבסוף ברחו לעבר שערי ארמון הסולטאן וביקשו שיחוס עליהם, אך לא הסולטאן ולא השלטון הצרפתי נקפו אצבע כדי להגן עליהם.
הפרעות נמשכו שלושה ימים רצופים שבמהלכם החיילים ואחריהם עוברי אורח חדרו ל”מלאח” והתחילו במסע של הרג, שחיטה, אונס, ביזה שוד, חורבן הרס ושריפה מכל הבא ליד.
הנה תיאור של אחד המפקדים הצרפתיים:
“שלושה ימים נמשכו ההרג והביזה עד אשר לא הותירו ולו חפץ אחד בעל ערך ובבתים שלא נשרפו לא נותר זכר לרהיטים”… “כל מה שלא היה ניתן לטלטל נשבר במקום” ..”נתגלו עד כה כחמישים גוויות ומספר כפול מזה נמצא עדיין תחת ארבע מטר של הריסות”.  “…. בעקבות הברחות נשק ותחמושת שנתגלו במלאח מספר ימים קודם, השלטונות הצבאיים הצרפתיים החרימו את כל הנשק שהיה בשכונה, האוכלוסיה האומללה נשארה בלי כל הגנה מול האכזריות והפראות של התוקפים..”
פרופ’ פנטון מאוניברסיטת סורבון שחקר את פרעות ה”תריתל” מספר על גופות ילדים שהוטלו בבוץ והיו למרמס, על ילדות שנאנסו ונמכרו כשפחות, בתי כנסת שנשרפו ונהרסו, וספרי תורה שהושחתו והושלכו לרחובות.
51 יהודים נהרגו אך ממדי ההרג יכלו להיות גדולים בהרבה אילולא נפתח שער חדש בחומת המלאח שכיוונו היה לארמון המלך ימים מספר קודם שהחלו הפרעות. הפליטים היהודים התגודדו בחצרות, בפרוזדורים, באורוות ואפילו בכלובים של גן החיות שהמלך החזיק בחצרו.
באשר לחלקו של המלך לפי סברה אחת כששמע על ההרג הוא הורה לפתוח את שער הארמון הקרוב למלאח כדי לאפשר להם מקלט במנוסתם מהפורעים וכן פקד לפתוח את מחסני המזון כדי לספק להם אוכל שבמשך כל זמן הפרעות כמעט שלא הגיע מזון לפיהם, אך לפי סברה אחרת התיאור שלעיל אינו מדייק עם המציאות, שכן לפי חלק מהמקורות המתארים את ההתרחשויות היה צורך במסע שכנוע ארוך עד אשר המלך התרצה והסכים לסייע ליהודים.
כששבו לבתיהם הם גילו שהפורעים הותירו אחריהם אדמה חרוכה, ולא בכדי הכינוי שדבק בפרעות האלה הוא “תריתל” שמשמעו פשפוש מתחת לאדמה להוצאת דברים החבויים בה. ההרס והביזה המוחלטים הותירו את כל 12000 היהודים ללא קורת גג.

בתי כנסת נשרפו, ספרי תורה נקרעו והושלכו לרחובות ואלפי כתבי יד שהשתמרו דורות רבים נשרפו כליל.תיאור של פרופ’ פנטון שזוכה לאישוש ביומן העיר פאס, שנכתב בידי שלמה כהן, שחי בתקופה זו מתאר, “בתי כנסת נשרפו ונהרסו, ספרי תורה קרועים מתגלגלים ברחוב בתוך הבוץ וגויים דורכים עליהם”.
יהודים ברחבי מרוקו ומרחבי אירופה ששמעו על האסון שפקד את יהודי פס נחלצו והתחילו באיסוף תרומות, הגדילו לעשות יהודי מקנס שהיו הראשונים לשלוח עזרה, קבוצה של יהודים רכובים על גבי פרדות ועמוסים בצידה ותרומות יצאו בדרכם לפס מבלי לחשוב כלל על גודל הסיכון שהם לוקחים על עצמם.
פרט למכתב תנחומים שכתב הגנרל דאלביס עם התחייבות להעביר מידי יום אלף פיתות ליהודים ואלף פיתות ערביות שהצבא הצרפתי הואיל בטובו להעביר לאחר מעשה לפליטים היהודים הרעבים שנסו על נפשם מהמלאח לא ידוע על סיוע אחר כלשהו. לעומת זאת עפ”י עדותו של המפקד הצרפתי הם החרימו את הנשק של היהודים ימים ספורים לפני הטבח הנוראי ומנעו מהם כל אפשרות להגן על עצמם כפי שיהודי מקנס עשו תקופה קצרה קודם עם הנשק והתחמושת שהיו בידיהם.

מכותרות ראשיות לתהומות הנשייה

אירועים דוגמת ה”תריתל” היו מנת חלקם של היהודים במרוקו מאז ומתמיד והאחרון שבהם היה הפוגרום באוג’דה וג’רדה שהתרחש בשנת 1948 שבו נטבחו 41 יהודים.
שלא כמו פוגרומים אחרים במרוקו התריתל ” זכה” לתהודה רבה בעיתונות היהודית והבינלאומית. כותרות ראשיות, מאמרי מערכת, דיווחים חדשותיים ומאמרים רבים הוקדשו ל”תריתל”.  עם זאת לא צריך להעמיק לחקור כדי לגלות שהפרעות בקישינב שהתרחשו תקופה קצרה קודם נצרבו עמוק בתודעה היהודית בשעה שה”תריתל” נשכח כלא היה, וזה למרות שבאותם הימים היו מי שחשבו ש”קישינב הייתה משחק ילדים בהשוואה למרחץ הדמים שהיה בפס” (העיתון באידיש “דְעְר פְרַיינְד”).
קראתי במקום מסוים דברים שנכתבו לאחר פיגוע שהיה בירושלים, שלטענת הכותב האסוציאציה האולטימטיבית של פיגוע מסוג זה שהוא תיאר, היא הפרעות בקישינב ולא פרעות כמו ה”תריתל” למשל. ההסבר שלו לאסוציאציה המיידית הוא ש”האתוס הלאומי שהתהווה כאן יונק בעיקר ואולי רק ממקורות אשכנזיים”.
גם מי שיסכים עם הקביעה הנחרצת הזאת יתקשה להאשים בה את הממסד האשכנזי כמי שנוקט ביד מכוונת לכך, ודאי לא בשעה שבעלי מאה ובעלי דעה רבים מקרב בני העדה שיכלו לעשות כדי לגרום לשינויים ב”אתוס הלאומי” לא נקפו אצבע. מה מנע מנבחרי ציבור של העדה לדורותיהם לפעול ברשות המחוקקת כדי לאזן את המקורות מהם יונק האתוס הלאומי? 
אז איך כל זה מתקשר ל”תריתל” ? תודעה אינה יכולה לשאת מצב של ואקום וכשיש כזה הוא מיד מתמלא, אם אין מי שידאג למלא את החלל של התודעה היא תתמלא מאליה. האסוציאציה יונקת ממה שיש בתודעה ואם אפשר לבוא בטענות למישהו זה לא לבעלי האסוציאציה אלא למי שיכל ולא טרח להניק את התודעה בתכנים מתאימים.
חוקרים שהשוו בין ה”תריתל” לפרעות קישינב, הגיעו למסקנה שה”תריתל” לא נצרב בתודעה, בעיקר בגלל שמיד לאחריו נהנו היהודים מהביטחון שהקנה להם הפרוטקטורט הצרפתי, לעומת יהודי מזרח אירופה שמצבם המשיך להידרדר גם אחרי פרעות קישינב. אך בה במידה אפשר לטעון  “נהפוך הוא”, העובדה שאחרי ה”תריתל” באה תקופה ארוכה יחסית של ביטחון אמורה הייתה דווקא להבליט ולא להבליע אותו.

 

ראש חודש
חגים
◊ חגי תשרי
◊ ראש השנה
◊ כיפור
◊ סוכות
◊ חנוכה
◊ ט”ו בשבט ושבת שירה
◊ פורים
◊ בין לבין – אנקדוטה: “בגדי הילד החדשים”
◊ פסח
◊ מימונה
◊ שעות הפנאי של שבת וחג: רוֹנדה, בּלוֹט ואפריטיף

 

ראש חודש

• בכל ראש חודש היו שוחטים תרנגולת.
• לרגל ראש חודש הכינו סעודה של קוסקוס וזאת לזכר “מנחת סולת בלולה בשמן..” שנאמר: “ובראשי חדשיכם תקריבו… סולת מנחה בלולה בשמן..” (הרב מרציאנו).  

 

חגים

• ילדים נשואים סעדו את ארוחת החג בביתם הם ולא אצל ההורים.
• לפני כל חג היו מלמדים בתלמוד תורה את הפרשה וההפטרה של החג.
• בחגים היו נוהגים לשחוט כבש, בד”כ שתי משפחות היו חוברות יחד לכבש אחד, כדי שהחלוקה תהיה הוגנת היו מפרידים את חלקי הכבש לחלקים שווים עד כמה שניתן על פי מראה העין ואז מניחים מקל קטן על כל חלק ומטילים גורל שיקבע מי לוקח איזה חלק.
• לכבוד החג היו מכינים מהכבש שנשחט “אלמטרוח” שהוא בשר צלוי על גחלים בתוך האדמה.
  
• בגדים חדשים נקנו לרוב לקראת ימי חג.
  
• למזמורי התפילה שבתפילת השבת נאמרו בניגון, היה ניגון חגיגי מיוחד השמור לימי חג.
  
  • הנה לדוגמה הניגון  של הפיוט “כתר יתנו לך” שבחזרה על תפילת שמונה עשרה, שהיה שמור לימי חג ואירועים חגיגיים.
    

    או למשל הפיוט “למבצע על ריפתא”, שבימי חג או באירועים חגיגיים היינו מזמרים לפני ברכת “המוציא”. אחד או שניים הכירו את מילותיו של הפיוט והיתר היו מזמזמים ומלמלים אותן בעירבוביה במקהלה.

  לְמִבְצַע עַל רִפְתָּא כְּזֵיתָא וּכְבֵיעָתָא תְּרֵין יוּדִין נַקְטָא סְתִימִין וּפְרִישִׁין:

  מְשַׁח זֵיתָא דַכְיָא דְטַחֲנִין רֵחַיָּא וְנַגְדִּין נַחֲלַיָּא בְּגַוָּהּ בִּלְחִישִׁין:

  הֲלָא נֵימָא רָזִין וּמִלִין דִּגְנִיזִין דְּלֵיתְהוֹן מִתְחַזִין טְמִירִין וּכְבִישִׁין:

  אִתְעַטְרָא כַלָּה בְּרָזִין דִּלְעֵלָא בְּגוֹ הַאי הִלּוּלָא דְּעִירִין קַדִּישִׁין:

   

  חגי תשרי

  הדף הראשי של העיתון היהודי L’AVENIR משנת 1934 מוקדש לחגי תשרי LES FETES DE TISCHRI AU MAROC

  

 

ראש השנה

• בראש השנה המנהג היה שלא לאכול חריף, חמוץ או מלוח ולא לשתות קפה שחור בגלל צבעו ובירה בגלל מרירותה.
•  בחג היו מברכים ברכת שהחיינו על הפירות החדשים חבושים והדרים. 
• נהוג היה שלא לישון שנת צהריים בימי החג.
• תפילת החג של ערב ראש השנה הייתה נפתחת בפיוט “אחות קטנה”.
• לפני תקיעת השופר אחד הפייטנים היה שר את פיוט העקדה “עת שערי רצון” שנכתב ע”י רבי שמואל אבן עבאס במיוחד לכבוד ראש השנה.
  
• ביצוע של הפייטן אורי מלכה ז”ל לפיוט “ידי רשים נחלשים” שהיה אחד מהפיוטים של ראש השנה.  חלקו הראשון של הפיוט (שנתקלתי בו בדרך מקרה באינטרנט) הוא בסגנון המזכיר את זה שהיה נהוג בבית הכנסת של יוצאי דבדו שבמקור חיים. 
  

 

כיפור

• על מנהג הכפרות

◊ לקראת יום הכיפורים הפכו חצרות בתי היהודים ללולים פתוחים בהם כרכרו יחדיו תרנגולות ותרנגולים כאילו כל החיים לפניהם. כיומיים שלושה לפני יום כיפור היה עובר השוחט בין הבתים כדי לקיים את מנהג הכפרות, על עוונות הזכרים כיפרו בתרנגול ועל אלה של הנקבות כיפרו בתרנגולות. בזה אחר זה הוגשו העופות לידיו של השוחט שהיה אוחז בהם בלפיתה המיוחדת לשוחטים ומסובב אותם מעל ראשי בני הבית תוך כדי שהוא מברך..
זֶה חֲלִיפָתִי, זֶה תְּמוּרָתִי, זֶה כַּפָּרָתִי. זֶה הַתַּרְנְגוֹל יֵלֵךְ לְמִיתָה וַ……. ילֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרֻכִּים וּלְשָׁלוֹם.
ואז היה מגיע שלב מריטת הנוצות והבישולים ומאחר שתורם של המקפיאים עוד לא הגיע צריך היה לבשל את כל העופות שנשחטו ומיד, ואין פלא שהתפריט של הארוחה המפסקת ושל ארוחת סיום הצום התבסס בעיקרו על תבשילי עוף למיניהם.
בהיעדר תנורי גריל מרחב האפשרויות מצטמצם וצריך לאלתר וכך נולד מאכל בשם טאג’ין שהוא מעין פשטידה של עוף עם ביצים אותו נהגו לאכול בארוחה המפסקת, בצד תבשיל עוף עם עגבניות וכמובן מרק עם עוף..
למיטב זכרוני זה היה גם תפריט הארוחה בתום הצום.

חוויה בפני עצמה הייתה בבוקר שקדם ליום הכיפורים שבו נהגנו לאכול מעין ארוחת בראנץ’ שכולה מורכבת מחלקי העוף הפנימיים אותם טיגנו במחבת, ריחות הטיגון של חלקי העוף שהיו מתפשטים בבית היו לחלק מאותה חוויה.
בזיכרונותיו מאוג’דה של שנות ה-30 וה- 40 מספר יוסף אזולאי כי את מנהג הכפרות קיימו לפי המפתח הבא:
לבן זכר – תרנגול
לבת – תרנגולת
למי שנשא שני שמות – שני עופות
לאישה הרה – שלושה עופות (שמא היא נושאת ברחמה תאומים)
לארוסה – תרנגול הודו
לחתן ולכלה – שניים
עוד הוא מספר “במשך כל השבוע נהנינו מתבשילי עוף למיניהם ומהחלקים הפנימיים אותם היו מטגנים או צולים על פחמים, כילדים חיכינו לכבדי העוף אותם אכלנו עם לחם חם שאמא אפתה בתנור ערבי”.

• מנהגים אחרים

◊ הערבים כיבדו את היהודים, סגרו חנויות ולא פתחו בתי קפה.
◊ בין המתפללים בבית הכנסת הסתובבה לה מיד ליד קופסה עגולה קטנה עם טבק שכל אחד בתורו היה לוקח בין שתי אצבעותיו קורטוב ומריח ממנו, המיומנים שבחבורה היו מניחים את קומץ הטבק על גב האגודל ואז “מסניפים” ממנו.
◊ כמו בארץ גם בלעיון (ואולי כך גם במקומות אחרים) יום כיפור היה בשביל הילדים חג של רכיבה על אופניים. את האופניים היו שוכרים יום קודם.
◊ יש מי שגזרו על עצמם תענית דיבור מתחילת הצום ועד לסיומו.
◊ ביום כיפור היו מתפללים שבאו לבית הכנסת בבגדים לבנים ונעלי גומי (סְפְּרְטִינָה) ולפי מה שמספר יוסף אזולאי בזיכרונותיו באוג’דה הנעליים היו ללא שרוכים.
כילדים, היו מכינים לנו חבושים ועליהם ציפורנים עם ריח טוב ונעים, להקל קצת על הצום ובבית היו מכינים לחמניות קטנות מתוקות עם שקדים וצימוקים וביצה קשה במרכזן.
◊ היו שהקפידו לעמוד במהלך כל התפילה של ערב יום כיפור ובמהלך יום כיפור מתחילת “שחרית” ועד תום תפילת ה”נעילה”. מקורו של המנהג עפ”י הרב אליהו מרציאנו הוא בבחינת “כִּי לְמִשְּׁפָטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם”, וכן זֶכֶר לעומדים יום שלם במקדש.
◊ כיאה ליום הכיפורים תפילת החג הייתה שזורה במנגינות שכל כולן וידוי, תחינה והכאה על חטא. אלה הן המנגינות ששמענו וגדלנו עליהן בבית הכנסת “בית יוסף” ששכן בפאתי שכונת מקור חיים שבירושלים, אשר עד לשנות השבעים רוב המתפללים שבו היו יהודים יוצאי לעיון ומכיוון שמקורם של כל יהודי לעיון הוא בדבדו, קרוב לוודאי שאלה הן המנגינות שהתנגנו בבתי הכנסת של דבדו.
תפילת ערב יום הכיפורים נפתחה בפיוט שכולו  ערגה ווידוי “לך אלי תשוקתי” של רבי אברהם אבן עזרא וממשיכה בפיוט “שמע קולי” שלפני תפילת “כל נדרי”.
הנה מספר “טעימות” מן הפיוטים הללו מפיו של אליהו הכהן סקלי.
“לך אלי תשוקתי”

• 
  

  “שמע קולי”
  

  
  “בישיבה של מעלה”
  

  
  “אנא בקראנו”
  

  
  ועוד כמה צלילים מן התפילה

  • בין מוסף למנחה – רגעי קסם
  תחושה של הקלה הייתה משתררת בתום תפילת מוסף של שחרית הארוכה והאינטנסיבית וזה הזמן למנוחה קצרה בטרם שתפילת המנחה מתחילה.
  אבל יום כיפור הוא יום של “תפילה בלי הפסקה”, והדרך לשלב בין המנוחה לבין התוכחה היא ע”י פיוטים שהליריקה שלהם היא תחינה ותוכחה אבל הלחנים שלהם מונוטונים ומרגיעים.
  הפיוט האחד הוא “בן אדמה” של רבי יהודה הלוי (ויש מי שמשייכים אותו לרבי אבן עזרא), אשר סוקר את חיי האדם מימי לידתו ועד אחרית ימיו, והפיוט השני הוא “אליך ה’ נשאתי עיני”
  
  “בן אדמה”
  

   

  “אליך ה’ נשאתי עיני – סיפורו של פיוט”
  הפיוט

    והסיפור
הפיוט השני שנהגו לשיר בהפסקה שבין מוסף למנחה הוא “אליך ה’ נשאתי עיני”. מאז ששמעתי אותו לראשונה בבית הכנסת שבמקור חיים, אי שם בסוף שנות החמישים היה לי יחס מיוחד לפיוט הזה. האם זאת המנגינה המיוחדת, או שמא הדרך שבה נהגו לשיר אותו בקולם הערב צמד האחים משה הכהן ז”ל ואליהו הכהן יבדל”א, כאשר זה שר פסוק בעברית והאחר משיב בפסוק בערבית.

היה בו בפיוט הזה משהו קסום, מרתק ושובה לב שלא הצלחתי לרדת לפשרו.
מה רבה הייתה שמחתי כאשר נתקלתי במאמרו של פרופ’ משה בן אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית וחתן פרס ישראל לחקר הלשון העברית ולשונות היהודים (תשנ”ג), שם הוא מספר על המקום המיוחד שתפס הפיוט בקהילות אוהראן ותלמסן שבאלג’יריה ובקהילות דבדו, אוג’דה ועיירות סמוכות.
אחרי שקראתי את המאמר הבינותי שכמוני היו עוד רבים מאד שהפיוט הזה שבה אותם בקסמו.
וכך הוא כותב:
“לתפילת הסליחות עצמה היו מגיעים לבתי הכנסת במקומות אלו רק מקצת מהמתפללים בעיקר אלו שנִתְכַּנוּ “משכימים ומעריבים”, אבל קהל עצום היה מגיע לקראת סוף תפילת הסליחות לאמירת הפיוט הזה, וגם נשים רבות מילאו את הרחבה או את החדר ששימש עזרת נשים. הפיוט היה נאמר כולו בנוסחו העברי בית אחר בית מתוך “סדר הסליחות”, ולאחר מכן היה נאמר ה”תרגום” שלו לערבית מתוך דפים מודפסים או כתובים בכתב יד. נקטתי “תרגום” במירכאות, שכן אף שמספר בתי הפיוט בנוסח הערבי זהה למספרם במקור העברי – ואלה כאלה ערוכים לפי סדר אל”ף בי”ת עברי – אין מדובר בתרגום] אלא בנוסח שונה לגמרי.
ועוד הוא מוסיף: כי ” בשביל רבים מבני הקהילות הנ”ל אמירת הפיוט “אליך ה’ נשאתי עינַי” בערבית היה עיקרה של תפילת הסליחות” והוא מצטט דברים ששמע בשנת 1988 מפיו של שמעון דרעי המנוח שנולד בתלמסאן בשנת 1904.
“כל בני קהילה באו לבית הכנסת כדי לשיר אילאךּ יא רבי רפדת עינייא, שהוא הפיוט היפה והמעולה בתפילת הסליחות. אנשים ונשים שלא ביקרו בבית הכנסת ברוב ימות השנה היו משכימים קום ובאים להשתתף באמירת הפיוט או היו מאזינים בקשב רב לאומריו. כל מי שידע לקרוא עברית החזיק בידיו את הדפים המודפסים ובהם הפיוט בערבית הכתוב באותיות עבריות, ומי שידע לקרוא רק צרפתית החזיק בידיו את נוסח הפיוט בערבית מתועתק באותיות צרפתיות. אומַר לך משהו חשוב: לא הייתה הכנה טובה לר”ה וליוה”כ כאמירת הפיוט הקדוש והנפלא הזה בוקר בוקר בימי הסליחות. כמה חבל שבשנים האחרונות הפסיקו בבית הכנסת שלנו בפריז את אמירת הפיוט בערבית. כך מחקנו את זכרם של אנשי תלמסאן הראשונים! ”.
“מעניין הדבר כי לא רק בקהילות צפון מזרח מרוקו, שרוב בני קהילות דיברו בהן ערבית עד לחיסול הקהילות באמצע המאה העשרים, אלא גם במערב אלג’יריה עד 1962 – עת עזבו אחרוני היהודים את הארץ ההיא, 132 שנה אחרי הכיבוש הצרפתי, ורוב הציבור דיבר אך צרפתית ורק מעטים עוד דיברו ערבית – התמידה אמירת הפיוט בערבית. יש בידי עדויות שכך המשיכו לנהוג עוד כעשרים שנה רבים מיוצאי הקהילות הנ”ל ממרוקו ומאלג’יריה לאחר עלותם ארצה או לאחר השתקעותם בצרפת. אבל גם המנהג הזה ננטש ונשכח, ורבים מהצעירים בבתי הכנסת של יוצאי תלמסאן בצרפת או של יוצאי דבדו ואוז’דה בארץ אינם מכירים את המנהג”.
נחזור אלינו: במחצית השנייה של המאה ה-19 ייצאה העיירה דבדו רבנים וחכמים לאלג’יריה וליישובים אחרים במרוקו. לאחר מרד בוחמרה בשנת 1904 וכן לאחר החלת משטר החסות הצרפתי בשנת 1912 גלו יהודי דבדו לאוג’דה, לעיון, תאורירת וישובים אחרים ויתכן מאד כי מקורו של הפיוט הוא ביהודים מקהילת דבדו שהביאו אותו ליישובים אליהם נדדו במרוקו ובאלג’יריה.
עד לאמצע שנות השמונים בית הכנסת “בית יוסף” ששכן בפאתי שכונת מקור חיים שבירושלים שימש קהל מתפללים שרובם ככולם הגיעו מהעיירה לעיון שבמרוקו. מוצאם של כל תושביה היהודים של לעיון היה מדבדו, ואין פלא שבית הכנסת הזה היה אולי מן האחרונים שבו המשיכו צליליו של הפיוט המיוחד להתנגן מידי יום כיפור.
הנה מספר בתים שהצלחתי ללקט מתוך המאמר ובעזרתם של הרב אליהו מרציאנו והפייטן אליהו הכהן. (כאמור הנוסח הערבי איננו תרגום של הנוסח העברי אלא טקסט העומד בפני עצמו)
אליך ה’ נשאתי עינַי, שמע קול תחנונַי, כגודל חסדך /
איִלאְךּ יָא רְבִּי רְפְדְת עיִנִייָא, תְנְדְר מְן חָאלִי וּתְחְאן עְלִייָא (=אליך ה’ נשאתי עיני, הבט במצבי וּתרחם עלי);
וברוגז רחם, זכרה והנחם, ושמח ונחם, נפש עבדך/
וּיְגְפְר דְנוֹבִִּי, וּגְ’מִיע מָא שַאפוֹ עְיוֹנִי, הוֹמֹא אְללִי עְדְבוֹנִי, זאָדוֹנִי עְלַא מַא בִּייָא  (=ויכפר עווני, ו[על] כל מה שראו עיניי, המה יסרוני, הוסיפו על אשר בי [= הוסיפו על סבלי]).
בשמך בטחתי, וְכָּפָי שִיטָחְתִי, דברים לקחתי, ובאתי עָדֵיך /
בָּאדִי בְּכְּלָאמִי, ווּנְדְר פְלְגָאמִי, בָּאש נְתְבְּת כְּלָאמִי, מְעָא מוּל אָדְנְיָיא
גברו יגונותי, וָיִכְלוּ שְנוֹתָי, כי כל עוונותי, שָתָה לנגדך /
קוּלְת אָנָא נְמְדְח, פִי כֹּל מְסָא ווּסְבָּח, וּבְיִיסְמְךּ נְרְבְח, יָא מוּל אָדְנְיָיא
מרום ממרומים, רחם על עגומים, ועל זרע רחומים, ילדי ידידייך /
זַרנִי שְׁטַנִי, רוּאַנִי וּלהַאנִי, פְל גָלוּת אַרמַנִי, זַד לִי עַלַהמַה בִּיַה
פזמון: אליך ה’ נשאתי עיני, שמע קול תחנוני, כגודל חסדך /
אִילְךּ יָא רְּבִּי, רְפְדְת עיִנִיָיא, תְנְדְר מְן חָאלִי, אוּתְחְן עְלִיָיא

 

• החבוש – כוכב החג של הילדים 

◊ פרי החבוש (סְפְרְגְ’ל) שבכל ימות השנה נדחק לשוליים הקיצוניים של הפירות והמאכלים זכה לעדנה מיוחדת בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים שבהם כוכבו זהר.
◊ בערב השני של ראש השנה מברכים עליו במקום התפוח של הערב הראשון.
◊ תבשיל חבושים ובשר או גם חבושים ללא בשר היה נהוג לאכול הן בימי ראש השנה והן בארוחה המפסקת של ערב יום כיפור.
◊ לפתני פירות באשר הם לא היו חלק מתפריט הקינוחים בעֵדָה שלנו וכנראה של כל יהודי מרוקו, יוצא מן הכלל היה לפתן החבושים (ראה מתכון) אתו היינו מקנחים בארוחות ראש השנה ובערב יום כיפור. אסתר אחותי מספרת לי שהלפתן כונה בשם בַארֵד (שפירושו קר)
◊ החבוש היה גם הכוכב של יום הצום עצמו שבו הילדים התהלכו עם חבוש שעל כל שטח הפנים שלו ננעצו מסמרי ציפורן.
◊ הילדים הריחו את מסמרי הציפורן שהיו נעוצים על החבוש ואילו המבוגרים הריחו טבק. בין המתפללים של בית הכנסת הסתובבה לה מיד ליד קופסה עגולה קטנה עם טבק שכל אחד בתורו היה לוקח בין שתי אצבעותיו קורטוב ומריח ממנו,  המיומנים שבחבורה היו מניחים את קומץ הטבק על גב האגודל ואז “מסניפים” ממנו.

 

• אנקדוטה – הכל בגלל מסמר קטן
והנה סיפור מפיו של עדי הכהן סקלי (דאר מוכאלט) על ציפורן, טבק וסבא חכם ובעל תושיה.
“כילדים שצמים בפעם הראשונה קיבלנו חבוש עטור במסמרי ציפורן, כדי שנוכל להריח אותו ולהסיח את הדעת מהצום ולהקל עליו.
אחי ציון שקיבל גם הוא חבוש, הריח אותו אולי קצת יותר מידי ותוך כדי שהוא שואב מלוא נחיריו, אחד ממסמרי הציפורן נשאב לחלל אפו. כשהגיע הביתה הוא לא סיפר דבר במשך מספר ימים , אלא שמסמר הציפורן שעד כה נח לו בשלווה התחיל להכאיב ולגרום לו לקשיי נשימה והאף התחיל להתנפח.
סבא שלי רבי יצחק הכהן זצ”ל שראה אותו סובל הבין במה מדובר ומיד ערם בידיו חופן טבק ותחב אותו לאפו, הטבק עשה את שלו ציון התעטש ומסמר הציפורן נפלט…ובא לציון גואל.

 

סוכות

 

◊ את הסוכה היו בונים רק מקנים. (חלק מהקנים היו נשמרים לחג המים שבועות כדי להכין מהם מעין משאבה להתזת מים)
◊ את גג הסוכה בנו מקנה סוף, שגדל על יד הנחלים, על ארבע הדפנות תלו בדים ושטיחונים צבעוניים.
◊ את הלולב היו מקשטים בחוטי רקמה צבעוניים שהסתיימו בפונפון לראשו.
◊ בהושענא רבא מנהג היה לאכול “אברקוקס”.
◊ ליל שמחת תורה נקרא “דורן” (“הקפות”) והמנהג היה לחזור ולהקיף את ההיכל עם כל הילדים על הידיים.
◊ בהושענא רבא ילדים השתדלו להישאר ערים בתקווה שיצליחו לראות את המחזה של שערי השמים הנפתחים כפי שספרו להם.
◊ שעשוע נפוץ לילדים היה להכין מעלי הלולב סלסלאות ששימשו לקישוט הסוכה.

 

ט”ו בשבט ושבת שירה

ט”ו בשבט
◊ בערב ט”ו בשבט התכנסו כל בני המשפחה יחד לאכילת הפירות.
◊ בשפה המרוקאית ט”ו בשבט נשמע כמו “טוֹבּ שבט”.

שבת שירה
“שבת שירה” היא בד”כ השבת הסמוכה לט”ו בשבט (פרשת בשלח שבה מופיעה שירת הים ובהפטרה קוראים את שירת דבורה).
את “שירת הים” קראו במנגינה חגיגית מיוחדת.
קטע מתוך המזמור “שירת הים” בניגון דומה מאד לזה ששרו אותו בימי חג בבית הכנסת שבלעיון ובבית הכנסת של יוצאי דבדו שבשכונת מקור חיים בירושלים.

אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל
אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה’ וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר
אָשִׁירָה לַּה’ כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם
עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה
זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי ……..

ה”אשרשם” – סיפורו של מנהג שבת שירה
“אָשְרְשְם” הוא מאכל עשוי מחיטה שקשור ב”שבת שירה” הסמוכה לט”ו בשבט שאת המתכון שלו אפשר לקרוא בדף המתכונים.
את מנהג אכילת ה”אָשְרְשְם” קיבלנו כמו שהוא, מבלי לתהות יתר על המידה על מקורו ואילו נדרשנו לכך יש להניח שהיינו קושרים את מוצאו לעיירה דבדו או אולי כמנהג של יהודי מרוקו.
אבל ככל הנראה שורשיו של מנהג זה נעוצים עמוק מאד בהיסטוריה של עם ישראל ועל כך בשורות הבאות:
בשיחה שהייתה לי עם בן משפחה הוא סיפר לי כי באחד הימים כשהיה בפיקניק עם חברים משירות המילואים הוא הבחין במאכל שהזכיר לו את ה”אָשְרְשְם” שלנו וכששאל את מי שהביאה את המאכל היא סיפרה לו שזהו מאכל שהם נוהגים לאכול ב”שבת שירה” והוא נקרא “שָרשָה” וכשהמשיך וחקר על מוצאה היא השיבה לו שהיא מטורקיה.
הדמיון של השם ושל המאכל שהיה נהוג ב”שבת שירה” של יהודי טורקיה, לזה של העדה שלנו הביא אותנו למחשבה שאולי המנהג הזה היה נפוץ עוד בתקופת הגלות בספרד והעובדה שהוא הגיע גם לטורקיה מלמדת אולי שהוא היה נחלתם של כל היהודים בספרד ולא רק של יהודי סיביליה ממנה הגיעו אבות המשפחה לדבדו.
שמחנו על הזכות שנפלה בחלקנו לגלות ששורשיו של המנהג הם כנראה בימי גלות ספרד אבל כשהמשכנו לחקור גילינו שהשורשים של המנהג הם כנראה עמוקים בהרבה.
מסתבר שגם ליהודי גאורגיה היה מנהג של אכילת מאכל חיטה ב”שבת שירה”.
גאורגיה לא הייתה בין הארצות אליהן הגיעו יהודים לאחר גירוש ספרד, ואם כך יתכן שמקורו של מנהג אכילת החיטה הוא מהתקופה שלפני שהיהודים הגיעו לספרד וזה מוביל אותנו לימי חורבן בית שני ואולי אפילו קודם.
עתה שהעלינו השערות באשר לקדמוניותו של המנהג נותרה השאלה “ולמה דווקא חיטה” שהתשובה עליה מחזירה אותנו אל פרשת בשלח שבה מסופר גם על המָּן שירד מן השמים והזין את בני ישראל במדבר ומה יכול לסמל מזון יותר מאשר החיטה ממנה עשוי הלחם.
בעבור מספר שנים
…….חלפו מספר שנים מאז הגילוי וההשערה שהעלינו לגבי מקורו של מנהג אכילת ה”אשרשם” בשבת שירה, והנה עתה בואכה שבת שירה של שנת תשפ”א, מגיע אלינו הרחק מעבר לים אישוש להשערה שהעלינו.
וכך מספרת לנו טובה (אחותי) ממיאמי שבאמריקה… לקראת ט”ו בשבט החליט משה בעלי שהשנה נחגוג את החג עם הנכדים. הוא קנה את “שבעת המינים” ושלל פירות יבשים ואני דאגתי לעציצים, אדמה וזרעים ומאחר שהשנה הזאת חשקה נפשי ב”אשרשם” הזכור לי מביתה של אימא, ביררתי אודות המתכון והוספתי לו שני פלפלים יבשים חריפים (שקראנו להם כְרָאבּ) כי כך אני זוכרת שאמא הייתה מכינה את האשרשם שלה”.
ביום החג הגענו לביתה של דנה (הבת) לחגיגת ט”ו בשבט אליה הגיעו גם משפחתו של ג’וש (החתן) ומני עם רעייתו ובנו.
לאחר טקס השתילה שלווה בשירי החג, קיימנו סדר ט”ו בשבט כהלכתו תוך כדי הסברים סימולטנים בעברית ובאנגלית (למי שאינם דוברי עברית).
בסיום ארוחת הערב, שוחחנו על פרשת השבוע, פרשת “בשלח” ואז סיפרתי שהשבת הזאת נקראת “שבת שירה” והמשכתי וסיפרתי על אימא שלי שכמו כל היהודים בעיירה שלנו הייתה מכינה בשבת הזאת את ה”אשרשם” שהוא מאכל עשוי מחיטה.
להפתעתי הרבה אימא של ג’וש השיבה לי שגם אימא שלה הייתה מכינה מאכל עשוי חיטה בשבוע שבו חל ט”ו בשבט וכדי לסבר את האוזן המקור שלהם היה מקורדובה שבספרד ומשם הם עברו לתורכיה.
סיימנו את הערב בהתרוממות רוח ולמחרת סיפרתי בהתרגשות את הסיפור לקולגה שלי בעבודה ולתדהמתי הרבה היא השיבה לי שגם אצלם היה קיים מנהג של מאכל חיטה בשבת שירה והיא בכלל ממוצא אשכנזי.
לדבריה סיבה נוספת למנהג אכילת החיטה היא שבשירת הים גם הציפורים לקחו חלק בשירה והחיטה על כל גווניה היא כידוע מאכל לציפורים.
סיכומו של דבר – התחלנו בכך שמקורו של המנהג הוא בקהילה המצומצמת של משפחת הורינו בדבדו, המשכנו משם לתורכיה וספרד, ואז גילינו דומה לו בגאורגיה ועתה אנחנו יודעים שהוא רווח גם בקהילת האשכנזים.
הסיפורים שנערמו מכל עבר מחזקים את הסברה שגרגרי החיטה של מנהג ה”אשרשם” יצאו לגלות ביחד עם אבותינו שגלו בימי בית שני ולפיכך אפשר בהחלט שגם אבותינו הקדמונים נהנו מטעמו, ואם נצרף יחדיו את ההשערה שמקורו של המנהג הוא עתיק יומין ביחד עם זאת שהוא קשור במן של פרשת “בשלח”, אפשר להרחיק לכת ולטעון שגם ההשערה שהמנהג החל כמסורת שנולדה בעקבות המן שאכלו אבותינו במדבר איננה משוללת יסוד.
…האם יתכן שבלי משים גילינו את אחד המנהגים היהודיים העתיקים ביותר ?

 

חנוכה

• נרות החנוכה לא היו נרות שעווה אלא פתילי צמר או בד ספוגים בשמן זית אותם אם הבית הייתה מגלגלת ומניחה בזרועות החנוכייה שכל אחת מהן הייתה מעין מיכל פתוח שבו היא שמה שמן להארכת זמן הבעירה.
לרגל החג אכלו ספנז’ וקוסקוס חלבי.

 

פורים

◊ כולם יחד הכינו את העוגיות לקראת החג.
◊ ילדים שיחקו בנפצים ופקקים מרעישים.
◊ במשלוח מנות נהגו לשים דמי פורים עבור הילדים.
◊ לא נהגו להתחפש בפורים
◊ העוגיה המזוהה ביותר עם חג הפורים היא המקרוד שהייתה עוגייה עשויה סולת ודבש בצורת מעוין. בכל חג פורים אכלו מקרוד ואם פגשת במקרה מקרוד, סימן הוא שהימים הם ימים פורים.
◊ לילדים אפו את “ביצת קינדר” שלהם שנקראה “לכבוזה דיפורים”. ביצה אחת או שלוש או אפילו חמש (העיקר לא מספר זוגי מחשש עין הרע) על קליפתן, קלועות בתוך בצק. לפי הרב מרציאנו זכר לדברי חז”ל ” המן רצה לקעקע ביצתן של ישראל”

סרט קצר: ילדים חוגגים פורים במרוקו וקריאת המגילה בשנות ה-50 

 

“בגדי הילד החדשים”

בימינו רכישת בגד חדש היא בדרך כלל מעשה שגרתי שעפ”י רוב איננו קשור לאירוע ספציפי ואיננו מלווה בסממנים של התרגשות מיוחדת, כשמגיע החג ניגשים לגרדרובה העמוסה בגדים והבעיה היותר גדולה היא לבחור מתוך השפע הקיים את הבגד המתאים.
במרוקו וגם שנים ארוכות לאחר העלייה לארץ רכישת בגד חדש הייתה בעיקר לכבודו של חג הקרב ובא, ילדים (וגם מבוגרים) היו נרגשים כבר לקראת הקניה של הבגד החדש שהיה לאחד הסממנים הבולטים לחגיגיות של החג, אי אפשר היה שלא להבחין בשמחה הממלאת את פניו של ילד שלבש את הבגד החדש.
והנה סיפור אישי קטן: הייתי תלמיד כיתה ז’ (או אולי ח’) כאשר קנו לי מכנסי קורדרוי חדשים לכבוד החג (דומני שזה היה פסח) ואני זוכר היטב את מראהו ואת פסי הקורדרוי בצבע החום הכהה ובעיקר את השמחה הרבה שהציפה אותי כשלבשתי אותו.
כהרגלנו כמעט מידי יום ביומו, גם ביום החג הזה נפגשנו קבוצת חברים ליד גדר האבן שמול בית מס’ 19 שברחוב יהודה שבבקעה, ותוך כדי שאנחנו מבלים את זמננו בשיח נערים, היה שם אופניים שכל אחד בתורו “עשה עליו סיבוב” וכשהגיע תורי ועליתי עליו משהו השתבש וקרע גדול בצורת האות רֵיש נפער בחלקו האחורי.
כלפי חוץ אמנם שמרתי על קור רוח והשתדלתי להיראות כמי שאינו מתרגש ממה שקרה אבל בו בזמן כאב חד פילס את דרכו עמוק לתוכי.
לא החשש ממנת הנזיפות שמצפה לי בבית וכנראה שגם לא התסכול והאכזבה מהשמחה שנקטעה באחת כבר בראשיתה גרמו לי לכאב העמוק, אלא החשש שבמצב הכלכלי הדחוק ששרר בבית שלנו ההוצאה על הבגד החדש שירדה לטמיון תגרום לכאב גדול.
איפשהו שמעו את זעקת ליבו של נער ובו במקום הציע חבר שגר ממש ממול להביא את המכנסיים אל אמא שלו (בית חילוני) שתתקן לי את המכנסיים ואכן כך עשיתי.
תוך מספר דקות קיבלתי את המכנסיים המתוקנים וראה זה פלא התיקון היה מעשה ידי אמן, צריך היה לבחון בדקדקנות את מקום הקרע כדי להבחין בו אבל המבחן האמיתי עדיין היה לפני.
כשהגעתי הביתה מצאתי שם בני משפחה רבים שהיו נוהגים להתכנס בביתנו לקראת ערב של ימי חג ולשמחתי הרבה אף אחת מן העיניים הרבות לא הבחינה בקרע.
באותו יום של חג התיקון צלח את מבחן העיניים הרבות ולאחריו את מבחן הימים הרבים שכן המשכתי ולבשתי את המכנסיים חודשים ארוכים.
תאמינו או לא אבל גם היום כשאני כותב את הדברים אני חש צורך לומר תודה עמוקה לאותה אישה טובת לב גברת אשכנזי. יהי זכרה ברוך.

 

– שלא כמו בארץ את ליל הסדר חגגה כל משפחה בביתה שלה.
– ילדים ונערים קיימו את מנהג החָלוֹטָה. (ראה בהמשך)
– שולחן החג של סבתא (ואולי גם של אחרים) היה ערוך ומוכן במלוא הדרו מספר ימים לפני ערב החג.
– פיסות קטנות של החרוסת שהוכנה הודבקו על מזוזת הבית. מנהג זה שהמשיכו בו  גם בשנים שאחרי העלייה לארץ מתבסס על הכתוב בפרשת בֹּא על קורבן הפסח.

 

וקצת אנקדוטות של פסח מסבתא זהרה   

• סיפור על ספל קפה  – כעשר שנים לפני מותה של סבתא זהרה הגעתי כהרגלי לביתה ומצאתי אותה כשהיא יושבת על מיטתה שליד החלון בשלווה האופיינית לה.
אחרי שהות קצרה היא הצביעה לעבר חבילה קטנה עטופה בנייר עיתון שהייתה מונחת על המזנון וכשנגשתי לבדוק את תוכנה של החבילה הופתעתי לגלות את שני הספלים היחידים שנותרו מתוך סט לקפה של פסח שסבתא ידעה שיש לי אליהם חיבה מיוחדת.
שמחתי והייתי נרגש מאד לקבל את המתנה המיוחדת, מיששתי וליטפתי את הכוסות בחיבה והחזרתי אותן בזהירות רבה אל נייר העיתון שבו היו ארוזות היטב ומאז אותו היום מונחים הספלים שגילם מתקרב לשבעים שנה במזנון שבסלון ביתי ולא אלאה אתכם בתיאור הדאגה המיוחדת שלי לשלומם של הספלים.
באחד מימי הפסח של אותם ימים כשהגיע דוד (הבן של עליזה) לביקור אצלי מצאנו את עצמנו לוגמים בהנאה מיוחדת קפה מהספלים של סבתא.
אולי בדרך מקרה ואולי הגורל רצה כך גם בשנה שלאחריה וגם בשנים שלאחריהן מצאנו את עצמנו שנה אחר שנה לוגמים בצוותא את קפה הפסח שלנו מהספלים של סבתא עד אשר הבינונו ש”את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק” ומה שהחל כחוויה נוסטלגית הפך למנהג שאין פוסחים עליו.
מתוך דאגה לעתידה של המסורת המיוחדת ששורשיה מגיעים כבר לעומק של יותר משלושים שנה החלטנו לאחרונה להעביר את הלפיד לשני בנינו אבשלום וספי שימשיכו במסורת, ומה שנותר זה להעביר את הספלים למשמרתם ולקוות שהם וצאצאיהם יתמידו בה.

• החלום ופשרו – בהכנת דף המתכונים שבאתר לקחו חלק דבורי ורוזי שרשמו מתכונים וצילמו תבשילים ומאפים למיניהם וכבר היינו ממש בשלבי סיום ומה שהיה חסר לנו עדיין להשלמת המצגת זה תמונה יפה של הרג’יפה כוכבת המאפים.
אלא שהכנת הרג’יפה היא מלאכה הכרוכה במאמץ לא קל ובהפעלה של אצבעות הידיים, ושמחה ונונה שמהן שאבנו את כל המתכונים והתמונות כבר לא היו במיטבן וכבר לא היה נעים לבקש מהן להכין את הרג’יפה רק כדי שנוכל לצלם תמונה לאתר.
באחד הביקורים שלי אצל נונה תוך כדי שהיא ניגשת להכין לי תה ביקשתי ש”אם במקרה יצא לה להכין רג’יפה שתודיע לי ואני אגיע כדי לצלם תמונה לאתר” ועוד בטרם סיימתי את דברי היא השיבה שיש לה מעט שהיא הכינה קודם וכשהיא הוציאה את המעט הזה הוא הספיק כדי למלא שני מגשים נאים.
כל כך שמחתי שמיד הרמתי טלפון לרוזי בתה כדי לשתף אותה ולספר לה שיש בידי את תמונת הרג’יפה שכל כך חיכינו לה.
אבל רוזי קטעה אותי והתעקשה על כך שהיא רוצה קודם לספר לי חלום שחלמה בלילה ומבלי להמתין היא התחילה לספר לי שבלילה הקודם היא חלמה את סבתא זהרה בבית ושבחלום היו הרבה רג’יפות עגולות מונחות זו על גבי זו (כפי שהיה נהוג להניח אותן בפסח).
אני בא לבשר לרוזי שיש לי כבר תמונה של רג’יפה ובמקום זה אני שומע ממנה על חלום שחלמה על סבתא ורג’יפות.
לא מתקבל על הדעת שיד המקרה היא שהפגישה בין שני האירועים ולא צריך להיות מומחה בפשר חלומות כדי להגיע למסקנה האולטימטיבית שבסך הכל סבתא רצתה לידע אותנו שהיא עוקבת והיא מעודכנת אפילו בפרטים הקטנים של מה שקורה אצלנו.
אגב זה איננו החלום היחידי עם סבתא שהותיר אותנו פעורי פה ועל כך במקום אחר.

• משלוח מנות של פסח – את משלוח המנות של פורים כולם מכירים ואין בהם שום חדש. בלעיון משלוח המנות מתקשר גם לחג הפסח כי בחג הזה לסבתא זהרה היה מנהג קבוע להכין משלוח מנות לצרפתים ששהו בלעיון מטעם כוחות הכיבוש, ואני זוכר את עצמי לוקח חלק במשימה זאת.
אגב: בשונה מפורים משלוח המנות הכיל ממטעמי ארוחת החג ולא עוגיות ודברי מתיקה.
שתי הערות: א. יתכן שהמנהג הזה התקיים גם בחגים אחרים ולא רק בפסח.
ב. יתכן שפרט לסבתא זהרה היו גם אחרים שאימצו את המנהג.

 

 

מימונה

  תחילה – שלל פרשנויות על מקורו של החג 

מידי שנה לקראת חג המימונה אנחנו עדים לריטואל של ראיונות ודיונים שבהם מסבירים לנו על מקורו של החג הזה.
חלקם של ההסברים קושרים את החג באמונה וחלקם בפולקלור ובטקסי פולחן פאגאניים ואנחנו נציע כאן פרשנות לפיה מקורו של החג קשור קשר ישיר באצילות הנפש של דור האבות, אך קודם שנציג את הטיעונים לפרשנות שלנו נסקור בקצרה את הסברות הקיימות למקורות של החג.
מצד ההלכה קיימות מספר פרשנויות ובהן:
◊ יום המימונה הוא יום אסרו חג שעל פי המנהג המשמעות שלו באה לידי ביטוי בשמחה של הסעודה בצאת החג.
◊ מקור השם מימונה הוא בשמו של אביו של הרמב”ם הרב מימון בן יוסף שזהו יום פטירתו.
◊ מימונה מלשון אמונה מבטאת את האמונה בגאולה ככתוב “בניסן נגאלו בני ישראל ובניסן עתידים להיגאל” (בבלי).

ומצד הפולקלור הפרשנויות הן:
◊ מקור השם מימונה הוא במנהג פאגאני והוא קשור בחג חקלאי שנחגג לשדת מזל מקומית בשם “מימונה” והשולחן הערוך בדברי מתיקה נועד בכדי לרצות אותה.(הירשברג)

◊ אסרו חג של הפסח היה היום היחידי מבין הימים שעד ל”ג בעומר שבו היה היתר להתחתן. החגיגה נקראה בשם “לָּלָּה מִימוּנָה” שפירושה “גברתי בת המזל”, כינוי לכלה המיועדת ובהמשך הברכה “מְבָּארְכָּה מְסְעוֹדָה”

אלה הן רק מקצת מן הפרשנויות הרבות למקורו של חג המימונה, אבל אנחנו עומדים להציע כאן (לראשונה) פרשנות שאינה קשורה לא לפולקלור ולא להלכה אלא לתרבות  של אבות המשפחה במרוקו.

הפרשנות שלנו מתבססת על דו שיח קצר שהתנהל בין ילד קטן לאמו זהרה הכהן סקלי ז”ל באחד מימי המימונה של שנות השישים המוקדמות בשכונת מקור חיים שבירושלים.
הילד הזה שאחרי שבעה ימים שכולם מצות התגעגע כנראה לטעמו של הלחם רצה ללכת למכולת שבקצה הרחוב… “המכולת של  עליזה”,  כדי לקנות כיכר אחת של לחם.
הייתי עד לדו שיח הזה והרי הוא לפניכם.
הילד: “אני הולך לעליזה לקנות לחם”
האם: “לא, אתה לא יכול”
הילד: “למה לא” ?
האם: “כי אנחנו לא אוכלים לחם ביום המימונה”
הילד: “אבל למה לא, פסח כבר עבר ומותר כבר לאכול חמץ”
לאחר שהילד התעקש עוד קצת הוא קיבל את ההסבר הבא:
לימים כשאותה אישה חכמה הלכה לעולמה שמעתי את שכנתה שהגיעה לנחם כשהיא אומרת:
“הרבה דברים שהאישה החכמה הזאת אמרה לי הצלחתי להבין אותם רק כעבור חודשים”.
גם לי לקח שנים ארוכות להבין את דבריה של האישה החכמה, על המנהג שלא לאכול לחם ביום המימונה. היה זה כאשר ראיתי את ההתנפלות על דוכני הפלאפל והפיתות מיד בצאת החג.
והנה כמה תמונות מתוך “הבהלה לחמץ”

והרי הפרשנות הנובעת מתוך דבריה של האם זהרה הכהן סקלי ז”ל.

ולסיכום:
◊ על פי ההסבר שהעלינו כאן יש לנו סיבות טובות לשער שחג המימונה נחגג עוד בטרם נולדה העילה לחגיגתו ובמילים אחרות “קודם עשו את המסיבה ורק אחר כך חיפשו את הסיבה”
◊ מקורו של חג המימונה איננו קשור כנראה לא בפולקלור ולא בטקסים פאגאניים וגם לא בענייני הלכה, אלא באנשים שדרכם הייתה דרך של הדר ואצילות נפש, אשר מחשש “לפגוע ברגשות החג” מצאו את הדרך לעדן את המעבר מן המצה הכשרה אל הלחם שהוא הסמל של החמץ.

יכול להיות שאבותינו שבמרוקו שהגו את חג המימונה רק הקדימו את זמנם וכי בסופו של דבר החג הזה היה מוצא את מקומו בלוח מועדי ישראל כחג שתכליתו קבלת פנים טקסית ללחם, כסוג של התפייסות עמו על “ההתנהגות הבוטה” שנהגנו כלפיו בשבוע של פסח.
אחרי שכל ימות השנה אנחנו מברכים עליו לפני ואחרי אכילתו, ופתאום בערב חג הפסח אנחנו מבערים אותו מתוכנו, מחפשים אותו בנרות כדי שחלילה לא יוותר פירור ממנו ואפילו שורפים אותו, אי אפשר לחזור לשגרה כאילו כלום לא קרה.
מתבקשת איזושהי קבלת פנים חגיגית שתבהיר שמעמדו של הלחם כסמל המזונות עלי אדמות נותר כפי שהיה מאז ומתמיד.

קצת על מנהגי החג של הקהילה שלנו במרוקו
• את החג פותחים בברכה של אבי המשפחה לכל אחד מבני הבית, תוך כדי הברכה האב מגיש למי שהוא מברך מז’אוז’ מקופל שנמרח בחמאה ודבש שאותו אוכלים בליווי כוס תה. לאחר הברכה מנשקים את ידי האב והאם.
• במרוקו הנערים היו עוברים בין בתי היהודים עם תיק בית ספר ולמחרת היו מתחרים ביניהם ובודקים מי מילא את התיק שלו יותר מאחרים.
• בקרב מספר קהילות יהודים במרוקו (לא בקהילה של יוצאי דבדו) המנהג היה שבעל הבית טובל חסה (או נענע) בחלב וטופח על ראשי האורחים תוך כדי שהוא מברך “אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך…”
• בלעיון ובאוג’דה המאפה הסמלי של חג המימונה היה מז’אוז’ ולא מופלטה.
• נהוג היה לשתות ראָיֶיבּ שלמעשה הוא חלב שהוחמץ בצורה מבוקרת.
• לא הכניסו לחם לבית עד ליום שלמחרת יום המימונה (הסבר למעלה)
• אנשים עברו מבית לבית כדי לקיים את מנהג המימונה והמנהג היה להשאיר את הדלת פתוחה כדי להזמין את כל מי שרוצה להיכנס. 

וקצת על מה שלא היה נהוג במימונה.

במרוקו ובישראל שעד לאמצע שנות השישים חג המימונה היה חג שנחגג במרחב הפרטי של בני העדה המרוקאית. מכרים ובני משפחה עברו מבית לבית, ברכו זה את זה בברכות המסורתיות וטעמו משולחן המימונה.
לקראת שנות השבעים ביוזמתם של כמה מפרנסי העדה דאז, חג המימונה החל אט אט לעבור אל המרחב הציבורי, זה התחיל בחגיגות של כמה מאות אנשים והגיע לחגיגות המוניות שבהם תימרות עשן של מנגלים, פיזוזים וריקודי בטן, ומצלמות שמעבירות תמונות שכולן משדרות המוניוּת, רעש ומראות לא סימפטיים אחרים.
ואז עלו על הגל הפוליטיקאים ונציגי ציבור למיניהם, שבמסווה של חסידי קהילת יהודי מרוקו, החלו להגיע בהמוניהם כדי לתפוס תמונה עם מופלטה או עם כפתן ותרבוש ומן העבר השני לא חסרו חנפנים שעשו הכל כדי לתפוס תמונה עם אדם חשוב.
מעמדו של החג כחג ששורשיו באצילות נפש, הדרת כבוד וצניעות נשחק והתכרסם בתהליך הדרגתי.
גם אם הכוונה הראשונית של מי שרצו להפוך את חג המימונה לחג של העם כולו הייתה ודאי טובה התוצאה ודאי גרועה. רוב בני העדה אינם רואים בעין יפה את ההמוניות והפוליטיזציה שחלחלו אל חג המימונה ורובם ודאי רוצים להשיב לחג המימונה את ההדר והצניעות כפי שאבות המשפחה חגגו אותו.

דוד ונורית מחדשים את מסורת המימונה

את המסורת שהייתה נהוגה בכל בית יהודי במרוקו, המשיכו לחגוג בארץ בעיקר בני הדור שעלו ממרוקו עם המסורת מהבית. לדאבוננו הרב עם השנים הצביון של החג משנה את פניו מחג של ברכות ונועם הליכות לחגיגות שבלשון המעטה נאמר שאין לו קשר לדרך שבה חגגו את החג היפה הזה בימים עברו.
לאחר מותה של עליזה ז”ל, החליט הבן דוד להמשיך את המסורת של המימונה בביתו שלו והוא מקפיד לעשות את זה לפי כל כללי הטקס.
לפני שהאורחים מתחילים להגיע נאספים כל בני המשפחה סביב שולחן המימונה כדי לקבל מפיו של אבי הבית ברכה שבסופה יגיש לו את המז’אוז’ המרוח בחמאה ודבש, כוס תה ונשיקות בשני צידי הלחי.
השולחן עמוס בריבות מכל המינים והגוונים (תפוזים, אשכוליות, אגס, גויבה, פסיפלורה, פקאן, חציל, אתרוג..רשימה חלקית), הקוסקוס, הרָאיֶיב המסורתי, מרוֹזיִיָה, מאפים ודברי מתיקה למיניהם, הכל מעשה ידיה של נורית שחודשים קודם החלה במלאכת ההכנה.
לצד מאכלי החג הרבים ניצבים להם קערת הקמח, קונוס הסוכר (לְקָאלֵבּ), השיבולים ועוד סמלים אופייניים שכל אחד מהם מיצג אמונה ומסורת.
בנות המשפחה, הכלות ואף הנכדות עומדות במטבח ודואגות במשך כל הערב לאספקה סדירה של קוסקוס, מז’אוז’ ותה וממלאות את הצלחות המתרוקנות.
ויש גם דבר אחד שהוא ייחודי אך ורק למימונה של דוד ונורית.
בדרך מקורית החליטה נורית (התימנייה) לעשות עם המימונה שלה צעד תימני קטן ולצד הדבש והריבות המסורתיות המוצעות למריחה על המז’אוז’ היא מציעה גם סחוג תימני ומי יודע אולי יבוא יום והצעד הקטן הזה שנורית עשתה במימונה הפרטית שלה יהפוך למנהג, וכדרכם של אנשים לספר על מקורותיהם של מנהגים מעניין מה יהיה ההסבר למנהג הזה שנולד בביתם של דוד ונורית.

 

מנהגי חוּלִין של שבת וחג

אחרי התפילה – לחיצות יד ונשיקות
את התפילה בבית הכנסת היו מסיימים בלחיצות ידיים הדדיות בין המתפללים, בנים מנשקים את ידי אבותיהם וצעירים את ידי הזקנים.
בינתיים בבית ההכנות לשבת הסתיימו והאם ובנות המשפחה יושבות וממתינות לבוא המתפללים שעם בואם ילחצו ידיים, יחליפו נשיקות על הלחי ויכבדו את ההורים בנשיקה על גב היד. 

לפני האוכל – אפריטיף
לאחר התפילה בבית הכנסת הגיעו המתפללים לביתו של אחד המתפללים לאפריטיף, הם באו בקבוצות קטנות שעפ”י רוב היו מורכבות מבני משפחה קרובים שאליהם הצטרפו לעתים מתפללים אחרים מבית הכנסת.
ייתכן שהאפריטיף התחיל כפי שהוא מוגדר במילון כ”משקה חריף אותו שותים לפני הארוחה כדי לפתוח את התיאבון” ועם הזמן התפתח לארוחת טעימות שכללה דוגמיות מן הארוחה שהוגשו בצלחות מרכזיות ולצידם, מעקודה, דג, סלטים למיניהם ועראק.
היה בו באפריטיף משהו נינוח, מהנה, חגיגי, אינטימי ועם ניחוחות ואווירה שנדמה שהיו ייחודיים לזמן שלאחר תפילת שבת וחג שאי אפשר היה להעתיק לזמנים אחרים.

אחרי האוכל – קלפים  
רונדה היא עיר הררית יפה השוכנת במחוז אנדלוסיה שבספרד לא הרחק מהעיר סיביליה ולמי שמחפש את הקשר היהודי רונדה הוא גם שמו של משחק קלפים שהיה מאד חביב על יהודי לעיון, אוג’דה וכפי הנראה גם ביישובים אחרים. הקלפים כמו אָס דֶה קוֹפָּה, סְיֶטֶה, סוֹטָה, רֶיי נקראו בשמות ספרדיים ומי יודע אולי חבילות הקלפים ששיחקו בהם במרוקו אינם אלא צאצאים של חבילות קלפים שהצליחו להשתחל אל בין חפציהם של המגורשים מספרד שהגיעו למרוקו.
כמעט מידי שבת וחג בנות המשפחה היו יושבות למשחק רונדה. אחרי כל סיבוב הן חילקו ביניהן גרגרים של חומוס ושעועית ששימשו לספירת הנקודות כאשר ערכה של יחידת שעועית שווה לחמש יחידות חומוס.

המבוגרים שבחבורה נהגו לשחק בֶּלוֹט אותו שיחקו זה מול זה שני זוגות וכשאחד השחקנים לא פירש נכון את המהלך של בן הזוג שלו או שלא שיחק לפי המצופה ממנו חגיגת הוויכוחים הקולניים הייתה מתחילה להדהד בין כתלי הבית ומחוצה לו.
וגם כאן סיפור אישי קטן שקשור לאפריטיף ולמשחק הבֶּלוֹט: בשנות השישים כשהייתי חייל קבעתי עם חבר ששירת ביחידה אחרת שיגיע אלי בשבת לירושלים. רצה הגורל ובאותה השבת הספינה שבה שירתי איחרה לשוב לנמל, והיציאה לחופשה שהייתה מתוכננת לאותה שבת התעכבה ואם לא די בכך התחבורה הציבורית כבר הפסיקה לפעול והעמידה בטרמפיאדות הייתה ממושכת ומעייפת עד שלא נותרה בידי ברירה אלא לחזור לבסיס.
ובימים ההם הטלפון הנייד עוד לא הומצא והנייח עוד לא הגיע לביתנו ולא הייתה לי שום דרך להודיע לחבר על השינוי בתכנית, ובינתיים החבר הגיע לבית שבמקור חיים הציג את עצמו וישב לחכות לי, אלא שהוא לא תיאר לעצמו שהוא יבלה את השבת עם המשפחה בלעדי.
כשסוף סוף נפגשנו בחלוף השבת הוא בא אלי עם שתי חוויות שהותירו עליו רושם מיוחד.
הראשונה שבהן הייתה שהוא לא הבין איך זה שמיד אחרי שסיימו לאכול ערכו את השולחן מחדש וישבו שוב לאכול. (איך אפשר להסביר לו שהארוחה שלפני הארוחה לא הייתה ארוחה אלא רק אפריטיף) והחוויה השנייה הייתה ממשחק הקלפים של אחרי הארוחה שהוא ישב וצפה בו. “ניסיתי לעקוב אחרי המשחק ולא הצלחתי להבין דבר”, “והצעקות” הוא הוסיף “איך שהם צועקים אחד על השני”, ואתם כבר מתארים לעצמכם שהשחקנים שיחקו את משחק הבֶּלוֹט שאחרי ארוחת השבת.

על ה”חינה” ו”אָבְּיָאדִי” שאין שמחה בלעדיהם
◊ על מקורה של החינה שלא סר חינה
◊ ועל השיר האלמותי “אָבְּיָאדִי יָאנָא”
מהחינה ועד החתונה
◊ ה”חִינה”
◊ “סְבְּת אְלְחזְ’בָּה – הודיה ותרנגול הודו
◊ לִילְת “שוֹרָה” ( ליל הנדוניה)
◊ לִילְת טְבִילָה ( ליל המקווה)
הריון ולידה
◊ הריון
◊ לידה
◊ הימים שעד הברית 
◊ הזמנה לברית וכוחה של מילה
בר מצווה
◊ מנהגים
◊ הזמנה לבר מצווה 1931

 

• תחילה על החינה ו”אָבְּיָאדִי” – כי אין שמחה בלעדיהם

החינה שהחלה את דרכה לפני אלפי שנים בשימושים רפואיים וקוסמטיים, והשיר “אביאדי” של הזמרת האגדית זוהרה אלפסייה, מצאו את דרכם אל הטקסים של יהודי מרוקו והפכו לחלק מהפרוטוקול של המנהג והטקס וזאת סיבה טובה לספר קצת על המקורות שלהם לפני שנספר על המנהגים עצמם.

◊ על מקורה של החינה שלא סר חינה

החינה מופקת מהעלים של זן הרוברה של שיח בשם “הכופר הלבן” שזרעים ממנו הובאו לארץ מהאיים הקריביים ע”י המכון הוולקני. השיח גדל בארצות צפון אפריקה, במצרים ובסודן ומגיע לגובה של 6 מטר. הוא שופע בפריחה קטנה וצפופה, בצבע לבן שעם חשיפתה לאור הופכת לוורודה. העלים ירוקים, מוארכים ופשוטים למראה. את הענפים  הצעירים קוצרים ולאחר שמיבשים אותם בצל מפרידים מהם את העלים שנמכרים כשהם שלמים או טחונים לאבקה ירקרקה.
מסתבר שהתכונות הפיגמנטיות של שיח הכופר הלבן ידועות מזה אלפי שנים.
שיח הכֹּופֶר (בצורת רבים כְּפָרִים) נזכר בשיר השירים: “אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי, בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי” (א’, יד) , “שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם-נְרָדִים” או “לֶךָ דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים” ( ז’, יב) שבו שלמה מוזמן ע”י האהובה לתנות אתה אהבים במטעי הכופר של עין גדי. בתלמוד מופיעה ה“משחא דכופרא” (גיטין ס”ט, ע”ב) שהוא שמן שהופק מהעלים המומסים של הכופר כתרופה למחלה בדרכי השתן.
בתקופת הפרעונים החינה שימשה לצרכי ריפוי וקוסמטיקה ועפ”י מימצאים ארכיאולוגים עיטרו בה את ידי המתים טרם חניטתם. מסופר על קליאופטרה שנהגה לצבוע את שיערה ואף את ציפורניה ושפתיה בחינה. עיטורי גוף בחינה תארו סצנות דתיות, ומשאלות נפש לעולם הנצח, מומיות שנחשפו בטורקיה עוטרו בידיהן בחינה כאות תודה והערכה לאלת הפריון. מוסלמים עשו שימוש בחינה ביום האחרון לרמאדן וגם לטקסים של גירוש שדים, והגברים של העת העתיקה צבעו בה את שיער ראשם וזקנם. גם בספרות לא נפקד מקומו של שיח הכופר, שהופיע בשמם של מספר ספרים ובמחזמר “שלמה המלך ושלמי הסנדלר”, מופיע אשכול הכופר במשמעות אהוב ליבי.
ולסיכום השימוש בחינה הוא עתיק יומין וחצה יבשות וגבולות של דת, גזע ומין. 

◊ ועל השיר האלמותי “אָבְּיָאדִי יָאנָא”

שבעים שנה ויותר אחרי שהזמרת האגדית של יהודי מרוקו זוהרה אלפסייה, שרה את “אָבְּיָאדִי“ שמוקדש לחתן ולכלה  (לערוס וֹלעְרוֹסָא), הוא ממשיך להדהד בין כותלי השמחה והפופולריות שלו נותרה כשהייתה, להקות עכשוויות מחדשות אותו והוא זוכה לגרסאות כיסוי של להקות וזמרים מפורסמים.
למילות השיר יש כמה ורסיות שנבדלות בניואנסים קלים, הנה שניים מהבתים.

להאזנה לשיר בקולה של זוהרה אלפסייה האגדית לחצו על עטיפת התקליט

מילות השיר מביעות במילים פשוטות ולא מתחכמות, תקווה, אושר, אהבה והרבה שמחה ופרגון לחתן ובעיקר לכלה, כמו למשל בשורות הבאות שמובאות בתרגום חופשי.

הו יקירים, הריעו לה
שביגיע כפיה הביאה את הנדוניה
לא נעזרה באיש
הריעו לה לבת הכפר.

השיר שכל כולו מדבר על החתן והכלה ומזכיר באופן ישיר את מריחת החינה, חובר לכבוד הטקס המסורתי וממנו עשה דרכו לשמחות אחרות.

על כף ידך אשים חינה
אביך ימזוג כוס
בת מזל אני אתמול והלילה
השנה כלה – שנה הבאה ברית מילה

◊ וקצת על הזמרת

היא נולדה בעיר ספרו בשנת 1905 לערך. פרופ’ אמריטוס יוסף שטרית שחקר את שירת היהודים במרוקו כתב עליה שהיא הייתה פורצת דרך, שהייתה האישה הראשונה שהופיעה מחוץ לקהילה ולמשפחה ובכך הביאה לקידום מעמד הנשים היהודיות והמוסלמיות כאחד. היא הייתה “גיבורה לאומית” ו.. “הם מתגעגעים אליה היום יותר מכפי שהתגעגעו אליה כשהיתה בחיים”.
בימי הזוהר שלה במרוקו כוכבה דרך והיא זכתה לכבוד מלכים תרתי משמע, וכשהגיעה לארץ כוכבה דעך עד שהגיעה לתהומות הנשייה.
שלמה בר שהיה מנושאי ארונה בהלוויה סיפר על האנרגיות והעוצמות ששפעו ממנה.
על חייה בארץ מאז עלייתה בשנת 1994 יש את הגרסה הרווחת של העוני, הדלות והבדידות המסתמכת על הדמות המשתקפת משירו של ארז ביטון “זוֹהָרָה אְלְפָסִיָה”
……….
הַיוֹם נִיתָּן לִמְצוֹא אוֹתָהּ
בּאשְקְלוֹן עָתִיקוֹת ג’, לְיַד לִשְכַּת הַסַּעַד
רֵיח שְיָרִים שֶל קוּפְסָאוֹת סַרְדִינִים, עַל שּּוּלְחָן מִתְנוֹדֵד בֶּן שָלוֹש רַגְלַיִם
שְטִיחֵי מֶלֶך מַרְהִיבִים,  מרוּבָּבִים עַל מִיטַּת סוֹכְנוּת
……….
ולעומתה יש את הגרסה שמספרת על האהבה הרבה שהרעיפו עליה והדאגה שדאגו לה בני המשפחה שחלקם גרו בסמיכות לה וחלקם בבאר שבע.  

 

• מהחינה ועד החתונה

 

 הריון ולידה

רובם של המנהגים הקשורים בהריון ולידה שליקטנו כאן סופרו לנו ע”י דודה שמחה.
• הריון
לפני הלידה מכינים תערובת שנקראה זְּמֶּצ (אין כאן שגיאת כתיב) שהכילה חרובים, חומוס, חיטה מלאה ורכיבים נוספים. הקשישות מהמשפחה מנקות, חותכות, קולות על גחלים במחבת חימר ולאחר מכן לוקחות למטחנת החיטה או כותשות ידנית ומנפות.
כבר ביום הלידה המיסו חמאה חריפה משומרת, לא טרייה, ערבבו עם חלק מהתערובת היבשה ונתנו ליולדת לאכול. כולם חיכו לטעום אחרי שהיולדת סיימה.

• לידה
המיילדת שעשתה את עבודתה ללא תשלום הייתה אישה יהודייה, נוצרייה או מוסלמית.
כאשר היולדת כרעה ללדת עמדו גברים מחוץ לחדר היולדת וקראו פרקי תהלים וכאשר הגיע זמנם של צירי הלידה שרו את הפיוט “עת שערי רצון” הרי הוא פיוט “העקדה” שכל כולו מכוּון לעורר את הרגש ולהכשיר את הלבבות לתפילה ובקשת רחמים ולהביא פדות והצלה.
הפייטן מסלסל את בתי השיר והקהל משיב בפזמון החוזר “עוֹקֵד וְהַנֶּעְקּד וְהַמִּזְבֵּחַ”.
את הפיוט שחובר במאה ה-12 ע”י רבי יהודה שמואל בן עבאס שנולד בפאס נהגו לשיר גם ביום כיפור ובראש השנה. לקריאה נוספת ראה מאמר של פרופ’ משה בן אשר  המספר על הפיוט.
הפיוט “עת שערי רצון” בלחן של יהודי דבדוּ.

אחרי הלידה העוזרת יחד עם בת משפחה או מתנדבת לקחו את השליה לנהר כדי לקבור אותה שם. בבוקר שלאחר יום הלידה הכינו תערובת שנקראה תְּסְחְנְין שהייתה עשויה מחינה וחומר נוסף שכנראה דילל את הצבע העז של החינה. אחרי שהמיילדת עם הסבתות רחצו את התינוק מרחו על גופו את התְּסְחְנְין שמטרתו הייתה חיזוק העצמות.
הלבישו את התינוק  בבגד או בבד רופף, ואז ליפפו את החיתול לאורך כל הגוף.
מיום מריחת החינה ועד יום התְּסְחִים (ראה בהמשך) לא החליפו לתינוק את בגדיו העליונים ולא רחצו אותו.
באותו ערב הכינו קוסקוס עם עוף או בשר ושלחו לבית המיילדת העוזרת ולבתי נזקקים.

◊ תְּסְחִים
כשנולד בן – יום לפני הברית
כשנולדה בת – גמיש יותר אחרי שישה או שבעה ימים.
רחצו את התינוק מהחינה, הלבישו בבגדים חדשים, בטכס ההלבשה כל אחת הלבישה את התינוק פריט מסוים או חלק ממנו (שרוול, חגורה, חיתול, קשירה ….) כי זוהי המצווה.
הכינו חומוס שנקרא תסחים (ראה מתכון) שהוא פרווה, ברכו על פרי האדמה, מזונות ופרי העץ עם כוס תה.
אם נולדה בת – טכס התסחים היה הזמן בו נתנו  לה את השם.
כאשר נולד בן – במהלך כל השבוע עד הברית היו מגיעים נערים מבית הכנסת וקוראים מזמורי תהילים, הקהל של בית הכנסת היה מגיע להתפלל ולאכול ארוחת בוקר.
אסור היה להשאיר לבד תינוק שעדיין לא מלאו לו 40 יום.

הזמנה לברית וכוחה של מילה

התגלגלה לידי הזמנה לברית מילה של הילד מוריס שנולד באוג’דה בדצמבר 1934 והאמת היא שעם כל הערך התיעודי שיש להזמנה הזאת לדף המוקדש לאוג’דה, מילה אחת בודדת שאת פירושה חיפשתי במילון כמעט שגרמה לי לסגת מהרעיון של הוספת ההזמנה לאתר, אלא שאז הסתבר לי שבשפתם של יהודי אוג’דה הפירוש של אותה מילה היה אחר מזה שמופיע במילון ואני אסביר, אך תחילה להזמנה עצמה.

בתרגום לעברית:

“גברת ואדון ליאון בועזיז שמחים לבשר על הולדת בנם”

“מוריס”

“נולד באוג’דה ביום 27 בדצמבר 1934”

“מבקשים מכם באדיבות להשתתף ב……”

וכאן מגיעה המילה “Bapteme” שלא הכרתי ובחיפוש במילון מצאתי שפירושה הוא “טבילה”, שמיד קישרתי אותה עם הטקס הנוצרי של ה“טבילה” המכונה “Baptism” וזה אכן הערך המופיע במילון בתרגום מצרפתית לעברית. יתרה מזאת, החשש שלי התחזק כשגיליתי שהתרגום של המונח “ברית מילה” מעברית לצרפתית הוא “circoncision” ולא “Bapteme”.
לא אלאה אתכם בהתלבטויות שקדמו לכך, אבל החלטתי לוותר על העלאת ההזמנה לאתר, אלא שאז בשיחה שהייתה לי עם הרב מרציאנו המצוי היטב ברזי קהילת יהודי דבדו ואוג’דה, הוא סיפר לי שבקרב יהודי אלג’יר, טלמסן ואוג’דה קראו לברית המילה בשם “Bapteme” וכשאחר כך פגשתי עוד דוברי צרפתית מקרב יהודי אוג’דה הם חזרו ואישרו את זה.
כיוון שכך נמשיך ונספר שֶהברית…..

תתקיים ביום חמישי 3 בינואר 1935, בשעה 11 בבוקר בבית שבאוג’דה רחוב Beequerel

 אומרים שכוחה של מילה שהיא יכולה לבנות או להרוס, לקרב או להרחיק והנה כאן ההזמנה האדיבה לברית המילה היהודית של הבן הפכה כמעט להזמנה לטבילה הנוצרית והכל בגלל “מילה” בודדת אחת.

 

• בר מצווה

◊ מנהגים
את חתן בר המצווה סיפרו יום לפני בר המצווה ולעתים תוך כדי ארוחת הבר מצווה, תוך כדי התספורת הייתה אחת מזמירות החן שבין הנשים שרה את השיר  “אביאדי” שהיה אחד משירי הדגל של זמרת העם של יהודי מרוקו זוהרה אלפאסייה
שבת חתן – כל מי שבא הביא אתו את המצרכים לארוחה, שמן, סוכר, ביצים, קמח…ובא ביום שישי לעזור בהכנות ובבישול.
בשבת בתום תפילת שחרית קהל בית הכנסת הלך אחרי חתן בר המצווה כשהוא מלווה אותו בדרכו בשירה ומשהגיעו לבית הנער היו מתכנסים לאפריטיף.
הרב מרציאנו מספר כי בדבדו “השכם בבוקר ביום הנחת התפילין נהגו קרובי משפחה ואורחים ללוות את חתן הבר מצווה לטבילת ידיים ורגלים במעיין סיביליה”.
לבנות לא חגגו בת מצווה.

◊ הזמנה לבר מצווה 
בשנת 1931 חגג בקזבלנקה הנער חיים מלכא את בר המצווה שלו ולרגל האירוע חילק אביו הזמנות לאורחים ואנחנו מביאים כאן את ההזמנה עצמה הכתובה בשפה המרוקאית היהודית ובצידה את ההזמנה כפי שהייתה נראית בשפה העברית.