תוכן העניינים:
רקע כללי 1 : אביב העמים פוסח על יהודי מרוקו
רקע כללי 2 : תהליכים דמוגרפיים, מעמדות ודמויות
• ראשית המאה המשך שלטונו של מולאי מוחמד (1792 – 1822)
• מולאי עבד אל רחמאן (1822-1859)
› סוליקה הקדושה
› מעמדות חדשים – “סוחרי המלך” ו”מקבלי חסות”
◊ היהודים במהלך המלחמה עם צרפת – הפגזות מהים ופרעות מבית
◊ התערבות למען יהודי מרוקו ותוצאותיה
• מוחמד הרביעי (מולאי עבד אל רחמאן) (1859-1873)
◊ בריחת יהודים בעקבות המלחמה עם ספרד
◊ ביקורו של מונטיפיורי – הבטחות, כבוד והדר, שלא נותר מהם דבר
◊ הצו המלכותי (ד’היר)
• מולאי חסן הראשון (1873-1894)
• מולאי עבדל עזיז (1894-1909) / הווזיר בָּא אַחְמַד
רקע כללי: 1. “אביב העמים” פוסח על יהודי מרוקו
המהפכה הצרפתית של סוף המאה ה-18, זרעה את הזרעים הראשונים לאביב העמים האירופי של המאה ה-19 שהתחילה בשורה של מהפכות שעברו על מדינות אירופה, שגם אם בטווח המיידי לא נחלו הצלחות , בטווח הארוך יותר הן הביאו איתן את אביב העמים האירופי. תם עידן השעבוד הפאודלי ולא עוד זכויות יתר למעמד האצולה, עידן חדש של חירות ושוויון לכל, הכוחות הליברלים התחזקו כפי שלא היו מעולם קודם.
אביב העמים לא דילג על היהודים, במערב אירופה הייתה זאת צרפת שהעניקה ראשונה אמנציפציה ליהודים כבר במהלך המהפכה הצרפתית, קדמה לה ארה”ב שכבר בשנת 1767 העניקה שוויון זכויות מלא ליהודים.
מעמדם החוקי של היהודים במדינות מערב אירופה וארה”ב הושווה לזה של בני דתות אחרות והם השתלבו בחיים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים. עיסוקים שעד אז היו מחוץ לתחום בעבור יהודים נפתחו בפניהם והם השתלבו בעסקי מסחר, בנקאות, עיתונות ועיסוקים אחרים.
ומה באשר ליהודי מרוקו ?
רקע כללי: 2. הגירה, מעמדות, דמויות
המאה ה- 19 אחת המאות היותר משמעותיות בהיסטוריה של יהודי מרוקו הביאה אתה שינויים דמוגרפיים מרחיקי לכת. הגירה פנימית שהביאה לכך שלקראת סוף המאה מרבית יהודי מרוקו התגוררו בערים, ובמקביל הגירה לאירופה וארה”ב ולקצוות תבל כטימבוקטו ואמזונאס. רבים מהמהגרים לא הרחיקו לכת עד כדי כך, שכן גיברלטר, צומת המסחר של בריטניה ומרוקו, וכן אוראן ואלג’יר, שכנו במרחק לא רב מחופי מרוקו.
אלפי ויש המונים עשרות אלפים מיהודי מרוקו (מרדכי נאור) עלו לארץ ישראל בתקופה שבין 1850 ל 1880 ובכך הקדימו אף את “העלייה הראשונה”.
ה”מלאח” שעד למאה ה-19 התקיים בשלוש ערים בלבד התפשט לערים רבות במרוקו ומעמדות חדשים של בני חסות מוגנים החלו להופיע.
התפתחות יחסי מסחר עם מדינות אירופה שפתחו את מרוקו להשפעה אירופית הולכת וגוברת, הביאה לנהירה עצומה של יהודים לעבר ערי נמל עתיקות כטנג’יר, קזבלנקה וסאפי שהחלו להתפתח מחדש, ונמלים חדשים שנבנו כמו מוגדור, וגרמו לשינויים מרחיקי לכת בדמוגרפיה של היהודים במרוקו.
באמצע המאה ה-19 היוו היהודים בין 25% ל- 40% מאוכלוסיית ערים המרכזיות כמו טנג’יר, תטוואן, מוגאדור וקזבלנקה, בשעה ששיעורם באוכלוסייה הכללית היה כ-3%, ולקראת סוף המאה למעלה מ – 60% מהאוכלוסיה היהודית שמנתה בין 200 ל – 400 אלף, התגוררו בערים הנ”ל, ואם נוסיף להן ערים וותיקות כמו פאס, מכנאס וספרו, המסקנה המתבקשת היא שבמהלך המאה ה-19 האוכלוסייה היהודית במרוקו הפכה ברובה להיות עירונית.
חיי היהודים בערים שלאורך החוף היו קשים מאוד, אך למרות הצפיפות הגדולה ותנאי התברואה הירודים ב”מלאחים” ההגירה הלכה וגברה.
במאה ה-19 יהודי מרוקו נחשפו לראשונה לתרבות החילונית במוסדות החינוך של “כל ישראל חברים” (כי”ח), מעטים נהנו מחסות קונסולרית אירופית שביטלה את כל סממני הנחיתות שאפיינו את היהודים בעלי המעמד הד’מי ומעטים בלבד הצליחו לשפר את מצבם הכלכלי.
• ראשית המאה – המשך שלטונו של מולאי סולימאן (1792-1822)
ראשיתה של המאה ה-19 פגשה את יהודי מרוקו כשהם תחת שלטונו של הסולטן מולאי סולימאן שגאל את היהודים משלטונו של הצורר יזיד והמשיך בתהליכים של השבת יהודים לבתים שמהם נושלו ולעמדות שלהם כסוחרים ויועצים. הוא היטיב מאד עם היהודים, אולם הסמכות המלכותית שלו הלכה והתערערה בעקבות המרידות הרבות שפרצו ברחבי הממלכה שכמו אז ומתמיד בזמנים של חוסר יציבות במרוקו, גם אצל מולאי סולימאן היהודים היו השעיר לעזאזל.
יהודי מרקש ומקנס חוו רדיפות והתעללויות ובעקבות שמועת שקר שנפוצה על מותו של סולימאן בשנת 1820, פשט שבט ה-Oudayas ששכן בפאס על המלאח, בזז אותו ושדד כמויות גדולות של זהב וכסף. הם הפרידו בין גברים ונשים, חיללו בתולות, הרגו ילדים חסרי הגנה ועינו בעינויים אכזריים הרבה מן היהודים. “הייתה מהומה גדולה וצרה ליהודים, וכמה נפשות מישראל נרמסו בין רגלי הנכנסים והיוצאים בפתח המלאח” (הירשברג מתוך “דברי הימים לחכמי פאס”).
עד לתקופתו של סולימאן ה”מלאח” התקיים רק בשלוש הערים המרכזיות, פאס, מרקש ומקנס. סולימאן הוא שהרחיב את ה”מלאחים” תחילה לרבאט, סלא, תטואן (שבה המלאח נקרא Juderia) ומוגדור ואחר כך למרבית ערי מרוקו. בהרבה מן הערים הגירוש למלאח היה כרוך בהרבה סבל ליהודים.
מולאי סולימאן נחשב כסולטן ש”היטיב עם היהודים” אך במרוקו כמו במרוקו ביטויים מסוג זה צריך לפרש במונחים יחסיים. כוונותיו כלפי היהודים היו אמנם טובות והוא אף הושיע אותם מגזרותיו של יזיד המזיד, אבל חולשת השלטון ואולי סיבות נוספות גרמו לכך שגם בתקופתו סבלם נמשך והרדיפות לא פסקו.
בשנת 1822 עם מותו של סולימאן חזר שבט ה-Oudayas ופרע ביהודי המלאח של פאס.
• מולאי עבד אל רחמאן (1822-1859)
לאחר מותו של סולימאן ירש אותו נכדו מולאי עבד אל רחמאן (1822-59) שבתקופת שלטונו פתחו המעצמות הנוצריות בלחץ על מרוקו שנמשך עד לקראת סוף המאה ה-19. תקופתו של עבד אל רחמן התאפיינה בפעילות מוגברת של יהודים בתחום הכלכלי והדיפלומטי, יהודים כמו יהודה בן אוליאל, מאיר מקנין, אברהם קורקוס, משה אפללו ואחרים, התמנו לתפקידים רגישים של משא ומתן וחתימה על אמנות, שגרירים, קונסולים ויועצים.
עד לשנת 1875 הייצוג הקונסולרי של מדינות אירופה בערי מרוקו כמעט כולו נעשה ע”י יהודים שזכו להגנה (קפיטולציה) מצד אותן מדינות.
מולאי עבד אל רחמן גילה הבנה רבה כלפי היהודים, אך בשל הקשיים הכלכליים והמשברים שעברו על מרוקו בתקופת מלכותו, מצבם של היהודים המשיך להידרדר.
בספרו של ר’ חביב טולידאנו “פה ישרים” הוא כתב על הבצורת הקשה שפקדה אזורים שונים במרוקו, “ומן השנה 1816 והלאה לא ראו יהודי מרוקו מאורות כי אלא מצרה לצרה יצאו דבר וחרב ורעב”. לפי עדותו של הרב, בשנת 1825 הביאה הבצורת למותם של כ-3500 מיהודי מכנאס וכ-1800 מיהודי פס.
רבנים ובהם הרב חביב נשלחו לגייס עזרה בקהילות היהודים באירופה וכשהרב חביב שנשלח לג’יברלטר שב למכנאס, הוא סיפר על החורבן ובתי הכנסת הסגורים שמצא בה.
העוני והרעב הכבד שפקדו את האזור היו עילה לשוד וביזה ופרעות ביהודים, בשנת 1826 כל יהודי הכפר אגוראי נטשו אותו ועברו למכנאס הסמוכה אחרי ש-15 מהם נרצחו.
בשנת 1832 נמלט המלך למכנאס לאחר שבני שבט ה-Oudayas מרדו בו ולאחר שהוא גייס שם צבא הוא שב לפס והפגיז את הרובע היהודי שבו הסתתרו המורדים ורק בנס נהרגים יהודים מעטים בלבד. כמזכרת לנס הזה קבעו רבני העיר פורים קטן ביום כ”ב בכסלו שהיה ידוע כ-פורים דל קור (פורים של הפגזים) “ובטלים בעלי מלאכה ואין אומרים סליחות באותו יום”.
› סוליקה הקדושה
סיפורה של הנערה היהודייה סוליקה (סול חג’ואל) שמסרה נפשה על קידוש השם התרחש בשנת 1834, סוליקה שהכחישה שהתאסלמה נשפטה בפני מולאי עבד אל רחמן שאף כי נחשב למלך ישר, גזר דינה למוות.
הרב רפאל הצרפתי ומנהיגי קהילה אחרים ניסו להשתדל למענה, אך דבר לא הועיל והיא הוצאה להורג במרכז העיר. סוליקה הפכה לסמל וסיפור ההקרבה שלה למען קידוש השם וגבורתה העילאית זכה לכיסוי ספרותי רחב והלהיט גם את דמיונם של סופרים נוכרים ובעיקר בספרד.
› מעמדות חדשים – “סוחרי המלך” ו”מקבלי חסות”
הסחר של מרוקו עם מדינות אירופה באותם ימים כלל בצד היבוא, בעיקר תה (שמאז הפך למשקה הלאומי של מרוקו), סוכר, טקסטיל ומוצרי שעווה ובצד היצוא מוצרי חקלאות, חיטה, ענבר ועורות. את רוב סחר החוץ העדיף מולאי עבד אל רחמן להפקיד בידי יהודים שנקראו תאג’ר אל סולטאן (סוחרי המלך).
היהודים שבראשית דרכם הגיעו לערים שבפנים הארץ כמו מרקש, פאס, מכנאס, ספרו והסתגלו אליהן, החלו לפנות אל ערי הנמל החדשות כמו טנג’יר, תטואן, מוגאדור וקזבלנקה. הם שימשו בתפקידים של סוכנים, מתורגמנים ופקידים וגישרו בין קונסוליות וחברות מסחריות אירופיות לאנשי השלטון והיצרנים במרוקו, המיומנים שביניהם זכו למעמד של “סוחרי המלך” (“תֻג’אר אסולטאן”). הסולטאן השתמש בהם כדי להגדיל את ממונו ואת ממון מקורביו באמצעות הסחר עם הזרים. החשובים מבין סוחרי המלך אשר פעלו במוגאדור היו בני משפחות קורקוס, אלמליח, אפריאט ולעסארי, היו פטורים ממס הגולגולת שהיהודים היו חייבים בו, גרו בקַסבּה ולא כיתר היהודים שחיו במלאח והם זכו לתמיכה נרחבת של השלטון המרכזי ולסיוע של הרשויות המקומיות בגביית חובות. יחסים אלה הביאו אתם קשרי ידידות אישיים חזקים שנרקמו בינם לבין אנשי הבורגנות המוסלמית.
המשפחות של ” סוחרי המלך” התעשרו מאד, ואולם מעמדם של היהודים ככלל נותר כמי שנהנים מחסות (דִִּ’ימִִי) שמתנה את היחס אליהם ב”התנהגות טובה” מצידם, כמצופה מנתין תחת שליטה מוסלמית.
במקביל ליחסי המסחר שהלכו והתפתחו והאחיזה הגוברת במרוקו שהמעצמות רצו בה, התפתח מעמד נוסף של מקבלי חסות מטעם מדינות אירופה וארה”ב שהעניקו חסות לאנשים נבחרים מתוך האוכלוסיה המקומית. החסות הייתה כתב הגנה שנציגים דיפלומטיים שפעלו במרוקו העניקו ליהודים או לתושבים אחרים, מקבלי החסות נחשבו כבעלי אזרחות זרה והם כבר לא היו כפופים לחוקי מרוקו. רבים ממקבלי החסות היו יהודים, שהחסות שחררה אותם ממעמד הד’מי. כתב החסות שחרר מהגבלות שונות של הממשל, כמו מקום מגורים ותנועה ופטר ממס הגולגולת ומקיום תנאי העֻמר (חוקים המשפילים שמכוונים כלפי בני דתות אחרות ובעיקר יהודים). מיעוט קטן מקרב היהודים נהנה מהחסות ואלה החלו עם הזמן לאמץ את המודרנה המערבית שניכרה בלבוש ברהיטים ובגינונים. הם לא היססו לבקש את התערבות הרשויות והקונסולים שלהם בכל עניין פעוט כדי להעניש בעלי חוב שלא עמדו בתשלום חובותיהם ובאופן טבעי הדבר הגביר את העוינות כלפי היהודים. הרשויות מצידן התייחסו אל החסות כדבר שערורייתי, אבל לא רק הם, משה פיצ’וטו שהגיע למוגדור בשנת 1861 מטעם ועידת לונדון שנוסדה כדי לסייע ליהודי מרוקו, התייחס בביקורתיות רבה להבדלי המעמדות ו”לאדישות וקשיחות הלב” של מעמד המיוחסים של יהודי מוגדור כלפי הסבל של אחיהם היהודים.
◊ היהודים במהלך המלחמה עם צרפת – הפגזות מהים ופרעות מבית
אחרי שצרפת כבשה את אלג’יריה בשנת 1830 פרץ שם מרד שבראשו עמד האמיר עבדל קאדר ומלך מרוקו מולאי עבד אל רחמאן תמך בו וסייע לו. צרפת שלא אהבה את התמיכה בעבדל קאדר שלחה את הצי שלה (1844) להפגיז את טנג’יר ומוגדור והשתלטה על חלקים מהסהרה.
בו בזמן שיהודי מוגדור סבלו מהפגזות הצי הצרפתי ניצלו המוסלמים את המצב כדי לפרוץ לרובע היהודי ולמרות שהיהודים גוננו על עצמם בכוח הזרוע, 50 מהם נהרגו ו- 4000 נותרו ללא קורת גג.
כדי לממן את המלחמה עם צרפת הוטלו מיסים כבדים והיהודים שגם כך נשאו בנטל כבד של מיסים נדרשו לקחת חלק גם במאמץ המלחמתי.
יהודים רבים ביקשו להגר והמלך מצידו התנה את יציאתם במס עזיבה ממנו היו פטורים אלה שביקשו להתיישב בארץ הקודש.
ההיסטוריון והמזרחן ד”ר מיכאל אביטבול ציטט את תשובתו של מולאי עבדל רחמן לקונסול הצרפתי שפנה אליו בשנת 1842 בבקשה שייטיב עם בני חסותו היהודים (יהדות צפון אפריקה במאות י”ט, כ’ : עיונים בתולדותיה, בתרבותה ובחברתה)
“יהודי ארצנו המבורכת קיבלו עליהם את תנאי חוקנו הדתיים בכל הקשור למעמד העמים הנהנים מחסות (ד’ימה). כל עוד הם מקיימים תנאים אלה אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם, אך אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך את דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות, לכן תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי. יבושם לכם אם במדינתכם היהודים הם שווים לכם. אך אצלנו אין הדבר כך…”.
המאה ה-19 התאפיינה בזרם גובר של עלייה לא”י ובעיקר של רבנים ובני משפחותיהם ולעתים על קהילותיהם (ראה גם העלייה שלפני העליות). בעקבות זאת כתב המלך בשנת 1846 למושל, כי יהודים עשירים “שאלוהים יקלל אותם” מגבירים את העלייה שלהם ושל ילדיהם לרגל לירושלים והם אינם חוזרים וכתוצאה מזה האסלאם נפגע גם “מהקטנת ההכנסות ממס הג’יזיה וגם בגלל שהם מספרים לאויב על נקודות החולשה של המוסלמים“. המלך הורה למושל למנוע מהיהודים להגיע לנמלים של Tangier ו- L’arache והוא סיים את מכתבו.. “שאלוהים יהרוס אותם“
◊ התערבות למען יהודי מרוקו ותוצאותיה
בעקבות המלחמה עם צרפת יהודים ניסו לברוח גם לגיברלטר אך סורבו ע”י האנגלים, ואולם יהודי גיברלטר שראו את הסבל של אחיהם במרוקו לא נותרו אדישים וכפי שנראה בהמשך הם יהיו גורם משמעותי בהנעת יהודי אנגליה ובעקבותיה צרפת להתערב לטובת יהודי מרוקו, אך תחילה מספר מילים על קהילת יהודי ג’יברלטר.
ראשוני היהודים בג’יברלטר היו צאצאים של יהודים ממגורשי ספרד והתגוררו באנגליה. בראשית המאה ה-18 נותקה גיברלטר מספרד והפכה למושבת כתר בריטית ומאז זרמו אליה יהודים נוספים, שרובם הגיעו ממרוקו. היהודים לקחו חלק חשוב במסחר שהתנהל בין האנגלים למרוקו ובעיקר עם תטואן וטנג’יר.
במהלך המאה ה-19 זכתה הקהילה לשגשוג וצמיחה והיא רק גדלה לאורך השנים, בין האישים הידועים בתקופה זו היה ראשון מבשרי הציונות הרב יהודה ביבאס שהוריו נדדו מתטואן לגיברלטר שבה הוא נולד.
יהודי ג’יברלטר שידעו על סבלם של אחיהם במרוקו בעקבות המלחמה עם צרפת בשנת 1844, החלו לשלוח מכתבים לקהילות יהודים באירופה כדי לגייס את עזרתם, וכשבשנת 1844 הגיעו ללונדון מכתבים שתיארו באופן מחריד את מצבם הקשה של היהודים, אשר בה בעת שהיו נתונים להפגזות של הצי הצרפתי על טנג’יר ומוגדור, המוסלמים עשו בהם פרעות וטבחו בהם והם נסו אל השדות שמסביב לעיר. בעקבות זאת נוסד בלונדון ‘הועד להקלה על מצוקת הסובלים במוגאדור’, בראשות סר משה מונטיפיורי, על מנת לאסוף תרומות לתמיכה בקורבנות.
אנגליה עצמה ראתה בעין יפה את התארגנות הקהילה היהודית לטובת יהודי מרוקו, מתוך הנחה שבדרך זאת תוכל להגביר השפעתה, ומצד שני – מרוקו שבעקבות המלחמה עם ספרד הסתייעה באנגליה לפתרון המשבר באמצעים דיפלומטים וקיבלה ממנה הלוואה כדי שתוכל לשלם לספרד את הפיצויים שדרשה, לא יכלה להתעלם מהפניות של יהודי בריטניה לטובת אחיהם שבמרוקו שהיו בגיבוי השלטונות.
בנוסף, רבים מהיהודים במרוקו מילאו תפקידי קונסולים מסחריים של מדינות אירופה ובתור שכאלה הם היו מוגנים בחסות של מדינה אירופית ולא חששו לפנות אל המלך בדרישה להיטיב עם בני חסותו היהודים.
מרוקו היא מדינה שסועה ומפולגת, אבל במה שקשור להתנגדות לדריסת הרגל הנוצרית והמעורבות הזרה בענייניה הפנימיים כל השבטים היו מאוחדים. העניין שגילו המדינות הזרות ביהודים והתקוות שתלו בהם היהודים, ליבו את אש השנאה של המוסלמים שהאשימו את היהודים שהם סוכני ההשפעה האירופית, והם פתחו במסע נקמה והשפלות בלתי נסבלות שהיו מעבר למה שהחוק המוסלמי התיר כלפי הד’ימים. הנקמה הופנתה בעיקר כנגד היהודים תושבי פנים הארץ באזורים שאוכלסו ע”י הברברים ופחות כלפי היישובים שלאורך החוף שבהם היתה מרוכזת האליטה היהודית שנהנתה מהגנת המדינות הזרות.
• מוחמד הרביעי (מולאי עבד אל רחמאן) (1859-1873)
◊ בריחת יהודים בעקבות המלחמה עם ספרד
עם עלייתו של מוחמד הרביעי לשלטון תקפו מוסלמים מחבל הריף שבמרוקו עובדים ספרדיים בשעה שהם עסקו בחיזוק הביצורים של המושבה הספרדית סאוטה (עיר חוף צפונית לטטואן), ראש ממשלת ספרד תבע מהסולטן להעניש את התוקפים וכשהוא לא נענה לו החליט אחרי שקיבל אור ירוק מבריטניה וצרפת, לצאת למלחמה נגד מרוקו.
בדצמבר 1859 נחתו כוחות ספרדיים בסאוטה כשהמטרה שלהם היא לכבוש את טטואן ואחרי הפגזה ארטילרית כבדה הם כבשו אותה ב-2/2/1860. התושבים המוסלמים של העיר נטשו אותה ואילו תושביה היהודים שמחו לקראתם והזמינו אותם להיכנס אליה כדי להצילם מהשוד והפרעות של שכניהם המוסלמים.
אחרי שכבשו את תטואן המשיכו כוחות ספרדים אחרים שנחתו בסאוטה לעבר תנג’ה (טנג’יר) וגם שם הם הביסו את צבא מרוקו (23/3/1860).
הבריטים שחששו לגורלו של הנתיב הימי שלהם להודו ולא היו מוכנים לזה שג’יברלטר תהיה מוקפת בכוחות ספרדים מכל הכיוונים, התערבו בסכסוך ובלמו את הכיבוש הספרדי.
באפריל 1860 נחתם הסכם שלום בין ספרד למרוקו שבו ספרד ויתרה על תטואן וטנג’יר.
מאורעות אלה כמו גם הדיכוי, הרדיפות וההשפלות הנמשכות הביאו לגל של בריחה של יהודים שביקשו מקלט בגיבראלטאר ובאלחזירס. שלא כמו לאחר המלחמה עם צרפת כשיהודי מוגדור ביקשו להימלט לג’יברלטר וסורבו, פתחו הפעם האנגלים בפני הפליטים היהודיים את שערי ג’יברלטר.
בצד יהודי אנגליה שגילו ענין בסבלם של יהודי מרוקו, גם יהודי צרפת נרתמו למצוקתם.
* בשנת 1860 נוסד בפריז ה- Alliance israélite universelle –AIU ( “כל ישראל חברים” – כי”ח) ששם לו למטרה להקנות ליהודי המזרח חינוך ותרבות צרפתיים ובה בעת לשחרר את היהודים מחוּקים מפלים ולהגן עליהם במדינות שבהם הם נרדפו.
הארגון שלח משלחת למרוקו כדי לחקור את מצב היהודים והדו”ח שנכתב לאחר ביקור זה העלה תמונה קודרת של רדיפות והשפלות, בצד מצב כלכלי עגום. הארגון שזכה לשיתוף פעולה של נוצרים בולטים רבים, הצליח לשכנע את משרד החוץ הצרפתי להפעיל את השפעתו כדי להיטיב את מצבם של היהודים.
באותה שנה (1860) הוציא ועד יהודי אנגליה קול קורא ליהדות העולם להתגייס למען יהודי מרוקו והודות לתרומתם הנדיבה של יהודי אמריקה הגיעו התרומות לקרן באופן בלתי צפוי ל 12,812 לירות שטרלינג !
באוגוסט 1860 שיגר ועד יהודי אנגליה את משה פיצ’וטו אחד מנכבדי הקהילה לג’יברלטר, אלחאריזיס ומרוקו כדי לבדוק את מצב השליח הפליטים ובעקבות ביקורו הוא כתב דו”ח מפורט שתיאר את מצבם העגום של היהודים במרוקו* (ראה הערה בסוף קטע זה).
בנוסף לדו”ח ששלח לאנגליה פנה פיצ’וטו גם אל Sir John Drumond Hay שהיה שגריר תושב בטנג’יר (תאנג’ה) וביקש ממנו להעביר אל המלך את העובדות שאסף על מצבם של היהודים, וזה השיב לו כי העביר את הדברים למשנה למלך שהבטיח לו שיציע לסולטן להורות על שיפור היחס ליהודים, אחרי שהמצב המעורער השורר במדינה כתוצאה מהמלחמה עם ספרד ישתפר. Drumond הבטיח שכאשר שליטתו של הסולטן תתבסס יותר “לא אעלים עין מן הנושא שהעלית, ואהיה מאושר לחדש את התערבותי למען בני דתך”. (הירשברג)
* הערה: (דניאל שרוטר שכתב עבודה על יהדות אנגליה וקהילת יהודי אסווירה, מספר שבמהלך ביקורו של פיצ’וטו באצווירה הוא רגז מאד על חלוקת הקהילה לשני מעמדות האחד של סוחרים שכלל כ- 50 עד 60 משפחות, שרשאיות להתגורר ברובע האירופי המיוחס, חופשיות מרוב הטרדות הרגילות ונהנות מכל זכויות האזרח המקובלות, והשני שכלל את רוב אוכלוסיית הקהילה שנאלצה להתגורר בתחום המלאח ונשאה בכל ההגבלות המדכאות שהוטלו על היהודים במרוקו. הבדלי-מעמדות אלה, המשיך פיצ’ וטו, “מכבים בליבות העשירים את העניין והרצון לטפל ברווחת הכלל’ . שלא כבתטואן, שם ניכרה נכונות כלשהי לתמורה, מוצא פיצ’וטו באצווירה “נטייה לאדישות ולקשיחות-לבב”.)
◊ ביקורו של מונטיפיורי – הבטחות, כבוד והדר, שלא נותר מהם דבר
הדו”ח של Picciotto שהגיע לוועד למען יהודי מרוקו שהוקם בלונדון והגישושים הממושכים של השגריר Drumond הכשירו את הקרקע לביקורו של מונטיפיורי, אך עפ”י ח. גדליה שליווה את מונטיפיורי במסעו, העילה הישירה לביקור הייתה קריאת העזרה הדחופה של יהודי גיברלטר שהתריעו בפניו על הסכנה הצפויה לאחיהם במרוקו, ופנו לעזרתו להצלתם של כמה מיהודי סאפי שהואשמו ברצח של כומר ספרדי והקונסול הספרדי דרש בתוקף את הוצאתם להורג של הנאשמים.
ההאשמה ברצח התבססה על עדותו של נער שהושגה בעינויים ואפילו כאשר הנער חזר בו מהודאתו המשיך הקונסול הספרדי לעמוד על דרישתו. הנער הוצא להורג וכן אחד הנאשמים, אליהו אלוש שהיה מתוניסיה והוצא להורג בטנז’יר בדצמבר 1863.
סבלם של יהודי מרוקו נגע ללבו של מונטיפורי ולמרות גילו המופלג (79) יצא לדרך, כשהוא מלווה ברופאו האישי הוג’קין, ש. שמואל עו”ד ומזכיר ועד השליחים, ח. גדליה (שאביו בא ממוגדור) שהיה נשוי לאחייניתו של מונטיפיורי, (גם אחותו של מונטיפיורי היתה נשואה עם אחד מצאצאי משפחת סבאג ממכנאס) ומכובדים אחרים שהתלוו לפמליה. ממשלת אנגליה לא רק שידעה על תוכנית הביקור, אלא שנתנה לכך את ברכתה והבטיחה תמיכה דיפלומטית והעמידה לשרות הפמליה אוניות מיוחדות מג’יברלטר ומטנג’יר.
תיאור המסע נרשם ע”י ח. גדליה והרופא הפרטי הוג’קין וכן ברשימותיו של מונטיפיורי עצמו. התחנה הראשונה במסעו הייתה מדריד, שבה פגש את ראש הממשלה והתקבל ע”י המלכה דונה איזבלה וביקר את הקהילה היהודית במקום, ולאחר שהשיג את מטרת ביקורו והצטייד במכתב אל הציר של ספרד במרוקו דון פראנציסקו הוא הגיע בדצמבר 1863 לטאנג’יר שבה התקבל בכבוד רב ע”י יהודי העיר ומשלחות יהודים מערים שונות במרוקו.
הוא נועד עם הציר של ספרד ומיד לאחר אותה פגישה שוחררו שני היהודים שהיו כלואים בטנג’יר ואחריהם אלה שהיו כלואים בסאפי. הציר גם פנה אל כל נציגי ספרד במרוקו ודרש מהם לפעול בדחיפות להגנה על היהודים והביע צער על חלקו של הנציג הספרדי בהוצאה להורג של היהודים.
תוך כדי שהותו בטנג’יר ניהל מונטיפיורי מו”מ לייסוד בית ספר אנגלו צרפתי לבנות.
אחרי שהשיג את שחרורם של היהודים הכלואים, עמדה בפניו המטרה העיקרית שלשמה הגיע למרוקו , לבקש מהמלך להיטיב את מצבם של היהודים במרוקו. הנמל הקרוב למארכּש שבה נמצא ארמון המלוכה הוא סאפי ואת המסע לשם הוא עשה באוניית הוד מלכותה HMS Magicienne שקיבלה הוראה להפליג ממלטה לטנג’יר כשהוא מלווה בקונסול אנגליה בטנג’יר. בגלל סערה נאלצה האניה לשנות את נמל היעד למוגדור שבה התקבל בכבוד רב ע”י מנהיגי היהודים והתארח בביתו של הסוחר היהודי העשיר אברהם קורקוס שהיה סגן הקונסול של ארה”ב במרוקו. את הדרך למראכּש שארכה יותר משבוע ימים עשה בליווי קברניט הספינה ושיירה של מאה אנשים וכשהגיע וראה במו עיניו את יהודי מרקש המושפלים הוא כתב ביום 26 בינואר 1864 אל ראש ועד השליחים בלונדון (שהיה אחיינו).
-
-
מכתב תחינה מיהודי רבאט למונטיפיורי (1864)
-
-
-
אברהם קורקוס
“ליהודים במרקש וללא ספק בחלקים אחרים בתוך המדינה, מותר להתהלך ברחובות רק יחפים. יהא זה מאורע מאושר בשבילם אם אוכל להניע את הסולטאן שיבטל את סימני ההפליה המשפילים הללו, וכן שינהג בשוויון כלפי כל נתיניו ללא הבדל דת……, אף אם לא אצליח תהא נחמתי בכך שעשיתי כל מה שבכוחי..“
◊ הצו המלכותי (ד’היר)
ביום 1 בפברואר 1864 הגיע מונטיפיורי עם פמלייתו אל הארמון שבו התקבל ע”י מסדר כבוד של 6000 חיילים ובראיון האינטימי עם המלך הגיש לו את תזכיר המבקש מהוד מעלתו לפעול לשיפור מצב היהודים בארצו:
“הנני בא באישורה ובהסכמתה של ממשלת הוד-מלכותה מלכת בריטאניה, ובשם בני-דתי שבאנגליה, ארץ מולדתי, ובכל חלקי העולם, לבקש מהוד-מלכותו להמשיך בגילויי חסד ורצון כלפי אחי במדינת הוד-מלכותו, ויהי רצון מלפני הוד-מלכותו לתת פקודות ברורות ביותר, שהיהודים והנוצרים בכל חלקי מדינתו יהיו מוגנים בהחלט. וששום אדם לא יציק להם בכל צורה שהיא, בשום דבר הנוגע לבטחונם ולשלוותם; ושהם יהנו מן היתרונות של כל יתר הנתינים של הוד-מלכותו וכן של אלה שמהם נהנים הנוצרים החיים בנמלים של הוד-מלכותו …”
ביום 5 בפברואר 1864 נמסר לידי מונטיפיורי הצו המלכותי (ד’היר) אודות זכויות היהודים וזאת לשונו:
• אנו מצווים על כל מי שיקרא כתבנו זה, ישלח אללה הצלחה לפקודתנו ויפארנה ויגביהנה אל שמי על כשמש הזוהרת; על מושלינו ויתר משרתינו ונציבינו העומדים לפקודתנו.
• כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים ששמם אללה, יתעלה שמו, תחת חסותנו במדינתנו, לפי מידת הצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, כדי שלא יפגעו באחד מהם.
• אף אבק עוול או מקרה (רע); ולא ישיגם פגע רע או עושק ולא יעשקו הם או זולתם איש מהם. לא את נפשם ולא את ממונם ולא ישתמשו בבעלי מקצוע מביניהם, אלא מרצונם הטוב ובתנאי של הקפדה על מה שמגיע להם בעד עבודתם
• כי העוול הוא משני עוול ביום תחיית המתים ולזה אנו לא נסכים, ואין רצוננו בזאת; כי כל בני-האדם שווים לגבינו. ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשוק אותם, אנו נעניש אותו לפי דיני נפשות.
• ל(עוול) זה, לא כלפיהם ולא כלפי זולתם, ואין רצוננו בזאת, כי כל בני האדם שווים לגבינו, ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשוק אותם, אנחנו נעניש אותו לפי דיני נפשות.
• בעזרת אללה פקודה זו עניניה היו קבועים, ידועים ומוחלטים מלפנים אבל אנו הוספנו שורות אלה לשם אישורם וקביעתם בחוק.
• למי שירצה לעשות להם עוול; וכדי להוסיף בטחון ליהודים על בטחונם ולהוסיף פחד על פחדם של אלה שירצו ברעתם, ניתנה פקודה זו למען אללה ב 26 של שעבאן המבורך בשנת 1280 .(5 בפברואר 1864)
קודם שעזב את מרקש התקבל מונטיפיורי בפעם נוספת אצל המלך ולמחרת המשיך למאזאגן שם המתינה לו ספינת הוד מלכותה.
בדרכו חזרה התקבל שוב אצל המלכה דונה איזבל ה-2 וכן ע”י נפוליאון השלישי בצרפת והוא הגיש להם את הד’היר המתורגם שקיבל מהמלך. באנגליה חיכו לו אלפי הודעות ברכה. הפרלמנט האנגלי הצביע בעד הצעת ברכה לסולטן והודה לו על התנהלותו האצילית.
לכאורה כל מטרותיו של מונטיפיורי הושגו מעל ומעבר לציפיות והכל בכבוד ובהדר שכמותם לא זכורים במרוקו, אך בקרב מנהיגי היהודים לא היו תמימים לחשוב שההבטחות תתורגמנה למעשים ומה שהיה הוא שיהיה, כי זה גורלם של יהודי מרוקו מאז ומעולם.
במאמר שהתפרסם כעבור כחמש עשרה שנה תיאר יהודי ממרוקו את אשר התרחש מאחורי הקלעים של המו”מ אחרי שמונטיפיורי דחה את ההצעה הראשונית שקיבל מהווזיר. הווזיר בא לשאול בעצתם של נכבדי העדה היהודית והם יעצו לו לנסח את הד’היר לפי רצונו של מונטיפיורי, והם מצידם ידאגו לכך שהיהודים יתעלמו ממנה, וכשכותב המאמר הביע תמיהה, אם זהו היחס המגיע לאדם בן שמונים שקיבל עליו את כל הטורח לטובת אחיו היהודים. הם השיבו לו ” מה הטעם לכך אם ברור לנו שמיד לאחר צאתו ירע לנו ?”. , השלטונות המקומיים היו מתאכזרים לנו יותר אילו היינו פועלים אחרת, ולכן “נאלצנו לבחור בדרך של כניעת מוגי לב וגניבת דעת כלפי מונטיפיורי מגיננו”.
יהודי זה שהיה אחד מנכבדי העדה, נאלץ כבר באותו יום שבו מונטיפיורי עזב להתהלך יחף בחצר המלך שבה היה בא ויוצא.
עם זאת אי אפשר להתעלם מההד הפסיכולוגי העצום שמונטיפיורי הותיר אחריו. עשרות שנים לאחר המסע שמו של מונטיפיורי המשיך להדהד כמגינם של היהודים והעובדה שיהודי זכה לקבלת פנים כה מלכותי הוסיפה להיות מקור לגאווה ולתקווה.
בעקבות התעללות ביהודים מדמנת ותטואן וריבוי של מעשי פרעות בשנת 1864, שבהן נרצחו יהודים במקומות שונים, שלחו הנציגים הדיפלומטיים של מדינות אירופה וארצות הברית תזכיר לשר החוץ של הסולטן , שכותרתו “חוות דעת קולקטיבית של נציגי המעצמות הזרות במרוקו”. בעקבות המחאות שוחררו כל הנכבדים היהודיים וצווי הגירוש בוטלו.
בשנת 1867 פרצו מרידות של הברברים באזור הריף ויהודי תטואן היו הנפגעים העיקריים כתוצאה ממרידות אלה ובפעם נוספת התערבו נציגי מדינות אירופה ובעיקר צרפת למען היהודים. ההצדקה הפורמלית של ההתערבות הייתה הסכמי החסות שהיו למדינות אלה עם מרוקו.
• מולאי חסן הראשון (1873-1894)
• מולאי עבדל עזיז (1894-1909) / הווזיר בָּא אַחְמַד
תקופת שלטונם של מולאי אל-חסן (1873-1894) ומולאי עבד אל-עזיז (1894-1908) הייתה תקופה של שלווה יחסית עבור היהודים.
מולאי חסן הראשון רצה לשמור על שלמות ממלכתו ביקש למנוע את ההתערבות הזרה, הוא ארגן מחדש את הצבא כדי להכין אותו למלחמה ופעל לקרב את השבטים אך כל זה היה ללא הצלחה יתרה.
במהלך ועידת מדריד ניסו מדינות המערב ביולי 1880 להחליש את אחיזתן של צרפת ואנגליה במרוקו והן חתמו איתה על הסכם שלפיו היא מתחייבת “להעמיד את המערכת הפיננסית שלה ואת המכסים תחת שליטה בינלאומית, אך לא להעניק זכויות מועדפות לנתיני מדינה זרה כלשהי שהיא”. המשמעות היתה שזכות ההגנה האישית, שאיפשרה ליהודים לקבל אזרחות זרה שהוענקה באמנות קודמות תוחלף בעקרון של נאמנות תמידית לסולטאן ממרוקו.
בשנת 1890 התרחשו בספרו פרעות שבהם נהרגו 54 יהודים.
הסולטן מולאי עבד אל-עזיז, הבן האהוב של חסן הראשון קיבל את כס המלוכה בגיל 14, אך מי ששלט למעשה היה הווזיר הגדול בָּא אַחְמַד. הוא ניסה לבצע רפורמה בכספי המדינה ומודרניזציה של הצבא והכבישים בשיתוף פעולה עם אנגליה, דבר שעורר חוסר שביעות רצון מצד צרפת וספרד, כמו גם של חוגים מסורתיים מרוקאים. אחרי שהרפורמות נכשלו, ניהלו המעצמות הגדולות ביניהן משא ומתן על החלוקה של מרוקו.
המאה ה- 19 מסתיימת ואיתה גם חייו של השליט האחרון בָּא אַחְמַד בשנת 1900, מגיפה קשה שפגעה במרוקו הביאה למותם של רבים ובהם אלפי יהודים.
ההגירה לערים הביאה לצפיפות רבה ובמלאח היהודי של פאס בלבד נמנו יותר מ- 3000 קורבנות.
המאה ה-20 נפתחת בתקופה של אנרכיה שבמהלכה היהודים סבלו מאד.
