רקע
אוג’דה שאני זוכר
סדרי שלטון
חיי המסחר
שעות הפנאי
עניינים מוניציפלים
מוסלמים ונוצרים
חיי היהודים באוג’דה
◊   מנהגים
◊   אמונות תפלות

 

• רקע 

כפי שסיפרנו בדף “חיים שכאלה”, יוסף אזולאי נענה לאתגר ובנוסף לסיפור קורות חייו האישיים הוא העלה על הכתב את זיכרונותיו על אוג’דה של אותם ימים. התוצאה היא אוסף סיפורים ותיאורים שהם מעין פסיפס של אבני פאזל שכל אבן בו מסתירה חלק מהתמונה הכוללת וכשמצרפים את האבנים יחד, נפרשת לנגד עינינו תמונה רחבה של אוג’דה של שנות ה- 30 וה- 40 של המאה הקודמת, בדגש על הקהילה היהודית.
ממרחק זמן שמתקרב למאה שנה מצליח יוסף לפרוש תמונה שהיא ברזולוציה שגם תמונות של ימינו אלה יכולות להתקנא בה, כל כך חדה ובהירה התמונה שאפשר להבחין בה אפילו בפרטי לבוש כמו חגורות, שמות של בתי קולנוע, שמות חנויות ואפילו פרט כמו ציפוי הפח של גלגלי עגלות משא לא נעלם ממנה.
יוסף, “בין פורת יוסף” זכה בכישרון נדיר וזיכרון פנומנאלי ואנחנו שזכינו שיחלוק אותם עמנו מודים לו על תרומתו הרבה להנחלת מורשת אבותינו ומברכים אותו בברכת יוסף ה’ עליך שנים ארוכות של בריאות.

 

• אוג’דה שאני זוכר 

יוסף פותח בתיאור של אוג’דה כעיר קוסמופוליטית שמשכה אליה סוחרים מהודו ועד כוש, קונדיטוריות שמציעות מאפים אירופיים מצרפת, יוון ואיטליה וממתקים מסוריה ולבנון, חנויות מותגים כמו נעלי ,Beta בגדי ילדים של  Rolny, בגדי נשים וגברים שנמכרו ב-  Grand beau marche. הוסיפו לזה את הקירבה לגבול שמשכה אליה גם מבריחים למיניהם שמצאו בה כר פעולה נוח והרי לכם עיר חיה ותוססת. 
היו בה שני מחנות צבא, אחד של לגיון הזרים הסנגלי והשני של הצבא הצרפתי ושני שדות תעופה שאחד מהם הצבאי שימש את הצבא האמריקאי במלה”ע השנייה והשני שדה אזרחי.
אוג’דה הציעה לתושביה ובהם היהודים שחיו בה, חיי יומיום תוססים ומגוונים של עיר מודרנית. הקהילה היהודית הייתה גדולה עשירה, פעילה ומכובדת והייתה ביחסים טובים מאוד, עם השלטון  המרוקאי והצרפתי.
“החיים היו יפים והכל היה בשפע”, אומר יוסף … הכל עד תחילת מלחמת העולם השנייה ואחריה במלחמת העצמאות כאשר מוסלמים לא מקומיים הסיתו את המקומיים כנגד היהודים ששילמו את המחיר בפרעות אוג’דה וג’רדה.

 

• סדרי שלטון

לכל אזור היה אחראי על הסדר והביטחון שנקרא שייח’ אְלְחוֹמָה שאליו היו כפופים מספר שוטרים מזוינים שנקראו מְְכָזְנִיָה. שני שוטרים מזוינים שאחד מהם צרפתי ואחד מוסלמי סיירו דרך קבע ברחובות ובשווקים הסתובבו שוטרים סמויים.
בראש השלטון המוסלמי המקומי עמד הפאשה שהיו לו מְְכָזְנִיָה שליוו אותו לכל מקום כשהם לבושים בגלבייה לבנה, לראשם תרבוש עם פונפונים וחוטים שחורים שהשתלשלו אל הפנים והם היו תמיד בבגדים נקיים ומצוחצחים.
על סניף הבנק הלאומי של מרוקו באוג’דה שמרו חיילים סנגלים 24 שעות ביממה.

* כלבים וחתולים ששוטטו ברחובות ללא בעליהם נלכדו והועברו למכלאה, לבעלי כלבים אסור היה ללכת אתם ברחוב כשהם אינם קשורים אליהם ברצועה או שהם בלי מחסום לפה או והם נדרשו להציג תעודות חיסונים לכלב.
* בעלי נתינות צרפתית קיבלו עזרה כספית ומענק לילדים (Aide Sociale), פנסיה לזקנים וללוחמים ותיקים  (anciens combattants) ובזמן מלחמת העולם השנייה הם קיבלו הטבות מיוחדות מהשלטון הצרפתי ולעומתם בעלי האזרחות המרוקאית לא קיבלו כל סיוע.
את תשלומי המיסים, חשבונות החשמל, מים וקנסות שילמו לשלטון המרוקאי המוסלמי.

 

• חיי המסחר

השווקים באוג’דה התחלקו לפי סוג הסחורה שנמכרה, שוק בהמות, שוק ירקות ופירות (שהגיעו לאוג’דה מכפרים סמוכים), שוק גרוטאות, שוק פשפשים (במרוקאית זוֹטיִיֶה) , שוק סוסים וחמורים, שוק למיני זרעים, שוק לצמר וכלים לעיבוד הצמר (במרוקאית אלְקְרְטֹש אלְמוֹגְזֹל).
העיר עצמה הייתה מחולקת למספר אזורים של מקצועות יהודיים, מוסלמים ונוצרים אזור של מוכרי בדים, אזור של מוכרי תבלינים, אזור סנדלרים, אזור חייטים, אזור סורגי שמיכות ושטיחים ועבודות יד (שהמוסלמים הכינו בעצמם), אזור קצבים, אזור פחחים, אזור מסעדות מוסלמיות.
בכל אזור היו שוטרי סיור ששמרו על הסדר.

◊ החנויות
• חנות למוצרי טבק ומקטרות שמכרה גם בולים
• חנות לדברי מאפה
• חנות בבעלות של צרפתי לבגטים, טוסטים ועוגיות יבשות
• חנות לסוכריות וממתקים סוריים
• חנות לעוגיות וממתקים מלבנון
• חנות  לספניג’ עם דבש
• חנות לדברי מאפה מוסלמים (שהיו טעימים במיוחד).
ליד בתי הקפה ובפינות הרחוב היו מי שהציעו למכירה מטעמים שונים ואפשר היה לאכול אצלם (עם כל הנוחיות הנדרשת)
נקניקיות, כבדי עוף, טחול ושישליק על האש, פולים יבשים מבושלים במים בלבד עם כמון ופלפל אדום. שעועית מבושלת בטעם מיוחד. (אחד המומחים בזה היה האבא של סם שוקרון). דגי ים מכל הסוגים (על האש ומטוגנים), עופות מבושלים מתובלים טעם ערב לחך.

◊ הקונדיטוריות
קונדיטוריות היו בבעלות של צרפתים, איטלקים ויוונים. הממתקים היו סורים, לבנונים או סודנים. היה את הספינג’ הסודני שהיה לו טעם מיוחד והיה גם את הספינג’ עם חור שבבית הקפה הצרפתי הכינו אותם במכונה אמריקאית.
בקונדיטוריות אפשר היה לאכול  מיני עוגות, טארטים, לחמים וטוסטים.

◊ רוכלים ניידים
היו גם מי שמכרו את מרכולתם בעגלות למיניהן שעברו ברחובות העיר והכריזו על בואם במנגינות וצלצולי פעמונים, “כששמענו קולות של כלי נגינה דמוי הרמוניקה מתנגנות ברחוב ידענו שמשחיז הסכינים והמספריים חולף ברחוב שלנו”.

הילדים שפחות התעניינו בהשחזת כלי מטבח חיכו לצלילים של מוכר הממתקים והגלידות האיטלקי שהייתה לו המנגינה המיוחדת שלו. הייתה לו עגלה סגורה שנשאה כדים גדולים מלאים בגלידה בשלל צבעים.  את הגלידה הוא היה מניח בין 2 ביסקוויטים, מוכר הגלידה נשא על גופו כד שעליו גלגל מספרים ומי שקנה גלידה היה מסובב  את הגלגל המזל וזוכה בפרס של ופל גלידה או סוכריות מיוחדות שנקראו  Sucre d’orge שזה מין ממתק צבעוני שנמתח כמו מסטיק  שהיה מלופף סביב מקל ארוך ממנו המוכר היה חותך.
היה גם את מוכר הסברס שבעונת הסברס היה עובר מידי בוקר עם עגלה קטנה והיה לו שיר משלו.
בימי הקיץ הסתובבו ברחובות ובשוק מוכרי אגרבה– מים קרים עם טעם של דבש, שהיו בתוך נאדות עור, עם פעמונים תלויים קטנים מנחושת שהיו מכריזים על נוכחותם.

 

• שעות הפנאי

אפשרויות הבילוי של שעות הפנאי היו מגוונות גם ביחס לתקופה של שנות ה- 30 וה-40 וגם ביחס למה שמצאנו כאן עם עלייתנו ארצה.
◊ קולנוע
כל בית קולנוע התמחה בד”כ בז’אנר משלו.
Colise – הקרין סרטים כל היום והקרין סרטים ערביים מצריים, לבנונים או הודים עם תרגום לצרפתית בגוף הסרט.
Rex   Vox Paris – הקרין שלוש הצגות ביום, התמקד בסרטים אמריקאים, עם תרגום לצרפתית.
Le Paris –  שימש גם להצגות תיאטרון והופעות אחרות, בשפה הצרפתית בלבד.
Le rialto  – שלושה סרטים ביום, לפעמים שימש להופעות לילדי בית הספר הכל בשפה הצרפתית.
בתי הקולנוע שלנו:

◊ ריקודים טיולים ובתי קפה
בימי שישי, הלכנו לרקוד במועדונים או בבתי קפה, או שישבנו עם חברים בבית קפה ושתינו בירה או ליקקנו גלידה. בשבת אחר צהריים עפ”י רוב ראינו סרטים או שהלכנו למשחק כדורגל, את הכרטיסים היינו קונים את הכרטיסים ביום שישי אחרי צהריים.
בימי הקיץ, הלכנו לפארקים, רכבנו באופנים לגבול אלג’ריה, הלכנו לבריכה או שנפגשנו עם חברים.

◊ פינוקי ספא
את פינוקי הספא עשינו בחמאם הטורקי שבו לגברים ונשים היו ימים נפרדים אבל לא הייתה הפרדה  בין מוסלמים ליהודים. בתוך החמאם כל אחד קיבל שתי חביות מעץ, אחת למים קרים ואחת למים חמים, אחד מעובדי החמאם דאג למים ומי שרצה יכול היה לקבל מסג’ בתשלום. הייתה בחמאם גם בריכה קטנה ששימשה גם כמקווה ובית קפה שבו הגישו קפה, תה וספינג’ או עוגיות קטנות וגם סיגריות הגישו בו.
בעל בית הקפה היה יהודי מאוד דתי, בימי שישי הוא היה מכין מים חמים בשני מיכלים גדולים ומחלק אותם לפני כניסת השבת וביום שבת בבוקר מוקדם וגם אחרי צהריים (קהואזידסבת).
החמאם שימש גם מקום לינה לכפריים שהיו מגיעים עם הסחורה שלהם לשוק.

◊ בילויים של מוצ”ש
בעיר הייתה טיילת ארוכה ורחבה שבה טיילנו כל מוצאי שבת עד שעה מאוחרת, משני צידי הטיילת היו חנויות שהבעלים שלהם היו לא מרוקאים
• חנות לצעצועים צרפתיים שהבעלים היה צרפתי נוצרי
• חנות לדברי משי שבעל החנות שלה היה הודי
• חנות תכשיטים וצורף שבעל החנות היה יהודי מאלג’יר
• חנות נעליים Beta מצ’כיה בבעלות של נוצרי
• חנות לבגדי גברים של צרפתי 
• Grand beau marche לבגדי ילדים בבעלות של צרפתי
• ספרים ומכשירה כתיבה של יהודי צרפתי
• סָפָּרִים, חייטים ומוכרי בדים יהודים מספרד
• בית מרקחת של שותפים יהודי מאלג’יר ונוצרי מצרפת.• מספר בתי קפה של יהודים אלג’ירים שהגישו בשרים על האש
• בית מלון גדול שבעל הבית היה צרפתי נוצרי
• מספרה גדולה לגברים ונשים  של צרפתי נוצרי 
במוצאי שבת לאחר שיצאנו מהתפילה בבית הכנסת, קודם שהלכנו לטיילת נהגנו לעבור דרך האופה הצרפתי, אצלו  קנינו שם לחמנייה חמה ממולאת בנקניקייה, טחול או כבד ובקבוק שתייה.
נהנינו מאד לשבת על הכיסאות הגבוהים ולהזמין קפה צרפתי.
אחרי הטיול בטיילת נהגנו לקנות פיצוחים ולהתגרות בבנות בזריקת חומוסים עליהן.

◊ קרקסים ומופעי רחוב
מעת לעת הגיעו לאוג’דה קרקסים והופעות שהגיעו מארצות שונות כמו איטליה, רוסיה, צרפת וארצות אחרות.
בשוק המוסלמי הופיעו מרקידי נחשים ומלהטטי קופים וגם אקרובטים וקוסמים למיניהם שנדדו ברחבי העולם, בנוסף עמדו שם עוקרי שיניים ומרפאי חולים בעזרת עשבים למיניהם שהציעו את מרכולתם לבאי השוק.

◊ חגיגות 14 ביולי
“Le Quatorze Juillet” הוא היום הלאומי של צרפת שבו הם מקיימים אירועים ציבוריים רבים, תהלוכות צבאיות, מסיבות ריקודים זיקוקים וחגיגות לרוב ובמרוקו שהייתה באותה העת מדינת חסות של צרפת חגגו כאילו זה היה החג שלהם. מוסלמים, נוצרים ויהודים קטנים כגדולים ובעיקר בני הנוער חגגו את חגה של צרפת.
החגיגה הגדולה הייתה ברחבה ענקית שהייתה בחזית בניין ששימש לחגיגות צבאיות. הרחבה הייתה מוארת באורות צבעוניים, כל מוסדות השלטון והחנויות קושטו בדגלי מרוקו וצרפת. באירוע החגיגי השתתפו נציגים של השלטון המרוקאי, השלטון הצרפתי, הקהילה היהודית , צבא צרפת, צבא סנגל, לגיון הזרים, נציגי המשטרה ומכבי אש  וילדים מבתי ספר.
היה מגרש משחקים לילדים, רוכבי סוסים מוסלמים שירו באוויר, מרוצי אופניים, אופנועים, סוסים, ופעילויות ספורט למיניהן.
הקהילה היהודית המקומית קיבלה את פניהם של כל הנציגים שנמנו קודם ומכובדים רבים אחרים באוהלים ענקיים שהוקמו במיוחד שבהם הגישו כיבוד מרוקאי ותה עם נענע בכלים מיוחדים.

 

• עניינים מוניציפלים

◊ תחבורה, דיור, מים

בתוך העיר נסעו בכרכרות ומוניות בלבד, אוטובוסים שימשו לנסיעות אל מחוץ לעיר במרוקו ונסיעות לאלג’יר וספרד. אוטובוסים שימשו גם לנסיעות מאורגנות לים ונסיעות להילולות של הצדיקים שהיו לקברו של ר’ עמרם בן דיוואן שבעיר וואזן (Ouazzane) ולקברי רבנים שבטלמסן שבאלג’יר.
רוב היהודים גרו בדירות שכורות. החדרים בבתים היו גדולים ועם תקרות גבוהות. לרוב היו אלה בתים עם חצר פנימית (פטיו).
בקיץ קיררו את המים בכדים עשויים מחימר, כד כדול (אלכבייה) שעמד במרכז החצר וכד קטן יותר שהיה עם פתח אחד קטן למזיגה ופתח גדול למילוי את הכד היו עוטפים בבד יוטה והוא נקרא אלברדה (המקרר) ובצרפתית gargoulette. היו מי שגידלו קצת ירק מסביב לכד שבחצר. המים מהכד היו קרים ונעימים. בכדים כאלה השתמשו גם לשמירת זיתים דפוקים ובזמן מלה”ע השניייה השתמשו בו  לשמירת חתיכות בשר מטוגן (לגְדִיד) לשעת חירום.
בחלק מן הבתים היו משאבות מים ובבתי הכפריים היו בארות מים והיו גם ברזים ציבוריים ששימשו בעיקר את המוסלמים.
אגב תחבורה נזכיר גם את הובלת הבשר מבית המטבחיים לחנויות הקצבים שנעשתה בעגלות גדולות דומות למשאיות שמובילות דברי קירור. היה להן ארגז גדול, שהחלק הפנימי שלו מצופה בפח דק עם ווים לתליית בהמות שחוטות, הגלגלים היו מעץ, מצופים בפח עבה. כשהעגלות עברו, הן היו משמיעות רעש מיוחד שלנו הוא בישר שהבשר בדרכו אל הקצבים.
• חינוך
◊ בתי ספר
ילדים נוצרים, מוסלמים ויהודים שהוריהם החזיקו באזרחות צרפתית למדו יחד בבית ספר יסודי נפרד שהיה המיועד להם. ילדים יהודים בגיל עממי וכן ילדי מוסלמים בעלי אזרחות מרוקאית למדו בנפרד בבתי ספר משלהם.
בבית הספר היהודי הייתה הפרדה בין הבנים לבנות, בחלק אחד של המבנה למדו הבנים ובאחר הבנות. אצל הבנים כל המורים היו יהודים והמנהל היה צרפתי נוצרי ואצל הבנות כל המורות היו יהודיות  והמנהלת צרפתייה נוצרייה. לכל צד היה חדר אוכל משלו, שבו הילדים אכלו ארוחה חמה.
לביה”ס הייתה מרפאה עם רופא ואחות. מידי בוקר כל ילד קיבל במרפאה כף שמן דגים עם סוכרייה (חובה).
בבית הספר לבעלי אזרחות צרפתית, בנים ובנות למדו יחד והמורים היו צרפתים.
בבית ספר תיכון לא הייתה הפרדה לפי האזרחות או הדת, כולם למדו יחד.
כבוד למורים היה ערך שכולם הקפידו עליו . אף פעם לא קראו להם בשמם אלא רק בשמות מכבדים. המורה היה  Monsieur  (אדוני) והמורה Madame (גברת). כך נהגנו גם בהורים ובני משפחה בוגרים, כבוד מיוחד היה לבעלי שיבה.
בסמוך לבית שלנו היו מגרשי כדורגל, כדורסל, מגרש וכדורעף. המגרשים היו  גם לשימוש בית הספר התיכון שלא היה רחוק, בנוסף היה גם מועדון ספורט לנוער.
◊ חוגים
לילדי היהודים היה חוג זימרה ופיוטים שבו גם אני השתתפתי, לילדי החוג שנקרא “אם הבנים” הייתה תלבושת מיוחדת. הייתה לנו מקהלה שהיינו מופיעים אתה בשמחות של חתן בר מצווה וחתן וכלה. כאשר נולד בן הלכנו לבית היולדת שרנו את שיר היולדת, ברכנו והדבקנו על הקיר תפילה מיוחדת.
בחג שמחת תורה שרנו בבית הכנסת הגדול. אבל לא רק בשמחות, כשהייתה מתקיימת לוויה לקחו אותנו ללוות את המת עד בית העלמין בתפילה מיוחדת.
ג’ו עמר שהיה מעיר אחרת, היה אתנו ואף התחתן עם בת עירנו

• שירות רפואי
השירותים הרפואיים לאוכלוסיה ניתנו בשלושה בתי חולים, קליניקות ובתי מרקחת. אחד מבתי חולים היה מיועד לבעלי אזרחות מרוקאית (מוסלמים ויהודים), אחד לבעלי אזרחות צרפתית ואחד צבאי.
חלק מהקליניקות היו פרטיות וחלק של בתי החולים, בשתיים מהקליניקות היו מעבדות והן שימשו כמעין חדר מיון ממנו הפנו חולים לבתי חולים בהתאם לצורך.

 

• מוסלמים ונוצרים

◊ יחסים שכנות
עד מלחמת העולם השנייה, היחסים בין המוסלמים, היהודים והנוצרים היו מצוינים. והיו אפילו  מוסלמים ויהודים שהיו שותפים בעסק.
בחגים שלנו כיבדנו אותם במיני ממתקים או עוגיות מיוחדות והם כיבדו אותנו בחגים שלנו, הם אכלו את הבישולים שלנו אבל אנחנו מטעמי כשרות לא אכלנו את שלהם.
הבית שלי שכן ממש בסמוך לאחד המסגדים ולכנסיות והיינו שומעים את המואזין הקורא לבני עמו לתפילה ואת מנגינות הפעמונים של הכנסיות בחגים הנוצריים, תפילות יום ראשון, חתונות ולוויות.
בראש השנה הנוצרי  וחג המולד החנויות הצעצועים היו מלאות בעצי אשוח קטנים מקושטים במנורות, ובסרטים צבעוניים והקונדיטוריות שלהם הכינו דברי מאפה מיוחדים וברחוב הסתובבו סנטה קלאוזים שנקראו papa noel עם זקן לבן ארוך כשהם לבושים בבגד אדום.

◊ מאפייני לבוש
המוסלמים המרוקאים לבשו מכנסיים תפורים מחתיכת בד של כשלושה מטר (שרוואל), שהיו מהודקים בעזרת בד משי צבעוני במקום חגורה, כך גם מסביב לכובע, לראשם חבשו כובע תרבוש אדום עם פון פונים שחורים שיורדים על צידי הפנים והם נעלו נעליים מיוחדות שנקראו בְּלְגָּה (Belgha).
הנשים המוסלמיות היו עטופות מהראש עד הרגליים בבד מיוחד מעבודת יד (חיק), הן היו מציצות בעין אחת בלבד ונעלו נעליים מיוחדות, כמו של הגברים, אבל בצבעים ובצורה שונה.
המוסלמים המכובדים, עשירים או קצינים רוכבי סוסים, של צבא לגיון הזרים  לבשו לבוש אחר שהיה עשוי משערות גמל.
על לבוש היהודים ראה בהמשך ב”חיי היהודים באוג’דה”)

◊ חתונות
בחתונה מוסלמית היו מוליכים את החתן בתהלוכה כשהוא לבוש בבגדים צבעוניים ורכוב על סוס מקושט ומלווה בקרובי המשפחה, שכנים ומכרים מוסלמים ויהודים ולפעמים גם נוצרים. זמרים שרו וניגנו לכבודו בכלי נגינה מיוחדים ואת כולם כיבדו בפירות עוגות ועוגיות מלוחות ומתוקות ומיני ממתקים.
האורחים הוזמנו לארוחת ערב שבה היהודים לא השתתפו מטעמים של כשרות.
אצל הנוצרים פעמוני הכנסיות כיבדו את החתן והכלה בצלצולים חגיגיים, אורחים הוזמנו לתפילה ולטקס הנישואים שנערך בכנסייה. השושבינות שהיו ילדות קטנות היו לבושות בלבן, הלכו אחרי הכלה והחזיקו בשולי שמלתה הארוכה, מכוניות מקושטות בסרטים לבנים ליוו את מכונית החתן והרעישו בצופריהם. פעמוני הכנסייה צלצלו. בתום הטקס הוזמנו האורחים למסעדה.
( על חתונות אצל יהודים ראה בהמשך ב”חיי היהודים באוג’דה”)

◊ הלוויות
בהלוויות של המוסלמים התפילות לא היו אחידות אלא בהתאם למעמד של המת בחייו ודרגתו בדת.
בתפילות קולניות, נשאו את המת על הכתפיים מביתו ועד לבית הקברות, הקבורה הייתה ללא ארון (כמו אצל היהודים).
אצל הנוצרים כאשר אדם נפטר פעמוני הכנסייה צלצלו, נערכה תפילה בכנסייה והכומר נשא דברים. את המת  ליוו עד הקבר בכרכרה מיוחדת רתומה לסוס או שניים. הקבורה של המת הייתה בתוך ארון כשהוא לבוש בבגדים יפים.
(על הלוויות של היהודים ראה בהמשך ב”חיי היהודים באוג’דה”)

 

 חיי היהודים באוג’דה

• מנהגים

◊ לבוש
בחורים צעירים חבשו כובע בֶּרֶ , מבוגרים יותר חבשו כובעים גדולים ועגולים. אני עצמי עד גיל בר מצווה הלכתי עם עניבה ובֶּרֶט, וכשהתבגרתי החלפתי את הברט בכובע גדול יותר.
היהודים בעלי אזרחות מרוקאית לבשו מכנסיים כמו של המוסלמים, כובע בלי הפון פון ושעון תלוי על שרשרת עד הכיס ונעליים כמו של הערבים.

לרוב הנשים היהודיות, כיסוי הראש שנקרא סְבְּנִיָה, היה מעין מטפחת ראש גדולה מבד משי כחול ורקמה מוזהבת אותה הן קשרו מעל הראש. נשים מבוגרות ומכובדות שמו לכתפם שאל גדול סרוג בעבודת יד שנקרא פישון, כך הלכו גם לבית הכנסת.
הנשים ענדו תכשיטים עשויים זהב, עגילים גדולים, שבעה צמידים, טבעות ושרשרת כבדה על הצוואר. נשות אוג’דה לא נהגו להתאפר ובכל זאת הן היו תמיד יפות ומלאות חן.
נשים לא הסתפרו לעולם.
◊ אירוסין
בערב האירוסין הזמינו קרובי משפחה וידידים של משפחת הארוס ושל הארוסה לארוחה ערב חגיגית. החליפו מתנות, טבעת אירוסין ומתנות אחרות שהחתן והכלה המיועדים הביאו זה לזה. החתן הביא טבעת זהב אותה קשר עם סרט לבן ממשי לקצהו של גוש סוכר גבישי בצורת חרוט גדול שנקרא קָלְבְ דסְּכָּאר.

◊ חינה
את מנהג החינה שהעתיקו לארץ חגגנו באוג’דה באופן דומה אלא ששם זה היה פחות המוני. בני משפחה, קרובים וידידים משני הצדדים הוזמנו לטקס החינה. כשהם לבושים בחלוקים צבעוניים (קפטאן) וחבושים כובעים מרוקאים (תרבוש), רקדו החוגגים, סלסילות ממתקים ועוגיות צבעוניות מקוקוס, שקדים ובוטנים, שביק, סיגרים ומינ מעדנים אחרים.
ארוחת הערב הייתה חגיגית ועשירה במאכלים ממאכלי העדה ולקינוח  הגישו תה עם נענע.
בטקס החינה שרו את השיר אביאדי אנה לערוס, (אשרי וטוב לי אני החתן), שהמיוחד בו הוא שכל אחד בתורו הוסיף מילים משלו (קשורות לחתני השמחה) ושר אותם באותה המנגינה.

◊ חתונה
מספר ימים לפני חתונה קיימו את הנדוניה (שוֹרָה), שבה הציגו למוזמנים את מה שהכלה מביאה עימה לחתונה מתכשיטי זהב ועד נעלי בית.
שמונה ימים לפני החתונה ועד החתונה החתן והכלה לא התראו, במשך שבעה ימים מידי ערב החברים של החתן התפללו תפילת ערבית עם החתן וסעדו איתו בביתו.
בערב שקדם החופה, הכלה הלכה למקווה עם המשפחה וחברות שלה, מלווה בשירים מיוחדים של העדה ובכלי נגינה תוף (בְּנְדִיר).
בבוקר, החתן הלך עם החברים וקרובי המשפחה לחמאם התורכי.
בצהרים, הלבישו את החתן והכלה, הזמינו שתיים או שלוש מוניות מקושטות בסרטים לבנים ויצאו לטייל, הלכו למספרה (הכלה עם חלק מהמשפחה והחברות והחתן עם חבריו), אח”כ הלכו לסטודיו הגדול לצילומים ואז לבית הכנסת הגדול לחופה, שם ערכו את שבע בברכות והתכבדו בסלסלה קטנה ובה סוכריות ממולאות בשקדים (דְרָזֶ’ה).
לארוחת הערב הכינו לחתן ולכלה שתי יונים ממולאות (סגולה לקיום מצוות “פרו ורבו”) ולמחרת בבוקר מוקדם הכינו להם ספְִינְז’.
היה גם מנהג שלמחרת הלילה הראשון אם הכלה “מוכיחה” לאם החתן שהכלה הגיעה בתולה לחתונה ע”י הצגת בגדיה המוכתמים בדם.
בשבת היה את שבת החתן (ויש מי שנהגו לקיים גם שבת לכבוד הכלה). חברים ובני משפחה ליוו את החתן בדרך אל בית הכנסת וממנו אל הבית בשירה וזמר. לכבוד החתן ניגנו את מזמורי התפילה במנגינות חגיגיות ובעת קריאת התורה עלו בני משפחה וחברים בזה אחר זה לתורה ובתום הקריאה של כל אחד ואחד שרו וזימרו וזרקו מלוא החופן סוכריות לעבר התיבה.
אחרי התפילה הגישו למתפללים כיבוד של פשטידת תפוחי אדמה (מעקודה), סלטים, חמוצים, שתייה חריפה (מָחְיָה), מיצים שלל עוגיות צבעוניות וריבות שונות שחודשים קודם עמלו על הכנתן.
כשהגיעו הביתה, אכלו ארוחה כיד המלך ואחרי הצהרים רקדנו ריקודים סלוניים. (ברוב הבתים הייתה חצר גדולה ומרוצפת שהתאימה לריקודים).
המתנות לזוג היו כלי בית שימושיים  כמו סירים, צלחות, מחבתות, סכומים, כדים, פרימוסים, פתיליה על נפט, כוסות, מגהץ , מטחנה לקפה ופמוטים.

◊ לידה
לידות היו רק בבית, בעזרת מיילדת ואם היה צורך המיילדת שלחה לבית החולים. היולדת משכה בזמן הלידה חבל שהיה קשור למיטה. (טענו שזה מקל על הלידה).
בזמן הלידה הזמינו ליולדת את ילדי המקהלה לשיר “עקידת יצחק” כברכה ללידה קלה ובריאה, בנוסף, הדביקו על הקיר, מעל ראש היולדת ברכות שונות. בתמורה לעמלם קיבלו הילדים עוגיות וממתקים.
במשך כל השבוע שלאחר הלידה, היולדת שכבה במיטתה וזכתה לפינוק רב מהמשפחה, מידי יום הכינו לה כבדי עוף ולבבות על פחמים, גרעינים כמו סומסום עם דבש טהור, מיני מאכלים מיוחדים כמו עוף ממולא.
בכל בית  עם תינוק הייתה עריסה מתנדנדת שהייתה עשויה משמיכה תלויה בין שני חבלים קשורים ומיטת תינוק מתנדנדת שהיתה בנויה מארגז עץ קטן המונח על שתי רגליים קשתיות. (מְהְד)

◊ מנהגי אבלות
במהלך שבעת ימי האבל בני משפחה קרובים ומכרים דאגו להביא לאבלים את הארוחות. שחרית, מנחה וערבית התפללו  בבית, בימי שני וחמישי שבהם יש קריאה בספר התורה התפללו שחרית בבית הכנסת.
בשבת התפללו שחרית, ומנחה בבית הכנסת. סעודה שלישית, ערבית והבדלה בבית.  כל קרובי המשפחה, החברים והידידים התפללו עם האבלים בכל התפילות, במיוחד בשבתות, בבית הכנסת. נתנו כבוד למשפחה וליוו אותם הביתה.
במשך ארבע שבתות המשפחה הייתה מתכנסת בבית האבלים.
כל המשפחה לבשה בגדים שחורים במשך כל השנה, גברים לבשו עניבה שחורה וסרט שחור על השרוול בצד שמאל, אצל הנשים כל הלבוש משמלות ועד גרביים היה בצבע שחור.
בסיום השבעה, החודש והשנה, עשו סעודות גדולות כמו בחתונות.
במהלך השנה הראשונה לאבל הקפידו שלא לסייד את הבית.

 

• אמונות טפלות

◊ תינוקות
• נהגו להניח ספר תהילים מתחת לכרית וכתבו לו קמיע אצל הרבי.
• להרחקת שדים ונגד עין הרע עשו לו בכור על פחמים עם ריח טוב.
• בעת שיהוק, הדביקו פיסה של חוט אדום על האף.
• כשיוצאים לטייל אתו הניחו עליו, שרשרת זהב עם חמסה או ספר תורה זעיר ותהלים מתחת לראשו.
• שמו עליו תבלין (פסוח).
תבלין הפסוח הדיף ריח מר ומסריח ולכן השתמשו בו גם לגמילה של התינוק מיניקה, האמא מרחה קצת על השד שלה והתינוק היה בוכה ולא מתקרב יותר.
תינוק שהגיע בפעם הראשונה לבית התקבל עם כיבוד של סוכר וביצים.

◊ כניסה לדירה חדשה
• שחטו תרנגולת ומרחו בדם שלה את ארבע הפינות של הדירה.
• בערב הראשון הכינו קוסקוס, עם אותה התרנגולת.
• פיזרו על הרצפה, חינה עם סוכר ונתנו צדקה לעניים.
• יש מי שהיו שקנו דגים וזרקו אותם אותם על הרצפה.

◊ נגד עין הרע
• הלכו עם חמסה.
• כתבו קמיע אצל הרב לבריאות וחיים ארוכים.
• לא משאירים מראה שבורה בבית
• לא מפזרים מלח על הרצפה.
• לא משאירים מפתחות על השולחן.
• ציפורניים קוברים ולא זורקים.
• כשיש משפחה גדולה מרובת ילדים, במיוחד כשיש רק בנים, לא יוצאים לטייל עם כל הילדים.

◊ שבת וחג
• לא לטאטא ביום שבת בלילה.
• לא מלווים  דברים במוצאי שבת.
• אסור לישון כל היום, ביום ראש השנה .

◊ אמונות אחרות
• כשיש בעיה או צרה כלשהי בודקים את כל המזוזות של הבית שאין ביניהן מזוזה פסולה, או גם כותבים קמיע אצל הרב
• בזמן חופה ושבע ברכות, אם מישהו קורא לך אל תענה לו.
• ליוצא מהבית לנסיעה מחוץ לעיר, שופכים מים אחריו.
• כאשר מאבדים משהו עושים קשר במטפחת וזורקים לרצפה.

תוכן העניינים:
הקדמה
אלו הם חיי
תעסוקה וחיי יום יום
תקופת הילדות
תקופת הבגרות
פרעות אוג’דה וג’רדה
העלייה לארץ
מאוג’דה לאוהראן
מאוהראן לאלג’יר
אלג’יר
Camp D’arenas – שנתיים של שהות זמנית
ההפלגה לארץ ישראל

בארץ ישראל

שער עליה	ההיכרות עם לידיה	אליאנס מפועל פשוט למנהל מחלקה
מעברת אגרובנק	החתונה שלי	פעילות קהילתית והתנדבותית
חדרה – מאוהלים לבית בנוי

הקדמה

אוג’דה היא אחד מהישובים אליהם הגיעו יהודי דבדו לאחר החלת שלטון החסות הצרפתי, אך שלא כמו יתר הישובים בהם יהודי דבדו היוו אחוז ניכר בקרב יהודי הישוב, באוג’דה הם נטמעו בתוך קהילה רחבה של יהודים שחלקם הגיעו אליה מקדמת דנא, באו אתם בקשרי נישואין (כמו שקרה אצל ההורים שלי) והיו לקהילה אחת – קהילת ה”אוּגְ’דִיֵין”.
יוסף אזולאי הגיע עם הוריו לאוג’דה בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת כשהוא בן שש. כשהגיע לגיל 92, ישב וכתב את סיפור חייו וכשקראנו אותו גילינו תיאור מדוקדק שמכסה את כל היבטי החיים הקהילתיים של היהודים באוג’דה של שנות ה- 30 וה-40, למן המנהגים הקשורים בלידה ועד אלה הקשורים במוות. תיאורים חיים של זוועות הפרעות, בצד תיאורים שופעים על תרבות שעות הפנאי, ובין לבין סיפורים על סדרי שלטון, מחתרת יהודית, מגידי עתידות, תרופות סבתא ועוד ועוד והוא ממשיך ומספר על העלייה לארץ והקליטה במעברות בראשית שנות ה-50, מגורי הקבע בחדרה והלאה עד לקידומו לתפקיד ניהולי במפעלי אליאנס.
לאחר שהחומר נערך, מיינו אותו לשתי קטגוריות אותן הוספנו לדף של “אוג’דה”, האחת “יוסף אזולאי – חיים שכאלה” (מובא בהמשך דף זה ) והשנייה “אוג’דה של שנות ה-30 וה-40”. את החומרים שנותרו הוספנו במקומות הרלבנטים בתוך הדף של “אוג’דה”.
קשה להפריז במילים על החשיבות והתרומה של יוסף אזולאי לאתר המורשת של יוצאי דבדו ואוג’דה.
בחלק האישי שבו יוסף מספר את קורות חייו, מצטיירת דמות של אדם אנושי, ססגוני ורב פעלים, שיודע למצות עד תום את ההנאות שהחיים מזמנים מעת לעת ולהכיר תודה מלאה עליהם, ובד בבד להסתגל לקשיים ולקבל את הדין ללא טרוניות בצוק העתים.
בחלק שבו הוא מספר על חיי הקהילה (“אוג’דה של שנות ה-30 וה-40“), יוסף מעורר פליאה והתפעלות ביכולת הפנומנאלית שלו לשחזר אירועים, מקומות ואנשים ובתיאורים שקל מאד להתרשם מכנותם ונאמנותם למקור ולאמת.
אשרינו שהתברכנו וזכינו באדם כיוסף וכאן המקום להודות גם לזוהר אזולאי אחיינו של יוסף שבלי ההתלהבות והדבקות שבה הוא נרתם למשימה לא היינו זוכים באוצר היקר הזה.

 

אלו הם חיי

נולדתי בעיר תאזה לדוד ופריחה אזולאי ביום 15.4.1928 וכשהייתי בן 6 עברנו לאוג’דה. אני הבכור מבין עשרת הילדים שנולדו להורי,
ארבעה מהם בתזה ושישה באוג’דה. שתיים מהאחיות שנולדו בתאזה נפטרו ממחלת ילדים. ההורים שלי היו בני דודים ובמילים אחרות “שתי הסבתות שלי היו אחיות”.

תעסוקה וחיי יום יום
סבא שלי אליהו אזולאי, היה סנדלר במקצועו ושימש זמן רב כראש הקהילה היהודית  “Le president de la communaute Israelite” ובערבית “שייך אְזְ’מָעיִיָה יְהוֹדיִיָה”. היו לו קשרים עם השלטון הצרפתי והשלטון המרוקאי והיה מאוד מכובד בקרב המוסלמים, הנוצרים והיהודים של העיר.
סבתא מצד אמא עבדה בטויית חוטי צמר והשתמשה בנול וכישור ומיני כלים אחרים, סבתא מצד אבא והדודה עיישה היו תופרות קונפקציה לבגדים מיוחדים למוסלמים (חולצות ומכנסיים עם קיפולים משלושה מטר בד, כמו של הדרוזים), מזרונים וכריות מצמר ושטיחים מעודפי בדים צבעוניים. הן תפרו במכונת singer בהפעלה רגלית ולא חשמלית ועבדו באזור הנקרא קיסריה. לאבא הייתה חנות מכולת ותבלינים ואמא היתה תופרת קונפקציה לחנויות וגם לפרטיים. היא תפרה על מכונה רגלית ללא מנוע חשמלי.
התעסוקה העיקרית של נשות אוג’דה היהודיות הייתה בעיקר ממקצוע התפירה, אבל ככלל הן היו עקרות בית שמחות, שטיפלו בילדים ובמשק הבית, ביקרו וסעדו חולים בעת חולי, ניחמו אבלים ובעת שמחה משפחתית נרתמו כולן לעזרה בהכנות.
הסבתות עסקו בבישולים מיוחדים, רקחו תרופות סבתא וטיפלו ביולדות אחרי לידה.
אמא ואחותה אסתר, היו מאוד קשורות ותמכו אחת בשנייה, בטוב וברע, ואני שגדלתי כבן יחיד בין האחיות של אמא, זכיתי לפינוק רב, במיוחד מדודה אסתר וכשהייתי חולה היא היתה לוקחת אותי לרופאים צרפתים שהכירה.
פעם בשבוע הייתה מגיעה אלינו לנו כובסת ערביה ובעת הצורך כמו לקראת חגים  היינו מזמנים אותה לניקיון ולהברקת כלי נחושת פמוטים ודברי כסף כמו כוסות הקידוש.
כמו מרבית היהודים באוג’דה גם אנחנו גרנו בדירה שכורה. התחלנו בדירה בת שני חדרים בבית עם חצר גדולה ומרוצפת שבו גרו שני דיירים עם שירותים משותפים וברז אחד שעמד בחצר ששימש את שתי המשפחות. מאוחר יותר עברנו לדירה גדולה, בלי שכנים ועם כל הנוחיות.

 האוכל של אימא
את הלחם לא קנינו במכולת אלא מכינים בבית ושולחים מידי יום לאפייה בתנור הציבורי, בימי  שישי כל היהודים של האזור היו מביאים את סירי החמין לאותו תנור ומקבלים  אותם ביום שבת בצהרים. בימי שישי וערבי חג אימא הייתה שולחת לתנור גם פיצוחים. בעל התנור המוסלמי כיבד את השבת של היהודים ונהג לסגור אותו מכניסת השבת ועד לשעת מסירת החמין.
לקאת יום שבת האחות הגדולה אסתר הייתה דואגת להכין לי את  בגדי השבת, אחרי ארוחות השבת כולנו ברכנו את ברכת המזון ואסתר וצפרירה שלימדתי אותן את שירי השבת היו שרות אתנו.
במוצאי שבת הייתי עורך את ההבדלה עם כל המשפחה ולפעמים גם השכנים היו מצטרפים. כולם אהבו לשמוע את את הברכות והפיוטים של ההבדלה, “אלי אליהו”, “לנר ולבשמים” ו”במוצאי יום מנוחה”.
בימי חג הפסח אמא נהגה לבשל ארטישוק (חרשוף) ממולא בבשר, ארטישוק מבושל במים בלבד וכבזה מבושלת בשום וחריף, קציצות בשר עם תבלינים מיוחדים, פשטידת תפוחי אדמה עם בשר אפונה , סלט גזר וסלט מרוקאי.
בכל ראש חודש אמא הייתה מכינה לנו קוסקוס עם בשר או עוף, פולים ירוקים עם ביצים וחתיכות בשר או אפונה עם בשר.
התפריט היומי של משפחות ברוכות הילדים היה מורכב קטניות חומוס, אפונה יבשה, פולים יבשים, עדשים ושעועית שאותם בישלו עם בשר או חלקי פנים של פרה כמו ריאות וכליות.
אני זוכר את המעדנים הטעימים שסבתא הייתה מכינה לנו, הסְפְנז’ המרוח בדבש, לְמְסְמִין שזה מין מפלטה מרוחה בחמאה ודבש, כְרִינְגֹו מרוחה בחמאה בלבד ולחם מאודה מפורר עם חמאה, היא הכינה לנו גם ריבות וזיתים כבושים מכל הסוגים ומכול הצבעים (מצומקים, דפוקים עם חריצים, שלמים ואחרים).
וכמובן את המטעמים של אימא, הנה רשימה חלקית:
• קוסקוס עם בשר בקר או עוף
• דג חריף עם שום (היה לנו גם סוג של דג גדול בשם שאבל שגדל בעונה מסוימת במאגרי מים מתוקים שבאזור פס)
• חמין עם רגל פרה
• טחול ממולא (הרבה שום, כבד בקר, הרבה חריף ותבלינים שונים)
• מוח מבושל בעגבניות בטעם חריף בלי תבלינים, מח עצם מחוט השדרה, אשכים של שור, עטינים של פרה ובשר ראש.
• חלקי פנים של פרה, כבדי עוף על פחמים, ראות, כליות מבושלות בעגבניות עם חריף ותבלינים.
• כורשוף עם בשר, ארטישוק עם בשר, כרפס עם בשר וגם כבבזה (סוג של עשב).
• טרפס (כמהין) שגדל בחולות הסהרה והיו מגלים אותו אחרי רעמים, בטטה לקסביה (תפוח אדמה ירושלמי) וירקות אחרים כמו קרנון.
• מעין (מעיים) ממולא.
• עוגיות ומאפים למיניהם, עוגיות פורים, למסמן, כרינגו עם חמאה בלבד, בְּרְקוֹקְס, שבייק עם שומשום טבולים בדבש, סלסלי קוקוס מכל מיני צבעים, למקרוד עם דבש, נוגט של בוטנים ושל שומשום ומשקותה שהיא העוגה הקלה ביותר להכנה.
• את שאריות הלחם היו לפעמים מפוררים ומרטיבים קצת ואז מאדים אותם כמו קוסקוס ומערבבים אותם עם חמאה, זה הולך מצוין עם כוס תה והגישו את זה בד”כ אחרי תפילת הבוקר.

 

הילדות שלי באוג’דה

ב”חדר” שבאוג’דה שבו התחלתי ללמוד בגיל 6 למדתי להכיר את אותיות הא”ב. כתבנו על לוח מעץ (לוחא) את כל האותיות בנוצה ודיו מיוחדים, כמו שכותבים גם ספרי תורה ומזוזות. הרבי היה קורא אות ואנחנו חוזרים עליה אחריו בקול, אחר כך למדנו את הניקוד. התקדמתי מהר מאוד, בגיל שבע התחלתי כבר ללמוד את פרשת השבוע ובגיל שמונה את ההפטרה. 
העונש ב”חדר” לילדים שסררו היה מכות על כפות הרגליים שנקרא “תחמילה” או הכאה במקל על קצות האצבעות, בביה”ס העונש היה לכתוב 250 פעם משפט שקשור להפרעה בגללה הילד נענש ובפעם הבאה שהוא נתפס הוא היה צריך לכתוב את

אותו משפט 500 פעם.
בגיל אחת עשרה כבר עליתי לתורה וקראתי בפרשת השבוע וגם את ההפטרה. את ההפטרה קראתי בארמית ובערבית מרוקאית וכך גם את ההגדה של פסח. רוב היהודים לא הבינו מה שהם קוראים בעברית לא דיברו עברית ואני תרגמתי בארמית ובערבית מרוקאית.
בזכות הידע שלי בשפה ארמית הייתי מספר לסבתות מעשיות מתוך ספרים בתרגום ארמי והן מאד אהבו לשמוע אותם ממני.
כשהגעתי לגיל בר מצווה נשות המשפחה דאגו להכין מראש מלאי של עוגיות בשלל צבעים וטעמים, ומילאו צנצנות בריבות למיניהן. ביום הבר מצווה המשפחה וזמרים מקומיים ליוו אותי בשירה עד לבית הכנסת ובדרך חזרה אל הבית.
בבית אימא הכינה  ספינג’ חם שהוגש עם תה שנמזג מקומקומים מיוחדים וכוסות של מרוקו וקבלתי מתנות כסף. רוב המשפחה נשארו לחגוג אתנו מיום רביעי עד יום ראשון והדודה אסתר שהיה לה קשר מיוחד עם אמא נשארה היא ומשפחתה גם אחרי שהאחרים עזבו.
יותר מאוחר למדתי רש”י, חוק לישראל, גמרא, זוהר ואת כל תפילות החגים, תהילים, איוב, משלי, פרקי אבות, מגילת איכה של תשעה באב ומגילת פורים.
כשגדלתי למדתי עם מימון הדוד של אבא שלי וכמעט מידי ערב למדתי תורה עם פירושים בארמית ובערבית מרוקאית מדוברת. היינו קבוצה של אנשים שלמדה כל ערב תורה וכשהיינו מסיימים חלק מסוים היינו חוגגים במסיבה.
היה לנו גם את בית הספר היהודי- צרפתי. שבו למדתי עד גיל שש עשרה, למדנו משעה 12.00 – 8.00  ואחה”צ בין השעות 17.00 – 14.00, בהפסקת הצהריים חלק מהתלמידים אכלו בחדר האוכל של בית הספר וחלק בבית.
אחרי האוכל הלכנו לחדר ללמוד תורה ובתום הלימודים הלכנו לתפילות מנחה וערבית.
אחרי בית הספר אמא היתה מכינה לי קומקום תה מרוקאי עם נענע, צלחת זיתים מצומקים שחורים ולחם קטן של שעורה ולפעמים גם ביצה מטוגנת. ניחוחות הארוחה הקלה הזאת ובמיוחד של הזיתים שכה אהבתי עדיין לוחכים את חִכִּי מעת לעת.
ימים ספורים לפני שיצאנו לחופש הגדול, שרנו לכבוד החופש הגדול את השיר
Gay gay les ecoliers cest demain les vacances gay gay les ecolies cest  demain 14 juille
בחופש הגדול במקום לביה”ס למדנו תורה ב”חדר”, והילדים הגדולים יותר הלכו לעבוד כדי לעזור בכלכלת הבית והיו גם מי שנסעו לבקר את קרוביהם מחוץ לעיר.
יהודים עם אזרחות צרפתית קיבלו עזרה סוציאלית אבל לנו הייתה רק אזרחות של מרוקו, נאלצתי לעזוב את הלימודים כדי לעזור להורים שהתקשו בפרנסה עם שני ילדים שלומדים בתיכון, אפרים אחי המשיך בתיכון עד העלייה ארצה.
בתקופת הלימודים השתתפתי בחוג זימרה ופיוטים שהתקיים בשעות הערב וכונה בשם “אם הבנים”. לכל ילדי החוג היה לבוש אחיד והייתה לנו מקהלה. כשהיו אירועי שמחות של חתונה ובר מצווה וגם בשמחת תורה הופענו בבית הכנסת הגדול, כשנולד בן הלכנו לבית היולדת, בירכנו אותה ושרנו לה את את שיר היולדת והדבקנו על הקיר תפילה מיוחדת ובעת הברית הופענו עם שירים וברכות של הברית.
אבל לא רק בשמחות, כשהייתה לוויה לקחו אותנו ללוות את המת עד בית העלמין בתפילה מיוחדת.

 

בגרות: סנדלר, סוחר וחבר המחתרת

אחרי שעזבתי את הלימודים בתיכון, עבדתי שנה אחת בסנדלרות, את רזי המקצוע למדתי מבן דודי יוסף במהלך החופשים של ביה”ס. היתה לו סנדלרייה גדולה עם מכונות, הצבא הצרפתיהיה מזמין אצלו נעליים מיוחדות שתפרו במכונות ופריטים אחרים כמו הקישוט המוזהב שעל כובעי הקצינים, חגורות מעור ועוד.
אחרי כשנה אבא והדוד השותף שלו שבמסגרת עבודתם פגשו סוחרים, סוכנים ונציגים שונים דוברי צרפתית הציעו לי לעבוד איתם בגלל השליטה שלי בצרפתית שהייתה חסרה להם, נעניתי מיד כי רציתי לצאת  קצת מתחומי מרוקו.
במסגרת העבודה איתם היכרתי מקומות רבים שלא היכרתי במרוקו ובאלג’יריה ונהניתי מאד מהנסיעות. השתכרתי יפה וזה איפשר לי לעזור להורים לעבור לדירה חדשה ומרווחת ובאזור יותר טוב. הדירה החדשה בת שלושה חדרים הייתה עם  חצר גדולה ומרוצפת עם טרסה יפה, שירותים, מטבח, מחסן קטן ובלי שכנים.  זה היה בגדר הגשמת חלום בשבילי.
בנוסף לעזרה בדירה עזרתי להורים גם בכל ההוצאות האחרות ואני זוכר את אחותי צפרירה כשהייתה באה לחנות שלי כדי לבקש דמי כיס.
 תוך כדי שעבדתי עסקתי הרבה בפעולות התנדבותיות וכשהייתי בגיל תשע עשרה ביקשו ממני מהקהילה היהודית להצטרף לפעילות התנדבותית ועדיין לא ידעתי לאיזו מטרה. כעבור מספר חודשים סיפרו לי  ק שמדובר על הברחת יהודים את הגבול לאלג’יריה כדי שמשם יוכלו להמשיך את דרכם לישראל כי במרוקו אסרו על היהודים את העלייה לארץ.
ההברחה הייתה מתבצעת ברכבת, במוניות או באופניים והיו גם שעברו את הגבול על סוסים שזה נחשב למאד מסוכן.
אני העדפתי ללוות את העולים ברכבת, היהודים היו מגיעים מקזבלנקה, פס, מרקש וערים אחרות,חלקם היו מחופשים למוסלמים ומוסלמיות. מי שנתפס הוחזר לעיר ממנה הגיע ושם המשיכו “לטפל” בו.
היהודים  שהיו מגיעים לאוג’דה חיכו לתורם להבריח את הגבול כשהם מוסתרים בבתים, בסמטאות בבית הקברות ובבתי כנסת.
היו לי את כל הרישיונות הנדרשים כדי לעבור את הגבול וכך הייתי מלווה את המוברחים עד אלג’יריה וחוזר. באחת משתי הפעמים שנתפסנו ע”י משמר הגבול, הובלתי זוג צעיר ואדם נוסף שהיה אתם. רכבנו על שני זוגות אופניים כפולות, על אחד רכב הזוג ועל השני רכבתי אני עם האדם השלישי, כשביקשו רישיונות למעבר בגבול רק אני יכולתי לתת ולכן אותי שיחררו ואת שלוש האחרים החזירו לתחנת המשטרה ומשם בחזרה למרוקו. ברוב המקרים הצלחנו להעביר את הגבול ואת אלה שנעצרו הצליחה לפעמים הקהילה היהודית לשחרר.

 

פרעות אוג’דה וג’רדה – בלב התופת

בשביעי ביוני של שנת 1948 התרחש הפוגרום הידוע כפוגרום אוג’דה וג’רדה שהתחיל בשוק של אוג’דה ונמשך ביום המחרת לג’רדה. המוסלמים הרגו ושחטו יהודים, בזזו רכוש וחנויות,  פרצו לבתי כנסת וקרעו ספרי תורה והרסו כל מה שנקרה בדרכם.
כל אותו הזמן אני הסתתרתי מאחורי הדלפק בחנות שלי מבועת וחושש לצאת ממנה כדי להגיע לבית, עד שהבחנתי בג’יפ עם חיילים סנגאלים שהיו בשירות הצבא הצרפתי, הזדרזתי ככל שיכולתי כדי להגיע אליהם אבל עד שסגרתי את החנות, הם כבר לא היו שם, נאלצתי לעשות את הדרך בגפי, חיפשתי דרכים צדדיות והגעתי לסמטה צרה שבה היה מסגד, הפחד גבר אבל איכשהו הצלחתי לשרוד את הדרך עד הבית וכשהגעתי גיליתי שאבא שלי דוד לא הגיע עדיין מהחנות והאחים אפרים ועמרם לא הגיעו עדיין מבית הספר.
המוסלמים דאגו לנתק קודם את קווי הטלפון, זרקו אבנים לכל עבר ועל הדלתות והשחיתו כל מה שנקרה בדרכם, מזלנו שדלתות הבית שלנו היו מעץ מלא וחזקות דיין.
ליד חנות המכולת של אבי היה דוכן לממכר סיגריות של מוסלמי שהיה אתו בקשרי ידידות טובים וכשהמוסלמי הבחין בפורעים הוא מיד הזהיר את אבי ואמר לו לנעול את עצמו בחנות ולא לפתוח לאף אחד, וכשהפורעים הגיעו בסמוך לחנות הוא הזהיר אותם לבל יעזו לפגוע באבי או בחנות והם המשיכו בדרכם ודילגו על החנות.
חייו של אבי ניצלו קרוב לודאי בזכותו של אותו ידיד מוסלמי.
הפורעים אמנם עזבו אבל הסכנה עדיין לא חלפה וגם הדרך עד הבית הייתה מסוכנת, כשהוא הבחין בחיילים סנגלים הוא הצטרף אליהם אבל במקום ללכת לבית שהיה מרוחק יותר הוא הלך לבית של הדודה וכשהגיע לשם הוא ראה גופה מונחת בסמוך לבית, זאת הייתה הגופה של הדוד שלו מימון.
לדוד מימון הייתה חנות ששכנה סמוך  לחנות של אבי, יש להניח שגם הוא ניסה להגיע לביתה של הדודה אבל לרוע מזלו הצליחו הפורעים להשיג אותו ממש בפתח הבית ושם רצחו אותו בסכין קצבים. השם יקום דמו !!
בינתיים השכנה המוסלמית שלנו שהייתה ממשפחה עשירה ומכובדת באה לביתנו כדי להרגיע את אמא שלי והציעה לה שאם היא רוצה אפרים יחזור עם הבן שלה שלמד אתו באותו תיכון.
למרות יחסי השכנות הטובים שהיו לנו אתה ולמרות שהם היו משפחה מכובדת אמא שהייתה אז בחודש התשיעי להריונה, הייתה חשדנית ואולי מחוסר ברירה הסכימה.
לבסוף אפרים אכן הגיע עם בנה של השכנה ואבי שחייו ניצלו מגורל דומה לזה של אחיו מימון גם הוא שב הביתה בשלום.

 

העליה לארץ ישראל- שנתיים של טלטולים

מאוג’דה לאוהרן

את ההחלטה לעלות לישראל קיבלו ההורים מיד בתום הפרעות, אבי דוד נסע לתאזה כדי להיפרד מהוריו אליהו ופרחה, אבל ההורים שלו לא רצו להישאר במרוקו אם הבן הבכור שלהם דוד עולה לארץ וכך סידרו גם להם עלייה, ובינתיים גם דודה מסעודה ובעלה החליטו להצטרף.
בינתיים אמא שהייתה בהריון ילדה את מאיר.
סבא, סבתא והדודה כבר יצאו לנקודת המפגש שקבעה הסוכנות שהייתה באיזה מבנה שבו התכנסו המשפחות באורן ואנחנו היינו צריכים היינו להתארגן כדי להתחיל בהליכים כדי להסדיר את העלייה שלנו……….. ואז, מישהו מהקהילה היהודית בא והודיע לי ש”עלו עלי” והם כבר יודעים על הפעילות שלי במחתרת למען העליה.
הסכנה שיעצרו אותי הייתה ממשית ומיידית, ולא היה זמן לשקול ולתכנן את עזיבתנו, בו ביום מסרנו את מפתחות הבית והחנות לסבתא מצד אמא, הותרנו מאחורינו את כל הרכוש, ארזנו מספר מזוודות ובערב עלינו על מונית שהובילה אותנו לתחנת הרכבת בדרכנו מאוג’דה לווהראן (Oran) שבאלג’יריה, תחנתנו הראשונה בדרכנו אל הארץ.
אחרי מספר שעות של טלטולים והמתנה הגענו למקום שבו פגשנו את שליחי הסוכנות ונציגים של הקהילה היהודית שם קיבלנו כיבוד.
הם הסיעו אותנו לנקודת המפגש שדמתה למוסך או מחסן לשעבר, שבו מספר מיטות מתקפלות עם שמיכות ואמרו לנו שזה יהיה למספר ימים בלבד. פגשנו שם את סבא וסבתא ואת הדודה.
לאמא שלי הייתה בת דודה שגרה בווהראן ואני שידעתי היכן היא גרה נסעתי אליה ואחרי שהסברתי לה את המצב היא נסעה איתי למקום ואספה אותנו לביתה.
במשפחת הדודה היו שמונה נפשות, שעליהם התווספו העשרה שלנו בלי עין הרע, ולמרבה המזל השמחה והמאור של קבלת הפנים חיפו על הצפיפות הגדולה.
עד היום כשפוגשים את שתי בנות הדודה בארץ, הן מספרות על החוויות שעברנו יחד באותם ימים ובמיוחד על הפינוק של אחי מאיר התינוק, שהיה בן מספר חודשים.
אחרי מספר ימים באו שליחי הסוכנות ואמרו לנו שבגלל המצב בארץ, הצעירים הם בעדיפות ראשונה ואותם מעלים על מטוס ישר לישראל, היתר נשלחים למחנה המעבר במרסיי כאשר למשפחות הצעירות יש עדיפות וכך משפחתה של דודה מסעודה המשיכה באוניה למרסיי, ואילו המשפחה שלנו וכך גם סבא וסבתא נותרנו לחכות לתורנו.
אחרי מספר ימים הודיעו לנו שעלינו להתכונן להפלגה לאלג’יר שתהיה באנייה מרוקאית או אלג’ירית, (כנראה שבשל העלייה הגדולה שהייתה באותם זמנים התקשתה הסוכנות להשיג אניה אחרת). אחרי הפרידה ממשפחת הדודה שלא הייתה קלה כלל וכלל עלינו לאניה תוך כדי שאנחנו חשים כמי ששמים נפשם בכפם ויצאנו להפלגה לאלג’יר הנמצאת במרחק של כארבע מאות ק”מ מווהאן.

אלג’יר
כשהגענו לנמל אלג’יר העבירו אותנו לבית משותף שבו בכל חדר שוכנו שתי משפחות ואפילו את חדר המדרגות של הבניין ניצלו למגורים, תנאי התברואה וההיגיינה גם הם היו ירודים, התחושה הייתה כבדה אבל לא הייתה לנו ברירה אלא לחכות בסבלנות שהעניינים יסתדרו. למזלנו הרב, פגשנו את סבא וסבתא מצד אבא, שחיו באותו הבניין ומאחר שאצלם היה מרווח יותר, חלק מהמשפחה עברו אליהם דבר שהקל עלינו מאד.
עברנו במקום זה מספר חיסונים ובדיקות.
מכאן העבירו אותנו למחנה אחר שבו היו מספר ביתנים, התנאים כאן היו באופן יחסי סבירים, בלילות הייתה לנו כאן תורנות שמירה. נציג הקהילה היהודית המקומית ביקר אותנו מפעם לפעם ובנוסף קיבלנו בהפתעה גם ביקור של נציגי הקהילה היהודית של עירנו אוג’דה דבר שהרגיע ועודד אותנו קצת.
בגלל המלחמה ששררה בארץ לקחו מהמחנה את הרווקים הצעירים ושלחו אותם במטוסים לארץ ואחרי אימון מזורז הצטרפו לכוחות הלוחמים. אחרי הרווקים נשלחו הזוגות הצעירים ואילו אנחנו בהיותנו משפחה גדולה נותרנו בין האחרונים.
כשהגיע תורנו הפלגנו למרסיי, באנייה אלג’ירית ישנה ועמוסה באנשים רבים. בדרך, שנמשכה מספר  ימים סבלנו ממחלת ים והקאות וגם מעט האוכל שאכלנו היה ברמה ירודה. כשהגענו למרסיי הסיעו אותנו באוטובוסים למשרדי הסוכנות, ומאחר שלא היה מקום פנוי במחנות העולים לקחו אותנו לבית מלון זמני להמתנה עד שיתפנה מקום במחנה.
בית המלון שכן בסמוך לנמל ברחוב קנוביאר, קיבלנו חמשת אלפים פרנק, לכלכלה ולבית המלון שהספיקו לנו כדי ליהנות מהבגטים והגבינות הצרפתיות. לראשונה מאז צאתנו לדרך יכולנו קצת לנשום לרווחה ואפילו טיילנו והלכנו לקולנוע.

Camp D’arenas – שנתיים של שהות זמנית

רס”ר מחנה ומסדרי בוקר
מהמלון עברנו למחנה המעבר לעולים  Camp D’arenas שברובע Cayolle, על ידו שכן מחנה דויד. בין שני המחנות היה גן גדול ויפה ובית חולים לילדים ולתינוקות שבו עבדה אחותי אסתר. המחנה כלל ביתנים של מחנה צבאי גדול, מרפאות, מקלחות מים חמים וקרים, משרדי קבלה, מחסן אספקה לאוכל (כולל ירקות, פירות, בשר, אוכל לתינוקות ואפילו ממתקים).
ביתני המגורים במחנה, בכל ביתן מספר משפחות, בכל בוקר נקראנו כולם למסדר הנפת דגל ישראל.
היה במחנה רס”ר או קצין מצבא צרפת, שחילק עבודה לגברים בעבודות כמו ניקיון המחנה, עזרה במטבח, במחסנים ובמשרדים והיו גם כאלה שהופנו לעבודה עם הרופאים במרפאות. הקצין היה עובר מביתן לביתן ובודק אם הגברים הלכו לעבודה- ממש כמו במחנה צבאי. שליחים מהארץ ארגנו את הכל במחנה ומידי פעם הם ארגנו אפילו ערבי שירה בציבור וגם הקהילה היהודית המקומית ביקרה אותנו מעת לעת. אחרי המתחים שליוו את המסע שלנו עד כה, ב- Camp D’arenas יכולנו לחוש את האווירה של ארץ ישראל שכל כך חיכינו לה.
שנתיים של שהות זמנית
שליחה שבאה מהארץ הציעה לי עבודה במחנה ואני כמובן שהסכמתי. בהתחלה הייתי אחראי על המטבח הגדול, בכל מה שקשור לסדר, ניקיון ואספקה של מצרכים מהמחסנים, בהמשך הוסיפו לי את המטבח של התינוקות ושל הפרסונל.
אחרי מספר חודשים השליחה מהארץ הציעה לי להיות אחראי על מדריכים של ילדים שהוריהם היו במחנה אחר, או עלו ארצה והשאירו אותם באחריות של הסוכנות. הייתי להם כמו אבא,  ליוויתי אותם לטיפולים רפואיים, לטיולים ולכל מקום אליו הלכו. הייתי אחראי על הניקיון הלבוש והאוכל שלהם, פיקחתי על צוות המדריכים, ארגנתי פעילויות ומשחקי כדורגל, כדורעף, כדורסל ודאגתי להעסיק אותם במשך כל זמן שהותם במחנה. הרגשתי שהילדים המדריכים והממונים מכבדים ואוהבים אותי ומאד נהניתי לעבוד אתם. היה לי קשה להיפרד מהם כשביקשו ממני לעבור להיות אחראי על המדריכים באזור לקלאד המרוחק מהעיר. למחרת היום הסיעה אותי השליחה למקום העבודה החדש שהיה בית חולים גדול ששימש את הצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה ולכן ניתן לו השם “בית חולים אנגלי” (Hopital Anglais). הייתה שם חצר גדולה למשחקים, מגרש כדורסל ומגרש כדורעף. מתחת לבניין היו משרדים, מקלחות ומחסן בגדים ובבניין אחר, בכניסה לבית החולים, היו חדרי מגורים למדריכים ולמדריכות. בקומה הראשונה היו חדרי רופאים ואחיות וקומה לנערות. כשהגענו הציגה אותי המדריכה בפני כל אנשי הצוות הרפואי והמדריכים. היה צריך להחליף פעמים רכבת חשמלית שנסעה בתוך העיר על פסי רכבת ומחוברת בכבלים ארוכים לחשמל. חששתי שיהיה קשה להורים אם אבוא לבקר את המשפחה רק פעם בשבועיים, אבל כששאלתי אותם הם הסכימו מכיוון שאחי אפרים וכל האחים והאחיות היו איתם. הסכמתי לקבל את העבודה כי אהבתי לעבוד עם בני נוער.
כל הנערות והנערים היו ללא ההורים, ילדים מעליית הנוער, ילדים שהוריהם עלו קודם לארץ וכאלה שהוריהם שהו במחנות אחרים, הצוות הרפואי וצוות המדריכים כולם נהגו בילדים ללא דופי.

בחנוכה הדלקנו נרות ואכלנו סופגניות, בפורים עשינו מסיבה, בפסח אכלנו הכל כשר לפסח וביום העצמאות חגגנו בשירים וריקודים ישראלים. כמעט מידי ערב יצאנו לרקוד או לסרט עם בנות מהמחנה או שבילינו במסיבות של כל הפרסונל הצפון אפריקאי, הטבחים היו כולם מרוקאים והאוכל היה מעולה וטעים ומכיוון שהרופאים היו מארצות שונות  דאגו לגיוון של המאכלים… היה לי ממש גן עדן. בבית החולים היו הרבה חולים במחלות של צפון אפריקה: טרקום – מחלת עניים, ופויס -מחלת עור מתחת לשערות, היו מגלחים את הראש לבנים ולבנות ושולחים אותם להקרנות אחרי הגילוח. גם אחותי צפרירה ואחי עמרם היו איתי בגלל בעיות רפואיות בעיניים. השכר שהיה סביר הספיק לי כדי לחסוך ולקנות מכונת תפירה Singer, שני זוגות אופניים לאחים שלי וגם רדיו בשבילי ועוד דברים לאחיות ולהורים. העבודה הייתה מאוד מעניינת וגם כאן הרגשתי שכולם אוהבים אותי. כל אחד מהילדים התייחס אלי כמו לאב. היה גם מקרה של ילד שעבר ניתוח בעיניים בבית חולים פרטי בעיר, סידרנו משמרת לילה, אבל לא הייתי רגוע ונסעתי לבית החולים ונשארתי אתו כל הלילה.

 

בביקורים שלי אצל המשפחה ב-  Camp D’arenas דאגתי לתעסוקה לאבא, שסחר במחנה בכל מני דברים חיוניים שסיפקתי לו ממרסי.
אפרים אחי הרחיק והגיע לפריז שם עבר הכשרה והחל בעבודה, הביטוח הלאומי הצרפתי שילם לנו קצבת ילדים והיינו זכאים גם לנסיעות חינם.
בה בעת שהחיים שלנו במחנה במרסיי היו מסודרים היטב, עולים שהגיעו לארץ ושבו על עקבותיהם סיפרו על התנאים הקשים ששררו בארץ ולא הייתה סיבה להזדרז לעלות ארצה.
כעבור שנתיים החלו ההורים לחשוש שמא “החיים הטובים” בצרפת יגרמו לנישואי תערובת של ילדיהם וגם הכמיהה לארץ ישראל שלא שככה החלה לתת אותותיה והם החליטו שהגיעה העת לצאת לדרך וכשיגיעו יתמודדו עם הקשיים.

ההפלגה לארץ ישראל
לאחר שנתיים במחנה בצרפת עלינו לארץ באנייה מפוארת בשם פרווידונס, אנייה צרפתית גדולה ומפוארת שכללה גם נוסעים רגילים שהמשיכו לארצות אחרות. בפינת חדר האוכל הייתה חלוקת אוכל כשר ליהודים. לפנות בוקר, כשעוד היה חושך, הגענו לארץ לנמל חיפה. וכשראינו את האורות של הכרמל, כל העולים שהיו על האנייה פרצו בריקודים ושרו את “אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה”.

בארץ ישראל

שער עלייה
כשהאניה עגנה בנמל הגיע אליה נציג הסוכנות שעשה את העבודה המשרדית וחילק לנו תעודת עולה ואחרי שאכלנו ארוחת בוקר הוא הודיע לנו שאנחנו נוסעים לסנט לוקס.
‘סנט לוקס’ נשמע לנו כמו שם של מקום מפואר וחשבנו לתומנו שלוקחים אותנו לאיזה בית מלון אבל מהר מאד עמדנו על טעותנו. במקום אוטובוס, הגיעה משאית, עליה העמיסו אותנו כמו בהמות וכשהגענו לסנט לוקס, גילינו שזה מחנה מעבר לעולים בשם ‘שער עלייה’ סמוך לחיפה וכשנכנסנו בשער המחנה קיבלו את פנינו ב- DDT שריססו על גופנו.

במחנה עצמו נתקלנו בעולים שהגיעו מארצות שונות, שהיו לבושים במיני מלבושים שלא הכרנו. קיבלנו ביתן אחד לכל המשפחה, מיטות מתקפלות, שמיכות וכלי אוכל.
שהינו בשער עלייה מספר ימים שבהם עברנו בדיקות וחיסונים ואז העבירו אותנו לבית עולים בבנימינה, על יד זיכרון יעקב. במחנה הזה קיבלנו שני אוהלים שעמדו על העשבים שבקושי היה בהם מקום למיטות, את הארוחות נאלצנו לאכול על המיטות. בלילה היינו שומעים נביחות כלבים, יללות תנים.
היה לי קשה זה עם שהאחים הקטנים שלי יחיו בתנאים כאלה.}

 

מעברת אגרובנק
אחרי מספר שבועות העבירו גם אותנו למעברת “אָגְרוֹבָּנְק” שליד חדרה וקיבלנו שם מבנה שהיה משותף עם משפחה אחרת…קפיצת מדרגה לעומת המגורים באוהל.
במעברת אגרובנק שהינו כשנתיים עד אשר עברנו לשיכונים שנבנו בגבעת אולגה. עבדתי שם כמנהל עבודה בהקמת צריפים, בדונים, פחונים ואוהלים, כולל תורניות ערב ולילה לשעת חירום (בגלל השלגים והגשמים שהיו אז).
אבא של לידיה התקשה למצוא עבודה והוא היה שבור לגמרי, סידרתי לו עבודה עם הפועלים שלי בהקמת אוהלים במעברה וזה עודד אותו קצת. היחסים בינינו היו כמו בין אח גדול לאחיו הקטן. הוא היה אדם מיוחד.
במחנה הזה היו קופת חולים, בתי הכנסת, משרדי שירות, מכולות, ספר וסנדלר.
קבלת עבודה הייתה אפשרית רק דרך לשכת עבודה והיא התנהלה לפי המצב המשפחתי:
◊ רווקים יכלו לקבל עבודה לימים בודדים לחודש.
◊ נשואים קיבלו מספר ימים גדול יותר מאשר רווקים.
◊ מספר הימים שקיבלו משפחות עם ילדים היה לפי מספר הילדים.
אנשים רשמו במכולת ואצל הקצב והירקן ושילמו פעם אחת בחודש בעת קבלת המשכורת.
כדי להגיע מהמעברה באגרובנק לחדרה וחזרה היו שני אוטובוסים ביום. אחד שהסיע את הפועלים בבוקר והשני שהחזיר אותם אחרי העבודה. ביתר שעות היום הלכנו ברגל וגם לקולנוע או לכדורגל היינו הולכים ברגל.

 

למשפחה שלנו היו שני צריפים מעץ וגם הרצפה הייתה מעץ. היו לנו מיטות אבל לא היו שולחנות. שירותים וברזי מים משותפים היו בחוץ. את הבגדים כיבסו בברזייה כמו במחנה צבאי. בקיץ היה חם מאד ובחורף הרגשנו את הקור ואת הגשם שירד על גג הפחונים. (על הבדונים שהיו מברזנט שמעו פחות את הרעש), תנאי המחיה בצריפים נחשבו להרבה יותר טובים מאלה שבאוהלים שבהם סבלו הרבה מהקור,הגשם וגם מהשלג.
לילה אחד בעת שהייתי תורן הזעיקו אותי אחרי שמספר אוהלים קרסו בגלל הגשמים החזקים שירדו, גייסתי את כל הפועלים והתחלנו להעביר את המשפחות לבית מפא”י ולמשרדים של המחנה ולמחרת הקמנו להם אוהלים חדשים. אוהלים שרק הכובע עף להם תיקננו, ארבעה פועלים החזיקו את ארבע הפינות של האהל ואני טיפסתי למעלה והחלפתי את הכובע.
הייתה גם שמירה בלילה. איש תורן בטלפון לכל מקרה, להזעקת עזרה לחולים וליולדות ועוד. חלק מהמגורים היו ביתנים מזמן האנגלים. כעובד סוכנות קיבלתי, כשהתחתנתי, ביתן עם חשמל וכיור למים זורמים, בתוך הביתן.

ביקורים ברחבי הארץ
כשהגענו לארץ התארחתי בחיפה אצל דוד סימון (אח של אבא) ובאחד מהטיולים שלי בעיר התחתית ראה אותי אחד הילדים שהיה באחריותי וצעק להורים שלו: “הנה ג’וזף שהיה אחראי עלינו בצרפת”.
זה קרה ביום שישי והם שכנעו אותי לנסוע איתם לירושלים, שם פגשתי הורים של ילדים אחרים שהיו באחריותי בצרפת שגם הם הזמינו אותי לביתם.
טיילתי ברחבי ירושלים מספר ימים במונית של האח של אחד מהילדים שגם דאג לשלוח מברק לדוד סימון כדי להודיע לו שלא לדאוג.
הוא לקח אותי לעין כרם, שם ביקרתי את סבא וסבתא ודודות מצד אבא, שהיו ותיקים בעין כרם.
בקרתי גם במוסררה, בקעה, מחנה יהודה, הר הצופים, הר ציון , תלפיות, הר הזיתים,
וכמובן שביקרנו גם אצל קרובים, ידידים ומכרים, שהיו אתנו בכל הטלטולים ממרוקו עד לישראל.

 

חדרה – מהאוהלים לבית בנוי

חדרה של אותם ימים הייתה כולה חולות ושטחים מוזנחים. היה את בית עולים ברנדיס ומעברת אגרובנק. הבתים הראשונים היו בשכונה הראשונה שכונת נחליאל ומספר בתים בשכונת גבעת אולגה. (בתים דו  משפחתיים וכמה בתים של עולים מסין.)
בין חדרה לשכונת גבעת אולגה הקמנו מספר אוהלים. כשניקינו את השטח עם הפועלים, נתקלנו בהרבה  עקרבים ונחשים שהסתתרו בין העשבים ומתחת לאבנים הגדולות. בשנת  1952 עזבנו את המעברה.
ימי הצנע
בימי הצנע של דֹב יוסף לא היה בשר, עופות, קמח, שמן, גבינות צהובות ומזונות רבים אחרים. הבגדים היו כולם בצבע חקי, מכנסיים שלושת רבעי וכובע טמבל. חמותי הייתה מכינה עוגות מאבקות חלב, קמח תפוחי אדמה וסוכר שחור.
הרהיטים היו כולם תוצרת הארץ, דגם אחד בלבד, והכול בתלושים לפי מספר נפשות. במכולת

עלייה לשיכון
קנינו בית בשכונת בית אליעזר על מגרש של דונם. בבית היו שני חדרים, מטבח, שירותים ומרפסת קטנה. הגג של הבית היה מסלוטקס (מין קרטון משוריין). גרנו בבית שלוש נפשות: חמותי אשתי ואני. לא היה עדיין חשמל בשכונה ולא היו מים זורמים. מוכרי הנפט, הקרח והחלב היו עוברים עם עגלה רתומה לסוס או חמור, מכבי האש חילקו מים מהמכונית שלהם.
היה קצב אחד ומכולת קטנה עם ירקות ופרות, לא היתה תחבורה נוחה ואנשים הלכו ברגל עד חדרה.
בערב השכונה היתה חשוכה והיה פחד ללכת ברחוב, מכל עבר נשמעו נביחות כלבים, שועלים ותנים. זאת הייתה התקופה של הפדאיון (מסתננים)  ואני זוכר אישה שראתה מרחוק כמה חסידות והתחילה לצעוק “פדאיונים” !  והבהילה את כולם.
גידלנו  בחצר פרחים יפים. נהגי המפעל עצרו בימי שישי לקבל פרחים הביתה ואבא נהג לקחת ירקות. זרעתי גם בוטנים ותפוחי אדמה וחמותי עזרה לי לנקות את הבוטנים מהשורשים.
אלברט ואני היינו יוצאים עם פנס רוח לעבוד בגינה, נטענו הרבה עצי פרי. אליס ואני ניסינו לגדל אפרוחים, אבל לא הלך לנו.

בית הכנסת
בשכונת בית אליעזר היה בית כנסת אחד בלבד לקהילה האשכנזית,  לתימנים וספרדים לא היה והתפללנו בצריפים פרטיים ובתי ספר.
גיסי ואני התחלנו לפעול לבחירת ועד, בקשתי מהמתפללים לבחור נציגים מכל עדה. הנציגים התימנים שנבחרו היו פרחי עמרם וכהן יעקב, האשכנזים היו טפר ודוד זילברמן  והספרדים היו האחים ששון ואנוכי.
אלברט עזר לנו בעבודה משרדית וענייני בנק לשלושת בתי הכנסת.
התרוצצנו כדי להשיג שטח לפחות. במשרד מקרקעי ישראל קבלנו אישור לשטח לשלושת בתי הכנסת.
משרד הבניה בנה לנו רק את הקירות בלי גג,  תודות לעמרם ביטון שעבד במשרד סולל בונה והיו לו קשרים עם ההנהלה, סולל בונה תרם לבניית הגג. עירית חדרה ומועצת הפועלים בחדרה תרמו את נקודות החיבור של החשמל, משרד הדתות תרם שני ספרי תורה ישנים. את השיש תרמו קבלנים שונים, למטבח למרפסת היום ולארון קהודש, שחר משה מחדרה תרם חלק מהעבודות ואת היתר תרמו המתפללים.
מבנק הפועלים קבלנו עזרה גדולה גם כספית וגם פיקדונות לזמן ארוך בתשלומים קטנים, הלוואות בסכומים גדולים והחזרתם בתשלומים קטנים ובריבית נמוכהתודות לכל התרומות ברוך השם, השלמנו את בניית בית הכנסת הספרדי “נווה שלום”.
הייתי הפייטן והזמר היחיד ובראש השנה וכיפור עזרתי לחזנים. בשמחת תורה רקדנו עם ספרי התורה, המשפחות הביאו כיבוד, חילקנו גםחבילות ודגלים לכל הילדים והשמחה הייתה גדולה.
באירועים ובשמחות הנעמתי בשירים לחתני השמחה.

 

ההיכרות שלי עם לידיה

כשהיינו בשער עלייה היכרתי בחורה שחרחורת ויפה בשם רשל (רחל) והתידדנו וכשאמא שלה ילדה בן, הם אפילו הזמינו אותי להיותי הסנדק. אחרי מספר ימים לאותו מחנה בחורה בלונדינית יפה בשם לידיה שהייתה עם רשל על אותה האנייה. שתיהן עלו ממצרים ודוברות צרפתית כמוני, כשטיילנו בערב זה היה יחד עם לידיה.
לידיה עשתה עלי רושם של בחורה מוכשרת, אינטליגנטית,חביבה ונימוסית.
כשחיפשתי אחר כך את לידיה ולא מצאתי, פניתי לרשל כדי לשאול עליה, והיא סיפרה לי שלידיה עזבה את המחנה עם המשפחה והלכו לגור עם אח שלה במעברת אגרובנק בחדרה.
מאז, מידי יום אחרי העבודה הייתי מתקלח, אוכל משהו ורוכב באופניים מבית העולים של בנימינה עד לאגרובנק, כדי לבקר את לידיה ומשפחתה.
את הערבים היינו מבלים במשחקי קלפים רֶמִי, רוֹנְדָה ובֶּלוֹט ומשחקים אחרים כמו בינגו, טָמְבּוֹלָה ושש בש, שיחקנו גם פוקר וברידג’, אבל מכל המשחקים אבא של לידיה העדיף תמיד לשחק שש בש.
כל המשפחה לקחה חלק במשחקים ואפילו השכנים היו מצטרפים.
המשפחה של לידיה קיבלה אותי בחביבות רבה והאימא חיבבה אותי במיוחד (והמשיכה לחבב עד יום מותה). הידידות שלי עם לידיה והמשחקים המשפחתיים נמשכו עד שאני ומשפחתי עברנו לאותה המעברה, מכאן ואילך התחילה הרומנטיקה.

 

החתונה שלי

התחתנתי ברמת גן, בבית הכנסת הגדול של הספרדים. בחתונה השתתפו הורי, אמא של לידיה, אלברט, עליזה ושבתאי, אחיותיי, האחים שלי, בן דודי יוסף, הדודים של לידיה ומספר קרובים ומכרים. הצטלמנו אצל הצלם.  החופה הייתה על יד ארון קודש ואח”כ חילקו כיבוד קל לאורחים במרפסת של בית הכנסת וארוחת ערב.
בן הדוד שלי יוסף, הזמין את המשפחה של פאני ושלנו וגם שכנים ומכרים שלו לביתו שביפו. הכרנו שם את המשפחה של פאני ואחרי כן נסענו לטייל בתל אביב עד שעה מאוחרת ומשם לבית מלון הירקון על יד הים. בזמנו זה היה בית המלון הגדול והמפורסם. סלו דוד של לידיה עבד באותו בית מלון והזמין לנו חדר, בתשלום כמובן.
למחרת בבוקר כשלידיה עוד ישנה, ירדתי וקניתי לנו עוגות טובות והפתעתי את לידיה.
כשעזבנו את המלון נסענו לעין כרם בירושלים- לסבתא ולסבא מצד אבא ושם בילינו שבוע ימים. דודה מסעודה לקחה אותנו מידי יום לטייל בי”ם.
סבתא הכינה לנו ספינג’ ותה עם נענע ומיני מאכלים מרוקאים טעימים ואהובים עלי. לחמים טובים וזיתים שחורים, הדודות מסעודה ואסתר הזמינו אותנו אליהן לארוחות משפחתיות. בשבת לקחו אותנו לבית הכנסת שלהם ושם עשו לנו כבוד בעלייה לתורה ופיוטים המתאימים לחתן וכמובן כיבוד קל למתפללים.

 

אליאנס – מפועל פשוט למנהל מחלקה

בשנת  1952 התחלתי לעבוד במפעל הצמיגים כפועל פשוט ועם הזמן התקדמתי והייתי למבקר איכות וייעול, תחילה של מחלקה אחת ואח”כ של כל המפעל. בהמשך התקדמתי והייתי מנהל עבודה במחלקה שבה עבדו כשבעים פועלים. במחלקה טיפלנו בחלקים ופריטים שונים של הצמיג כמו, חישוקים (הטבעות של הצמיג), בדים מגוממים (הצדדים של הצמיג), הטבעות של הצמיג שהיו מחוטי ברזל מגוממים ופריטים אחרים.
עבדנו בשלוש משמרות, עברתי מספר קורסים ביחסי ציבור, הדרכת עובדים חדשים, הפעלת מכונות וקורסים של איכות וייעול. קיבלתי מספר פרסים כספיים ותעודות הערכה על הצלחה בתפקיד, נוכחות בעבודה וסדר וארגון. אחד הפרסים היה על הצלת המפעל משריפה גדולה, במשמרת לילה בזמן שהייתי תורן.
נבחרתי לוועד הפועלים. ובהמשך למועצת מנהלי מחלקות ומנהלי עבודה.
יחסי העבודה עם כולם היו לעילא ולעילא.

 

 פעילות קהילתית והתנדבות

נבחרתי לוועד בית הכנסת  ונציג השכונה במועצת הפועלים ,התנדבתי כסדרן בקולנוע בבית אליעזר וגם במגרש כדורגל. נסעתי עם קבוצת הכדורגל של השכונה לכל מקום ששיחקו. בימי שבת הלכנו ברגל כדי לצפות במשחקים של הפועל חדרה. למשחקי הכדורגל הייתי לוקח אתי  את שתי בנותי ורדה וליאורה ולקולנוע לקחתי את אשתי והבנות.
הייתי פעיל גם במפלגת העבודה.
התנדבתי למילואים במחנה פילון ובשחרור קבלתי תעודת הוקרה על המסירות והדייקנות שלי בעבודה והתנדבתי גם למשמר האזרחי בשכונה.
נשלחתי מטעם הנהלת המפעל של אליאנס כאחראי על קבוצת פועליםשעזרה בהתנדבות לקיבוץ מגל לחפור תעלות לאורך הגבול בזמן מלחמת ששת הימים.
בעת עבודתי באליאנס ביקרתי חולים, ניחמתי אבלים והלכתי לכל השמחות של הפועלים שלי וביחד עם האחות של המפעל ביקרנו את החולים בבתיהם או בבתי החולים בהם שכבו.

הקדמה:

את סיפור בית הקברות בלעיון סיפרנו תחילה בשני חלקים שהראשון שבהם התרחש בשנת 1982 בעת ביקורה של שמחה אחותנו במרוקו, והשני בשנת 2015 בעת טיול המורשת המשפחתי במרוקו.
הפוסט עלה לאתר בשנת 2015, תקופה קצרה לאחר טיול המורשת.
יחלפו שנים עד אשר בימים אלה של ראשית שנת 2022, בסוג של הצתה מאוחרת, הבינונו שסיפור העלאת עצמותיו של דוד אהרן (חביבי הָרוֹן) מבית הקברות בלעיון, שהתרחש בשנת 2007 הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור ובלעדיו הסיפור איננו שלם.
או אז הסיפור בן שני החלקים הפך לטרילוגיה, שבה החלק האחרון נכתב באיחור של שנים ארוכות.
את שני החלקים הראשונים של הסיפור הותרנו באותה מתכונת שבה נכתבו במקור, ללא שינוי כלשהו,…. והרי הם.   

חלק שני:

לא בִּכְדִי אנחנו מתחילים את הסיפור מהחלק השני ולא עפ”י הסדר הכרונולוגי שלו, את ההסבר לכך נניח עד לתום הסיפור.
חלק זה מספר על הרשמים והמראות שנגלו לבני משפחת הכהן סקלי שהגיעו בקיץ 2015 אל בית הקברות היהודי בלעיון, במסגרת של טיול שורשים משפחתי. 
כל אחת מהתחנות בהן עצרה רכבת הזמן במסע המורשת המשפחתי הייתה חוויה בפני עצמה, אבל התחנה של לעיון הייתה כנראה המיוחדת שבהן.
חלקם של המשתתפים בטיול זה נולדו בישראל, או שנולדו בלעיון ועלו ארצה בעודם רכים בשנים, אך יש ביניהם גם מי שנולדו וגדלו בה וזוכרים היטב את העיירה ואנשיה.
מראות שהיו חבויים עמוק בתהומות הנשייה צפים ועולים באחת אל מול המראות הנגלים לעין ואל מול האנשים שהם פוגשים ברחובות העיירה ובבתי שכנים שהם מבקרים בהם.
הרחוב של היהודים והבית שבו גדלו, הרחוב המסחרי והחנות של סבא, ביה”ס שבו למדו ועוד.
עם זאת, ארכאולוג שהיה מנסה למצוא עדות ליהודים שחיו בעבר בעיירה לא היה מעלה בידו אפילו קצהו של חרס בודד.
המקום היחידי שבו העבר היהודי של העיירה עדיין “חי” הוא מקום משכנם של המתים. כאן בחלקת האדמה הקטנה של בית הקברות של יהודי לעיון טמון עברה היהודי של העיירה בין רגבי העפר שבו.
כאשר מתקרבים למקום, התמונה המתגלה לעין היא של בית קברות פשוט למראה המתמזג היטב בנוף הבראשיתי שבו הוא שוכן.
הקברים שלמים ובנויים על רצפה דמוית בטון, המצבות היכן שהן קיימות שלמות למראה, והיעדר קירות או גדרות שתוחמים את שטח בית הקברות, מוסיף לאווירה הפסטורלית של המקום ולהתמזגות שלו עם הטבע שמסביב כאילו היה חלק ממנו.

מיתרי הרגש אינם זקוקים ליד שתפרוט עליהם, הם נמתחים מאליהם ומתחילים להשמיע את מנגינותיהם. מנגינות של שמחה על הזכות הגדולה לעמוד במקום הזה שבו לא דרכה רגל יהודי זה עשרות שנים, מנגינות של תודה על האפשרות לומר קדיש על קברם של בני משפחה ומנגינות של עצב למראה קבר של אחות שנפטרה בעודה ילדה קטנה.

כמעט בכל פינה בתבל בתי קברות של יהודים היו מקום שבו חוליגנים אנטישמים פורקים את מטעני השנאה שלהם באין מפריע.
ניתוץ של מצבות, כתובות, צלבי קרס וזריעת הרס היו למלאכות חביבות על אנשי הזדון והארס.
והנה למרות בדידותו וריחוקו של בית הקברות היהודי שבלעיון אין סימנים להזנחה או חלילה להרס וחילול של קברים ובהתחשב בכך שאחרוני היהודים של לעיון עזבו את העיירה לפני עשרות שנים, נראה כאילו גם תלאות הזמן פסחו על המקום המיוחד הזה.
תחושה של הכרת תודה עמוקה לתושבי המקום, השומרים על כבודם של מתינו הקבורים כאן מחפשת דרך להתגנב אל הלב פנימה, אבל משהו עוצר בעדה וחוסם בפניה את  הכניסה ועל כך בחלק הבא.

חלק ראשון:

בין בני המשפחה שלקחו חלק בטיול המורשת הזה הייתה גם שמחה אחותנו שזה לא היה לה הטיול הראשון למרוקו.
מרוקו היא כיום יעד תיירותי נחשק ובשנים האחרונות מבקרים בה מידי שנה יותר מעשרת אלפים ישראלים, שונה היה המצב בראשית שנות השמונים כאשר שמחה עשתה את טיול המורשת שלה בגפה.
בימים ההם כמות התיירים שהגיעו מישראל למרוקו הייתה זעומה ואלה שבאו לשם נצמדו עפ”י רוב זה לזה והקפידו להישאר בסביבות עירוניות.
לא כך עשתה שמחה אשר נסעה בגפה לעיירה לעיון השוכנת עשרות קילומטרים מיישוב עירוני ומרחק מאות קילומטרים מהאזורים המתוירים.
כשהיא הגיעה ללעיון העיירה שבה היא נולדה, גדלה וילדה את שני ילדיה הראשונים, היא הייתה כנראה אחד היהודים המבודדים ביותר בתבל.
העיירה שהייתה פעם ציורית, הפכה לאוסף של טלאים בנויים, ההזנחה שלטה בכל מקום. בלשון המעטה היא לא אהבה את אשר ראו עיניה ובדיעבד מוטב היה לה אולי להישאר עם זיכרונות העבר.
ההפתעה הגדולה ציפתה לה בהמשך….
היא שמה פעמיה אל בית הקברות היהודי והתמונה הנגלית לעיניה במבט מרחוק דומה מאד לתמונה החרותה בזיכרונה, הקברים נראים שלמים והמצבות עומדות על מקומן.

 מבט מרחוק

אט אט ככל שהיא מתקרבת היא מתחילה להבחין בערימות של עפר ואבנים שפזורות ברחבי בית הקברות, הקברים עם סימני הרס בחלקם התחתון אבל המצבות שלמות, מסוג הסימנים שמלתעות הזמן נוהגות להותיר אחריהן.
כשהיא נכנסת אל תוך תחומי בית הקברות היא קופאת על מקומה לנוכח המראות הנגלים לנגד עיניה.
כמעט ליד כל קבר פעור חור גדול וערימות של עפר ואבנים פזורות בסמוך לו.
השמחה שקיננה בלב לנוכח המצבות השלמות והמראה הפסטורלי שנשקפו לעיניה ממבט מרחוק הייתה מוקדמת.

 

הבדידות, הריחוק וכנראה גם ההלם מהמראות שהיא רואה סביבה מונעים ממנה כל אפשרות לחשיבה הגיונית שתוכל לספק הסבר כלשהו לסיבת היווצרותם של החורים דמויי הבולענים הפעורים ליד הקברים.
היא שבה לארץ ומספרת את אשר עיניה ראו בבית הקברות ובעקבותיה נוסע לשם דוד הכהן (דוּדוּ) אחד הבנים של הדוד הקבור שם ורק לאחר שהוא שב משם מתגלה הסוד מאחורי הבורות הפעורים ליד הקברים.
הבורות נכרו כדי להוציא את שלדיהם של המתים, כי המכשפים של העיירה החליטו שעצמות היהודים הם התרופה למחלה שפשטה בקרב עדרי הבקר של המקומיים.
ספק אם בעולם כולו היה תקדים לסוג כזה של חילול בית קברות יהודי.
לא כתובות וניתוץ של מצבות אלא פגיעה ישירה בשלדי המתים.
עצמותיהם של המתים היהודים תושבי העיירה ובהם רבים מבני משפחת הכהן סקלי אשר נקברו בבית הקברות של לעיון הוצאו מקברם ונרקחו לשיקוי שהוכן בידיהם של מכשפים.
ברבריוּת, חוליגניות וונדליזם מתייחסים להתנהגות כלפי רכוש וכלפי בני אדם חיים וספק אם בלקסיקון המילים יש מילה המתאימה לתאר סוג כזה של התנהגות מפלצתית כלפי שלדי מתים.
על רצח יהודים בידי גויים אנחנו מוסיפים השם יקום דמו – הי”ד ומה שנעשה בבית הקברות הזה הוא רצח של שלדי יהודים ואין לנו אלא להוסיף על שמותיהם הי”ד.
עתה  שהגענו אל סוף הסיפור אנחנו יכולים להסביר מדוע זה בחרנו להציג אותו מן הסוף (מסע המורשת של קיץ 2015) אל ההתחלה (מסעה של שמחה מראשית שנות ה-80).
אילולא ביקורה של שמחה, הסיפור שסיפרנו היה מסתיים ברגשות של הכרת תודה עמוקים, שאנחנו חייבים לתושבים המקומיים על ההקפדה והכבוד שהם נוהגים במתים שלנו.

שמחה “נשלחה” ללעיון בימים בהם איש לא העלה בדעתו לבקר שם, כדי להבטיח שבדפי ההיסטוריה יירשם הסיפור האמיתי על המעשים המפלצתיים שנעשו בבית הקברות היהודי של העיירה, ולא הסיפור המשוכתב שתושבי העיירה רצו לספר ע”י מלאכת הטשטוש שעשו בו אחרי ביזת השלדים.

חלק שלישי (נכתב בשנת 2022)

כשכתבנו את שני החלקים הראשונים, לא נתנו דעתנו לשאלה כיצד זה שבביקור המורשת המשפחתי בשנת 2015, בית הקברות הותיר רושם של מקום שמור עם קברים שלמים למראה העומדים על רצפת בטון ללא סימנים של הרס וחילול, בשעה שבביקור של שמחה בשנת 1982 המקום היה כעיי חורבות, עם פירים דמויי בולענים בצידי הקברים.
התהיות החלו רק לאחרונה בעת שצפינו בסרטון שבו נראה בית הקברות היהודי בלעיון, שצולם ע”י ערבי מרוקאי והגיע לידינו בינואר 2022.
או אז האסימון נפל !!
בין הביקור של שמחה בשנת 1982 לביקור המורשת המשפחתי בשנת 2015, הגיע בשנת 2007 לבית הקברות בלעיון דויד הבן של דוד אהרן, במטרה לקיים את ההבטחה שהבטיח לאביו שנכסף לעלות ארצה עוד בשנת 1948, אך בשל התנגדותה של אשתו מחה נאלץ לוותר על הרעיון.
הוא אמר לו אז “אל תדאג אבא, בבוא העת אני אדאג להביא אותך לקבורה בארץ ישראל”
(מתוך “העלאת העצמות של דוד אהרן” בדף “נר לזכרם” שבאתר זה).
הוא נסע למרוקו במטרה לממש את הבטחתו אך נאלץ לשוב כלעומת שבא, אחרי שלא הצליח להשיג את אישור השלטונות ואז שב ונסע בשנת 2007 אחרי שדאג מראש לאישורים הנדרשים.
מקזבלנקה הוא נסע מרחק של כ-570 ק”מ עד ללעיוּן כשהוא מלווה באנשי חברה קדישא שהוא דאג לגייס מבעוד מועד.
כשפניתי לבתו יהודית תבדל”א כדי לברר אם היא יודעת אם הוא זה שעמד מאחורי שיפוץ בית הקברות היא לא ידעה להשיב, אך הוסיפה שככל הזכור לה הוא “שילם” לאי אלו אנשים בעיירה וכן שהוא רצה להעלות את עצמותיו של בן משפחה נוסף, אך לא ידעה לומר מי הוא בן המשפחה וגם לא מדוע זה לא יצא לפועל.
אפשר רק לדמיין את הזעזוע שהוא חש לנוכח המראה שנגלה לעיניו כשהגיע אל בית הקברות וכשהוא פנה אל השלטון המקומי בתלונה הם השיבו לו כי “אין באפשרותם לאתר את העבריינים ואילו אפשר היה הם היו נענשים במלוא חומרת הדין”. (מתוך “העלאת העצמות של דוד אהרן” )
היותו של דויד איש צנוע, שמיעט בדיבור, מחזקת את הסברה שהוא זה שעמד מאחורי השבת רגבי העפר למקומם ובנית רצפת הבטון, בבחינת לעשות את המעט שיש לאל ידו לעשות, אך גם לא מן הנמנע שבמטרה לטשטש את העקבות של המעשים הנוראיים שנעשו שם, השלטון המקומי הוא זה שיזם את השיפוץ.
כך או כך, בית הקברות שבו נעשו מעשה זוועה שספק אם בעולם כולו נודעו כמותם, שב למראית עין של פסטורליה שתושבי לעיון מכבדים ושומרים עליו.
ענין אחר שנותר לברר הוא מי האדם הנוסף שדויד ז”ל רצה להעלות את עצמותיו ומה מנע בעדו מלעשות זאת.
מסתבר שהתשובה (המזעזעת יש לומר) הייתה מונחת לפנינו במהלך כל השנים שחלפו ואף היא מופיעה בסיפור העלאת העצמות של דוד אהרן שבדף “נר לזכרם” שקראתי בפניו בשעתו.
וכך נאמר שם:
“דויד רצה להעלות גם את עצמותיו של הסבא שלנו דויד הכהן ואולם לדבריו, לא השאירו דבר מן הקבר”.
בשעתו כאשר שמעתי את התיאור הזה מפיו, לא הבנתי ש”לא הותירו דבר מן הקבר” פירושו “לא הותירו דבר מעצמותיו” של הסבא שלנו, ולא עלה בדעתי שגם עצמותיו של הסבא שלנו נרקחו קרוב לוודאי לשיקוי לצרכי כשפים, שנועדו לרצות את האל ולבקש ממנו שיסיר את קללת מכת הדבר שפגעה בבקר שלהם.

סוף דבר  

על המתים של יהודי לעיון אי אפשר לומר “הלכו למנוחת עולמים”, כי ערביי הסביבה המשיכו וממשיכים לרדוף אותם גם אחרי שהגיעו אל הקבר. על פי הסרטון שצולם לאחרונה  בבית הקברות, נראה כי ידם של הבוזזים והמכשפים עדיין לא נחה. את הסימנים לכך אפשר לראות בחלקי מצבות שפזורים מסביב לבית הקברות, סימני מדורות שהובערו ופירים שנחפרו ליד קברים ומצבות מנותצות.
בל נטעה ממראה הקברים השלמים שעל רצפת הבטון, באלה מלאכתם של הבוזזים והמכשפים נעשתה לפני השיפוץ הקוסמטי שנעשה במקום.
הנה מספר צילומי מסך מתוך הסרטון.
במבט מרחוק: מראה פסטורלי

 

וכשמתקרבים……
חלקי מצבות פזורות מסביב ומצבות מנותצות

מדורות שהובערו וחצי חבית שנותרה על שרידי אחת המדורות שלא רק השד יודע למה היא שימשה.

ובד בבד מראה פסטורלי של בית קברות שבעיני המתבונן שאינו מכיר את סיפורי הזוועה שהתרחשו בו, יותיר רושם של בית קברות שמור, שתושבי הסביבה נזהרים בכבודם ומנוחת עולמם של השוכנים בו.

 

גרסיף – קצת רקע על העיירה
היישוב היהודי – ציוני דרך
וקצת על חיי הקהילה
אנקדוטות המעט שעוד זוכרים
“איפה ישנם עוד אנשים..”, מפגש עם הגב’ זהרי
בית הקברות בגרסיף
גרסיף בתמונות

 

גרסיף – קצת רקע
מקורו של השם גרסיף הוא במילה הברברית גרסיף שפירושה מפגש ואכן העיר נבנתה במקום המפגש של שלושה נהרות.
גרסיף ממוקמת בגבול הדרומי של הריף בנקודה אסטרטגית כמעט באמצע הדרך בין העיר אוג’דה (160 ק”מ) במזרח מרוקו לבין העיר פאס (180 ק”מ) שבמרכז הארץ.
היסטורית העיר גרסיף הייתה המעוז של שבט ברברי בשם חוארה, אבל כיום השבט הזה הוא ערבי לחלוטין, אם כי הוא  ממשיך לשמור על מנהגיו הברברים.
הכלכלה של גרסיף מתבססת בעיקר על חקלאות וקונפקציה.
התנועה בתוך גרסיף היא במוניות ירוקות קטנות שיכולות לנוע בתוך העיר.

היישוב היהודי – ציוני דרך

◊ על קיומם של יהודים בגרסיף ידוע מתחילת המאה ה-16.
◊ גרסיף הינה אחד מיישובי הפזורה אליו פנו יהודי דבדו לאחר היחלת שלטון החסות הצרפתי בשנת 1912.
◊ בתחילת המאה ה-20 חיו בגרסיף מאה ושבעים יהודים ולקראת אמצע המאה גדלה האוכולסיה לחמש מאות חמישים יהודים. (מרציאנו)
◊ בשנת 1947 נפתח בגרסיף מרכז ללימוד עברית ע”י שליח מא”י.
◊ במאי 1968 נפטר יוסף בן חמו שהיה אחרון היהודים שנקברו בגרסיף. מיד לאחר מכן עלו ארצה כל היהודים שעוד נותרו בה.
תם ונשלם הפרק של היהודים בגרסיף.

 

 

 

 

 

 

 

קצת על חיי הקהילה

היהודים שחיו בגרסיף היו ממשפחות הכהן סקלי (דאר רזיגא), בן חמו (דאר פופו, דאר סבאטה ודאר בזיזה), מרציאנו (דאר אלהרהר ודאר בן עקו), בן שושן (דאר בזיז), בן גיגי (דאר לבריוול ודאר לגראע) ומשפחת ענקונינה.
◊ בגרסיף פעלו שלושה בתי כנסת ובמהלך השנים נותרו שניים בלבד, האחד של משפחת בנחמו והשני של הכהנים.
◊ הרב משה די פופו מדאר בנחמו היה הרב של הקהילה והוא שימש גם כשוחט.
◊ לפני הרב משה די פופו רב הקהילה היה הרב אליהו בן גיגי.
◊ הילדים למדו במקביל לימודי קודש בחדר ולימודי חול בבית ספר רגיל המורה בבית הספר היה יוסף כהן מדאר רזיגא ולאחר מכן החליף אותו שלמה בן חמו מדאר פופו.
הילדים היותר גדולים יצאו ללמוד מחוץ לגרסיף בבתי ספר שבקזבלנקה אורט ו- école normal.

◊ הלימודים בחדר התקיימו כשהילדים יושבים על הרצפה כשהרב מקריא פסוק בעברית והילדים חוזרים אחריו ולאחר מכן מתרגמים את הפסוק לערבית.
◊ כמו שהיה נהוג בלימודים ב”חדר”, גם בגרסיף היו לרב מקל ושוט ששימשו אותו כדי להעניש תלמידים סוררים. 
◊ בבית הספר היהודי למדו כל ילדי הקהילה וכן כמה ילדים של נכבדי העיר שהעדיפו לשלוח את ילדיהם ללמוד בבית הספר של היהודים.
◊ בתקופת מלחמת ששת הימים נגררו התושבים הערבים לפרובוקציות שבעקבותיהם נשארו היהודים בבתיהם. (ראה גם באנקדוטות שבהמשך)
◊ נכון לשנת 2016 (טיול שורשים של בני משפחה מדאר רזיגא) בית הקברות היהודי שבגרסיף נשמר היטב ע”י משפחה מקומית.

הסרטון גרסיף של עבדל בנזאיר

 

אנקדוטות – המעט שעוד זוכרים
לצערנו כמעט שלא נותר ממי ללקט זיכרונות ואנקדוטות ובכל זאת כמה דברים ששמעון הכהן סקלי הצליח ללקט.
השכנה הטובה
◊ בתקופת מלחמת ששת הימים שבה היהודים חששו לצאת מבתיהם נעזרנו בשכנתנו הערבייה שקנתה עבורנו את כל המצרכים אותם הביאה לנו רק בשעות החשיכה.
העלייה לארץ
◊ היחסים הטובים ששררו בין הקהילה היהודית לשכניהם הערבים קיבלו תפנית חדה בתקופת מלחמת ששת הימים. השמועה שנפוצה סיפרה שהערבים כבשו את ירושלים ואת תל אביב, היהודים הסתופפו בבתיהם, ילדים לא נשלחו ללימודים בבית הספר, שכננו יוסף מרציאנו נעצר ע”י המשטרה המקומית בגלל שנודע להם על רצונו לעשות עלייה ולמזלו בזכות הקשרים הטובים שהיו לו עם השלטונות  הצליח משה הדוד לשחרר אותו.
האווירה הכללית בקרב היהודים הייתה מאד מתוחה וזה אולי מה שדחף את אלה מבני המשפחה שלא עלו ארצה בגל העלייה של שנת 1956 להתחיל בהכנות.
בעלייה של 56 עלו דודים ודודות מצד אימי ללא הוריהם ואילו אבי אהרן, דודי משה וסבא אליהו שהיו שותפים לעסק מאז שעזבו את דבדו החליטו להישאר.
בחודש מאי 1968 נסענו לקזבלנקה ומשם למחנה העולים שבמרסיי ולאחר כחודשיים הפלגנו באוניה דן לנמל חיפה.
אבטחה צמודה
◊ בתקופת מלחמת ששת הימים כשנודע לראש העיירה שהיהודים אינם שולחים את ילדיהם לבית הספר הוא החליט להציב שומרי ראש על המורים והתלמידים בבית הספר ואף לדאוג להם לליווי בדרך אל בית הספר וממנו אל הבית.

 

ולסיום “איפה ישנם עוד אנשים .. ” – מפגש עם אישה מהימים ההם
שמעון הכהן סקלי הנזכר לעיל היה הרוח החיה שדחפה להעלאת הפוסט על גרסיף אל האתר והוא גם זה שיזם את המפגש עם אשת דודו זהרי ואין לי אלא להודות לו על החוויה יוצאת הדופן.
זהרי הכהן סקלי אלמנתו של משה הכהן מדאר רזיגא היא ממשפחת תורג’מן וגרה כיום עם בנה בקרית גת. היא נולדה בלעיון שם היא חיה עד שנישאה ואז עברה לגרסיף שבה גרה עד העלייה לארץ בשנת 1968.
מפאת גילה קצת היססתי לגבי המידע שאפשר יהיה להפיק ממנה ולכן ביקשתי לשוחח אִתָהּ קודם למפגש וכבר כשהשיבה לצלצול הטלפון נעימת קולה עוררה אצלי צלילים נשכחים מימים עברו וברור היה לי שאני צריך לפגוש אותה בהקדם.
נפגשנו בביתה בשעת בוקר מוקדמת כששמעון מגיע מנוף הגליל (נצרת עלית לשעבר) ואני מירושלים ומצאנו אותה יושבת על הספה בתנוחה שכולה רוגע ונינוחות.
נישקתי את ידה כמו שפעם נהגנו לעשות במפגש עם אנשים מבוגרים והתיישבתי כדי לשמוע ממנה על גרסיף ולעיון ועל אילן היוחסין שלה מצד משפחת תורג’מן אבל מה לעשות שכל כך נשביתי בקסמה של האישה המיוחדת הזאת שהמטרה שלשמה באתי כמעט שנשתכחה וכך במקום להוסיף לאתר מידע שאספתי ממנה אני מספר עליה עצמה.
חן ונועם הליכות, אצילות ונינוחות, רוגע ושלווה, נעימת הקול והבעת הפנים וגם התנועות המדודות ותנוחת הישיבה, כל ניע וזיע שלה כאילו לקוח מעולם אחר. עולם שבו חיו האנשים עליהם כתב נתן יונתן “איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא”.
כששאל אותי שמעון בתום הפגישה “אם היה כדאי לבוא אליה” השבתי לו ש”אחד הטריגרים העיקריים שלי לבניית אתר המורשת הוא הפער בין מי שהיו דור האבות שלנו לבין הדימוי שהדביקו להם כאן בארץ”.
במחשבה נוספת הביקור הזה היה בבחינת “מתוך שלא לשמה יצא לשמה” שכן הגברת זהרי היא אחת מאחרוני הנציגים שעוד אפשר ללמוד ממנו באופן בלתי אמצעי על מי שהיו “האנשים ההם”.   

“חוכמת הבייגלה” של גב’ זהרי
תוך כדי הפגישה עם הגב’ זהרי הגישה לנו עוזרת הבית בייגלה בצד השתיה הקרה והחמה. כבר ממבט מעל אי אפשר שלא להתפעל ממראהו, גוון זהבהב שזוף שמגרה את העין והחך, שקוטרו גדול מן הבייגלה הנמכרים בבתי מאפה ועושה רושם שהוא בעל “מידות טובות”.
למן הביס הראשון הרגשתי שמעודי לא טעמתי בייגלה בטעם שכזה. הפריכוּת שהיא אחת ה”מידות” החשובות במשפחת הבייגלה מגיעה לדרגה האופטימלית ביותר, הנימוֹחוּת בפה עושה חשק לעוד ועוד ואת הטעם הנפלא והמשובח חוששני שגם מאסטר שפים יתקשו לחקות.
כמו התפוח שאינו נופל רחוק מהעץ כנראה שגם הבייגלה נותר צמוד לגבירתו ועם גבירה שכזאת אין פלא שטעמו כה נפלא.
לפני שנפרדתי לשלום ביקשתי מהעוזרת לארוז לי בייגלה אחד כי רציתי לשתף את אשתי בחוויה ואין דרך טובה יותר לשתף בחוויית הטעם כמו הטעימה עצמה והיא בטוּבה ארזה לי את כל מעט הבייגלה שעוד נותרו לה.
אשתי, גיסתי ובני טעמו מן הבייגלה והתגובות שלהן היו “Wow” ו“אין דברים כאלה” ומכיוון שגם שמעון חשב בדיוק כמוני נראה שכל מבקר אוכל שהיה טועם ממנו היה מזכה אותו בציון 10.

אמנם יש לנו באתר את מדור המתכונים ובכל זאת מכיוון שהבייגלה האלה כל כך מזוהים בעינינו עם גברת זהרי נביא כאן את המתכון שבנה רשם עבורנו מפיה.
יחד עם זאת נציין כי ברשימת המרכיבים חסר מרכיב עיקרי אחד שהוא ה…”touch” של גברת זהרי.
מצרכים:
1 ק”ג קמח
1 חב’ מרגרינה
1 כוס שמן
2 כוסות מים בין חמים לפושרים
1.5 כפות שמרים
מעט מלח ומעט אניס
1 ביצה ומעט שומשום (למריחה וזרייה לפני הכנסה לתנור)
אופן הכנה:
– מערבבים את כל החומרים (למעט השומשום והביצה) עד לתפיחה של הבצק
– לאחר התפיחה ללוש במשך מספר דקות את הבצק
– חותכים לחלקים ומגלגלים לגלילים
– יוצרים את העיגולים
– מניחים בתבנית מורחים את הביצה ומפזרים שומשום
– מכניסים לתנור שחומם ל- 180 מעלות עד לקבלת הגוון הזהוב

בית הקברות
פסיפס השמות שעל קברי המצבות בבית הקברות מלמד על משפחות היהודים שחיו בגרסיף.

מעט התמונות שיש לנו

 

תאוורירת
ראשית דבר תודה לאדם יקר
ציוני דרך
חיי הקהילה
רבני הקהילה
חינוך ותלמוד תורה
והוא רחום יכפר.. – החטא ועונשו
וקצת אנקדוטות
“מרשם האוכלוסין”
היהודי האחרון בתאוורירת

תאוורירת – Taourirt

מקור השם תאוורירת הוא בשפה הברברית שפירושו גנים. העיר ממוקמת 100 ק”מ דרומית מערבית לאוג’דה. בעבר נקראה בשם ז’א ע”ש הנהר העובר במקום (וואד זא).
במאה התשע עשרה, כבשה העיר מקום חשוב בהגנה על האימפריה המרוקאית בגלל המיקום האסטרטגי שלה על פרשת דרכים של הכביש Fes-Oujda והציר המסחרי בין Sijilmassa (עיר חשובה בימי הביניים) ואירופה.  העיר התפתחה עם פעילות מסחר של כבשים ובמיוחד על ידי ניצול של המכרות שמסביב (אבץ, עופרת, וכו ‘).
היופי הגס של האזור, הנופים שלו והקירבה היחסית לפז משכו אליה ציירים רבים. בשנת 1997, כאשר המחוז של Taouirt נוצר, היא הפכה לבירת המחוז. בשנת 1994 מנתה אוכלוסיית העיר כ- 58000 נפשות ובשנת 2012 כ- 122000 נפש.

ראשית דבר – תודה לאדם יקר

שלוש שנים של ניסיונות חוזרים ונשנים ללקט מידע אודות היישוב היהודי בתאוורירת לא העלו דבר, וקצת מתסכל היה לחשוב שתאוורירת שהייתה לאחד היישובים המרכזיים בתולדות בני משפחת הכהן סקלי במרוקו לא תזכה למקום הראוי לה באתר רק בגלל שאיננו מצליחים להגיע למקורות מידע.
בלית ברירה פנינו בבקשת עצה אל הרב אליהו מרציאנו וכדרכו של האיש הוא איננו מכזיב ובלי היסוס הוא מפנה אותנו אל אדון יעקב הכהן סקלי הגר ברחובות תוך שהוא מציין את מעלותיו האנושיות המיוחדות ואת עומק ידיעותיו.
בהכירו את האיש מבטיח לנו הרב שנזכה לשיתוף פעולה מלא ושנזכה לקבל ממנו מידע מקיף וענייני אודות יהודי תאוורירת.
אחרי שורת האכזבות שנחלנו בניסיונות הקודמים פנינו אל יעקב האיש כשהחשש עדיין מקנן בנו, ואז שמענו את קולו מעברו השני של הקו וכל החששות התבדו באחת. קול רך ונעים שצלילו מעורר הדים מן העבר הרחוק ונועם הליכות ודרך ארץ שמזכירים את אצילות הנפש שאפיינה את דור האבות.
עוד בטרם נפגשנו עמו הבינונו כי האדון יעקב אוצר בתוכו מטען גדול של ידע על קהילת היהודים בתאוורירת ועל משפחת הכהן סקלי בכלל ולא פחות חשוב מזה הוא יעמוד לרשותנו ככל שנחפוץ.
הפגישות עם האדם היקר הזה שאוגר בתוכו אוצר בלום של ידע נעמו לנו עד מאד ואין לנו דרך להודות לו על שיתוף הפעולה היוצא דופן אלא בכך שנקדיש לכבודו את הדף הזה (שלמעשה רובו ככולו שלו הוא) ולשלוח לו ברכה ותודה עמוקה בשם כל בני משפחת הכהן סקלי.

היישוב היהודי בתאוורירת – ציוני דרך

• ישוב יהודי התקיים בתאוורירת מאמצע המאה השמונה עשרה.
• משפחת הכהן סקלי ויוצאי דבדו האחרים הגיעו לתאוורירת לקראת 1920 לאחר שהחלת הפרוטקטורט הצרפתי הביאה עמה ביטחון יחסי ליהודים בכל מרוקו ויהודי דבדו החלו לחפש ישובים בהם אפשרויות הפרנסה טובות יותר מאשר בדבדו.
• יהודים שבאו מדבדו לתאוורירת קנו בה שטחים רבים. כ”א רכש שטח של 4-6 דונם ובנה “פלאן” (בלוק). בפלאן בנו לעצמם בית למגורי המשפחה וחנויות מסביב. (מתוך “לך דוד”) מרעילי ועוד.
• מתוך רצון לפתח את העיירה עודדו השלטונות את היהודים להגיע לתאוורירת והציעו מגרשים במחירים מוזלים במיוחד.
• מיד כשהתיישבו היהודים בתאוורירת הם דאגו להקמת תלמוד תורה לילדים.
• בראשית המאה העשרים היו בתאוורירת כ- 500 יהודים ובשנת 1939 נמנו בה קרוב לאלף יהודים.
• בראשית המאה העשרים פעל בתאוורירת בי”ס כי”ח.
• ביוזמתו של אשר חסין שהיה יו”ר חבר המורים העבריים במרוקו (ולימים חבר כנסת) נפתח בשנת 1946 מרכז ללימוד השפה העברית.
• בשנת 1956 נרצח היהודי דאוּד די בן דאוּד (ממשפחת בן שושן) כשהוא בחנות שבה היה שותף עם שמעון בן שושן. הרוצח הערבי ירה בו למוות תוך כדי שהוא עולה למחסן שבחנות כדי להביא לו קרטון סיגריות שהוא כביכול ביקש לקנות ממנו.

חיי הקהילה

• חיי הקהילה בתאוורירת התנהלו בסדר מופתי, הרבה מזה תודות לפעילותו של וועד הקהילה.
• נשיא הקהילה (פְּרֵזִידֵנְט) וחברי הוועד נבחרו אחת לארבע שנים.
הוועד המכהן דאג לגביית כספים מהקהילה היהודית אשר בעיקרם שימשו לתמיכה בעניי העיר ולניהול תלמוד התורה.
• לקראת הבחירות לוועד נערכו “קמפיינים”.
• בשנים  1954 – 1948 כיהן כנשיא הקהילה אהרן דוּויֵיבּ (בן שושן) וסגנו היה רבי דוד הכהן (דנּפָאח).
• אחת לארבע שנים היה נבחר שֵייך דְלְבְּלאָד שתפקידו היה לקשר בין השלטונות ליהודי הקהילה וכן לשמש להם כ”מליץ יושר”. עד לשנת 1950 השייך דְלְבְּלאָד היה יעקב הכהן בנחידא ובין השנים 1950 ל 1956 שמואל הכהן דלְמוֹכָאלֵט.

• בין משפחת הכהנים ומשפחת בן שושן לא שררה חיבה יתרה והם התפללו בבתי כנסת נפרדים.
• ארבעה בתי כנסת שירתו את קהילת היהודים שניים מהם גדולים שאחד מהם היה לכהנים בלבד והשני של משפחת בן שושן, ושניים אחרים בתי כנסת קטנים שהאחד מהם היה של משפחת זאגורי והשני של משפחת למוכאלט.

• החזן של בית הכנסת של בן שושן היה רבי דוד הכהן (רבי דוּדוּ)
• עם הפרדת בתי הכנסת הגיעו להסכמה שהמקווה ליהודים ייבנה בבית הכנסת של בן שושן ובבית הכנסת של הכהנים (ראה תמונה מתחת) יוקצה חדר שישמש לצרכים של החברה קדישא של יהודי העיירה.
תמונת בית הכנסת של הכהנים. הדלת מימין היא של החדר שהוקצה לחברה קדישא של העיירה. במבט מקרוב (לחץ להגדלה) אפשר להבחין בצלב קרס גדול שצויר על הדלת 

 

רבני הקהילה

רבני הקהילה בתאוורירת היו עד לשנת 1948 רבי שלמה דזאגורי ורְבִּי דוּדוּ ולאחריהם רבי משה מרציאנו (בן עקו) שכיהן עד לשנת 1952.
כשהיו צריכים לברר סוגיות הלכתיות נהגו רבני הקהילה בתאוורירת  לפנות לרבנים של דֶבְּדוּ.
בשנים 1950 ועד 1956 שימש רבי משה עָטִייָה כדיין של תאוורירת.

חינוך ותלמוד תורה

בשנים המוקדמות כל ילד מגיל 5 ועד לגיל בר מצווה נשלח לתלמוד תורה.
בשנת 1945 לערך החלו ללמד את הילדים גם צרפתית ועברית.
עד גיל 10 למדו הילדים רק בתלמוד התורה ומגיל 10 הילדים למדו גם במסגרת של בית הספר הצרפתי.
שעות הלימוד:
בבוקר מתפלל כל ילד בבית הכנסת שלו.
בבית הספר הצרפתי למדו מיום שני עד יום שישי צרפתית ועברית.
בימי שבת למדו תורה משעה אחת עד ארבע אחה”צ ובימי ראשון התלמידים הבוגרים (גילאי 10-13) למדו תורה משעה שבע בבוקר עד חמש בערב ללא כל הפסקה, את ארוחת הצהרים הביא כל הורה לילדיו.
הלימודים בתלמוד תורה התקיימו משעה שמונה בבוקר ועד שש בערב עם הפסקת צהרים בין אחת לשלוש.
ביה”ס בתאוורירת תמונת מחזור 1955 – 1954

 

המורים: 
בביה”ס הצרפתי ששכן במרכז העיירה והיה מיועד לגילאי 10-13למדו הנוצרים והיהודים עד כתות ו’ והמורים שלימדו אותנו היו:
המוֹרָה Madam Benisho שהייתה גם המנהלת, המורה (האלג’יראי) monsieur Touati והמורה  monsieur Benatan לימדו צרפתית.
את הילדים הקטנים לימדה mademoiselle Levi (אחותה של המנהלת Madam Benisho)
המורים לעברית היו רבי שלום מגֶ’ירָה (מהעיר סוויֶרָה) ורבי יעקב מרציאנו (בשנים 56 – 46) לימדו עברית וכן המורה דוד קסוס (שלימד גם בלעיון).
רבי יעקב מרציאנו לימד גם גם שירה.
המורים ללימוד תורה היו בשנים 1935 ועד 1946 רְבִּי דוּדוּ ומשנת 46 לימדו רבי משה בן חמו (דֶה פּוֹפּוֹ), רבי משה די בן עקו, רבי משה כהן (דלמוכאלט) ורבי יוסף כהן (דנְּפאָח)

והוא רחום יכפר…”החטא ועונשו”

לכל מלמד הייתה את הגישה החינוכית שלו, כך למשל רבי משה מרציאנו (בן עקו) שנודע בקפדנותו הרבה, נהג לדרוש מהתלמידים כחלק משיעורי הבית ללמוד בע”פ תפילות וברכות כמו תפילת שמונה עשרה, ערבית, ברכת המזון, ברכת הלבנה ועוד ועוד, וכשבאו אליו ההורים כדי לבקש ממנו אם יוכל להקל קצת על התלמידים שלומדים שעות ארוכות ואולי לוותר להם על לימוד בע”פ של תפילות כמו תפילת שמונה עשרה שבלאו הכי קוראים אותה מהסידור, השיב להם ללא היסוס “אָ ליִתאָמאָ אוֹ לוֹקָאן יטְפָא אְדּוּ ?” ובתרגום חופשי (ועדין), “סוררים שכמותכם ומה אם יכבה האור ?” (בתאוורירת היו תקלות חשמל רבות).
העונש לילדים בבית הספר הצרפתי היה הכאה בסרגל על קצות האצבעות שנחשבה לעונש קל.
בתלמוד התורה העונש המקובל היה הפאָלָקָה (שביישובים אחרים נקראה תְחְמִילָה).
הפאָלָקָה היא הכאה בשוט על כפות רגליים חשופות.
הרב המכה היה מלווה כל הלקאה באחת מתוך שלוש עשרה התיבות של הפסוק ‘והוא רחום’ (תהלים, ע”ח ל”ח) כשהוא חוזר על הפסוק שלוש פעמים.
וְהוּא, רַחוּם, יְכַפֵּר, עָו‍ֹן, וְלֹא, יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה, לְהָשִׁיב, אַפּוֹ, וְלֹא, יָעִיר, כָּל, חֲמָתוֹ.
וְהוּא, רַחוּם, יְכַפֵּר, עָו‍ֹן, וְלֹא, יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה, לְהָשִׁיב, אַפּוֹ, וְלֹא, יָעִיר, כָּל, חֲמָתוֹ.
וְהוּא, רַחוּם, יְכַפֵּר, עָו‍ֹן, וְלֹא, יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה, לְהָשִׁיב, אַפּוֹ, וְלֹא, יָעִיר, כָּל, חֲמָתוֹ.
הלקאה אחת כנגד כל תיבה ובסה”כ ל”ט מלקות.
(על מקורו של העונש אפשר אולי ללמוד מדבריו של רבי אליעזר הגדול שמציין “שכן נהגו העם החוטאים ללקות בשעת מעריב ואחר שקיבל הדין אומר שליח ציבור והוא רחום והם המלקים אומרים ג’ פעמים והוא רחום והם ארבעים פעם חסר אחת, שהוא סופג את הארבעים..)

וקצת אנקדוטות

מוריס בן שושן מספר:
מוריס עלה ארצה מתאוורירת בשנת 1948, התגייס לפלמ”ח ולחם בחטיבת הנגב ובהמשך שירותו היה מפקד מחלקה בחטיבת גבעתי. כיהן כחבר מועצת העיר עכו וסגן ראש העיר ולאחר מכן שירת בהתנדבות בתפקידים ציבוריים רבים.
למוריס שכיום בגיל 94 נמצא בדיור מוגן בביתן אהרן, מסכת חיים רבת פעלים שתחילתה  בימי הילדות בתאוורירת שבה מתרחשים שני הסיפורים שלנו עליהם נודע לנו במקרה תוך כדי שחקרנו אותו בעניינים הקשורים לאתר המורשת.

סיפור ראשון: “משחקי כבוד”
חבר טוב של מוריס בשם יוסף דישמעיה עבד כעוזר נהג (היה מקצוע כזה) אצל נוצרי בשם ברברה ומעת לעת הם היו נוסעים למרוקו הספרדית (שלא הייתה רחוקה).        “יום אחד ביקשתי ממנו להתעניין אם יש אפשרות לקנות שם אקדח” וכשהוא בדק וחזר אלי עם תשובה חיובית, “ביקשתי ממנו שבכל שבוע שהוא נוסע לשם שיקנה לי אקדח אחד” וכך אכן הוא עשה.
בינתיים אסף מוריס סביבו כיתה של ילדים יהודים כדי שיתחילו להתאמן.
“הגענו לעשרה אקדחים בקוטר 6.22 מילימטר והתחלנו להתאמן בבית העלמין היהודי”
מה שהמריץ את חבורת הנערים “לשחק” במשחק כל כך מסוכן הייתה סיסמה שהם שיננו לעצמם “אנחנו לא נמות מבלי שנשאיר סימן אחרינו”.

סיפור שני: “משפט צדק”
בחלוף הזמן פתחתי עסק עם אחייני דָאוּד בן דָאוּד (נרצח בשנת 1956). יום אחד הגיע ערבי עם גמל ננס והתחיל לספר שהגמל הובא מחברון וכי כל אישה שעוברת תחתיו מובטח לה פרי בטן.
היה לי חבר נוצרי בשם קסטלי אתו נהגתי לשחק אחרי השוק קלפים על כוס תה. עמדנו בחוץ ושמענו את הערבים מדברים על עצמאות ואני חשבתי לי, “הם רוצים עצמאות ועדיין מאמינים באמונות התפלות האלה”.
הכנסנו את הערבי עם הגמל לחנות שלי שלה היו שתי כניסות והיכּנו אותו מכות נמרצות וממש כשסיימנו להלום בו נפל מכיסי האקדח שהיה מוסתר בו והוא ראה את זה.
ידעתי שהוא ילך להתלונן ושהוא גם יספר על האקדח שראה ומיד רצתי לאבי וסיפרתי לו על האקדח (לא על כל האקדחים שהי לנו).
כששמע אבי (נרצח בשנת 1967) את הסיפור ממני הוא לקח ממני את האקדח שלי ושלח אותי לקנות אקדח צעצוע של פורים (הימים היו ימי פורים).
אחרי זמן מה בא ה”שאוש” שהוא השליח של מושל המחוז ה”פאשה”.
ל”פאשה” היה “הסכם ג’נטלמני” עם אבי, בכל יום ראשון הוא קיבל ממנו כבש ומעת לעת ה”פאשה” גמל לו בטובות שקשורות לחיי הקהילה היהודית.
הערבי עם הגמל סיפר למושל כיצד העלבתי אותו עם הגמל והמושל השיב לו שהוא לא מאמין וכשהוא סיפר לו על האקדח אמר לי אבא שלי “תוציא את האקדח ותראה לו”.
סופו של דבר הוא שמסיפור האקדח הילד הערבי מצא את עצמו נלעג ואילו על סיפור המכות שחטף החליט “השופט” ששנינו נלך לבית הסוהר למספר ימים, אבל אז הערבי הכריז שהוא לא ילך עם יהודי לבית סוהר.
“השופט” נעתר לו הוא הלך לבית הסוהר…… ואני הלכתי לביתי.

כשמוריס סיים לספר לי את שני הסיפורים האלה אמרתי לו שהגורל שידע על מעלליו הרבים החליט להעלות אותו ארצה בשנת 1948 כדי למנוע ממנו גורל דומה לזה של אחיינו ואביו שנותרו אחריו בתאוורירת ונרצחו בידי ערבים.

יעקב הכהן (מוכאלט) מספר:
♣ בשנת 1952 המורה לעברית רבי יעקב מרציאנו הכין את כל התלמידים להצגה “משפט שלמה” שהייתה לאירוע גדול אליו הוזמנו גם כל מכובדי העיר הנוצרים והערבים. האירוע נמשך מספר שעות, לכל תלמיד היה תפקיד  והוא נערך בביתו המרווח של יאהו די בזיז.

♣ ואפרופו רבי יעקב מרציאנו הוא גם נהג ללמד אותנו פרקים מספר תהילים ואם תשאלו היכן האנקדוטה בסיפור הזה אז נגלה לכם שהלימוד של התהילים נעשה בקבוצה מעורבת של בנים ובנות.

♣ כאשר הגיעה אישיות מכובדת לעיר (כמו למשל בעת ביקורו של הבבא סאלי) היו עורכים לכבודה “יום משתה” אליו הוזמנו כל יהודי העיר והשמחה הייתה גדולה.
בשנות ה-50 מי שהיה מממן ועורך את ה”משתה” היה הגביר עמי יהודה דיסוסאן (בן שושן).

“מרשם האוכלוסין”

היעדרו של מרשם אוכלוסין מסודר שמנפיק תעודות לידה ותעודות פטירה יוצר חלל תיעודי אשר מזמין אליו בעלי יוזמה למלא אותו.
בלעיון זה היה הרב אליהו בן גיגי שהיה המוהל של העיירה שבזכות פנקס בריתות מוקפד שניהל יש בידינו את רשימת כל הבנים הזכרים שנולדו שם במשך תקופה של יותר מעשור שנים ובתאוורירת אדם בשם יצחק בן סוסאן (דיבזיז) לוקח את היוזמה ומנהל מחברת שבה הוא רושם את כל היהודים שנולדו בעיר מאז 1930 ועד לראשית שנות ה- 50.        ( במחברת יש גם רישומים משנים קודמות יותר שהם כנראה פחות עקביים)
לפי מה שנמסר לי מפי הרב אליהו מרציאנו המחברת מכסה את כל הלידות.
על כריכת המחברת המרוקאית מופיע הכיתוב In cha Allah (אינשאללאה) ומצויר עליה מגן דוד.
על פי כתב היד שעל גבי הכריכה יצחק בן סוסאן נפטר בעכו בסביבות שנת תשל”ב (1972).
בתצוגה שמתחת מופיעים דפי המחברת לפי סדר השנים.
במידה שהתצוגה שמתחת אינה זמינה אפשר ללחוץ כאן.

היהודי האחרון של תאוורירת

יעקב די דאוּד למשפחת בן שושן  היה אחרון היהודים בתאוורירת.
מתוך דאגה למשפחתו הוא העביר את אשתו (בתו של הרב משה בן גיגי רבה של לעיון) ואת ילדיו לאוג’דה והא עצמו נותר בתאוורירת כדי לנהל ולפקח על העסקים הרבים שהיו לו שם.
ואז הגיעה שנת 1967 ותאוות הנקם שלאחר מלחמת קדש של 1956 הביאה לרציחת נכדו דאוד די בן דאוד מביאה את הנוקמים שלאחר מלחמת ששת הימים אל הסבא שלו יעקב די דאוד לבית בן שושן.
תם עידן היהודים בתאוורירת.

כבר אמרנו בעבר שבמחילה מכבודם של ורד ואבנר, חלוצת הרופאים במשפחה הייתה לא אחרת מאשר סבתא זהרה. עשרות שנים לפני שנכדיה קיבלו את התואר שלהם ברפואה, היא הייתה רופאת המשפחה של יהודי העיירה לעיון וגם אם לא הייתה לה קליניקה, היה לה בית מרקחת שבו רקחה מיני תרופות, תחליפי גבס ושאר מיני ירקות (תרתי משמע). מָסָזִ’ים ופיזיותרפיה לשיכוך מיגרנות וכאבים אחרים, טיפול בשברים, כוויות, טיפול בדלקות, מערכת עיכול ועוד.
היא הקפידה מאד בכל מה שקשור להיגיינה רפואית ולא היססה אף לחלל שבת, כשזה נדרש למען שמירה על ההיגיינה. 
אולי היה זה מגע הקסם ואולי חוכמת החיים שלה, מכל מקום הסטטיסטיקה שמדברת על  הצלחה שנושקת ל- 100%, היא אולי האישוש המדעי הטוב ביותר ליעילות הטיפולים והתרופות שלה.

• עליזה (הבת של דוד משה) מספרת

באחת השיחות שהיו לי עם עליזה (אליס) הבת של דוד משה היא סיפרה לי על שני מקרים שבהם הטיפול הרפואי של סבתא הוכיח את עצמו מעל ומעבר.
◊ איחוי שברים
המקרה הראשון מספר על ילדה שהובהלה לסבתא זהרה כשידה מרוסקת אחרי שנפלה מאופניים עליו רכבה ביום כיפור. (כמו בארץ גם לילדי לָעְיוּן יום כיפור היה חגיגה של רכיבה על אופניים אותם שכרו יום קודם)
סבתא קיבעה את ידה של הילדה עם קנים של סוּף וחבשה אותה בחבישה מיוחדת. למרות קדושתו של החג הרב נתן היתר להסיע את הילדה לרופא באוג’דה מרחק כ-60 ק”מ מלעיון. כשראה הרופא את הילדה התעניין מיד לדעת מי הוא זה שטיפל בילדה, ולאחר שסיפרו לו הוא הגיב “האישה הזאת היא כנראה מאד חכמה” וכי בלי הטיפול שהיא טיפלה בילדה, השבר לא היה מתאחה (ציטוט).
◊ טיפול בכוויות
המקרה השני קשור בעליזה עצמה שבזמן שהייתה אצלנו בבית (היא ופנינה היו חברות טובות), נכוותה בידה מהפרימוס (קראו לו רּיֵשוֹ) שדלק. לפי התיאור שלה הכוויה הייתה קשה ומי שראה פרימוס כזה בשעה שהוא דולק יכול להבין כמה חמורה יכולה להיות כוויה מפרימוס כזה.
סבתא שלפה מיד בקבוק שבו היא שמרה מי שלג שאספה והפשירה (ואיננו יודעים אם הוסיפה להם חומרים אחרים) ומרחה לה את היד עם המים. וראה זה פלא סיפרה לי עליזה בפליאה והתפעלות, הכוויה נעלמה כלא הייתה ולא נותר ממנה ולו כתם אחד.

רינה מספרת

◊ טיפול במיגרנה
במה שקשור לכאבי ראש ישנם אלה הקרויים “מיגרנה” שהם כרוניים והאחרים שיכולים להופיע בגלל סיבות שונות. הטיפול שרינה מתארת כאן מתייחס למיגרנות, (לכאבי הראש האחרים ראה בהמשך “עיסוי לכאבי ראש”) .
תקופה ארוכה סבלתי ממיגרנות וכשאימא ראתה אותי סובלת היא אמרה לי לטפל בהם באופן הבא:
לקלף תפוחי אדמה ולחתוך ממנו מספר פלחים, את הפלחים לטבול באבקת קפה ולהניח אותם מסביב למצח ואז לקשור אותם עם מטפחת.
כשעשיתי את זה, זה תמיד עזר לי אבל לא רק זה, אחרי כמה פעמים שעשיתי את זה המיגרנה חלפה.
◊ הסרת פרונקל
כשהייתי ילדה וצמח לי פרונקל על גב היד, אמא הכינה מעין בצק מקמח ומים, שאותו היא שמה על הפרונקל. אחרי שחבשה לי את היד היא ביקשה ממני שלא להרטיב את זה במשך שלושה ימים.
כשפתחתי את החבישה כעבור שלושה ימים לא היה זכר לפרונקל.
◊ הסרת פָלוּלָה (שוּמָה)
פָלוּלָה היא סֶרָח עור שמופיע באזורים שבהם העור נוטה להתקמט ולהשתפשף עם עצמו כמו בית השחי, מפשעה או אפילו בעפעפיים. משום מה הופיעו אצלי שלוש פלולות ולא אחת, שצמחו אחת על גבי השנייה בין אצבעות היד.
סבתא לא נזקקה לטיפולי לייזר כמו אלה המוצעים היום להסרת גידולים כאלה, אבל גם במונחים של תרופות סבתא הטיפול שלה להסרת הפלולה היה לגמרי לא שגרתי.
היא המתינה עד שמישהו ישחט כבש (או אולי עז) ואז הביאה ממנו את הטחול ושרפה אותו על האש. את הדם שזלף מהטחול בשעת הצלייה היא אספה ומרחה על הפלולות ואז חבשה לי את היד.
סופו של הסיפור הוא בדיוק כסופו של הסיפור הקודם, כעבור מספר ימים כשפתחה לי את החבישה לא נותר זכר מהן.
◊ עיסוי אקרובטי לליאת
כשעדיין גרנו ברחוב רבקה, אחרי שאָנִי ואבי חזרו מדאהב שבסיני הם גרו אצלנו לתקופת מה, ובאחד הימים היא חזרה מ”טיפת חלב” עם ליאת התינוקת (הבן הבכור שלה הוא כיום בן 16 לערך) כשהיא צורחת מבכי בלתי פוסק. לא הצלחנו להרגיע אותה בשום צורה שניסינו וכבר התחלנו לחשוש מהטיפולי היא קיבלה ב”טיפת חלב”.
בעודנו אובדי עצות, הופיעה כמו מלאך מן השמים אמא בפתח הבית וכשהיא ראתה את ליאת היא לא השתהתה לרגע, נטלה אותה לידיה והחלה לעשות תרגילים מתרגילים שונים שכללו כיפופי ידיים אל מאחורי הגב עד אשר יגעו ברגליים ועוד תרגילים שהצפייה בהם לא הייתה כלל וכלל. אָנִי (האימא) התקשתה לצפות במחזה וסבתא ביקשה ממנה לצאת לסיבוב. אחרי תרגילי הכיפוף לקחה אימא את ליאת לידיה, אחזה בה באחיזות משונות (ויש לומר מפחידות) והניפה אותה בתנועות לא מוכרות ולא שגרתיות. לא היה קל לצפות במחזה אבל מי שצפה בו יכול היה להבחין בקלות ביד המקצועית והבוטחת שאימא עשתה הכל.הטיפול הרגיע לחלוטין את הבכי של ליאת, כל כך הרגיע שהיא נרדמה אחריו לשעות ארוכות מאד.

◊ קולונוסקופיה עם גבעולי פטרוזיליה
כשחגית הייתה תינוקת, היא סבלה פעם סבל של ממש מעצירות וכשאימא ראתה אותה בסבלה, היא לקחה גבעול פטרוזיליה וניגשה אתו אל ישבנה של חגית ולאחר שעשתה שם מה שעשתה השתחררה חגית התינוקת מסבלה.  

• הוטרינרית של לעיון

◊ חדר מיון לתרנגולים

לקראת יום הכיפורים חצרות הבתים ואפילו הרחובות בלעיון דמו ללול ענק שבו קרקרו תרנגולים ותרנגולות. כמי שאהב (ועדיין אוהב) לצפות בתרנגולים אני יכול להעיד שאני זוכר מחזות שבהן אחד מהתרנגולים היה הופך לקרבן להתעללות של הקבוצה כולה. אולי מסיבה כזאת ואולי מסיבה אחרת קרה לא פעם שתרנגולות היו מגיעות אל סף מותן, או אז היו נחפזים עם התרנגולת ל”חדר המיון לתרנגולות” שפעל בביתה של סבתא בתקופה שלקראת יום כיפור.
לסבתא לפי מה שסיפרה רינה (ולא רק היא) היה שיקוי פלאים של פפריקה ושמן זית אותו הייתה מוזגת לכפית קטנה ובידה האמונה הייתה אוחזת בתרנגולת, פותחת  את פיה ומוזגת לתוכו את הכפית.
למותר לציין שהחיים שסבתא השיבה לתרנגולת לא נמשכו אלא עד לבוא השוחט ימים ספורים אחר כך.

◊ הלוחשת לטווסים

שמואל, סימון, מאיר, ז’אנו ודוד הנכדים היותר גדולים של סבתא גרו באוג’דה, אבל את רוב החופשים שלהם הם בילו בבית של סבא וסבתא שבלעיון ומכל הזיכרונות והחוויות שהם הביאו איתם לארץ, נראה שהם במיוחד אוהבים להתרפק על אלה שהיו להם עם סבתא זהרה.
מעת לעת מגיח לו איזה סיפור חדש וכבר למדתי שבכל מה שקשור לסבתא הכל אפשרי ושום דבר כבר לא מפתיע …, כך חשבתי עד אשר באחד המפגשים המשפחתיים פנה אלי לפתע מאיר בשאלה “ואת הסיפור של סבתא עם הטווס אתה מכיר ?”. בעוד אני תוהה מה פשר השאלה המוזרה, הוא המשיך, “היא ידעה לגרום לו, לפרוש את הנוצות שלו”. הסיפור נשמע לי מאד מוזר, מה גם שלמיטב זיכרוני לא נתקלתי אי פעם בטווס במרוקו.
הוא הבחין כנראה בארשת התימהון שכיסתה את פני והוא חזר על דבריו .. “זה היה טווס של אחד השכנים והיא הייתה לוחשת לו משהו והוא היה פורש את נוצותיו”.
מסתבר שלא רק מאיר, גם רינה אחותי זוכרת היטב את המחזה של סבתא הלוחשת לטווס והוא נשמע לה.
כשבדקתי גיליתי שטווס פורש את נוצותיו משתי סיבות עיקריות, כדי למשוך אליו נקבות או כדי להגן על הטריטוריה שלו מפני מתחרים בני מינו. לסבתא לא הייתה תוּכִּית כמו פולינזיה שלימדה את ד”ר דוליטל את שפת החיות, אבל הייתה לה את חוכמת החיים המיוחדת במינה. יכול להיות אבל לגמרי לא סביר שהיא סימנה לו שטווס אחר מנסה להשתלט על הטריטוריה שלו, או שאולי לחשה על אוזנו שהשמועה מספרת על איזה טווסה שָאפָה שהגיעה ללעיון וכמנהג הטווסים הוא אץ רץ להתגנדר.
אבל יש עוד הסבר שאמנם אינו מופיע ברשימת ההסברים המדעיים לתופעה של פרישת הנוצות, אך הוא בהחלט עומד במבחן ההיגיון והסבירות…. הטווס פשוט נקשר לסבתא והבין את מבוקשה. 

פנינה מספרת

◊ היגיינה רפואית דוחה שבת
טובה אחותי, שבלעיון הייתה עדיין ילדה קטנה, שיחקה באחד הימים עם כפתור קטן של בגד, שאיכשהו מצא את דרכו לאחד מנחירי האף שלה וכשהתיישב שם גרם לה לקשיי נשימה ולנפיחות חיצונית.
סבתא שראתה את הנפיחות והבינה מה קרה, החליטה לשלוף את הכפתור עם מחט תפירה, אבל כדי לחדור עם המחט לחלל האף צריך לחטא אותו קודם והדרך המיידית לעשות את זה הייתה באמצעות אש גלויה.
אך מה לעשות שהיום הוא שבת קודש שבו הבערת אש אצל יהודי לעיון בלי יוצא מן הכלל הייתה בגדר טאבו.
קרוב לודאי שבגלל קדושת השבת, אחרים במקומה של סבתא היו מוותרים על חיטוי המחט, אבל לא סבתא שבלי שום היסוס חיממה את המחט באש ובידי האומן שלה שלפה את המחט.

התנסות אישית

◊ עיסוי לכאבי ראש
על המסז’ים להעלמת כאבי ראש (שאינן מיגרנה) אני יכול לספר מתוך ההתנסות האישית שלי. לפני שנים ארוכות אחרי ליל עצמאות ללא שינה, נרדמתי לשעה קלה בבית של סבתא, ומשהתעוררתי חשתי כאב ראש חזק במיוחד, מעוצמת הכאב אותו חשתי באזור הרכות, יכולתי בקושי לפקוח את העיניים.
ישבתי בחצר הבית וסבתא שראתה אותי בכאבי נגשה למלאכה והחלה בעיסוי של המצח. לא חלפו אלא דקות ספורות מתום העיסוי ותאמינו או לא, לא רק שכאב הראש חלף לחלוטין אלא שהוא התחלף בתחושה של רעננות מיוחדת. נסו והיווכחו.
הערה קטנה: סבתא אמרה לי אז שהעיסוי יעיל כאשר כאב הראש נגרם כתוצאה מהשמש וכשאמרתי שבקושי יצא לי להיות בשמש היא אמרה שלפעמים דאי בשהות קלה. (אלה היו דבריה).
ולמי שמעוניין להלן ההוראות לעיסוי:
• הניחו את שתי כריות האגודלים על שתי הרכות.
• תוך כדי לחיצה, להתקדם עם האגודלים זה כלפי זה, לכיוון מרכז המצח (בעוצמה שיוצרת קפלים על המצח). לחזור על הפעולה שבע פעמים.
• בתום הלחיצות צוֹבטים שבע פעמים צביטות קלות בקצה העליון של האף.
בתום המסז’ יתכן שיופיע סימן אדמדם בקצה האף.
◊ פלאי החוט האדום
בתקופה הראשונה לנישואינו גרנו אצל סבתא, ספי התינוק עדיין ישן בעגלה ואנחנו עדיין הורים נרגשים שזה עתה נולד להם בנם בכורם. ערב אחד נתקף ספי בשיהוקים שנמשכו ונמשכו ובעודנו נעים בחוסר מנוחה מהשיהוקים הבלתי פוסקים, לקחה סבתא חוט דק בצבע אדום גלגלה אותו לכדור זעיר והניחה אותו על מצחו וכמו במעשי קסם השיהוק נעלם כלא היה.
יש להניח שהשיהוק נפסק בשל הסחת הדעת שנגרמה בשל החוט האדום ואם כך תרופת הסבתא במקרה זה פעלה פעולה פסיכולוגית.

• בית המרקחת של סבתא 

בדף המוקדש לאוג’דה העלינו את זכרונותיו של יוסף אזולאי, מאוג’דה של שנות ה- 30 וה- 40 של המאה הקודמת. הזיכרונות שהוא העלה בפני אחיינו מוריס הקיפו את כל תחומי החיים ובהם את תרופות הסבתא שבימים ההם היו מאד נפוצות בשימוש. חלק מהתיאורים שקראתי אצלו הזכירו לי ממש את התרופות של הסבתא שלנו, ומה הפלא ? הרי סבתא זהרה בעצמה הייתה אוּגְ’דִיָה.
אני מביא כאן את דבריו של יוסף (כמו שהם) בנוגע לתרופות סבתא. יש לנו סיבות טובות להניח, שגם אלה מתוכן שלא סיפרנו עליהן, היו ברובן בשימוש אצל סבתא.

› לכאב ראש ומיגרנה: לחתוך עיגולים של תפוחי אדמה ולקשור אותם מסביב לראש.
› לכאב בטן: להרתיח מנטה או כמון  עם קצת סוכר ולשתות.
› לשלשול:  להרתיח קליפות של רימון ולשתות עם קצת סוכר.
› לדלקת ראות:  לקנות אצל מוכר התבלינים (לעטר- תערובת תבלינים), להרתיח אותם, למלא עוף ולבשל. לאחר מכן לשתות את המרק ולאכול העוף.
› לדלקת עיניים: להרתיח תה בלי סוכר ולעשות קומפרסים מספר פעמים.
› שבר קטן או נקע:  לערבב ביצים וקמח, למרוח על בד דק ולשים על המקום. למתוח בין שלוש מקלות קטנים ולקשור למספר ימים. לאחר מכן, לעשות מסג’ בשמן זית באותו המקום למשך זמן קצר.
› לכאב שינים: לטבול חתיכת צמר גפן בערק ולשם אותה על השן.
› לנזלת: להרתיח מים, לכסות את הראש ולנשום את האדים מספר פעמים.

פתח דבר
רשימת החללים
יד הגורל או מקריות סטטיסטית
הקשר בין קורבנות הפרעות במרוקו וחללי צה”ל
גם הם נפלו על מזבח הארץ – חללי פרעות אוג’דה וג’ראדה

 

פתח דבר

הקמת המדינה והעלייה לארץ אמנם שמו קץ לפרעות ולפוגרומים שידעו היהודים בגלות, אבל לדאבוננו קורבנות יש עדיין והרבה, אלא שבגלות היהודי היה חסר כל הגנה והיה לטרף קל לאויביו ובארץ ישראל הוא מוגן מאויביו ע”י צבא שגם אם לעתים הוא מוצא את עצמו מופתע, הוא יודע להתאושש ולהשיב מלחמה שערה והוא עדיין אחד הצבאות הטובים בעולם. להגנה הזאת יש מחיר בחיילים שנופלים על מזבח הארץ ובקורבנות למעשי טרור ובהם רבים מיוצאי קהילת יהודי דבדו ואוג’דה שלהם מוקדש דף ההנצחה הזה.
הם נפלו במערכות ישראל מ”מלחמת העצמאות” של קום המדינה ועד “חרבות ברזל” של ימינו אלה, בין המערכות, בפעולות מבצעיות ובפיגועי טרור.
יש ביניהם אחים שנקברו באותו יום, בני דודים ובהם שניים שנפלו באותו יום, דוֹד ואחיין שנקרא על שמו, שני גיסים ובני משפחה שנולדו באותה שנה ולמדו באותו בית ספר. תופעות שהן מעבר לסבירות הסטטיסטית שרק יד הגורל יכולה להסביר.
כפי שנראה בהמשך יד הגורל ניכרת היטב גם בתופעות אחרות, כמו הזיקה שבין הקורבנות של בני הקהילה של יוצאי דבדו ואוג’דה בפרעות במרוקו, לחללים שנפלו על מזבח הארץ ואפילו במקומות הקבורה שלהם.

 

• רשימת החללים

שם	נפל ביום		שם	נפל ביום
מאיר הכהן סקלי	5/6/1967		שלמה מאיר הכהן סקלי	18/2/1989
אברהם הכהן סקלי	21/10/1967		יעקב הכהן סקלי	21/10/1967
אורי הכהן סקלי	10/6/1982		יצחק הכהן סקלי	10/6/1982
מאיר הכהן סקלי	13/6/1982		יוסף הכהן סקלי	20/4/1949
מימון הכהן סקלי	9/11/1980		רחמים הכהן סקלי	7/10/1973
אליהו הכהן סקלי	14/4/1979		שמעון הכהן סקלי	4/4/1951
אהרן בן חמו בן יצחק ועליזה	10/5/1977		אהרן בן חמו בן יעקב ולאה	8/6/1967
יצחק בן שושן	7/10/1973		רחמים בן שושן	15/10/1973
שמעון בן שושן	13/4/1951		שלמה טובול	6/6/1967
יורם אמסלם	5/6/1986		נועה מרציאנו	15/11/2023
מיכל ביאזי (מרציאנו)	16/7/1978		עופר בן ארי (בן חמו)	23/12/2015
41 הרוגי הפוגרום באוג’דה וג’רדה				7 – 8 ביוני 1948

• יד הגורל מתעתעת בסטטיסטיקה.

כשהתחלנו ללקט את המידע לצורך הפוסט, הופתענו לגלות עוד ועוד חללים מבני הקהילה שלא ידענו עליהם קודם, אבל זאת לא הייתה ההפתעה היחידה שציפתה לנו.
ככל שהמשכנו גילינו דברים שהותירו אותנו משתאים, כך לגבי הקשר המשפחתי בין החללים שנפלו על הגנת הארץ, לקורבנות הפרעות במרוקו וכך לגבי מקומות הקבורה של החללים.
אירועים שהסיכוי הסטטיסטי להתרחשותם שואף לאפס מתרחשים בזה אחר זה. הגורל מתעתע בסטטיסטיקה ובגדול ! שתי דוגמאות כאלה נמצאות בין קבריהם של בני משפחת הכהן סקלי שטמונים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
◊ ארבעה קברים צמודים 
הסיכוי ששני בני משפחה יקברו בקברים צמודים זה לזה בבית קברות צבאי שבו אלפי קברים שואף לאפס גם סטטיסטית וגם אינטואטיבית. והנה בחלקה 3 שבאזור ד’ לא שניים ולא שלושה, כי אם ארבעה קברים צמודים זה לזה הם מבני משפחת הכהן סקלי, שני האחים אברהם ויעקב כהן סקלי מדאר זאגורי, מאיר כהן סקלי מדאר שמיען ושלמה טובול שאמא שלו היא מדאר עקוש של משפחת הכהן סקלי. (לצפייה לחץ כאן)

◊ וארבעה קברים סמוכים
כשביקשתי להוסיף לדף ההנצחה את אורי הכהן סקלי שאת הוריו ובני משפחתו אני מכיר היטב, הופתעתי לגלות שקברו (שורה 5) נמצא ממש בסמוך לקברו של אחי המנוח מימון (שורה 2). ואז הגעתי אל יצחק הכהן סקלי שהוא בן דוד מדרגה שניה של אורי ולמרבה ההפתעה הקבר שלו באותה חלקה ובאותה שורה שבה קבור אורי.

אבל הסיפור של יד הגורל בחלקה הזאת איננו רק בסמיכות הקברים.
* יצחק קרוי על שמו של יצחק הכהן סקלי מדאר Bousetsa
* משה אביו של יצחק וכך גם משה אביו של אורי קרויים על שמו של משה הכהן סקלי מדאר Bousetsa.
* משה ויצחק הכהן סקלי מדאר Bousetsa הם שני אחים שנרצחו באוֹטַט באישון לילה של ערב שבת 16/9/1922 ע”י פורעים ערבים,  והם קבורים בקברים סמוכים בבית הקברות של דבדו.
* כמו משה ויצחק שנרצחו באותו לילה גם צאצאיהם אורי ויצחק נפלו באותו יום 10/6/1982 וכמותם גם הם קבורים בקברים סמוכים.
* משה ויצחק כהן סקלי מדאר Bousetsa שנרצחו במרוקו הם גם אחים של סבתא של מימון הכהן סקלי (שורה 2)
ארבע שורות קברים שרצה הגורל ששלושה מתוכם הם בני הכהן סקלי מנציחים את זכרם של שניים מאבותיהם שנרצחו בידי פורעים ערבים במרוקו.
והגורל עדיין כאן…
כשביקרתי באחד הימים בביתו של האחיין שלי מאיר ושוחחנו על הפוסט הזה שמנציח את החללים מבני הקהילה, סיפרה לי אשתו אֶתִי על בן דודה מאיר הכהן סקלי שנפל בקרב בלבנון. אֶתִי יש לציין נושאת את השם כהן סקלי עוד בטרם נישאה למאיר ומוצאה מהעיר פֶס ולא מדֶבְּדוּ. מה שאֶתִי לא ידעה זה שמוצאם של כל הכהנים של פֶס הוא מדֶבְּדוּ, ואם כך מאיר בן דודה שנפל בקרב הוא כהן סקלי ששורשיו נטועים בדֶבְּדוּ.
קברו של מאיר הוא הקבר שלמראשותיו של הקבר של אורי.
חמש שורות קברים ובהם ארבעה בני הכהן סקלי.

ויש גם חללים שקבורים במקומות אחרים שהם מצאצאי האחים שנרצחו  במרוקו.
* יצחק בן שושן שנפל בקרב במלחמת יום הכיפורים הוא בן דוד אחר של יצחק כהן (שורה 5) וגם הוא קרוי על שם יצחק כהן סקלי מדאר Bousetsa.
* עופר בן ארי (בן חמו) נינה של אחותם של משה ויצחק כהן סקלי מדאר Bousetsa הי”ד נהרג בעת שהסתער בידיים חשופות על שני מחבלים בעת פיגוע דקירה שהיה בירושלים.
• ועוד….
ביום שישי האחרון ד’ כסלו תשפ”ד (17/11/2023) הובאה למנוחות נועה מרציאנו הי”ד ששירתה כתצפיתנית בגבול עזה, נחטפה ונרצחה ע”י החמאס. כששוחחתי היום עם הרב מרציאנו הוא סיפר לי שבספר הגיניאולוגי על יהודי דבדו שהוא כתב, רשום הי”ד ליד שני האחים דוד מרציאנו ויצחק מרציאנו מדאר Alouga שהם מאבות השושלת שלה, לציין שנרצחו ע”י ערבים. 

• הקשר בין קורבנות הפרעות במרוקו לחללי צה”ל

בדף אחר של האתר סיפרנו על העוול ההיסטורי המתמשך כלפי 41 קורבנות הפרעות באוג’דה וג’ראדה, שנרצחו אך ורק בשל הפעילות המחתרתית הציונית של הקהילה היהודית באוג’דה ולפי העדויות שהצגנו, אין עוררין על כך שקורבנם היה על מזבח המולדת. לאחרונה הנציחה עיריית שדרות את הקורבנות בקריאת כיכר לזכרם ואולם עד היום 75 שנה אחרי הפרעות, הם לא זכו להכרה הממלכתית שהם ראויים לה מצד מדינת ישראל ואם כבר יש לנו מקום להנציח בו את חללנו, זאת ההזדמנות לתקן גם אם בזעיר אנפין את העוול ולפיכך הוספנו את רשימת הקורבנות וסיפורם אחרי רשימת החללים.
◊ הגורל המקשר בין קורבנות הפרעות וחללי המערכות
בדף המספר על הפרעות מופיע תיאור של הקשר בין חללי צה”ל לקורבנות הפרעות ואנחנו שבים אליו כאן כחלק מהתערבות הגורל שתיארנו קודם.
* יוסף הכהן סקלי עלה ארצה מיד לאחר הפרעות האכזריות שבהן נרצחה דודתו מחה הכהן סקלי והוא נהרג בקרב פחות משנה לאחר שעלה ארצה.
* קמי הכהן סקלי היתה ילדה בת 8 בעת הפרעות, ראתה לנגד עיניה את הטבח ואת רצח הדוד אצלו התארחה. פעמיים התדפקו על דלת ביתה קציני צה”ל, בפעם הראשונה כדי להודיע על אחיה אהרן בן חמו  שנהרג בעת מילוי תפקידו ובפעם שנייה כדי להודיע על בעלה מימון הכהן סקלי שנפל בעת שירותו.
* הרב שלמה הכהן זאגורי היה רב ודיין באוג’דה בזמן הפרעות ויש להניח שהיה מעורה היטב בפעילות המחתרתית הציונית. בתקופת מלחמת ההתשה הביא הרב לקבורה את שני בניו שנהרגו בעת טיבוע המשחתת אח”י אילת.
לרשימת חללי הפרעות באוג’דה וג’ראדה

• סיפורי החללים

 

 

מאיר כהן סקלי

את מאיר שהוא בן למשפחת הכהן סקלי הכרתי בבית הספר היסודי “ענף החיים” שבו למד בכיתה מתחתי ואני זוכר אותו משם כנער שבלט מאד במראהו הנאה והספורטיבי. הוא נולד באוג’דה ועלה ארצה בשנת 1956 שבה עלו גם רוב בני משפחת הכהן סקלי שגרו באוג’דה. בארץ הוא גר באבו טור שבירושלים השוכנת במרחק של מספר קילומטרים משכונת מקור חיים שבה גרתי ואתם בבית גרה גם סבתו סעידה (שהיא אחות של אחת הסבתות שלי) שבאופן תדיר הייתה עושה את הדרך הארוכה הזאת על רגליה שלה. כמוני גם רבים אחרים שהכירו אותה זוכרים היטב את התמונה שלה כאישה זקנה כשהיא גומאת לאיטה בפסיעות קטנות את המרחק הגדול ומעת לעת נחה בעמידה כשידה המכופפת תומכת במותנה.
כשהתגייס לצה”ל בשנת 1966 התנדב לצנחנים והוא נפצע בפעולת התגמול בסמוע, אך למרות פציעתו סירב לעבור ליחידה אחרת.
במלחמת ששת הימים הוענק למאיר עיטור וכך נכתב בתעודה:
גילה גבורה
ביום 5 ביוני 1967 בכפר שאן על יד רפיח הפעיל רב”ט מאיר כהן ז”ל ררנ”ט כנגד משאית אויב ופגע בה. לאחר מכן ירה מטווח 40 מטר בררנ”ט על טנק ט- 34 והצית אותו כשהוא מפעיל את הררנ”ט מדופן הזחל”ם. רב”ט מאיר כהן ז”ל נהרג מפגיעה ישירה של פגז שנורה מטנק אחר.
על מעשה זה הוענק לו עיטור העוז
נולד באוג’דה ביום 1/11/1947
נפל בקרב ביום כ”ו באייר תשכ”ז  5/6/1967
בנם של שלמה ושמחה הכהן סקלי.

שלמה מאיר הכהן סקלי

פחות מחודשיים לאחר נפילתו של מאיר נולד לאחותו מזל בן, אשר קיבל את שמו של דודו והוא נקרא שלמה מאיר. לימים כשהוא גדל ומתגייס לצה”ל הוא מתנדב לחטיבת גבעתי.
לקראת תום שירותו ביום שבת 18/2/1989 תוך כדי שהוא הולך עם חברו לכותל כדי להתפלל תפילת מנחה מתנפלים עליהם חמישה ערבים שארבו להם סמוך לשער ציון ודוקרים אותו בכל חלקי גופו.
האחיין שלמה מאיר הכהן סקלי מצטרף לדודו מאיר הכהן סקלי ברשימת חללי צ.ה.ל.
התבלט באהבת הארץ ואהבת האדם וחבריו העידו עליו שהיה סוחף וכובש לבבות בחוש ההומור ובכושר הארגון שלו.
כשהוא נולד גרו הוריו של שלמה מאיר מרחק פסיעות מביתנו שבמקור חיים. אביו מרדכי (מריטך) ודודיו התפללו בבית הכנסת הקטן שלנו שהמנגינות והלחנים שהסתלסלו בו הגיעו אליו מדבדו. סבו אברהם דיעקוש ישב בכיסא הצמוד לזה של סבא יוסף היה גוזר על עצמו מעת לעת  צום של שבוע ימים רצופים!! .
נהרג ביום י”ג באדר א’ תשמ”ט 18/2/1989
בנם של מזל ומרדכי הכהן סקלי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

            יעקב הכהן סקלי                       אברהם הכהן סקלי

ביום 21 באוקטובר 1967 ארבעה חודשים לאחר נפילתו של מאיר במלחמת ששת הימים יוצאת משחתת חיל הים אח”י אילת לסיור בט”ש והפגנת ריבונות לאורך חופי סיני כשעל סיפונה אנשי הצוות של המשחתת וחניכי קורס חובלים שהצטרפו לאותה הפלגה לצרכי אימון. במבואות פורט סעיד נורים על המשחתת ארבעה טילי סטיקס ומטביעים אותה. 32 חיילים נהרגים ו-15 נעדרים. בין ההרוגים יעקב כהן שהיה מאנשי הצוות של המשחתת ואברהם כהן שהיה אחד מחניכי קורס חובלים שהצטרפו להפלגה, שניהם בניו של הרב שלמה הכהן סקלי. הם הובאו לקבורה בחול המועד סוכות כשהמוני אדם מלווים אותם בדרכם האחרונה.
לימים באחת מתכניות הטלוויזיה של ערב יום הזיכרון יספר הרב גורן על אותה הלוויה, כיצד השתומם לראות את האב רבי שלמה הכהן סקלי נפרד משני בניו במשפט קצר אחד “כי מעפר באתם ואל עפר תשובו” שכן הלכות חול המועד אינן מתירות הספדים.
הרב שלמה הכהן סקלי שימש כרב של העיר תאוורירת וחבר בית הדין הרבני באוז’דה ואני זוכר אותו היטב כשהיה בא בהדרת לבושו לבקר את אבי במיטת חוליו בביתנו שבמקור חיים, וכמי ששירת באותם הימים על אחד מכלי השייט של חיל הים אני זוכר היטב את אירוע הטביעה של אח”י אילת.
נפלו בעת מילוי תפקידם ביום י”ח בתשרי תשכ”ח 21/10/1967
בניהם של שלמה ואסתר הכהן סקלי.

 

שלמה טובול

שלמה בנם של מסעוד וקמרה נולד באחפיר ששוכנת מרחק של כ- 35 ק”מ מאוג’דה ונודעת גם בשם Martimprey-du-Kiss. מצד אמו קמרה, שלמה הוא בן למשפחת הכהן סקלי מהענף של דאר עקוש. לא הכרתי את שלמה ולא את אמו קמרה אך אני זוכר היטב את בני המשפחה של דאר עקוש שבמרוקו גרו בתאוורירת ובארץ בשכונת מקור חיים בירושלים. משפחה מיוחדת במינה בנועם הליכותיה, בצניעותה ובדרך הארץ שלה.
שלמה עלה לארץ עם הוריו בשנת 1949 כשהוא בן שבע ולמד בפנימייה “אלוני יצחק”. מספרים עליו שהתמסר לספורט,  היה עם רוח טובה וקלילות של ילדות מבוגרת האירה את פניו. גויס לצה”ל בנובמבר 1959 לחיל השריון, אשר אותו ואת מפקדיו אהב בכל לב. למרות שנפצע באימונים מרסיס רימון ביקש וחזר לשירות הצבאי.
ערב מלחמת ששת הימים נקרא למילואים ולפני צאתו הרגיע את אמו לבל תדאג וכי במהרה ישוב הביתה.
שלמה נהרג בקרב שין בשין באזור ג’בל-ליבני שבסיני ביום השני לקרבות. תחילה הובא לקבורה זמנית בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
במכתב תנחומים של מפקד יחידתו אל המשפחה הוא כתב להם כי בנם הקריב את חייו “למען יהיה העם שאנן, בוטח ושליו”.
נולד ביום י”ט בסיון תש”ב 4/6/1942
נפל בקרב ביום כ”ז באייר תשכ”ז  6/6/1967
בנם של מסעוד וקמרה טובול.

 

אורי הכהן סקלי

פסיעות אחדות מבית משפחת הוריו של שלמה מאיר וממש בסמוך לבית הכנסת שלנו שבמקור חיים גר אליהו הכהן סקלי (Bousetsa). אדם מקסים ומיוחד שהחיוך שכמעט שלא מש מפניו היה לו לסמל. אחת מבנותיו של אליהו שוּלָה נישאת לבן דודה משה בנו של הרב דוד הכהן סקלי (רבי דוּדוּ) וביום ו, בכסלו תשכ”ב 14/11/1961 הם מביאים לעולם את בנם בכורם אורי.
למד בבית ספר “גאולים” שבשכונת בקעה והיה פעיל במשמר האזרחי. לקראת גיוסו הצטרף לגרעין “אורעד” של הנח”ל ותקופה קצרה שירת בשל”ת בחניתה.
כשהתגייס לצה”ל בשנת 1980 קבעו לו בבקו”מ כושר גופני לקוי אבל הוא לא השלים עם הקביעה הזאת והתעקש עד אשר הצליח לעבור את מסלול הטירונות של חי”ר אותו סיים בהצטיינות ונשלח לקורס מכ”ים.
כשפרצה מלחמת שלום הגליל היה עם היחידות הראשונות שהתקדמו בגזרה המזרחית.
נפגע ונהרג כאשר היחידה שלו הותקפה ע”י חיל האוויר הסורי.
מפקדו מספר עליו שהוא “נחשב לאחד ממקימי מחלקת המרגמות שבה שירת ושהוא בלט בחוסנו ובעקשנותו לדברים שאינם קלים” והוא מציין גם את “בת הצחוק המיוחדת שלו” שלנו היא הזכירה את החיוך התמידי שהיה על פניו של הסבא שלו אליהו.
נפל בקרב ביום י”ט סיון תשמ”ב 10/6/1982
בנם של שולה ומשה הכהן סקלי.

 

יצחק הכהן סקלי

באותו היום שבו אורי נפל בגזרה המזרחית של בקעת הלבנון נחתו כוחות הצנחנים מן הים ובין הלוחמים היה גם יצחק הכהן סקלי שהוא בן דוד שני של אורי.
בצעירותו למד בבי”ס כרמלי ומשם המשיך לבית חינוך תיכון, בילה הרבה בבית הנוער של עמק רפאים שבו הנציחה משפחתו את זכרו היה שם דמות מרכזית.
הרבה לחייך, אהב לטייל, אהב את הים, לפרוט על גיטרה ובעיקר אהב לשיר.
התנדב לצנחנים מפקדיו מעידים עליו כמי שהתנדב לכל קריאה, עובד ללא ליאות וצייתנות לצו וכי האימונים המפרכים וקורס הצניחה חישלו את גופו והפכו אותו מנער ביישן לגבר מוצק וחסון.
לאחר הנחיתה מהים נפל איציק בקרב עם הקומנדו הסורי.
נפל בקרב ביום י”ט בסיון תשמ”ב 10/6/1982
בנם של שמחה ומשה הכהן סקלי.

 

מאיר הכהן סקלי

באחד הימים בהם הייתי עסוק בהכנת הפוסט הזה ביקרתי בביתו של האחיין שלי מאיר ותוך כדי שיחה סיפרתי על הפוסט החדש שאני מתכוון להעלות לאתר וכששמעה אותי אשתו אֶתִי היא מיד סיפרה לי על בן דודה מאיר שנפל בקרב בלבנון.
אֶתִי נושאת את השם כהן סקלי עוד בטרם נישאה למאיר, אלא שהשורשים שלה הם מהעיר פֶס ולא מדֶבְּדוּ, כך לפחות היא חשבה, עד אשר גילינו שלמעשה מוצאם של כל הכהנים של פֶס הוא מדֶבְּדוּ, ואם כך מאיר בן דודה שנפל בקרב בלבנון איננו רק כהן סקלי אלא שגם שורשיו הם מדֶבְּדוּ.
כשהמשכתי ובדקתי אודות מאיר גיליתי לתדהמתי שהקבר שלו ניצב בחלקה שבה טמונים שלושה בני סקלי נוספים.
מאיר סיים בהצטיינות את לימודיו בתיכון הימלפארב שבירושלים, התנדב למשמר האזרחי וכשהתגייס התנדב לצנחנים. לאחר תקופת שירות כמ”כ נשלח לקורס קצינים אותו סיים בהצטיינות.
במלחמת שלום הגליל הגיע עם יחידתו עד למבואות ביירות.
נפל בקרב ביום כ”ג בסיון תשמ”ב 13/6/1982
בנם של מאיר וחווה הכהן סקלי.

 

 

יוסף הכהן סקלי 

בשיחה שהייתה לי עם  מוריס בן שושן שבעבר כיהן כחבר מועצה וסגן ראש העיר בעיריית עכו,  הוא סיפר לי על חייל בשם יוסף הכהן סקלי מתאוורירת שהיה פקוד שלו  שנהרג במלחמת העצמאות שקבור בקבר אחים ברחובות, וכששאלתי מהי הסיבה בגללה הוא נקבר בקבר אחים הוא השיב לי שגופתו הושחתה.
יוסף כך יתברר לי מאוחר יותר הוא בן משפחה מצד אשתו של מוריס (דאר למגרוד).
יוסף היה כנראה ראשון הנופלים על מזבח הארץ מקרב צאצאי הקהילה של יהודי דבדו.
גם כאן עובר החוט המקשר בין הרוגי הפרעות והפוגרומים במרוקו לבנים שנפלו על הגנת הארץ. יוסף נהרג פחות משנה אחרי הפוגרום בג’רדה ואוג’דה שבו נרצחה דודתו מחה הכהן סקלי.
יוסף נולד בתאוורירת ועלה ארצה בשנת 1948 ומיד עם בואו גויס לצבא ונפל בקרב על יד בית גוברין. 
בנם של זהרי ואהרן הכהן סקלי
נפל בקרב ע”י בית גוברין ביום כ”א ניסן תש”ט (20.4.1949) והוא בן 19 שנים.
נקבר בקבר אחים בחלקה הצבאית שבבית הקברות ברחובות.

 

 

מימון הכהן סקלי

מימון היה בשירות מילואים כאשר תוך כדי מסדר חולים במרפאה שבמחנה שנלר קיבל דום לב. בשנים האחרונות לחייו הוא התרוצץ בין מספר פרוייקטים של בנייה אותם ניהל בירושלים ועמד לפני התחלה של פרויקט בנייה אישי שלו ביחד עם חברו ושכנו פרופסור יהודה אלקנה.
התברך בשנינות, חדות מחשבה ושיקול דעת יוצאי דופן וחוש ההומור שלו היה ייחודי רק לו. בפוסט “נר לזכרם” שבאתר זה אפשר לקרוא את הדף שנכתב לזכרו.
נפל בעת שירותו ביום א’ בכסלו תשמ”א 9/11/1980
בנם של יוסף וזהרה הכהן סקלי.

 

 

אהרן בן חמו

שתי שמחות היו לה למשפחת בן חמו בשנת 1958 לידתו של אהרן הבן, ונישואיה של קמי הבת. עשר שנים קודם בשנת 1948 כשלושה שבועות אחרי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל מתחולל באוג’דה ובג’רדה פוגרום שבו נרצחים 42 יהודים שרובם ממשפחת הכהן סקלי. קמי שהייתה אז ילדה קטנה צופה בפוגרום מבעד לחבית פתוחה משני צידיה, אליה “תחב” אותה דודה כדי להסתירה מפני הפורעים והיא רואה משם את היהודים הנטבחים ובהם הדוד שדאג להסתיר אותה.
כמעט שלושים שנה לאחר אותה טראומה מגיעים חיילי קצין העיר כדי להודיע לה על נפילתו של האח אהרן באסון הנ”ד וכעבור שנתיים נוספות הם פוקדים אותה שוב, הפעם כדי להודיע על מותו של מימון בעלה בעת שירותו.
אהרן למד בבית הספר היסודי ‘מורשת’ שברחובות ובישיבה תיכונית בצפת. הגיע להישגים גבוהים מאד, ומנהל ביה”ס יודע לספר שזה היה תודות לשקדנותו הרבה. המורים והחברים ללימודים מספרים עליו שהיה מיוחד במינו בנועם הליכותיו ובעדינות נפשו וכי היה מלא באהבה ונתינה לזולת. בישיבה שבצפת ראו בו כעילוי.
היה מאד מסור להוריו ולמשפחתו והקדיש הרבה מזמנו לספורט. התגייס בשנת 1976 והתנדב לצנחנים ומספרים עליו שתמיד היה ראשון להתנדב. בכל מקום שלמד או שירת בו חוזרים ומתארים אותו כאדם ישר והגון.
אהרון נספה בעת מילוי תפקידו בהתרסקות מסוק בבקעת הירדן באסון שלימים ייקרא אסון הנ”ד לזכר 54 החיילים שנהרגו בו.
נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ”ג באייר תשל”ז (10.5.1977)
בנם של יצחק ועליזה בן חמו

 

 

אהרן בן חמו

בן נוסף למשפחת בן חמו הענפה שמוצאה מדבדו שנפל במילוי תפקידו וגם שמו הוא אהרן.
המשפחה עלתה לארץ בשנת 1951 מטאוורירת שם סיים את לימודיו היסודיים, בארץ למד שלוש שנים בישיבה התיכונית “הדרום” אשר ברחובות. השתייך לתנועת “בני עקיבא”.
לא רק תלמיד טוב היה שם אלא ששימש כחונך לתלמידים חדשים.
כשהוא היה עדיין תלמיד ב”ישיבה” פרצה מערכת-סיני ואהרן התחפש לחייל והלך במדבר לשם “ביקור להנאתו”.
התגייס לצה”ל בנובמבר 1958 ושירת בחטיבת “גולני”. גמר קורס מ”כ והתמחה בחבלה ובסיירות. בימי-החופשה לא בא הביתה לנוח מאימוניו המפרכים אלא עבד קשה ותמך באביו. עם שחרורו מצה”ל חיפש אהרן מקצוע ואחרי השתלמויות התחיל לעבוד בשדה התעופה בלוד שם עבד כסגן מכונאי ראשי .
ערב פרוץ הקרבות במלחמת ששת הימים היה צריך לעבור השתלמות בירושלים אבל התכנית לא יצאה לפועל. במלחמת ששת הימים היה סמל חבלה נקרא למילואים ובקרב שנערך ממערב לביר- גפגפה שבסיני ביום הרביעי למלחמה, נהרג בהתקפת האויב על חניון הלילה של גדודו. הניח אשה בהריון וילד בן שנתיים.
לאחר המלחמה נולדו לו זוג תאומים, אריאל ונורית. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים.
בספר “על במותיך חלל” בהוצאת חברים לנשק הובאו תולדותיו.
הונצח בעיר לוד בבית הכנסת “בית אהרן” וכן ברחוב הקרויים על שמו.
נפל בקרב ביום כ”ט באייר תשכ”ז (8.6.1967)
בנם של יעקב ולאה בן חמו

 

 

יצחק בן שושן

משפחת בן שושן הייתה אחת המשפחות הענפות בקהילת יהודי דבדו ואחד מבתי האב שלה היה זה של יצחק בן שושן. שִמְחָה שהיא אחת מבנותיו של יצחק נישאה למשה הכהן סקלי ויעקב שהוא אחד מבניו נישא לרוזט שאף היא ממשפחת בן שושן. גם ליעקב וגם לשמחה יש בן שנושא את השם יצחק האחד שהוא הכהן סקלי שנהרג במלחמת לבנון (ראה למעלה) והשני הוא יצחק בן שושן שנהרג במלחמת יום הכיפורים.
נולד בעכו ביום כ’ בכסלו בשנת תשי”ד 27/11/1953. מתארים אותו כבחור עם מרץ, סקרן ומאד שקדן. מלא חיוניות, חובב ספורט מושבע, רקדן מצטיין שרקד בלהקת הרוקדים של עכו והדריך את בני הנוער במחול. מראשוני הפעילים במועצת הנוער וחבר בה ועיקר שאיפתו הייתה לקדם את בני הנוער של העיר סיפרה אחת מחברותיו. הזמין אמנים ידועי שם ואגן טיולים ובקיצור פעילות חברתית שמילאה את כל זמנו.
גויס לצה”ל באוגוסט 1972 והתנדב לשריון שם מספרים עליו כי “בשעות מבחן התאמץ איציק, הפגין כושר סבל ועמד בכל הדרישות. אחר כך, בהפסקות, השתולל והתפרק בצחוק קולני, כשהחיוך איננו מש משפתיו. תמיד היה עליז, הזדרז להסיר מעליו את האבק במקלחת קרה כקרח”.
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הוא נשלח מבית הספר לשריון שם עבר קורס מטק”ים לחזית הדרום ופעל כטען – קשר ביחידת הטנקים.
נהרג מאש המצרים בקרב שריון בשריון שהתנהל ברכס “נוזל” בגזרה המרכזית של של תעלת סואץ.
במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקד היחידה שלו “…. הכלי בו לחם יצחק השמיד כלי אויב רבים….דבק במשימתו תוך גילוי אומץ והכרה בשליחות שמילא”.
בנם של רוזט ויעקב בן שושן
נפל בקרב ביום י”א תשרי תשל”ד (7/10/1973)

 

 

רחמים בן שושן

 

סיפרנו קודם על יצחק ממשפחת בן שושן שנולד בעכו בשנת 1953 ונהרג במלחמת יום הכיפורים ואנחנו חוזרים עכשיו לאותה עיר ולאותה שנה כדי לספר על רחמים בן שושן שנולד באותה שנה ובאותה עיר ולא רק זה, הוא גם למד באותו בית ספר והגורל רצה שגם יהרג באותה המלחמה ואפילו באותה הגזרה של תעלת סואץ.
רחמים נולד בשנת 1953 ולמד בבתי הספר “התומר” ו “ביאליק” והמשיך לתיכון “דרסקי” שבעכו.
הדריך בקן של “הצופים” ובחוגים שונים בתחום התרבות והחינוך, ספורטאי מצטיין ושחקן בקבוצת הכדורגל של “הפועל עכו” ואת זמנו הפנוי הקדיש לתחביב הציור שלו.
הקפיד על ניקיונו והתהדר בלבושו המסודר וחבריו הצמידו לו את כינוי החיבה “רחמו”.
התגייס לצה”ל באוגוסט 1971 והתנדב לצנחנים והמשיך לסיירת שקד ממנה נשלח לסיני בתפקיד מש”ק סיירים.
הוא היה חייל טוב ואהוד על חבריו ועל פקודיו, משום שהקפיד לדאוג להם ולנוחותם. ואמנם רבים מהם לא ישכחו כיצד דאג תמיד להכין להם משקה חם בשובם ממארבים וממרדפים. תקופה ארוכה שירת בסיני והשתתף במרדפים ובפעולות שונות.
מפקדו אמר עליו שהוא היה “חייל מעולה ובעל יכולת ורמה גבוהות”.
הוא השתתף בפריצת הדרך בצומת “טרטור-לכסיקון”, באזור “החווה הסינית” שבסיני. ובקרב שהיה שם נפגע הזחל”ם שלו והוא נהרג.
הונצח בספר תורה שהוכנס לזכרו לבית כנסת “תפילת דוד”.
בנם של אהרן ועליזה בן שושן
נפל בקרב ב”חווה הסינית” ביום י”ט בתשרי תשל”ד (15/10/1973).

 

 

 

שמעון בן שושן

אחד החללים הראשונים מבין הצאצאים של קהילת יהודי דבדו, נולד בשנת תרפ”ט (1929) בתאוורירת ולמד שם ב”תלמוד-תורה”  ובבית הספר הצרפתי.
עלה ארצה באוקטובר 1948 והתגייס לצה”ל, התגייס לצה”ל בסוף 1949.
נפל בשעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שבהר-הרצל. הניח אשה, שני בנים ובת שנולדה כחודשיים אחרי שהוא נפל.
בנם של מכלוף ומסעודה בן שושן
נפל בעת מילוי תפקידו ביום ז’ בניסן תשי”א 13.4.1951

 

שמעון הכהן סקלי

שמעון בנם של שלמה הכהן (מדאר תז’אז’א) וקמירה נולד בגרסיף בשנת 1932. עלה ארצה בשנת 1948 כשהוא בן 16 והספיק ללמוד שנתיים בבית ספר תיכון. לפני שהתגייס עבד מספר חודשים כפועל בנין.
התגייס לצה”ל בדצמבר 1951 ונפל בקרב בגבול הצפון באל חמה.
נקבר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל
נפל בפעילות מבצעית ביום כ”ז באדר ב’ תשי”א (4/4/1951)
בנם של שלמה וקמירה הכהן סקלי

 

 

מיכל ביאזי (מרציאנו)

קהילת היהודים שמוצאם מדבדו על כל שלוחותיה בארץ ובעולם חבה חוב גדול מאין כמוהו לאדם מיוחד במינו שכל עיתותיו קודש לחקר ותיעוד מורשת יהודי דבדו, זהו החוקר והגיניאולוג הרב אליהו מרציאנו שכתב עשרות ספרים ומאמרים על יהודי דבדו ומורשתם. לצורך עבודתו הוא אף שהה חודשים ארוכים כשהוא בגפו בעיירה דבדו על מנת לשמר ולתעד את בתי העלמין היהודיים.
בלעדיו רק בודדים מצאצאי הקהילה היו מודעים למורשתם ובזכותו ורק בזכותו יש כיום התעניינות בלתי פוסקת מצד רוב בני הקהילה ובהם בני הדור הצעיר, במקורות ובשורשים  שלהם.
גם את קיומו של האתר הזה אפשר לזקוף בראש וראשונה לזכות פועלו של האדם היקר הזה שעושה את מלאכת הקודש שלו בצניעות ובמסירות אין קץ ימים כלילות ולמרבה האירוניה אנחנו נדרשים אל הדף הזה שבאתר כדי להנציח את בתו שלו אשר נהרגה בפעולת טרור של מחבלים בני עוולה.
מיכל נולדה בי”א בתמוז תשל”ח 16/7/1978. למדה בתיכון לבנות ע”ש אוולינה דה רוטשילד. צעירה יפת מראה, ביישנית משהו ודעתנית. בעלת מידות טובות רבות שהייתה אהובה על הבריות וכדברי אביה “ריחה הטוב נודף כמו פרח בגן”.
גרה בשכונת גילה בירושלים ובבוקר יום שלישי 18/6/2002 היא אמורה היתה להתחיל השתלמות אליה נשלחה מטעם משרד התיירות שבו עבדה.
כדרכה מידי בוקר היא נסעה עם בעלה ברק ביאזי ברכבם הפרטי אך מיד בצאתם לדרך היא נזכרה ששכחה בבית תיק עם בגדים שהיא רצתה לקחת אתה כדי שתוכל להתלבש לאירוע משפחתי שהם תכננו ללכת אליו באותו יום.
מאחר שלא רצתה לאחר להשתלמות היא ביקשה מבעלה שיחזור הביתה כדי להביא לה את מבוקשה והיא עצמה עלתה על אוטובוס “אגד”, קו 32א בדרכו מגילה למרכז העיר.
מחבל מתאבד פלסטיני, שעלה לאוטובוס, פוצץ את עצמו זמן קצר לאחר מכן, בסמוך לצומת “פת”.  19 בני אדם ובהם מיכל נרצחו ועשרות נפגעו כתוצאה מהפיצוץ.
הונצחה בבית כנסת הקרוי על שמה ששוכן סמוך לבית אביה.
בת 23 במותה.
נהרגה ביום י”א בתמוז תשל”ח 16/7/1978
בתם של הרב אליהו וזהרה מרציאנו.

 

 

 

עופר בן ארי (בן חמו)

משה ויצחק הכהן סקלי שהם שני אחיה של הסבתא רבא של עופר מצד אמו נרצחו בדם קר ע”י פורעים ערבים במרוקו ועופר נהרג בשעה שהסתער באומץ רב על מחבלים שרצו לפרוע ביהודים במדינת ישראל ואולי עובדה כאובה זאת ממחישה את דבריה של יפעת רעייתו כאשר בהספד שנשאה לבעלה היא פונה לאלוהים “…. ומבקשת ממך להחיש את הגאולה למען עמך הנרדף והקדוש”, אולי רוצה לומר שהשיבה לציון ותקומתו המחודשת של עם ישראל במולדתו היא שלב אחד של הגאולה ולכשתושלם הגאולה אותה היא מבקשת להחיש עם ישראל לא ידע עוד קרבנות.
עופר נסע ברכבו כאשר בסמוך לשער יפו הוא מבחין בפיגוע דקירה המתרחש על המדרכה שליד ומיד הוא יוצא מהרכב ומסתער עליהם בידיים חשופות. תוך כדי שהוא נאבק בהם הוא נכנס לקו האש של שוטרות מג”ב שירו על המחבלים ונהרג.
עופר הוא דוגמה ומופת להקרבה עילאית שגילם במותו את הדרגה הגבוהה ביותר של אלטרואיזם. אל מול הגבורה של עופר ניצבת אצילות הנפש העילאית של בני משפחתו כולם אשר חשו צורך להגן על חיילות המג”ב שירו והרגו את עופר בשוגג. “הן עשו את המוטל עליהן, אני לא יכולה לדמיין את רגשות האשם שתוקפים אותן”.
המפגש המרגש בין אלמנתו ובנותיו של עופר בן ארי ז״ל לבין לוחמות מג״ב שירו בו בטעות למוות

בנם של שמעון ושושנה בן חמו
נהרג בפעולת איבה ביום י”א בטבת תשע”ו 23/12/2015

 

 

רחמים הכהן סקלי

נולד במרוקו ביום ב’ בכסלו תשט”ו למשה (Bennafah) ושמחה (Benhida) שניהם מבית הכהן סקלי. כשעלו ארצה בשנת 1955 הם גרו במעלות ומשם עברו לעכו. היה ילד עירני ומיוחד ומספרים עליו שכאשר היה תלמיד בי”ס במעלות ביקר שם אלוף מוטה גור ונפגש עם תלמידים ומורים ולאחר מכן אמר “עם בני נוער כמו רחמים אפשר לשנות את פני מעלות”. מוריו אמרו עליו ש “היה ראשון בין ראשונים”. התבלט בכושר מנהיגות ובאווירה שתמיד יצר סביבו.
גויס לצה”ל בפברואר של שנת 1973 והוצב לחיל השריון. אחרי הטירונות השתלם במקצועות הטנק ושירת כנהג טנק במרחבי סיני. חייל מצוין שאפשר תמיד לסמוך עליו. הוא מעולם פני ידיד ריקם והשתדל לכתוב ולטלפן להוריו כדי להסיר מליבם דאגה.
כשפרצה המלחמה הייתה יחידתו של רחמים פרוסה לא הרחק מקו התעלה. הוא לחם באומץ כשהוא נוהג את הטנק לעבר קו המים סמוך ל”חווה הסינית”.
במכתב שכתב מפקד היחידה למשפחה הוא מתאר “במהלך התנועה לעבר האויב עלה הטנק על מארב ואנשיו נלחמו בחירוף נפש, עד שנפגע מפקדם. הצוות נטש את הטנק והמשיך להילחם לבדו בשטח, וביקש להתחבר עם כוחותינו. בשלב זה נפגע רחמים ונפל”.
דברים שנכתבו לזכרו של רחמים ע”י דודו שמואל   עם נפילתו וכעבור 40 שנה
נפל בקרב ביום י”א בתשרי תשל”ד 7/10/1973
בנם של משה ושמחה הכהן סקלי.

 

אליהו הכהן סקלי

נולד ביום י”ח בחשון תש”ך (19.11.1959) בירושלים. אביו דוד הכהן ז”ל סקלי הקפיד על הדלקת נר לזכרו של סבא יוסף מידי יום שישי מאז פטירתו.
למד בבית-הספר היסודי ‘ענף החיים’ שבשכונת בקעה והמשיך את לימודיו ב’קרית הנוער’.
המשיך ולמד בבית-הספר התיכון ‘עירוני ג” ועבר ללמוד ב’אורט חניכים’ שבירושלים.    אליהו התגייס לצה”ל בינואר 1978, עבר קורס-ספרות והוכשר לשמש במקצוע זה.
ביום י”ח בניסן תשל”ט  נפל אליהו בעת שירותו. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל שבירושלים. השאיר אחריו הורים, תשעה אחים ואחיות. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: “אלי מילא את תפקידו בנאמנות רבה לשביעות רצונם המלאה של מפקדיו בצה”ל”.
הוריו נטעו חורשה לזכרו ביער רמות.
נפל בעת שירותו ביום י”ח בניסן תשל”ט 14/4/1979
בנם של דוד וסעידה הכהן סקלי.

 

 

יורם אמסלם

נולד ביום י”א באייר תשכ”ג (2/5/1963) בנהריה.
מצד אמו כרמלה (קמי) יורם הוא נכדו של משה הכהן סקלי.
נער מפותח וחברותי מאד מעידים עליו, ולא בכדי, תחביביו של יורם לא היו מן הסוג האופייני לצעירים בני גילו, הספרים שאהב לקרוא עסקו ברפואה ואומנות, כל כך אהב, שהוא הוציא את מיטב כספו על רכישת ספרים כאלה.
ברמה החברתית אהב לארגן אירועים חברתיים והיה פעיל במועדון ספורט לפיתוח כושר.
בגיל צעיר עבר תאונת דרכים קשה שלאחריה התקשה לחזור לשגרה.
התגייס לצה”ל במאי 1981 ושובץ בחיל התותחנים.
בתחילת שירותו חלה אביו ויורם הועבר לשרת בקרבת ביתו כדי שיוכל לסעוד אותו בחוליו.
בראשית יוני 1986 נקרא יורם לשירות מילואים בגייסות השריון וביום 5/6/1986 נפל בעת מילוי תפקידו בנסיבות טרגיות.
והנה מה שכתבה עליו אחת משכנותיו: “מציצים לאחור וזוכרים את פניו המאירות, בפגישות קצרות בחדר המדרגות, בחיוך נערי מבויש, של בוקר וערב טוב. קומה שהלכה וגבהה, גבוה, דק ועדין, הצעיר מבני המשפחה, עלם חמודות. נשארו רק העצב, הכאב, ותחושת הבזבוז” , ומפקדיו אשר אתם הספיק לשרת תקופה קצרה בלבד הוסיפו “…יורם שהה במחיצתנו תקופה קצרה, התרשמנו מאופיו הנוח, והליכותיו הנעימות. מפקדי וחיילי היחידה אבלים וכואבים אתכם”.
נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ”ח באייר תשמ”ו 5/6/1989
בנם של נתן וכרמלה אמסלם.

 

נועה מרציאנו

בבוקר השבת של ה- 7/10/2023 לקראת חג שמחת תורה החלה מתקפת הפתע של החמאס על עוטף עזה. תצפיתניות אוגדת עזה ובהן נועה היו הראשונות שזיהו והתריעו על ההתקפה והן אלה שהקפיצו את הכוחות והפעילו את מערכת ה”ירי מרחוק” ומהן יצאה הקריאה בקשר “קודקוד, קודקוד, אנחנו במלחמה”.
בטרם נחטפה נועה הספיקה לשוחח עם אימה ולספר לה על החדירה ועל זה שהיא נמצאת במיגונית, ובוואטסאפ לרועי שהיה אחד מחבריה הטובים היא כתבה “יש צרחות בערבית” ואולי מתוך חשש מפני מה שעומד לקרות היה חשוב לה להוסף “אני אוהבת אתכם המון” וכאילו כדי להרגיע הוסיפה “אולי אני מגזימה” ואז בא המשפט שאחריו היא כבר לא השיבה..”יש מצב שהם פה.”
ב- 14 לנובמבר פירסם החמאס סרטון שלה בשבי, ואולם כדי לא לסייע לו בטרור הפסיכולוגי הסרט לא הופץ לציבור. מותה נקבע ביום שלאחר פרסום הסרטון.
בהכוונה של מידע מודיעיני שהתקבל מהשב”כ חולצה גופתה בסמוך לבי”ח שיפא ע”י גדוד 603 של חיל ההנדסה הקרבית והיא הובאה למנוחות 40 יום לאחר חטיפתה.
אימה תיארה אותה כילדה של אור ואהבה, ערכית וחכמה, צנועה ויפה, טהורה וזכה, אחת ומיוחדת שאין דומה לה. חבריה אמרו עליה “נועה היא חיוך, היא פשוט, באמת ובלי שום קלישאות, הבן אדם הכי טוב שהכרתי בחיים שלי”, “היא רק חיפשה שיהיה לאנשים טוב, אם זה במש”צים או בבית ספר, איפה שהיא רק יכולה היא תתרום”. ועוד סיפר “היא אהבה את התפקיד”, ושהיא רצתה “להתקדם בצבא עד לדרגת רב סרן, היא רק חיפשה איפה לתרום, היא הרגישה שהיא עושה משהו נכון, היא הייתה מעבר לדור של היום”. חברתה גל הוסיפה “היא הייתה לב ונשמה טובה, אהבה את כולם. התנדבה בכל מקום, הלב הכי רחב שיש, עם החיוך הכי כובש שיש, וגומות החן שאי אפשר לעמוד בפניהן”.
נודע לי מהרב מרציאנו שמשפחת מרציאנו של נועה היא מהענף של דאר עלוגה (Alouga) שהייתה משפחה מוכרת  ביישובים אליהם נפוצו יהודי דבדו ואני זוכר את בני דאר עלוגה שגרו בלעיון שבמרוקו.
הרב מרציאנו סיפר לי גם על שני אחים מדאר עלוגא דוד ויצחק שנרצחו במרוקו בידי ערבים.
בדיעבד התברר לי שגם מצד האם נועה ז”ל היא משושלת יהודי דבדו. האם בת למשפחת בן שושן שהייתה בדבדו אחת המשפחות הענפות. כששוחחתי עם יעקב בן שושן סבא של נועה, הוא סיפר לי שהכינוי שלהם היה דאר לבזיז ושאחרי דבדו ההורים שלו עברו לתאוורירת ואגב כך תוך כדי השיחה גילינו עוד ועוד מכרים ובני משפחה משותפים.
יהודה פוליקר בשיר לזכרה של נועה
נרצחה בעת היותה בשבי ביום כ”ה בחשוון תשפ”ד 9/11/2023
בתם של עדי ואבי מרציאנו
* ביום 15/2/2024, שלושה חודשים לאחר הירצחה של נועה, חיסל צה”ל את המחבל אחמד גול, מפקד בגדוד שאטי של החמאס שהשתתף בטבח של ה – 7 באוקטובר ולאחר חזרתו לעזה החזיק בנועה ז”ל.
* ביום 12/5/2024, ערב יום הזיכרון לחללי צה”ל הודיע דובר צה”ל שהמחבל נעים גול מגדוד שאטי של החמאס ש”היה אמון על החזקתה של נועה מרציאנו”, חוסל בסוף השבוע האחרון.
* ביום 11/9/2024 הוציאו צה”ל והשב”כ הודעה על חיסולו של עבדאללה אבו ריאלה, מחבל בגדוד שאטי של החמאס שהחזיק בנועה בהיותה בשבי החמאס.

 

גם הם נפלו על מזבח הארץ- חללי פרעות אוג’דה וג’רדה

כפי שאנחנו מספרים בהרחבה בדף המוקדש לפרעות אוג’דה וג’רדה, הבחירה של אוג’דה כיעד לפוגרום לא הייתה מקרית, אלא תוצאה של הפעילות המתמשכת של הקהילה היהודית באוג’דה, להברחת צעירים יהודים את הגבול לאלג’יריה, ממנה יוכלו לעלות לארץ כדי לסייע בהגנתה.  
במידה שרשימת הנרצחים בפוגרום אינה זמינה לחץ כאן

תוכן העניינים:
רקע
מהלך הפרעות
רשימת הקורבנות
“השנה העצובה ההיא” בשיר של אמא
אוג’דה – זירה לנקמה בציונים מבית 
הלנצח נשכחם ?
העוול עדיין זועק והעולם כמנהגו נוהג
והאור שבקצה המנהרה
ומה הלאה ?
משפחת הכהן סקלי והטבח

•  רקע

מאז החלת שלטון החסות הצרפתי בשנת 1912 ועד לכינונו של משטר ווישי בשנת 1940, שררה במרוקו יציבות שלטונית, שבעבור היהודים משמעותה הייתה תקופה של ביטחון יחסי. משטר ווישי שהפעיל את חוקי הגזע של הנאצים הביא לפגיעה קשה בקהילה היהודית, אך למרבה מזלם של היהודים הפלישה של הכוחות האמריקאים לחופי קזבלנקה בשנת 1942 אמנם בוששה בהעברת השלטון מידיו של משטר ווישי אך בסופו של דבר היא זאת שמנעה מהם גורל דומה לזה של אחיהם שבאירופה.
תקופה קצרה אחרי תום משטר ווישי החלו להופיע ניצניה הראשונים של תנועות הלאומנים ואחרי שהתאכזבו מזה שניצחון בעלות הברית לא סלל את הדרך לעצמאות כפי שהאמינו שיקרה החלו בפעולות מרי. מפלגת האיסתיקלאל (עצמאות), שממנה תגיע לאחר מכן מרבית ההנהגה לתנועה הלאומנית, פרסמה מניפסט שבו דרשה עצמאות מלאה והצהירה על הזיקה שלה לאיסלאם ועל רצונה בייסוד מלוכה דמוקרטית.
הסולטן מוחמד החמישי אישר את המניפסט והגיש אותו לצרפתים, שהשיבו שאין בכוונתם לעשות שום שינוי במעמד הפרוטקטורט.
פחות מעשרה ימים לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, ביום ה- 23 במאי 1948 נשא הסולטן מוחמד החמישי נאום שבו הוא פנה לנתיניו שבמרוקו.
.…….. “זה כמה ימים שפרצה המלחמה בפלשתין, ארץ קדושה, לאחר שהערבים נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזו ולגרש ממנה את תושביה”………    “המדינות החברות בליגה הערבית מצאו עצמן מחויבות לפלוש לפלשתין הקדושה כדי להגן על תושביה ולמגר את התוקפנות הבלתי מוצדקת של הציונים”…………. “אנו תומכים בלב ונפש בשליטי ערב ובראשי הממשלות שלהם”………………“מסיבה זו אנו מצווים לנתינינו המוסלמים שלא להיגרר להסתה בעקבות מעשיהם של היהודים כנגד אחיהם הערביים בפלשתין ולא לבצע מעשה כל שהוא העלול לשבש את הסדר ובטחון הציבור”…….
ובהתייחסו ליהודי מרוקו הוא מציין:
“שונים הם מהיהודים העקורים שפנו מכל קצות תבל לעבר פלשתין בכוונה להשתלט עליה שלא בצדק ובשרירות לב”…… “לפיכך הם צריכים להימנע מכל מעשה שיש בו כדי לתמוך בתוקפנות הציונית או להפגין סולידריות כלפיהם, משום שבכך הם יפגעו בזכויות המיוחדות המוענקות להם כשם שיפגעו באזרחותם המרוקאית”
פחות משבועיים לאחר נאומו זה של הסולטן בתאריך 7 ביוני 1948 התחילו הפרעות באוג’דה וממנה המשיכו לעבר ג’רדה.

• מהלך הפרעות

ביום שני בשבוע כ”ט באייר תש”ח (7 ביוני 1948) המוסלמים של אוג’דה לא הופיעו לעבודה, בשעות הבוקר התקבץ אספסוף חמוש בגרזנים וסכינים בשוק היהודים, ימים קודם לכן נשמעו קריאות ואיומים לרצח כלפי היהודים.
המהומה התחילה עם תקיפתו של יהודי שגוררת תגרה רבתי בין יהודים ומוסלמים, ונמשכת בפוגרום אכזרי.
ארבעה יהודים וצרפתי אחד נרצחים באוג’דה.
ההמון המתפרע התפזר רק אחרי שכוחות צבא ומשטרה השתלטו עליו והם התקבצו מחדש ונסעו במשאית לעבר העיירה ג’רדה הסמוכה לאוג’דה.
יהודים החלו להגיע לג’רדה מערים שונות של מרוקו בשנות ה-30 של המאה ה-20, אחרי שהתגלו בה מכרות פחם והם התפרנסו בה בעיקר מהספקה של שירותים כמו סנדלרות וקונפקציה ומכירה של מוצרים לכורים שבעיירה.
כשהגיעו לעיירה הם הפיצו שמועה שיהודים רצחו מוסלמים ושיהודים הרסו את גג המסגד הגדול באוג’דה והלהיטו את הרוחות.
בעקבות השמועה התחילו טבח נוראי ביהודים.
37 יהודים נוספים נרצחים בג’רדה ובהם רב הקהילה משה הכהן סקלי. מספר היהודים הנרצחים הכולל בשני ימי הטבח מגיע ל-41 בהם עשרה ילדים, עשר נשים ואיש זקן. עשרות רבות נפצעו, חנויות ובתים רבים נשדדו ונבזזו, כל זאת לקול צהלולי שמחה של נשים מוסלמיות שצפו באירועים.
אחרי הפוגרום הועמדו לדין 35 ערבים בפני בית דין צבאי צרפתי, שניים מהם נידונו למוות, שניים לעבודת פרך לכל החיים ועל היתר נגזרו עונשי מאסר שונים.

• רשימת הקורבנות

רשימת הקורבנות המופיעה בהמשך, מתבססת על הרשימה המופיעה בספר “ויקץ שלמה” של הרב שלמה הכהן זאגורי, ספרו של הרב רפאל מרציאנו ומידע שליקטנו מקרובי הנרצחים.
הרשימה כוללת את שמותיהם של 41 יהודים שנרצחו בפרעות, נציין שעד לא מכבר מנין הקורבנות לא היה לגמרי ברור.
ארבעה מהקורבנות, מימון אזולאי, אליהו אסאבאן , מסעוד דיין ויחיה בן סאמון נרצחו באוג’דה.
שניים אחרים, אליהו דהן,  ויוסף אמסלם הם תושבי אוג’דה שנרצחו בג’רדה בעת שהיו בעבודתם בחנותו של שמעיה טובול שבה נהרג גם לקוח צרפתי של שמעיה בשם Monsieur Goden שהיה באותה עת בחנות.
לפיכך שלושים וחמישה מהנרצחים היהודיים היו תושבי ג’רדה ושישה תושבי אוג’דה.
הערה: בחלק מהפרסומים מאותה תקופה סופר כי מספרם הכולל של הנרצחים בפוגרום היה 42 מתוכם 4 שנרצחו באוג’דה ו-38 בג’רדה, ואולם ככל הנראה פרסום זה נובע מכך שאחרי הטבח דיווחו בעיתונות וברדיו על 38 שנרצחו בג’רדה ובהם ליאון טובול שעבד בחנותו של אחיו של שמעיה טובול הי”ד ופציעתו היתה כה קשה שבמשך מספר ימים נחשב כמת כך עפ”י העדות שהוא מסר בעצמו לרב רפאל מרציאנו.

◊ רשימת היהודים הנרצחים:
אם גם לאחר רענון הדף התצוגה אינה זמינה לחץ כאן .

◊ כדי לראות את קשרי היוחסין בין קורבנות שהיו מאותה משפחה לחץ כאן.

“השנה העצובה ההיא” בשיר של אמא

מרסל אזולאי זוכר היטב את השיר על “השנה העצובה ההיא”, שאמא שלו מארי הייתה שרה לילדיה ולעצמה. מארי ז”ל היא אחותו של מואיז עובדיה שהיה נשיא הקהילה של יהודי אוג’דה שבעת הפרעות חזר והתריע בפני אנשי השלטון הצרפתי על הסימנים הרבים שקדמו לפרעות ובהם ציורי גולגולות וכתובות כמו “מוות ליהודים”, “מוות לעובדיה”, “עובדיה ייתלה ראשון והשאר אחריו!” וכתובות אחרות שהופיעו על המבנים הציבוריים והמסחריים של אוג’דה. “הכתובת היתה על הקיר” לא רק במובן המטאפורי של הפתגם אלא פשוטו כמשמעו “הכתובות זעקו מקירות הבניינים”.
“התחבאנו בתוך הבית כשאמא אוחזת בידה את בנה הפעוט כשהפורעים הערבים דופקים על דלת ביתנו ומנסים לפרוץ פנימה”… מסיבות שרק הגורל יכול להסביר, עזבו הפורעים את ביתם והמשיכו בדרכם מבלי לפרוץ פנימה.
מרסל מספר ש”אמא הייתה שרה את השיר כשהעצבות הייתה שורה עליה”. הוא היה אך בן שנתיים בזמן הפרעות ובכל זאת הוא זוכר את השיר על לחנו וכל מילותיו, ללמדנו שהעצבות שרתה עליה הרבה שנים.
שיר שמספר על המתקפה שהייתה מתוכננת היטב שהתרחשה בבוקרו של יום שני, ע”י ערבים גדולים כקטנים שרצחו, הציתו בזזו ותקפו את האימהות המסכנות שבכו על ילדיהן היקרים……
“אוי אימא, איזו שנה עצובה…” מסיים השיר שכולו כאב ובלי אף מילת ניחום.
מרסל אזולאי שר את השיר שאמא הייתה שרה

Cette année
au cœur d’oujda
et aussi a Jerada
il y a eu des attaques
bien munies
Cependant le matin du Lundi
qu’il y a eu cette tragédie
Les Arabes grand et petits
firent leur tâche de bandits
Ils assassinerent et pillerent
ils mirent le feu aux chaumières
S’attaquerent aux pauvres mamans
qui pleuraient leurs chers enfants
Aie…Maman, quelle triste année
tout le monde mobilise
Il y a eu des morts et des blessés
les restant sur les tranchees

• אוג’דה: זירה לנקמה בציונים מבית

הליגה הערבית שנוסדה בקהיר בשנת 1945 ועסקה תכופות בעניינים של ערביי ארץ ישראל, הגבירה את ההזדהות של הלאומנים עם המדינות הערביות ובעיקר עם ערביי ארץ ישראל.
הסולטן שלא הסתיר את אהדתו ללאומנים של מרוקו, הכריז לראשונה בנאום שנשא בטנג’יר ביום 10 באפריל 1947 על “זהותה הערבית של מרוקו”, ואז הגיעה החלטת החלוקה של עצרת האו”ם מכ”ט בנובמבר, ואחריה הכרזת העצמאות של מדינת ישראל מיום ה-14 במאי.
וכשכל האירועים הנפיצים האלה נמצאים ברקע, הגיע ביום ה-23 במאי נאומו של הסולטן.
הנאום כלל אומנם קריאה ש“לא להיגרר לאלימות כנגד היהודים כאות הזדהות עם אחיהם הערבים בארץ”, אך זו נשמעה כמו מס שפתיים ויש מי שיגידו שהיא אף “עוררה את הדוב מתרדמתו”.
כך או אחרת, אוזנם של הפורעים מִמֵילָא לא הייתה כְּרוּיָה לקריאות להבלגה אלא לדבריו המשתלחים של הסולטן כנגד “הציונים המשתלטים על הארץ ומגרשים ממנה את תושביה הערבים” ועל התמיכה שלו בליגה הערבית ו”בפלישתה אל פלשתין הקדושה, כדי למגר את הציונים”.
נאומו  של המלך שעורר את ההזדהות עם “פלשתין הקדושה” וליבה את השנאה כנגד הציונים, בא בשעה של התעוררות לאומנית ותסכול גובר מהשלטון הצרפתי.
פתיל הבעירה בדרך אל הפצצה המתקתקת שבאוג’דה הוצת, הספירה לאחור החלה….
לשאלה, למה דווקא אוג’דה  יש תשובה אחת ויחידה; מדינת ישראל שבדרך וזאת שעד לתום מלחמת העצמאות, עמדה מול כוחות אויב בסדרי גודל שהיו עדיפים משלה והייתה זקוקה נואשות לעולים צעירים לחיזוק כוחות המגן שלה, וזאת בשעה שהצרפתים שלא רצו לעורר את זעמם של המוסלמים החליטו לסגור את שערי העלייה לארץ.
הדרך היחידה שנותרה לעלות ארצה הייתה להבריח את הגבול לאלג’יריה, והמקום היחידי דרכו ניתן היה לעשות את זה הוא העיר אוג’דה, השוכנת בצפון מזרח מרוקו במרחק של כ-20 ק”מ מהגבול.
ועד הקהילה באוג’דה נרתם למשימה המחתרתית, בגיוס של יהודים צעירים שישמשו לליווי יהודים מרחבי מרוקו בדרכם לאוג’דה, זיוף תעודות שהייה ותעודות מעבר, מציאת מקומות מחסה ודאגה לכלכלה לעולים והברחתם את הגבול לאלג’יריה.
ככל שהפעילות הייתה מחתרתית, היא הייתה בהיקף רחב שרבים מיהודי אוג’דה היו מעורבים בה באופן כזה או אחר, מה שהקשה מאד להעלים אותה מעיני המוסלמים.
מכל הערים במרוקו אוג’דה הייתה המקום היחידי שבו הפורעים המוסלמים יכלו לתת ביטוי ממשי לסולידריות שלהם עם אחיהם שבפלשתין, לנקום בציונים ובה בעת לפרוק את תסכוליהם מהשלטון הצרפתי.
שלושה שבועות לאחר הכרזת העצמאות ועשרה ימים לאחר נאומו של הסולטן יצא המון היסטרי כשהוא חמוש בגרזנים וסכינים אל עבר השוק של אוג’דה והתחיל לפרוע ביהודי אוג’דה.
מדוע אם כך הגיעו הפרעות גם לג’רדה  שבה גם מספר הקורבנות היה גדול בהרבה, אם כל הפעילות של הברחות הגבול התרכזה באוג’דה ?
התשובה הפשוטה בתכלית היא, שבאוג’דה המשטרה הצרפתית התערבה ומנעה את המשך הטבח, ומשכך החליטו הפורעים אחוזי האמוק להמשיך לכיוון העיירה ג’רדה שבה כוחות המשטרה דלילים בהרבה מאלה שבאוג’דה ושם הם יכלו לפרוע ביהודים כאוות נפשם.
בפעם הראשונה בהיסטוריה ארוכת השנים של פרעות ופוגרומים ביהודים בכל קצוי תבל, המניע העיקרי הוא נקמה על פעילות ציונית מחתרתית של היהודים.
עובדה זאת  מקבלת אישוש מהיסטוריונים ומאנשי השלטון הצרפתי.
בספרה “Muslims and Jews in France: History of a Conflict“של פרופ’ Maud Mandel (נשיאת Williams College היוקרתי), אשר התמחתה בהיסטוריה של צרפת במאה ה-20, היא מצטטת את  Rene Brunel שהיה הנציב הצרפתי של אזור אוג’דה בזמן הפרעות, שכתב כי “האווירה התחממה” כתוצאה מ”מעבר חשאי אל מעבר לגבול של מספר גדול של צעירים ציונים מכל אזורי מרוקו שניסו להגיע לארץ ישראל דרך אלג’יריה“. עוד היא כותבת כי משרד החוץ הצרפתי “ציין כי ההגירה היהודית מאוג’דה לארץ ישראל, הייתה גורם מגרה משמעותי לאוכלוסייה המוסלמית המקומית” וכי “באזור זה הסמוך לגבול אלג’יריה מחשיבים את כל היהודים היוצאים כלוחמים לישראל.”
היא גם מצטטת את מרשל Alphonse Juin בעל העבר צבאי המרשים שפיקד על כוחות צרפת החופשית ובשנת 1947 חזר למרוקו כגנרל תושב, כי “העזיבה החשאית של יהודים לארץ ישראל היא שהבעירה את הכעס שהמתסיסים המקצועיים הציתו קודם.”

• הלנצח נשכחם ? 

מדינת ישראל שמקפידה כל כך בכבודם של החללים שנפלו על הגנת הארץ, מתעלמת כבר למעלה מ- 75 שנה מחללי פרעות אוג’דה וג’ראדה שאין עוררין שהם נרצחו אך ורק על רקע הפעילות הציונית המחתרתית שאליה הייתה מגויסת כל קהילת יוצאי אוג’דה
וזה התחיל כבר בסיקור שהפרעות קיבלו בעיתוני הארץ בעת התרחשותן כאילו היו אירוע שולי וחסר חשיבות לישוב היהודי בארץ.
המקום שתפסה ההודעה על הפרעות ב”על המשמר”  ביום 9/6/48 ולשם השוואה המקום שתפסה ידיעת חוץ על התפטרות נשיא צ’כוסלובקיה בנש שהופיעה באותו עיתון ביום 8/6/48

 

 

 

 

 

 

 

בעיתון “הארץ” הפוגרום אינו אלא “מהומות ערביות יהודיות” ואילו בעיתון “דבר”  גוף ההודעה (החלק הבהיר שמתחת לכותרת) כמעט שנעלם כליל.

בזה תם ונשלם סיקור הפרעות במדינת ישראל !!

• העוול עדיין זועק והעולם כמנהגו נוהג 

לפני יותר משנתיים החל צוות קטן לפעול במטרה להביא להכרה הממלכתית שקורבנות בכך שהפעילות הציונית המחתרתית אליה התגייסה קהילת יהודי אוג’דה היא שהביאה לפרוץ הפרעות ולפיכך יש לראות בקורבנות כמי שנפלו חלל על הגנת היישוב היהודי בארץ.
מצוידים בעצומה עם מאות חתימות פנינו לגורמים ממלכתיים ואחרים. מנעד התגובות נע בין תגובות כמו זאת של היח’ להכרה במשרד הביטחון  שבלשון המעטה יאמר עליה “מבזה” את זכר הקורבנות (הפנת אותנו ליח’ שמטפלת ב… תביעות של ערביי השטחים !!) לתגובתו של שר (שבידו היה להביא להכרה המיוחלת !), שאם בכלל טרח לקרוא בעצמו את המכתב, העדיף להרעיף עלינו הלל ושבחים במקום להתייחס לקשר שבין הפרעות לפעילות המחתרתית שצייננו בפניו ותגובות כאלה ואחרות שלא נפרט כאן.

• והאור שבקצה המנהרה

את הנדבך הראשון בדרך להכרה הממלכתית הניחה עיריית שדרות כאשר בטקס מרשים ומכובד חנכה את כיכר אוג’דה וג’ראדה ובה אנדרטה מרשימה ביופיה ע”ש קורבנות הפרעות.
* את הטקס הנחתה סגנית ראש העיר גב’ יהודית אוליאל מלכה (שגם פעלה רבות מאחורי הקלעים) ופתחה את דבריה במקומם הייחודי של פרעות אוג’דה בהיסטוריה של הפרעות ביהודים, ראש העיר אלון דוידי כיבד בנוכחותו ובדברים מרגשים שנשא בטקס, והרב אליהו מרציאנו נשא דברים על העיירה דבדו מקום מוצאם של מרבית הנרצחים בפרעות.
* גב’ אחלמה פרץ בירכה בשם בעלה עמיר פרץ.
* אברהם  דיבר על מקומם הנשכח של הפרעות במרוקו באתוס הלאומי ועל התלאות בדרך להכרה הממלכתית. 
* אדון ליאון טובול שהוא אחרון הניצולים של הפרעות הביא עדות חיה מהפרעות. 
* שארלי אמויאל קרא קינה מקינותיו של ר’ דוד חסין גדול הפייטנים של מרוקו.
*  אורי אמויאל קרא תפילת “יזכור” שחוברה לזכרם של קורבנות הפרעות ולזכרם של יהודי אוג’דה שפעלו במחתרת למען הגנת הישוב היהודי בארץ ישראל.
בין לבין היו גם אתנחתות מוסיקליות עם אמיל זריהן שהביא מחרוזת משיריו של ג’ו עמר ובן משפחתנו סימון שבנעוריו היה חבר בלהקה של ג’ו עמר וכיום חבר באנסמבל הפיוט ריגש אותנו בשיר “ידידי השכחת” שמילותיו הותאמו לשכחה שעם ישראל שכח את קורבנות הפרעות אוג’דה וג’ראדה.
לכשהסרטונים מהטקס יהיו מוכנים נעלה אותם לאתר.
הטקס אמנם התעכב בשל אילוצי בנייה ותשתיות אך כפי שאמרתי בדברים שנשאתי בטקס, לא מן הנמנע שגם יד הגורל הייתה מעורבת, שהרי הימים הם הימים “שבין כסה לעשור” שבהם הסליחות בשיאן ומה לנו מועד מתאים יותר לבטא את הסליחה שעם ישראל חייב לקורבנות הפרעות.
הימים הם גם ימים של תרועה, ואין לנו אלא להריע בקול תרועה גדולה!! לראש העיר שדרות אלון דוידי, סגניתו יהודית אוליאל מלכה ולעובדי עיריית שדרות שלקחו חלק. לא רק שעיריית שדרות הייתה הראשונה להנציח את זכר הקורבנות היא גם עשתה זאת בדרך כה ראויה ומכובדת.
מי יתן שזכותם של הקורבנות הקדושים שנפלו על מזבח הגנת הארץ וזכותו של יום הכיפורים הקדוש שבפתח יגנו ממעל על תושבי העיר שדרות מהאויבים הסמוכים לגדרה
ויחתמו אותם לשנים ארוכות של שלווה וביטחון.

• ומה הלאה ?

אחרי הוִיָה דולורוזה שעברנו בניסיונות להשגת הכרה ממלכתית, הבינונו שהסמכות נתונה בידי ועדת הטקסים שליד ראש הממשלה שהעומד בראשה הוא שר התרבות. בפעם הראשונה שפנינו נענינו כפי שתיארנו לעיל במתק שפתיים מלוּוֶה בפירגונים.
לאחרונה נפגשנו עם שר התרבות מיקי זוהר ולראשונה אחרי שנתיים של ניסיונות נתקלנו בתגובה מלאת אהדה, הבנה, הזדהות ורצון טוב לעזור. אלא שלדאבוננו במסגרת חלוקת הועדות של הממשלה הנוכחית, הועדה עברה לשרת התחבורה מירי רגב ויש לנו סיבות טובות לקוות שכבוד השרה שבתפקידה הקודם כשרת התרבות והספורט פעלה רבות כדי לתמיכה ועידוד של פעולות תרבות בקרב הפריפריה ועדות המזרח בכלל, לא תישאר אדישה לנוכח העוול הזועק מזה שבעים וחמש שנה ויותר.

• משפחת הכהן סקלי והטבח

שבעה עשר מתוך ארבעים ושניים היהודים שנטבחו בפוגרומים של אוג’דה וג’רדה, היו בני משפחת הכהן סקלי, שנמנו על הענפים של דאר ברמליל, מחיגן, רזיגא, מכילף, בוסתא, למגרוד ודיקעוויש ודאר לקווידי.
הרב משה הכהן סקלי שהיה רב הקהילה של ג’רדה הגיע אליה מדבדוּ, נרצח כשהוא בן 38, יחד עמו נרצחו אימא שלו עיישה, אשתו עיישה (33), בנו אפרים (13), בתו פורטון (6) והתינוקת שמחה שהייתה בת שנה.

קמי אלמנתו של מימון אחי ז”ל שהייתה ילדה בת שמונה בזמן הטבח בג’רדה צפתה בטבח הנורא מתוך חבית פתוחה משני צדדיה שמישהו מהיהודים דחף אותה אליה. שעת הערב המאוחרת הקשתה כנראה על הפורעים להבחין בה, עיני הילדה הקטנה קמי נאלצו לצפות במחזות הנוראיים של הרג בגרזנים ושחיטה בסכינים. כשגילו אותה במחבואה ורצו לעשות בה ובאליהו בן סעדון (בעלה של דודה שלה) את אשר עשו בשאר היהודים בא לעזרתם ערבי שהיה חבר טוב של אליהו בן סעדון. הוא דיבר אל ליבם של הפורעים וביקש שלא יהרגו אותם.
הוא הצליח לשכנע את הפורעים שלא להרוג אותה אחרי שאמר להם שהוא ידאג לאסלם אותה אבל דבר לא עזר לאליהו בן סעדון והם רצחו אותו לנגד עיניה. בשולי הסיפור נוסיף שרק לאחרונה וממש בדרך מקרה נודע לילדיה של קמי על החוויה המזעזעת שעברה אימא שלהם.
היא מעולם לא סיפרה ולא הזכירה דבר ממוראות הפוגרום הנורא.
בתקופה שלפני הפְּרָעוֹת דודה עליזה הגיעה עם הילדים ללעיון שהייתה עיירה שקטה ואילו דוד יהודה אח של סבא יוסף נשאר באוג’דה כדי להמשיך בענייני החנות. אחרי הטבח הנוראי בג’רדה התארגנה משלחת של יהודים מאוג’דה ובהם דוד יהודה כדי להגיש סיוע ליהודי ג’רדה ולטפל בהבאת הרוגי הטבח לקבורה באוג’דה.
על המראות הטראומטיים והמחזות הזוועתיים שהוא ראה שם אפשר ללמוד מהתגובה שלו כאשר הגיע ללעיון כדי להצטרף למשפחתו בחג השבועות (12/6/48) כפי שהיא מתוארת בדף תיעוד לזכרו:
..”דוד יהודה היה אדם בעל מזג מאד נוח לבריות, אדם נעים הליכות שכמעט לא ידע מצבים של כעס. בפעם הכמעט יחידה שהוא כעס הוא כעס עד מאד, הוא התפרץ בזעם, הוא זעק בקול גדול ….. הוא יצא מגדרו”.
היה זה בחודש יוני 1948. בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, העוינות כלפי היהודים במרוקו מגיעה לשיאים ומפלס הפחד הולך וגובר.
ביישובים מסוימים ובהם אוג’דה מקום המגורים של עליזה ודוֹד יהודה המתח גדול במיוחד. אולי בעקבות יחסי שכֶנוּת מיוחדים ששררו בין היהודים לערבים ואולי בשל אזהרה חמורה שהוציא הקאָדִי (שהיה מעין ראש עיירה), לֶבָל יעזו לגעת ביהודי מיהודי לָעְיוּן מקום המגורים של סבא וסבתא, העיירה לָעְיוּן הייתה מקום מוגן יחסית ליהודים.בעקבות זאת מגיעה דודה עליזה עם הילדים הקטנים לבית של סבא וסבתא בלעיון, ודוד יהודה נשאר בגפו באוג’דה כדי להמשיך עם ענייני החנות.
ביום כ”ט באייר תש”ח (7/6/1948 יוצא ההמון המוסת לפרוע ביהודים. באוג’דה נהרגים ארבעה יהודים, משם ממשיך ההמון לעבר העיירה ג’רדה הסמוכה שבה נשחטים ונהרגים במהלומות גרזן עוד 42 יהודים ובהם תינוקות בעריסותיהם. דוד יהודה יוצא עם קבוצת יהודים מאוג’דה לעבר העיירה גְ’רָדָה. הוא רואה שם את מראות הזוועה והוא מלקט במו ידיו את מה שנותר מגופות הנרצחים כדי להביא אותם לקבורה בעיר אוג’דה.
בינתיים בעיירה לעיון מתכוננים לקבל את פני חג השבועות (12/6/48).
הוא מגיע ללעיון ורואה את הכבשים שנשחטו לכבוד החג ואת אווירת החג השוררת בעיירה. או אז, הוא מתפרץ ומשתולל מזעם על יהודי לעיון החוגגים בתמימות לב בשעה שאחיהם נשחטים בהמוניהם. הדברים ששמעתי שדוד יהודה זעק בקול גדול לתושבי לעיון הם דברים של תוכחה וזעקה עמוקה שיכולים לצאת רק מפיו של מי שחווה חוויה כה זוועתית ואני מתקשה לצטט אותם. התמונה העולה לנגד עיני של אותה סיטואציה אומללה, מזכירה משום מה את סיפור עגל הזהב. כמו משה היורד מן ההר עם הלוחות, מוצא את בני עמו חוגגים עם עגל הזהב ומנתץ את הלוחות, כך דוד יהודה ז”ל המגיע לעיירה עם בשורת איוב, מוצא את בני משפחתו חוגגים סביב בשרו של כבש “שובר את הכלים והכללים” ומתפרץ בזעם שכמוהו לא נראה.

פתח דבר
הרצח של משה ויצחק הכהן סקלי
הפוגרום בג’רדה ואוג’דה (1948)
ניצל מן המוקד- משה הכהן סקלי
פרעות באוג’דה 1953
חילול בית הקברות בלעיון

פתח דבר

לא בכדי ייחדנו את אחת ההרצאות בכנס המשפחתי לנושא “פרעות ופוגרומים ביהודי מרוקו”. באי הכנס כולם כאחד נדהמו לגלות עד כמה ההיסטוריה של היהודים במרוקו הייתה רצופה בפרעות, פוגרומים ומעשה טבח נוראיים, עליהם אפשר לקרוא בקטגוריה “היהודים במרוקו” שבאתר זה.
לאלה שלא יכלו להתאפק ותוך כדי ההרצאה חזרו ותהו בקול “אז איך זה שלא ידענו”, נגלה בלחש… “לא נעים להגיד אבל עד להכנות לקראת הכנס גם אנחנו לא ידענו”.
בדף זה נספר על הפרעות שנגעו באופן ישיר במשפחת הכהן סקלי ובהם כאלה שישבו והאזינו להרצאה ואף לאורלי עצמה שהרצתה על הנושא.

 

• הרצח של משה ויצחק הכהן סקלי (1922)

הבן שמעון הכהן מספר

זהו סיפור שראשיתו ברצח מתועב באוטט של מרוקו של שנת 1922 המשכו בגמילות חסד שאין למעלה ממנה, שבצידה הכרת תודה מופלאה, וסופו בנפילתם של שני חיילים במלחמת לבנון ושני קבריהם הסמוכים שבהר הרצל.
במסגרת פרויקט שימור המורשת ביקרתי פעמיים בביתו של שמעון הכהן סקלי במטרה לשמוע ממנו על הרצח של אביו משה הכהן ודודו יצחק שהם אחים של סבתא שלנו עווישה (אימא של סבא רבא יוסף) ולאסוף ממנו פרטים לצורך אילן היוחסין. הכרתי וזכרתי את שמעון הכהן ואשתו מימים רחוקים ממרוקו וגם מישראל מהימים שבהם התגוררו בשכונת בקעה.
הזיכרונות שלי ממנו הם של אדם עם הרבה דרך ארץ, ביישן, צנוע ואדם הממעיט מאד בדיבור.
מפאת גילו המופלג (תשעים ושבע) הגעתי לביקור הראשון כשבליבי מקנן ספק גדול אם אצליח לדלות ממנו מידע כלשהו.
בביקור השני הגעתי עם דויד אחייני.
בקושי רב הוא הצליח לראות בעיניו וצריך הייתי לדבר אליו בקול רם מאד כדי שיצליח לשמוע, ואולם משקלט את השאלה הוא שיחזר את הדברים באופן מעורר השתאות. קצב הכתיבה שלי לא יכול היה להדביק את שטף הדיבור שלו, הוא ציין את התאריך העברי והלועזי ואת היום בשבוע.
הרצח התרחש ביום כ”ג אלו תרפ”ג, 16 בספטמבר 1922. אביו משה ודודו יצחק הכהן הגיעו במסגרת עיסוקם במסחר לעיר אוטט (שוכנת כ-160 ק”מ דרומית מערבית לדֶּבְּדוּ).
באישון לילה של ליל שבת חדרו ערבים לבית שבו הם שהו ורצחו אותם בשנתם בדם קר.
במקומות ובזמנים שדם יהודים היו הפקר, רוצחי יהודים לא היו צריכים להימלט על נפשם מיד החוק והם אפילו יכלו להמשיך ולהתעלל בגופות הנרצחים.

בני הקהילה לא יכלו להביא לקבורה את הנרצחים והם נאלצו לנקוט בדרכי עורמה עד אשר הצליחו לחלץ את הגופות מידי הפורעים ולהביא אותם לקבורה בבית הקברות היהודי בדֶּבְּדוּ.
רצה הגורל שבחלוף 64 שנים מהרצח האכזרי של משה ויצחק הכהן סקלי, שני הצאצאים שלהם שאחד מהם יצחק קרוי על שמו של יצחק הי”ד, והשני אורי הוא בנו של משה שקרוי על שמו של משה הי”ד יפלו על מזבח המולדת במלחמת לבנון של 1982.
עוד רצה הגורל שכמו הנרצחים שנרצחו באותו יום גם צאצאיהם יהרגו באותו היום (10/6/1982).
הגעתי לביתו של שמעון הכהן עם מינימום ציפיות ומה רבה הייתה שמחתי שהתבדיתי. שמח וטוב לב קמתי ללכת וכבר עמדתי בפתח הדלת כששמעתי אותו אומר “כשאבא שלי נרצח אני הייתי ילד קטן וגרנו בברגן”…
חזרתי מיד לשבת לידו ושמעתי ממנו סיפור מופלא על גמילות החסד שסבא יוסף וסבתא זהרה גמלו עמו מן הרגע שהפך ליתום וסיפור נפלא אחר על הכרת התודה שאין למעלה ממנה שהוא השיב.

 

• הפוגרום בג’רדה ואוג’דה 1948

ראה: פרעות באוג’דה וג’רדה 1948

 

 

• ניצל מן המוקד- משה הכהן סקלי

במהלך הכנס המשפחתי שמענו את הרצאתה של אורלי שבה היא סקרה את הפרעות והפוגרומים ביהודי מרוקו בתקופת השלטון המוסלמי החל מהמאה השמינית לספירה. לקראת סוף ההרצאה היא התמקדה בפרעות שנגעו ישירות למשפחת הכהן סקלי ולקינוח היא סיפרה לנו את סיפורו של הדוד שלה משה הכהן סקלי.
בזמן הפרעות שנערכו באוג’דה בשנת 1948 היה משה הדוד בן 19 נשוי ואב לילדה קטנה. הפורעים המוסלמים מגיעים לביתו מוציאים אותו בכוח, מובילים אותו אתם, קושרים אותו לעמוד חשמל, שופכים עליו חומר דליק ומבעירים אותו באש. המשטרה הצרפתית מגיעה מיד אחרי שהפורעים מדליקים את האש ומצליחה לחלץ אותו ברגע האחרון ממוות אכזרי, הוא שרד את האירוע הטראומטי כשהוא פצוע קשה.

מאיר מספר על הפרעות באוג’דה

 

• פרעות באוג’דה (1953)

העצמאות של מדינת ישראל גררה את הפוגרום שהחל באוג’דה ונמשך בג’רדה והסתיים 42 יהודים הרוגים. חלפו מאז מספר שנים ועכשיו מרוקו היא זאת המדינה שבדרך הנאבקת לעצמאות.
במסגרת המאבק תוקפים הלאומנים הערבים את הממשל הצרפתי ואת המתיישבים האירופים וכרגיל היהודים (שזוהו עם השלטון הצרפתי) הם השעירים לעזאזל. העיתונים הלאומיים לוקחים חלק בהסתה האנטי יהודית שעושה את שלה בליבוי היצרים והבערת השטח. הפרעות כנגד היהודים התחילו בהרג של ארבעה יהודים באוג’דה בשנת 1953. מאוג’דה מתפשטות הפרעות ביהודים לערים נוספות, בעיירה פטיזאן (סידי קאסם) נערך טבח אכזרי שבו נרצחים שבעה יהודים, במזאגאן פורץ המון מוסלמי למלאח בוזז אותו ומבריח מתוכו קרוב ל- 2000 יהודים ובעיירה ווּאָד אְזָּאם נרצחים שבעה יהודים.
באותם ימים גרות באוג’דה נונה ועליזה והנה סיפורו של דויד שהיה אז נער צעיר.

זיכרונות של דוד (הבן של עליזה) מהפוגרום

באוגוסט 1953 בזמן הפוגרום שהיה באוג’דה כולם היו בחופשת הקיץ. האווירה הייתה של פחד ודאגה, שלוש המשפחות האחרות שגרו אתנו בבניין היו בחופשה בחוף הים. התחלנו לשמוע הדי פיצוצים מבחוץ ומאד חששנו להישאר המשפחה היחידה בבית שבו גרנו. עלינו לגג כדי לראות את השכנים היהודים שגרו בסמוך, רצינו לעבור אליהם ולהסתתר איתם כי השכן היה צייד והיה לו רובה צייד. חששנו לצאת לרחוב כדי לעבור אליהם והדרך היחידה שנותרה כדי להגיע אליהם הייתה לעבור מגג לגג, משימה לא פשוטה כשיש תינוק בן חצי שנה.
אנחנו הילדים קפצנו ראשונים ועזרנו גם לאימא לרדת ואבא נשאר למעלה עם אבי שהיה עדיין תינוק. לא הייתה לו שום דרך להעביר אותו אלינו והוא היה חייב פשוט לזרוק אותו אלינו למטה וזה מה שהוא עשה. נשארנו אצל השכנים עד הערב, אבא נשאר על הגג כי את הדלת הברחנו ונעלנו. היינו צריכים שמישהו יפתח את הדלת מבפנים כשנחזור. אימא דאגה לדוד מימון שהיה באוג’דה בזמן הפוגרום והיה אמור להיות בסמוך למקום שבו התחילו הפרעות. באמצע הלילה שמענו דפיקות חזקות בדלת, התברר שמימון הסתתר אצל מישהו והצליח להגיע אלינו. היה לאבא חבר ערבי טוב שמאוד עזר לנו, עד שגם הוא הבין שלא יוכל לשמור עלינו ואמר לאבא שכדאי לנו לעבור. עזבנו את הדירה ועברנו לבית בשכונה בה חיו הרבה יהודים.

 

• חילול בית הקברות בלעיון

ראה בית הקברות היהודי בלעיון – טרילוגיה

 

את האנדרלמוסיה שנוצרה בעקבות המאבק בין מעצמות אירופה על השליטה במרוקו בראשית המאה העשרים, ניצלה צרפת להגברת האחיזה שלה במרוקו. המלך היה חסר אונים מול הכוחות הזרים ובה בעת הוא נחשד כמי שמשתף פעולה וכמו תמיד בעבר גם הפעם היהודים היו השעירים לעזאזל של אי הסדר וחוסר היציבות השלטונית שנוצרו.
בהתקפה של פורעים ברברים על המלאח במקנס, התארגנו היהודים והשיבו מלחמה בנשק ותחמושת שהיו בידיהם ולאחר מאבק קשה שנמשך ימים מספר הם הצליחו להדוף את ההתקפה. כעשרים פורעים נהרגו בהתקפה על המלאח במקנס ומנין לא ידוע של פצועים, בשעה שליהודים היה הרוג אחד בלבד ושלושה פצועים. הצרפתים שחששו שמקורו של הנשק הרב ששימש את היהודים בהדיפת ההתקפה על המלאח של מקנס הוא בסחר נשק עם המורדים רצו להחרים אותו, אך חזרו בהם לאחר שהשתכנעו שהוא נועד לצרכי הגנה בלבד.
על רקע הרדיפות הבלתי פוסקות אי אפשר שלא להבין לשמחתם של היהודים לקראת הפיכת מרוקו למדינת חסות תחת שלטון צרפתי, מה שכמובן חיזק ועודד את המוסלמים שגם כך לא היו זקוקים לעילה מיוחדת להמשיך ולרדוף את היהודים.
“הסכם פס” שנחתם ב-30 במרץ 1912 בין המלך מולאי אל חאפיז לצרפתים, שהפך את מרוקו למדינת חסות של צרפת, עורר בקרב המוסלמים שראו בו מעין בגידה זעם רב שאותו הפנו כלפי הסולטן וכלפי השלטון הצרפתי.
ביום 17 באפריל 1912 פתחו חיילי המלך במרד והרגו את מפקדיהם הצרפתים, אך הכוח הצרפתי עצמו הצליח להתבצר וכשראו המורדים שהם מתקשים לפעול כנגד הצרפתים הם פנו לעבר המלאח היהודי.
מאות ערבים התאספו מול שערי ה”מלאח” שבו גרו כ-12000 יהודים בלי נשק להגנה עצמית ובקושי רב הצליחו לסגור את שערי המלאח. הם הצליחו להחזיק מעמד כשבוע ולבסוף ברחו לעבר שערי ארמון הסולטאן וביקשו שיחוס עליהם, אך לא הסולטאן ולא השלטון הצרפתי נקפו אצבע כדי להגן עליהם.
הפרעות נמשכו שלושה ימים רצופים שבמהלכם החיילים ואחריהם עוברי אורח חדרו ל”מלאח” והתחילו במסע של הרג, שחיטה, אונס, ביזה שוד, חורבן הרס ושריפה מכל הבא ליד.
הנה תיאור של אחד המפקדים הצרפתיים:
“שלושה ימים נמשכו ההרג והביזה עד אשר לא הותירו ולו חפץ אחד בעל ערך ובבתים שלא נשרפו לא נותר זכר לרהיטים”… “כל מה שלא היה ניתן לטלטל נשבר במקום” ..”נתגלו עד כה כחמישים גוויות ומספר כפול מזה נמצא עדיין תחת ארבע מטר של הריסות”.  “…. בעקבות הברחות נשק ותחמושת שנתגלו במלאח מספר ימים קודם, השלטונות הצבאיים הצרפתיים החרימו את כל הנשק שהיה בשכונה, האוכלוסיה האומללה נשארה בלי כל הגנה מול האכזריות והפראות של התוקפים..”
פרופ’ פנטון מאוניברסיטת סורבון שחקר את פרעות ה”תריתל” מספר על גופות ילדים שהוטלו בבוץ והיו למרמס, על ילדות שנאנסו ונמכרו כשפחות, בתי כנסת שנשרפו ונהרסו, וספרי תורה שהושחתו והושלכו לרחובות.
51 יהודים נהרגו אך ממדי ההרג יכלו להיות גדולים בהרבה אילולא נפתח שער חדש בחומת המלאח שכיוונו היה לארמון המלך ימים מספר קודם שהחלו הפרעות. הפליטים היהודים התגודדו בחצרות, בפרוזדורים, באורוות ואפילו בכלובים של גן החיות שהמלך החזיק בחצרו.
באשר לחלקו של המלך לפי סברה אחת כששמע על ההרג הוא הורה לפתוח את שער הארמון הקרוב למלאח כדי לאפשר להם מקלט במנוסתם מהפורעים וכן פקד לפתוח את מחסני המזון כדי לספק להם אוכל שבמשך כל זמן הפרעות כמעט שלא הגיע מזון לפיהם, אך לפי סברה אחרת התיאור שלעיל אינו מדייק עם המציאות, שכן לפי חלק מהמקורות המתארים את ההתרחשויות היה צורך במסע שכנוע ארוך עד אשר המלך התרצה והסכים לסייע ליהודים.
כששבו לבתיהם הם גילו שהפורעים הותירו אחריהם אדמה חרוכה, ולא בכדי הכינוי שדבק בפרעות האלה הוא “תריתל” שמשמעו פשפוש מתחת לאדמה להוצאת דברים החבויים בה. ההרס והביזה המוחלטים הותירו את כל 12000 היהודים ללא קורת גג.

בתי כנסת נשרפו, ספרי תורה נקרעו והושלכו לרחובות ואלפי כתבי יד שהשתמרו דורות רבים נשרפו כליל.תיאור של פרופ’ פנטון שזוכה לאישוש ביומן העיר פאס, שנכתב בידי שלמה כהן, שחי בתקופה זו מתאר, “בתי כנסת נשרפו ונהרסו, ספרי תורה קרועים מתגלגלים ברחוב בתוך הבוץ וגויים דורכים עליהם”.
יהודים ברחבי מרוקו ומרחבי אירופה ששמעו על האסון שפקד את יהודי פס נחלצו והתחילו באיסוף תרומות, הגדילו לעשות יהודי מקנס שהיו הראשונים לשלוח עזרה, קבוצה של יהודים רכובים על גבי פרדות ועמוסים בצידה ותרומות יצאו בדרכם לפס מבלי לחשוב כלל על גודל הסיכון שהם לוקחים על עצמם.
פרט למכתב תנחומים שכתב הגנרל דאלביס עם התחייבות להעביר מידי יום אלף פיתות ליהודים ואלף פיתות ערביות שהצבא הצרפתי הואיל בטובו להעביר לאחר מעשה לפליטים היהודים הרעבים שנסו על נפשם מהמלאח לא ידוע על סיוע אחר כלשהו. לעומת זאת עפ”י עדותו של המפקד הצרפתי הם החרימו את הנשק של היהודים ימים ספורים לפני הטבח הנוראי ומנעו מהם כל אפשרות להגן על עצמם כפי שיהודי מקנס עשו תקופה קצרה קודם עם הנשק והתחמושת שהיו בידיהם.

מכותרות ראשיות לתהומות הנשייה

אירועים דוגמת ה”תריתל” היו מנת חלקם של היהודים במרוקו מאז ומתמיד והאחרון שבהם היה הפוגרום באוג’דה וג’רדה שהתרחש בשנת 1948 שבו נטבחו 41 יהודים.
שלא כמו פוגרומים אחרים במרוקו התריתל ” זכה” לתהודה רבה בעיתונות היהודית והבינלאומית. כותרות ראשיות, מאמרי מערכת, דיווחים חדשותיים ומאמרים רבים הוקדשו ל”תריתל”.  עם זאת לא צריך להעמיק לחקור כדי לגלות שהפרעות בקישינב שהתרחשו תקופה קצרה קודם נצרבו עמוק בתודעה היהודית בשעה שה”תריתל” נשכח כלא היה, וזה למרות שבאותם הימים היו מי שחשבו ש”קישינב הייתה משחק ילדים בהשוואה למרחץ הדמים שהיה בפס” (העיתון באידיש “דְעְר פְרַיינְד”).
קראתי במקום מסוים דברים שנכתבו לאחר פיגוע שהיה בירושלים, שלטענת הכותב האסוציאציה האולטימטיבית של פיגוע מסוג זה שהוא תיאר, היא הפרעות בקישינב ולא פרעות כמו ה”תריתל” למשל. ההסבר שלו לאסוציאציה המיידית הוא ש”האתוס הלאומי שהתהווה כאן יונק בעיקר ואולי רק ממקורות אשכנזיים”.
גם מי שיסכים עם הקביעה הנחרצת הזאת יתקשה להאשים בה את הממסד האשכנזי כמי שנוקט ביד מכוונת לכך, ודאי לא בשעה שבעלי מאה ובעלי דעה רבים מקרב בני העדה שיכלו לעשות כדי לגרום לשינויים ב”אתוס הלאומי” לא נקפו אצבע. מה מנע מנבחרי ציבור של העדה לדורותיהם לפעול ברשות המחוקקת כדי לאזן את המקורות מהם יונק האתוס הלאומי? 
אז איך כל זה מתקשר ל”תריתל” ? תודעה אינה יכולה לשאת מצב של ואקום וכשיש כזה הוא מיד מתמלא, אם אין מי שידאג למלא את החלל של התודעה היא תתמלא מאליה. האסוציאציה יונקת ממה שיש בתודעה ואם אפשר לבוא בטענות למישהו זה לא לבעלי האסוציאציה אלא למי שיכל ולא טרח להניק את התודעה בתכנים מתאימים.
חוקרים שהשוו בין ה”תריתל” לפרעות קישינב, הגיעו למסקנה שה”תריתל” לא נצרב בתודעה, בעיקר בגלל שמיד לאחריו נהנו היהודים מהביטחון שהקנה להם הפרוטקטורט הצרפתי, לעומת יהודי מזרח אירופה שמצבם המשיך להידרדר גם אחרי פרעות קישינב. אך בה במידה אפשר לטעון  “נהפוך הוא”, העובדה שאחרי ה”תריתל” באה תקופה ארוכה יחסית של ביטחון אמורה הייתה דווקא להבליט ולא להבליע אותו.