ראש חודש
חגים
◊ חגי תשרי
◊ ראש השנה
◊ כיפור
◊ סוכות
◊ חנוכה
◊ ט”ו בשבט ושבת שירה
◊ פורים
◊ בין לבין – אנקדוטה: “בגדי הילד החדשים”
◊ פסח
◊ מימונה
◊ שעות הפנאי של שבת וחג: רוֹנדה, בּלוֹט ואפריטיף
ראש חודש
- בכל ראש חודש היו שוחטים תרנגולת.
- לרגל ראש חודש הכינו סעודה של קוסקוס וזאת לזכר “מנחת סולת בלולה בשמן..” שנאמר: “ובראשי חדשיכם תקריבו… סולת מנחה בלולה בשמן..” (הרב מרציאנו).
חגים
- ילדים נשואים סעדו את ארוחת החג בביתם הם ולא אצל ההורים.
- לפני כל חג היו מלמדים בתלמוד תורה את הפרשה וההפטרה של החג.
- בחגים היו נוהגים לשחוט כבש, בד”כ שתי משפחות היו חוברות יחד לכבש אחד, כדי שהחלוקה תהיה הוגנת היו מפרידים את חלקי הכבש לחלקים שווים עד כמה שניתן על פי מראה העין ואז מניחים מקל קטן על כל חלק ומטילים גורל שיקבע מי לוקח איזה חלק.
- לכבוד החג היו מכינים מהכבש שנשחט “אלמטרוח” שהוא בשר צלוי על גחלים בתוך האדמה.
- בגדים חדשים נקנו לרוב לקראת ימי חג.
- למזמורי התפילה שבתפילת השבת נאמרו בניגון, היה ניגון חגיגי מיוחד השמור לימי חג.
- הנה לדוגמה הניגון של הפיוט “כתר יתנו לך” שבחזרה על תפילת שמונה עשרה, שהיה שמור לימי חג ואירועים חגיגיים.
או למשל הפיוט “למבצע על ריפתא”, שבימי חג או באירועים חגיגיים היינו מזמרים לפני ברכת “המוציא”. אחד או שניים הכירו את מילותיו של הפיוט והיתר היו מזמזמים ומלמלים אותן בעירבוביה במקהלה.
לְמִבְצַע עַל רִפְתָּא כְּזֵיתָא וּכְבֵיעָתָא תְּרֵין יוּדִין נַקְטָא סְתִימִין וּפְרִישִׁין:
מְשַׁח זֵיתָא דַכְיָא דְטַחֲנִין רֵחַיָּא וְנַגְדִּין נַחֲלַיָּא בְּגַוָּהּ בִּלְחִישִׁין:
הֲלָא נֵימָא רָזִין וּמִלִין דִּגְנִיזִין דְּלֵיתְהוֹן מִתְחַזִין טְמִירִין וּכְבִישִׁין:
אִתְעַטְרָא כַלָּה בְּרָזִין דִּלְעֵלָא בְּגוֹ הַאי הִלּוּלָא דְּעִירִין קַדִּישִׁין:
חגי תשרי
הדף הראשי של העיתון היהודי L’AVENIR משנת 1934 מוקדש לחגי תשרי LES FETES DE TISCHRI AU MAROC
- הנה לדוגמה הניגון של הפיוט “כתר יתנו לך” שבחזרה על תפילת שמונה עשרה, שהיה שמור לימי חג ואירועים חגיגיים.
ראש השנה
- בראש השנה המנהג היה שלא לאכול חריף, חמוץ או מלוח ולא לשתות קפה שחור בגלל צבעו ובירה בגלל מרירותה.
- בחג היו מברכים ברכת שהחיינו על הפירות החדשים חבושים והדרים.
- נהוג היה שלא לישון שנת צהריים בימי החג.
- תפילת החג של ערב ראש השנה הייתה נפתחת בפיוט “אחות קטנה”.
- לפני תקיעת השופר אחד הפייטנים היה שר את פיוט העקדה “עת שערי רצון” שנכתב ע”י רבי שמואל אבן עבאס במיוחד לכבוד ראש השנה.
- ביצוע של הפייטן אורי מלכה ז”ל לפיוט “ידי רשים נחלשים” שהיה אחד מהפיוטים של ראש השנה. חלקו הראשון של הפיוט (שנתקלתי בו בדרך מקרה באינטרנט) הוא בסגנון המזכיר את זה שהיה נהוג בבית הכנסת של יוצאי דבדו שבמקור חיים.
כיפור
• על מנהג הכפרות
◊ לקראת יום הכיפורים הפכו חצרות בתי היהודים ללולים פתוחים בהם כרכרו יחדיו תרנגולות ותרנגולים כאילו כל החיים לפניהם. כיומיים שלושה לפני יום כיפור היה עובר השוחט בין הבתים כדי לקיים את מנהג הכפרות, על עוונות הזכרים כיפרו בתרנגול ועל אלה של הנקבות כיפרו בתרנגולות. בזה אחר זה הוגשו העופות לידיו של השוחט שהיה אוחז בהם בלפיתה המיוחדת לשוחטים ומסובב אותם מעל ראשי בני הבית תוך כדי שהוא מברך..
זֶה חֲלִיפָתִי, זֶה תְּמוּרָתִי, זֶה כַּפָּרָתִי. זֶה הַתַּרְנְגוֹל יֵלֵךְ לְמִיתָה וַ……. ילֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרֻכִּים וּלְשָׁלוֹם.
ואז היה מגיע שלב מריטת הנוצות והבישולים ומאחר שתורם של המקפיאים עוד לא הגיע צריך היה לבשל את כל העופות שנשחטו ומיד, ואין פלא שהתפריט של הארוחה המפסקת ושל ארוחת סיום הצום התבסס בעיקרו על תבשילי עוף למיניהם.
בהיעדר תנורי גריל מרחב האפשרויות מצטמצם וצריך לאלתר וכך נולד מאכל בשם טאג’ין שהוא מעין פשטידה של עוף עם ביצים אותו נהגו לאכול בארוחה המפסקת, בצד תבשיל עוף עם עגבניות וכמובן מרק עם עוף..
למיטב זכרוני זה היה גם תפריט הארוחה בתום הצום.
חוויה בפני עצמה הייתה בבוקר שקדם ליום הכיפורים שבו נהגנו לאכול מעין ארוחת בראנץ’ שכולה מורכבת מחלקי העוף הפנימיים אותם טיגנו במחבת, ריחות הטיגון של חלקי העוף שהיו מתפשטים בבית היו לחלק מאותה חוויה.
בזיכרונותיו מאוג’דה של שנות ה-30 וה- 40 מספר יוסף אזולאי כי את מנהג הכפרות קיימו לפי המפתח הבא:
לבן זכר – תרנגול
לבת – תרנגולת
למי שנשא שני שמות – שני עופות
לאישה הרה – שלושה עופות (שמא היא נושאת ברחמה תאומים)
לארוסה – תרנגול הודו
לחתן ולכלה – שניים
עוד הוא מספר “במשך כל השבוע נהנינו מתבשילי עוף למיניהם ומהחלקים הפנימיים אותם היו מטגנים או צולים על פחמים, כילדים חיכינו לכבדי העוף אותם אכלנו עם לחם חם שאמא אפתה בתנור ערבי”.
• מנהגים אחרים
◊ הערבים כיבדו את היהודים, סגרו חנויות ולא פתחו בתי קפה.
◊ בין המתפללים בבית הכנסת הסתובבה לה מיד ליד קופסה עגולה קטנה עם טבק שכל אחד בתורו היה לוקח בין שתי אצבעותיו קורטוב ומריח ממנו, המיומנים שבחבורה היו מניחים את קומץ הטבק על גב האגודל ואז “מסניפים” ממנו.
◊ כמו בארץ גם בלעיון (ואולי כך גם במקומות אחרים) יום כיפור היה בשביל הילדים חג של רכיבה על אופניים. את האופניים היו שוכרים יום קודם.
◊ יש מי שגזרו על עצמם תענית דיבור מתחילת הצום ועד לסיומו.
◊ ביום כיפור היו מתפללים שבאו לבית הכנסת בבגדים לבנים ונעלי גומי (סְפְּרְטִינָה) ולפי מה שמספר יוסף אזולאי בזיכרונותיו באוג’דה הנעליים היו ללא שרוכים.
כילדים, היו מכינים לנו חבושים ועליהם ציפורנים עם ריח טוב ונעים, להקל קצת על הצום ובבית היו מכינים לחמניות קטנות מתוקות עם שקדים וצימוקים וביצה קשה במרכזן.
◊ היו שהקפידו לעמוד במהלך כל התפילה של ערב יום כיפור ובמהלך יום כיפור מתחילת “שחרית” ועד תום תפילת ה”נעילה”. מקורו של המנהג עפ”י הרב אליהו מרציאנו הוא בבחינת “כִּי לְמִשְּׁפָטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם”, וכן זֶכֶר לעומדים יום שלם במקדש.
◊ כיאה ליום הכיפורים תפילת החג הייתה שזורה במנגינות שכל כולן וידוי, תחינה והכאה על חטא. אלה הן המנגינות ששמענו וגדלנו עליהן בבית הכנסת “בית יוסף” ששכן בפאתי שכונת מקור חיים שבירושלים, אשר עד לשנות השבעים רוב המתפללים שבו היו יהודים יוצאי לעיון ומכיוון שמקורם של כל יהודי לעיון הוא בדבדו, קרוב לוודאי שאלה הן המנגינות שהתנגנו בבתי הכנסת של דבדו.
תפילת ערב יום הכיפורים נפתחה בפיוט שכולו ערגה ווידוי “לך אלי תשוקתי” של רבי אברהם אבן עזרא וממשיכה בפיוט “שמע קולי” שלפני תפילת “כל נדרי”.
הנה מספר “טעימות” מן הפיוטים הללו מפיו של אליהו הכהן סקלי.
“לך אלי תשוקתי”
“שמע קולי”
“בישיבה של מעלה”
“אנא בקראנו”
ועוד כמה צלילים מן התפילה• בין מוסף למנחה – רגעי קסם
תחושה של הקלה הייתה משתררת בתום תפילת מוסף של שחרית הארוכה והאינטנסיבית וזה הזמן למנוחה קצרה בטרם שתפילת המנחה מתחילה.
אבל יום כיפור הוא יום של “תפילה בלי הפסקה”, והדרך לשלב בין המנוחה לבין התוכחה היא ע”י פיוטים שהליריקה שלהם היא תחינה ותוכחה אבל הלחנים שלהם מונוטונים ומרגיעים.
הפיוט האחד הוא “בן אדמה” של רבי יהודה הלוי (ויש מי שמשייכים אותו לרבי אבן עזרא), אשר סוקר את חיי האדם מימי לידתו ועד אחרית ימיו, והפיוט השני הוא “אליך ה’ נשאתי עיני”
“בן אדמה”
“אליך ה’ נשאתי עיני – סיפורו של פיוט”
הפיוט
והסיפור
הפיוט השני שנהגו לשיר בהפסקה שבין מוסף למנחה הוא “אליך ה’ נשאתי עיני”. מאז ששמעתי אותו לראשונה בבית הכנסת שבמקור חיים, אי שם בסוף שנות החמישים היה לי יחס מיוחד לפיוט הזה. האם זאת המנגינה המיוחדת, או שמא הדרך שבה נהגו לשיר אותו בקולם הערב צמד האחים משה הכהן ז”ל ואליהו הכהן יבדל”א, כאשר זה שר פסוק בעברית והאחר משיב בפסוק בערבית.
היה בו בפיוט הזה משהו קסום, מרתק ושובה לב שלא הצלחתי לרדת לפשרו.
מה רבה הייתה שמחתי כאשר נתקלתי במאמרו של פרופ’ משה בן אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית וחתן פרס ישראל לחקר הלשון העברית ולשונות היהודים (תשנ”ג), שם הוא מספר על המקום המיוחד שתפס הפיוט בקהילות אוהראן ותלמסן שבאלג’יריה ובקהילות דבדו, אוג’דה ועיירות סמוכות.
אחרי שקראתי את המאמר הבינותי שכמוני היו עוד רבים מאד שהפיוט הזה שבה אותם בקסמו.
וכך הוא כותב:
“לתפילת הסליחות עצמה היו מגיעים לבתי הכנסת במקומות אלו רק מקצת מהמתפללים בעיקר אלו שנִתְכַּנוּ “משכימים ומעריבים”, אבל קהל עצום היה מגיע לקראת סוף תפילת הסליחות לאמירת הפיוט הזה, וגם נשים רבות מילאו את הרחבה או את החדר ששימש עזרת נשים. הפיוט היה נאמר כולו בנוסחו העברי בית אחר בית מתוך “סדר הסליחות”, ולאחר מכן היה נאמר ה”תרגום” שלו לערבית מתוך דפים מודפסים או כתובים בכתב יד. נקטתי “תרגום” במירכאות, שכן אף שמספר בתי הפיוט בנוסח הערבי זהה למספרם במקור העברי – ואלה כאלה ערוכים לפי סדר אל”ף בי”ת עברי – אין מדובר בתרגום] אלא בנוסח שונה לגמרי.
ועוד הוא מוסיף: כי ” בשביל רבים מבני הקהילות הנ”ל אמירת הפיוט “אליך ה’ נשאתי עינַי” בערבית היה עיקרה של תפילת הסליחות” והוא מצטט דברים ששמע בשנת 1988 מפיו של שמעון דרעי המנוח שנולד בתלמסאן בשנת 1904.
“כל בני קהילה באו לבית הכנסת כדי לשיר אילאךּ יא רבי רפדת עינייא, שהוא הפיוט היפה והמעולה בתפילת הסליחות. אנשים ונשים שלא ביקרו בבית הכנסת ברוב ימות השנה היו משכימים קום ובאים להשתתף באמירת הפיוט או היו מאזינים בקשב רב לאומריו. כל מי שידע לקרוא עברית החזיק בידיו את הדפים המודפסים ובהם הפיוט בערבית הכתוב באותיות עבריות, ומי שידע לקרוא רק צרפתית החזיק בידיו את נוסח הפיוט בערבית מתועתק באותיות צרפתיות. אומַר לך משהו חשוב: לא הייתה הכנה טובה לר”ה וליוה”כ כאמירת הפיוט הקדוש והנפלא הזה בוקר בוקר בימי הסליחות. כמה חבל שבשנים האחרונות הפסיקו בבית הכנסת שלנו בפריז את אמירת הפיוט בערבית. כך מחקנו את זכרם של אנשי תלמסאן הראשונים! ”.
“מעניין הדבר כי לא רק בקהילות צפון מזרח מרוקו, שרוב בני קהילות דיברו בהן ערבית עד לחיסול הקהילות באמצע המאה העשרים, אלא גם במערב אלג’יריה עד 1962 – עת עזבו אחרוני היהודים את הארץ ההיא, 132 שנה אחרי הכיבוש הצרפתי, ורוב הציבור דיבר אך צרפתית ורק מעטים עוד דיברו ערבית – התמידה אמירת הפיוט בערבית. יש בידי עדויות שכך המשיכו לנהוג עוד כעשרים שנה רבים מיוצאי הקהילות הנ”ל ממרוקו ומאלג’יריה לאחר עלותם ארצה או לאחר השתקעותם בצרפת. אבל גם המנהג הזה ננטש ונשכח, ורבים מהצעירים בבתי הכנסת של יוצאי תלמסאן בצרפת או של יוצאי דבדו ואוז’דה בארץ אינם מכירים את המנהג”.
נחזור אלינו: במחצית השנייה של המאה ה-19 ייצאה העיירה דבדו רבנים וחכמים לאלג’יריה וליישובים אחרים במרוקו. לאחר מרד בוחמרה בשנת 1904 וכן לאחר החלת משטר החסות הצרפתי בשנת 1912 גלו יהודי דבדו לאוג’דה, לעיון, תאורירת וישובים אחרים ויתכן מאד כי מקורו של הפיוט הוא ביהודים מקהילת דבדו שהביאו אותו ליישובים אליהם נדדו במרוקו ובאלג’יריה.
עד לאמצע שנות השמונים בית הכנסת “בית יוסף” ששכן בפאתי שכונת מקור חיים שבירושלים שימש קהל מתפללים שרובם ככולם הגיעו מהעיירה לעיון שבמרוקו. מוצאם של כל תושביה היהודים של לעיון היה מדבדו, ואין פלא שבית הכנסת הזה היה אולי מן האחרונים שבו המשיכו צליליו של הפיוט המיוחד להתנגן מידי יום כיפור.
הנה מספר בתים שהצלחתי ללקט מתוך המאמר ובעזרתם של הרב אליהו מרציאנו והפייטן אליהו הכהן. (כאמור הנוסח הערבי איננו תרגום של הנוסח העברי אלא טקסט העומד בפני עצמו)
אליך ה’ נשאתי עינַי, שמע קול תחנונַי, כגודל חסדך /
איִלאְךּ יָא רְבִּי רְפְדְת עיִנִייָא, תְנְדְר מְן חָאלִי וּתְחְאן עְלִייָא (=אליך ה’ נשאתי עיני, הבט במצבי וּתרחם עלי);
וברוגז רחם, זכרה והנחם, ושמח ונחם, נפש עבדך/
וּיְגְפְר דְנוֹבִִּי, וּגְ’מִיע מָא שַאפוֹ עְיוֹנִי, הוֹמֹא אְללִי עְדְבוֹנִי, זאָדוֹנִי עְלַא מַא בִּייָא (=ויכפר עווני, ו[על] כל מה שראו עיניי, המה יסרוני, הוסיפו על אשר בי [= הוסיפו על סבלי]).
בשמך בטחתי, וְכָּפָי שִיטָחְתִי, דברים לקחתי, ובאתי עָדֵיך /
בָּאדִי בְּכְּלָאמִי, ווּנְדְר פְלְגָאמִי, בָּאש נְתְבְּת כְּלָאמִי, מְעָא מוּל אָדְנְיָיא
גברו יגונותי, וָיִכְלוּ שְנוֹתָי, כי כל עוונותי, שָתָה לנגדך /
קוּלְת אָנָא נְמְדְח, פִי כֹּל מְסָא ווּסְבָּח, וּבְיִיסְמְךּ נְרְבְח, יָא מוּל אָדְנְיָיא
מרום ממרומים, רחם על עגומים, ועל זרע רחומים, ילדי ידידייך /
זַרנִי שְׁטַנִי, רוּאַנִי וּלהַאנִי, פְל גָלוּת אַרמַנִי, זַד לִי עַלַהמַה בִּיַה
פזמון: אליך ה’ נשאתי עיני, שמע קול תחנוני, כגודל חסדך /
אִילְךּ יָא רְּבִּי, רְפְדְת עיִנִיָיא, תְנְדְר מְן חָאלִי, אוּתְחְן עְלִיָיא
• החבוש – כוכב החג של הילדים
◊ פרי החבוש (סְפְרְגְ’ל) שבכל ימות השנה נדחק לשוליים הקיצוניים של הפירות והמאכלים זכה לעדנה מיוחדת בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים שבהם כוכבו זהר.
◊ בערב השני של ראש השנה מברכים עליו במקום התפוח של הערב הראשון.
◊ תבשיל חבושים ובשר או גם חבושים ללא בשר היה נהוג לאכול הן בימי ראש השנה והן בארוחה המפסקת של ערב יום כיפור.
◊ לפתני פירות באשר הם לא היו חלק מתפריט הקינוחים בעֵדָה שלנו וכנראה של כל יהודי מרוקו, יוצא מן הכלל היה לפתן החבושים (ראה מתכון) אתו היינו מקנחים בארוחות ראש השנה ובערב יום כיפור. אסתר אחותי מספרת לי שהלפתן כונה בשם בַארֵד (שפירושו קר)
◊ החבוש היה גם הכוכב של יום הצום עצמו שבו הילדים התהלכו עם חבוש שעל כל שטח הפנים שלו ננעצו מסמרי ציפורן.
◊ הילדים הריחו את מסמרי הציפורן שהיו נעוצים על החבוש ואילו המבוגרים הריחו טבק. בין המתפללים של בית הכנסת הסתובבה לה מיד ליד קופסה עגולה קטנה עם טבק שכל אחד בתורו היה לוקח בין שתי אצבעותיו קורטוב ומריח ממנו, המיומנים שבחבורה היו מניחים את קומץ הטבק על גב האגודל ואז “מסניפים” ממנו.
-
- לקטנים חבוש עם ציפורן (באדיבותו של דוד)
-
- ולגדולים טבק להרחה
• אנקדוטה – הכל בגלל מסמר קטן
והנה סיפור מפיו של עדי הכהן סקלי (דאר מוכאלט) על ציפורן, טבק וסבא חכם ובעל תושיה.
“כילדים שצמים בפעם הראשונה קיבלנו חבוש עטור במסמרי ציפורן, כדי שנוכל להריח אותו ולהסיח את הדעת מהצום ולהקל עליו.
אחי ציון שקיבל גם הוא חבוש, הריח אותו אולי קצת יותר מידי ותוך כדי שהוא שואב מלוא נחיריו, אחד ממסמרי הציפורן נשאב לחלל אפו. כשהגיע הביתה הוא לא סיפר דבר במשך מספר ימים , אלא שמסמר הציפורן שעד כה נח לו בשלווה התחיל להכאיב ולגרום לו לקשיי נשימה והאף התחיל להתנפח.
סבא שלי רבי יצחק הכהן זצ”ל שראה אותו סובל הבין במה מדובר ומיד ערם בידיו חופן טבק ותחב אותו לאפו, הטבק עשה את שלו ציון התעטש ומסמר הציפורן נפלט…ובא לציון גואל.
סוכות
◊ את הסוכה היו בונים רק מקנים. (חלק מהקנים היו נשמרים לחג המים שבועות כדי להכין מהם מעין משאבה להתזת מים)
◊ את גג הסוכה בנו מקנה סוף, שגדל על יד הנחלים, על ארבע הדפנות תלו בדים ושטיחונים צבעוניים.
◊ את הלולב היו מקשטים בחוטי רקמה צבעוניים שהסתיימו בפונפון לראשו.
◊ בהושענא רבא מנהג היה לאכול “אברקוקס”.
◊ ליל שמחת תורה נקרא “דורן” (“הקפות”) והמנהג היה לחזור ולהקיף את ההיכל עם כל הילדים על הידיים.
◊ בהושענא רבא ילדים השתדלו להישאר ערים בתקווה שיצליחו לראות את המחזה של שערי השמים הנפתחים כפי שספרו להם.
◊ שעשוע נפוץ לילדים היה להכין מעלי הלולב סלסלאות ששימשו לקישוט הסוכה.
-
- סלסלות מעלי לולב
-
- באדיבותו של דוד הכל יכול
ט”ו בשבט ושבת שירה
ט”ו בשבט
◊ בערב ט”ו בשבט התכנסו כל בני המשפחה יחד לאכילת הפירות.
◊ בשפה המרוקאית ט”ו בשבט נשמע כמו “טוֹבּ שבט”.
שבת שירה
“שבת שירה” היא בד”כ השבת הסמוכה לט”ו בשבט (פרשת בשלח שבה מופיעה שירת הים ובהפטרה קוראים את שירת דבורה).
את “שירת הים” קראו במנגינה חגיגית מיוחדת.
קטע מתוך המזמור “שירת הים” בניגון דומה מאד לזה ששרו אותו בימי חג בבית הכנסת שבלעיון ובבית הכנסת של יוצאי דבדו שבשכונת מקור חיים בירושלים.
אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל
אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה’ וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר
אָשִׁירָה לַּה’ כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם
עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה
זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי ……..
ה”אשרשם” – סיפורו של מנהג שבת שירה
“אָשְרְשְם” הוא מאכל עשוי מחיטה שקשור ב”שבת שירה” הסמוכה לט”ו בשבט שאת המתכון שלו אפשר לקרוא בדף המתכונים.
את מנהג אכילת ה”אָשְרְשְם” קיבלנו כמו שהוא, מבלי לתהות יתר על המידה על מקורו ואילו נדרשנו לכך יש להניח שהיינו קושרים את מוצאו לעיירה דבדו או אולי כמנהג של יהודי מרוקו.
אבל ככל הנראה שורשיו של מנהג זה נעוצים עמוק מאד בהיסטוריה של עם ישראל ועל כך בשורות הבאות:
בשיחה שהייתה לי עם בן משפחה הוא סיפר לי כי באחד הימים כשהיה בפיקניק עם חברים משירות המילואים הוא הבחין במאכל שהזכיר לו את ה”אָשְרְשְם” שלנו וכששאל את מי שהביאה את המאכל היא סיפרה לו שזהו מאכל שהם נוהגים לאכול ב”שבת שירה” והוא נקרא “שָרשָה” וכשהמשיך וחקר על מוצאה היא השיבה לו שהיא מטורקיה.
הדמיון של השם ושל המאכל שהיה נהוג ב”שבת שירה” של יהודי טורקיה, לזה של העדה שלנו הביא אותנו למחשבה שאולי המנהג הזה היה נפוץ עוד בתקופת הגלות בספרד והעובדה שהוא הגיע גם לטורקיה מלמדת אולי שהוא היה נחלתם של כל היהודים בספרד ולא רק של יהודי סיביליה ממנה הגיעו אבות המשפחה לדבדו.
שמחנו על הזכות שנפלה בחלקנו לגלות ששורשיו של המנהג הם כנראה בימי גלות ספרד אבל כשהמשכנו לחקור גילינו שהשורשים של המנהג הם כנראה עמוקים בהרבה.
מסתבר שגם ליהודי גאורגיה היה מנהג של אכילת מאכל חיטה ב”שבת שירה”.
גאורגיה לא הייתה בין הארצות אליהן הגיעו יהודים לאחר גירוש ספרד, ואם כך יתכן שמקורו של מנהג אכילת החיטה הוא מהתקופה שלפני שהיהודים הגיעו לספרד וזה מוביל אותנו לימי חורבן בית שני ואולי אפילו קודם.
עתה שהעלינו השערות באשר לקדמוניותו של המנהג נותרה השאלה “ולמה דווקא חיטה” שהתשובה עליה מחזירה אותנו אל פרשת בשלח שבה מסופר גם על המָּן שירד מן השמים והזין את בני ישראל במדבר ומה יכול לסמל מזון יותר מאשר החיטה ממנה עשוי הלחם.
בעבור מספר שנים
…….חלפו מספר שנים מאז הגילוי וההשערה שהעלינו לגבי מקורו של מנהג אכילת ה”אשרשם” בשבת שירה, והנה עתה בואכה שבת שירה של שנת תשפ”א, מגיע אלינו הרחק מעבר לים אישוש להשערה שהעלינו.
וכך מספרת לנו טובה (אחותי) ממיאמי שבאמריקה… לקראת ט”ו בשבט החליט משה בעלי שהשנה נחגוג את החג עם הנכדים. הוא קנה את “שבעת המינים” ושלל פירות יבשים ואני דאגתי לעציצים, אדמה וזרעים ומאחר שהשנה הזאת חשקה נפשי ב”אשרשם” הזכור לי מביתה של אימא, ביררתי אודות המתכון והוספתי לו שני פלפלים יבשים חריפים (שקראנו להם כְרָאבּ) כי כך אני זוכרת שאמא הייתה מכינה את האשרשם שלה”.
ביום החג הגענו לביתה של דנה (הבת) לחגיגת ט”ו בשבט אליה הגיעו גם משפחתו של ג’וש (החתן) ומני עם רעייתו ובנו.
לאחר טקס השתילה שלווה בשירי החג, קיימנו סדר ט”ו בשבט כהלכתו תוך כדי הסברים סימולטנים בעברית ובאנגלית (למי שאינם דוברי עברית).
בסיום ארוחת הערב, שוחחנו על פרשת השבוע, פרשת “בשלח” ואז סיפרתי שהשבת הזאת נקראת “שבת שירה” והמשכתי וסיפרתי על אימא שלי שכמו כל היהודים בעיירה שלנו הייתה מכינה בשבת הזאת את ה”אשרשם” שהוא מאכל עשוי מחיטה.
להפתעתי הרבה אימא של ג’וש השיבה לי שגם אימא שלה הייתה מכינה מאכל עשוי חיטה בשבוע שבו חל ט”ו בשבט וכדי לסבר את האוזן המקור שלהם היה מקורדובה שבספרד ומשם הם עברו לתורכיה.
סיימנו את הערב בהתרוממות רוח ולמחרת סיפרתי בהתרגשות את הסיפור לקולגה שלי בעבודה ולתדהמתי הרבה היא השיבה לי שגם אצלם היה קיים מנהג של מאכל חיטה בשבת שירה והיא בכלל ממוצא אשכנזי.
לדבריה סיבה נוספת למנהג אכילת החיטה היא שבשירת הים גם הציפורים לקחו חלק בשירה והחיטה על כל גווניה היא כידוע מאכל לציפורים.
סיכומו של דבר – התחלנו בכך שמקורו של המנהג הוא בקהילה המצומצמת של משפחת הורינו בדבדו, המשכנו משם לתורכיה וספרד, ואז גילינו דומה לו בגאורגיה ועתה אנחנו יודעים שהוא רווח גם בקהילת האשכנזים.
הסיפורים שנערמו מכל עבר מחזקים את הסברה שגרגרי החיטה של מנהג ה”אשרשם” יצאו לגלות ביחד עם אבותינו שגלו בימי בית שני ולפיכך אפשר בהחלט שגם אבותינו הקדמונים נהנו מטעמו, ואם נצרף יחדיו את ההשערה שמקורו של המנהג הוא עתיק יומין ביחד עם זאת שהוא קשור במן של פרשת “בשלח”, אפשר להרחיק לכת ולטעון שגם ההשערה שהמנהג החל כמסורת שנולדה בעקבות המן שאכלו אבותינו במדבר איננה משוללת יסוד.
…האם יתכן שבלי משים גילינו את אחד המנהגים היהודיים העתיקים ביותר ?
חנוכה
• נרות החנוכה לא היו נרות שעווה אלא פתילי צמר או 
בד ספוגים בשמן זית אותם אם הבית הייתה מגלגלת ומניחה בזרועות החנוכייה שכל אחת מהן הייתה מעין מיכל פתוח שבו היא שמה שמן להארכת זמן הבעירה.
לרגל החג אכלו ספנז’ וקוסקוס חלבי.
פורים
-
- מגילת פורים מפס שמתוארכת למאה ה-13 או ה-14 (מתוך ויקיפדיה)
-
- והמגילה של סבא יוסף
◊ כולם יחד הכינו את העוגיות לקראת החג.
◊ ילדים שיחקו בנפצים ופקקים מרעישים.
◊ במשלוח מנות נהגו לשים דמי פורים עבור הילדים.
◊ לא נהגו להתחפש בפורים
◊ העוגיה המזוהה ביותר עם חג הפורים היא המקרוד שהייתה עוגייה עשויה סולת ודבש בצורת מעוין. בכל חג פורים אכלו מקרוד ואם פגשת במקרה מקרוד, סימן הוא שהימים הם ימים פורים.
◊ לילדים אפו את “ביצת קינדר” שלהם שנקראה “לכבוזה דיפורים”. ביצה אחת או שלוש או אפילו חמש (העיקר לא מספר זוגי מחשש עין הרע) על קליפתן, קלועות בתוך בצק. לפי הרב מרציאנו זכר לדברי חז”ל ” המן רצה לקעקע ביצתן של ישראל”
-
- לפני
-
- ואחרי
סרט קצר: ילדים חוגגים פורים במרוקו וקריאת המגילה בשנות ה-50
“בגדי הילד החדשים”
בימינו רכישת בגד חדש היא בדרך כלל מעשה שגרתי שעפ”י רוב איננו קשור לאירוע ספציפי ואיננו מלווה בסממנים של התרגשות מיוחדת, כשמגיע החג ניגשים לגרדרובה העמוסה בגדים והבעיה היותר גדולה היא לבחור מתוך השפע הקיים את הבגד המתאים.
במרוקו וגם שנים ארוכות לאחר העלייה לארץ רכישת בגד חדש הייתה בעיקר לכבודו של חג הקרב ובא, ילדים (וגם מבוגרים) היו נרגשים כבר לקראת הקניה של הבגד החדש שהיה לאחד הסממנים הבולטים לחגיגיות של החג, אי אפשר היה שלא להבחין בשמחה הממלאת את פניו של ילד שלבש את הבגד החדש.
והנה סיפור אישי קטן: הייתי תלמיד כיתה ז’ (או אולי ח’) כאשר קנו לי מכנסי קורדרוי חדשים לכבוד החג (דומני שזה היה פסח) ואני זוכר היטב את מראהו ואת פסי הקורדרוי בצבע החום הכהה ובעיקר את השמחה הרבה שהציפה אותי כשלבשתי אותו.
כהרגלנו כמעט מידי יום ביומו, גם ביום החג הזה נפגשנו קבוצת חברים ליד גדר האבן שמול בית מס’ 19 שברחוב יהודה שבבקעה, ותוך כדי שאנחנו מבלים את זמננו בשיח נערים, היה שם אופניים שכל אחד בתורו “עשה עליו סיבוב” וכשהגיע תורי ועליתי עליו משהו השתבש וקרע גדול בצורת האות רֵיש נפער בחלקו האחורי.
כלפי חוץ אמנם שמרתי על קור רוח והשתדלתי להיראות כמי שאינו מתרגש ממה שקרה אבל בו בזמן כאב חד פילס את דרכו עמוק לתוכי.
לא החשש ממנת הנזיפות שמצפה לי בבית וכנראה שגם לא התסכול והאכזבה מהשמחה שנקטעה באחת כבר בראשיתה גרמו לי לכאב העמוק, אלא החשש שבמצב הכלכלי הדחוק ששרר בבית שלנו ההוצאה על הבגד החדש שירדה לטמיון תגרום לכאב גדול.
איפשהו שמעו את זעקת ליבו של נער ובו במקום הציע חבר שגר ממש ממול להביא את המכנסיים אל אמא שלו (בית חילוני) שתתקן לי את המכנסיים ואכן כך עשיתי.
תוך מספר דקות קיבלתי את המכנסיים המתוקנים וראה זה פלא התיקון היה מעשה ידי אמן, צריך היה לבחון בדקדקנות את מקום הקרע כדי להבחין בו אבל המבחן האמיתי עדיין היה לפני.
כשהגעתי הביתה מצאתי שם בני משפחה רבים שהיו נוהגים להתכנס בביתנו לקראת ערב של ימי חג ולשמחתי הרבה אף אחת מן העיניים הרבות לא הבחינה בקרע.
באותו יום של חג התיקון צלח את מבחן העיניים הרבות ולאחריו את מבחן הימים הרבים שכן המשכתי ולבשתי את המכנסיים חודשים ארוכים.
תאמינו או לא אבל גם היום כשאני כותב את הדברים אני חש צורך לומר תודה עמוקה לאותה אישה טובת לב גברת אשכנזי. יהי זכרה ברוך.
פסח
• ניקיון הבית
התכונה לקראת חג הפסח הייתה מתחילה אי שם בין ט”ו בשבט לפורים.
בלעיון כל כלי המיטה היו נלקחים אל הנהר שם היו מקבלים ניקוי יבש ורטוב. תחילה נחבטו היטב במחבט ולאחר מכן זכו לטיפול בשורשי צמח בסבון (תסיריריט).
שמיכות עם צמר מילוי נפרמו והצמר שבתוכן עבר טיפול מיוחד בין שני מחבטים עץ (קרדש) מלאים במסמרי מתכת (עד היום לא ברור לי מה הייתה תכלית הטיפול).
בארץ נאלצה סבתא זהרה להסתפק באמבטיה לצורך הכביסה. לקראת הפסח היא נהגה לספח מגרש עם עצי אורן שעמד בסמוך לביתה שבמקור חיים, ובמשך ימים רבים המעבר במגרש היה חסום בשמיכות, שטיחים וסדינים שהיא תלתה על חבלי הכביסה הרבים שהיא מתחה בין עצי האורן.
עפ”י רוב סיידו את הבתים לקראת חג הפסח, או אז היה מתחיל שלב הניקיונות של הבית. כדי שחלילה לא תישאר פינה ש”פסחו” עליה היו מוציאים את כל הכלים וכל הבגדים מהארונות. את כלי הבישול העשויים אלומיניום שפשפו בצמר פלדה בצורה יסודית ולא היה כתם עשן או שומן שיכול היה לחמוק. כלי הנחושת זכו למירוק יסודי במשחה שנקראת סְּגְלָה (בראסו).
כדי שהניקוי יהיה יסודי פירקו מכלי המטבח את הידיות והמכסים וכמעט שלא היה בורג שהייתה אליו גישה שלא הוסר ממקומו שמא חלילה מסתתר תחתיו פירור.
לקראת החג שטחי המחיה המותרים לשימוש הלכו והצטמצמו מיום ליום ובימים שלפני החג בקושי אפשר היה לישון בתוך הבית .
יוסף אזולאי שלזכרונותיו מאוג’דה הקדשנו שני דפים באתר זה מספר, “היה לנו מחסן גדול, שמוכר אך ורק דברים כשרים לפסח, יין, מצות, קמח מצה ועוגיות כשרות לפסח. בבית הכינו מין פיתות דקות בלי שמרים שלא הספיקו להחמיץ, אותן נהגנו להוסיף למרק. אכלנו הרבה ירקות ובשר על האש.
הילדים הכינו זְמְטָה שזה קמח מצה עם סוכר עם חתיכות שקדים, או שריסקו במכתש (מְהְרָז) מצות שלמות עם שקדים. כל שתי משפחות שחטו כבש, כל שבעת ימי החג של פסח שתינו נענע במקום תה מחשש כשרות (היות שפתחו את ארגז התה שהיה מיובא בארגזים גדולים בתפזורת לפני פסח).”
• מנהגי החג
◊ הכנת המצות
נתחיל בזה שאין שום דמיון לא במרקם ולא בטעם בין מצות הפסח של מרוקו למצות בארץ. המצות במרוקו היו שונות לגמרי מן המצות שהורגלנו להן בארץ עם המרקם הדקיק, הפריך והמרובע.
המצות שבערבית מרוקאית נקראות רג’יפה היו עבות ועם מרקם וטעם דומה לזה של הרג’יפה שנהגנו לאכול כל ימות השנה, אלא שצורתן לא הייתה קטנה ומלבנית כמו זו המוכרת לנו, אלא גדולה ועגולה (כמו אלה שבתמונה). 
אגב המנהג של המצות העגולות מקורו בפסוק “עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ ” (שמות, יב’, ל”ט) (מנהגי ק”ק דבדו, הרב מרציאנו) לקראת החג היו יהודי לעיון שוכרים את אחת המאפיות מהערבים ולאחר שהכשירו אותה הכניסה אליה הייתה מותרת ליהודים בלבד.
הכנת הבצק ולישתו עבור כל המצות של יהודי העיירה נעשתה מידי שנה בידי שתי נשים. נשות העיירה היו מתחלקות לקבוצות עבודה, העבודה בכל קבוצה הייתה שיתופית. תמונה אופיינית לחג הפסח הייתה זאת של ערמת המצות העגולות שנערמו בפינות החדרים אחת על גבי השנייה כשהן מכוסות במפה.
◊ מנהגים שונים
– שלא כמו בארץ את ליל הסדר חגגה כל משפחה בביתה שלה.
– ילדים ונערים קיימו את מנהג החָלוֹטָה. (ראה בהמשך)
– שולחן החג של סבתא (ואולי גם של אחרים) היה ערוך ומוכן במלוא הדרו מספר ימים לפני ערב החג.
– פיסות קטנות של החרוסת שהוכנה הודבקו על מזוזת הבית. מנהג זה שהמשיכו בו גם בשנים שאחרי העלייה לארץ מתבסס על הכתוב בפרשת בֹּא על קורבן הפסח.
{ו}
וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹותוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם: {ז} וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם. ……… , {יג} וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
יש להניח שכמו הדם על המזוזה, החרוסת הייתה סגולה לכך שנגף ומשחית יפסחו על הבית.
• קריאת ההגדה
◊ תרגום בגוף ההגדה (אְשְרח)
את ההגדה קראו עם תרגום של כל פסוק ופסוק ליהודית ערבית (אשְרְח). כל אחד בתורו קרא קטע מסוים אך את הפסוק האחרון של הקטע אמרו כולם יחד במקהלה, את התרגום לערבית קרא בד”כ אבי המשפחה.
יש לציין שבשנים האחרונות יצאו לאור מספר הגדות שבהן לצד הפסוקים בעברית, מופיע גם התרגום לערבית וכבר יש לא מעט בתים ובהם זה שלי, שחידשו את המנהג שבו אבי המשפחה קורא את התרגום לערבית. כאן המקום לספר שכשהגיעה שנת הקורונה וכל אחד נאלץ לחגוג את ליל הסדר בביתו שלו, סיפר לי בני שהוא קיים את המנהג.
◊ “הַקְדָא קְסְם אללָאהּ לְבְּחאַר…” – זוכרים את משה רבנו !
עיקרו של ליל הסדר, הוא בסיפור יציאת מצרים שבה המסר העיקרי הוא לזכור את השעבוד והגאולה של בני ישראל, ובין כוס יין אחת לאחרת ובין מרור לחרוסת קוראים את ההגדה, מי בשיר ומי בדקלום ובהלל.
קוראים על המרורים של השעבוד ועל הגאולה והיציאה מעבדות לחירות ומודים בשירי הלל, אבל “פוסחים” על הדמות המרכזית והמשמעותית ביותר !!
האם יעלה על הדעת לספר סיפור מבלי להזכיר את גיבור הסיפור וזה איננו עוד סיפור, זהו האתוס הלאומי הראשון ואחד המאורעות המכוננים ביותר בתולדות העם היהודי.
הכיצד יתכן שבכל ההגדה מתחילתה ועד סופה לא נזכר שמו של משה, שנבחר ע”י אלוהים לשאת ולתת עם פרעה, להוביל את בני ישראל אל חירותם ולהנהיג אותם ארבעים שנה במדבר.
….לא מדויק, לא בכל ההגדות “פוסחים” על משה כי להגדה שאבותינו שבמרוקו קראו, נוסף קטע קריאה טקסי שנותן למשה את הכבוד הראוי לו וזה קורה בתחנת “יחץ” של הסדר.
וכך בהגדה נוסח המזרח ובזאת שבנוסח אשכנז בתחנת “יחץ” מופיע הכתוב הבא:
“בַּעַל הַבַּיִת יִבְצַע אֶת הַמַּצָּה הָאֶמְצָעִית לִשְׁתַּיִם וּמַצְפִּין אֶת הַחֵצִי הַגָדוֹל לַאֲפִיקוֹמָן”.
הנחיות לאופן חצית המצות וההצפנה של האפיקומן ותו לא !
ואילו בהגדה שאבותינו קראו במרוקו, משה מקבל מקום של כבוד וכבר בפתיחת הסדר, אב הבית היה מניף מעלה את שלוש המצות שבקערה ואז מוציא את המצה האמצעית וחוצה אותה לשני חלקים ואומר את הברכה (שכל המסובים חיכו לה):
“הַאגדָא קְסְם אללָאהּ לְבְּחאַר עְלָא תְנַאש אלְטְריִק, חִין כְרְז’וׂ זְ’דוּדְנָא מְן מאַצְר עְלָא יִד סִידְנָא וּנְבִינָא מוּסָא בְן עַמְרָם עְלֵיה א-סְלַאם וּרְצָ’א, חִין פְכְּהוׂם וּגַאתהוׂם מלְכְ’דְמָה א-צְעִיבָה א-לחוׂרִיָא. האַגְּדַאךּ יִפְכְּנָא מְן הָאד אל-גָּלוּת, וִוגִ’בְנָא לִירוּשָלַים לְעְזִיזָא, לְמַעַן שְמוׂ הַגָדוׂל והַקָדוׂש”.
תרגום: “ככה חצה הקב”ה את הים לאבותינו לשתים עשרה שבילין, בזמן שיצאו אבותינו ממצרים, על ידי אדוננו ונביאנו משה בן עמרם עליו השלום ורצון ה’, כאשר הצילם וגאלם מעבודה קשה ומרה, כך יצילנו מגלות זו ויביאנו לירושלים היקרה למען שמו הגדול והקדוש”.
ישנה השערה שיהודי מרוקו מצאו לנכון להוסיף לטקסט של ההגדה את דמותו של משה בתקופת שלטונה של השושלת המרינידית (1465 – 1244) שגילתה יחס מאד אוהד ליהודים והתירה להם לשוב לדתם, אחרי ששושלת האלמואחידון (1248 – 1124) שקדמה לה, הביאה עליהם הרס וחורבן ובין היתר אילצה אותם לשמוע דרשות במסגדים ולקבל חינוך מוסלמי. לפי השערה זאת ראשי הקהילה וחכמיה שרצו לשקם את התודעה משטיפת המוח המוסלמית שבמרכזה עמד הנביא מוחמד, החליטו להחזיר את דמותו של משה להגדה במטרה להאפיל את דמותו של נביא האיסלאם.
ומאחר שבהשערות עסקינן, אני מבקש להציע השערה משלי לפיה הטקסט אודות משה נוסף להגדה פשוט,….. כי מן דהוא מחכמי מרוקו נתן דעתו לאבסורד שגיבור העלילה והדמות המרכזית בה נעדר ממנה.
◊ בבהילו – מסובבים מעל ראשי המסובים
מיד אחרי תחנת “יחץ” מגיעה תחנת “מגיד” שבה מתחילה למעשה קריאת ההגדה עצמה וגם כאן נבדלת ההגדה של יוצאי מרוקו מאלה שבנוסחים האחרים.
בהגדה לפי נוסח אשכנז ההנחיה בתחנת “מגיד” היא: “מְגַלֶה אֶת הַמַצוֹת מַגְבִּיהַ אֶת הַקְעָרָה וְאוֹמֵר בְּקוֹל רָם: “הָא לַחְמָא עַנְיָא……..” ולפי נוסח המזרח “מגביהים את הקערה” קודם שמתחילים בקריאת “הָא לַחְמָא עַנְיָא……..”
ואילו בהגדה של יהודי מרוקו נאמר : “נהגו להגביה את הקערה ולסובב אותה על ראש כל אחד מבני המשפחה כשכולם שרים במקהלה “בבהילו יצאנו ממצרים” “.
לא הצלחנו להתחקות אחרי מקורו של המנהג הטקסי היפה הפותח את קריאת ההגדה, אז נשתעשע בסמליות של הלשון נופל על לשון שיש לסיבוב עם קערת הסדר סביב ראשי המסובין שסביב השולחן.
כל אחד בתורו זוכה לתיפוף קל של הקערה על ראשו כשהילדים הנרגשים הממתינים בציפיה דרוכה לתורם זוכים בד”כ למנה כפולה.
המנהג היפה השתמר בארץ גם בקרב יוצאי מרוקו שאינם קוראים מתוך הגדה בנוסח מרוקו, שרבים מהם אינם יודעים כנראה שהמנהג הוא ייחודי ליהודי צפון אפריקה.
• מנהג החָלוׂטָה
בין הכלים הרבים שנשמרו במיוחד לחג הפסח היה גם סט ייחודי של כלי בישול מיניאטוריים שכלל סירים עמוקים ושטוחים, מחבתות וכלי אוכל מארץ הגמדים.
מי שהגה את רעיון החָלוֹטָה הבין שאחד הדברים היותר מרתקים את הילדים הוא לשחק את תפקיד המבוגר ומה לך עיסוק בוגר יותר מאשר להכין ארוחה חגיגית שלמה.
כל ילד הביא אתו מצרכים (ומכן השם חלוטה שפירושו תערובת) ותחת עינו הפקוחה של מבוגר אמיתי החלו כולם במלאכת הבישול שנעשתה על גבי תנור חמר שפעל על גחלים. חוויה ייחודית ומרגשת שכל ילד ציפה לה בכיליון עיניים ומותירה זיכרונות ילדות מתוקים. בשנים הראשונות בארץ נמשכה עדיין המסורת של החלוטה ואולם עם הזמן היא הלכה ונשתכחה.
סיר חלוטה למרק
וקצת אנקדוטות של פסח מסבתא זהרה
• סיפור על ספל קפה – כעשר שנים לפני מותה של סבתא זהרה הגעתי כהרגלי לביתה ומצאתי אותה כשהיא יושבת על מיטתה שליד החלון בשלווה האופיינית לה.
אחרי שהות קצרה היא הצביעה לעבר חבילה קטנה עטופה בנייר עיתון שהייתה מונחת על המזנון וכשנגשתי לבדוק את תוכנה של החבילה הופתעתי לגלות את שני הספלים היחידים שנותרו מתוך סט לקפה של פסח שסבתא ידעה שיש לי אליהם חיבה מיוחדת.
שמחתי והייתי נרגש מאד לקבל את המתנה המיוחדת, מיששתי וליטפתי את הכוסות בחיבה והחזרתי אותן בזהירות רבה אל נייר העיתון שבו היו ארוזות היטב ומאז אותו היום מונחים הספלים שגילם מתקרב לשבעים שנה במזנון שבסלון ביתי ולא אלאה אתכם בתיאור הדאגה המיוחדת שלי לשלומם של הספלים.
באחד מימי הפסח של אותם ימים כשהגיע דוד (הבן של עליזה) לביקור אצלי מצאנו את עצמנו לוגמים בהנאה מיוחדת קפה מהספלים של סבתא.
אולי בדרך מקרה ואולי הגורל רצה כך גם בשנה שלאחריה וגם בשנים שלאחריהן מצאנו את עצמנו שנה אחר שנה לוגמים בצוותא את קפה הפסח שלנו מהספלים של סבתא עד אשר הבינונו ש”את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק” ומה שהחל כחוויה נוסטלגית הפך למנהג שאין פוסחים עליו.
מתוך דאגה לעתידה של המסורת המיוחדת ששורשיה מגיעים כבר לעומק של יותר משלושים שנה החלטנו לאחרונה להעביר את הלפיד לשני בנינו אבשלום וספי שימשיכו במסורת, ומה שנותר זה להעביר את הספלים למשמרתם ולקוות שהם וצאצאיהם יתמידו בה.
ספלי הקפה לפסח של סבתא זהרה
• החלום ופשרו – בהכנת דף המתכונים שבאתר לקחו חלק דבורי ורוזי שרשמו מתכונים וצילמו תבשילים ומאפים למיניהם וכבר היינו ממש בשלבי סיום ומה שהיה חסר לנו עדיין להשלמת המצגת זה תמונה יפה של הרג’יפה כוכבת המאפים.
אלא שהכנת הרג’יפה היא מלאכה הכרוכה במאמץ לא קל ובהפעלה של אצבעות הידיים, ושמחה ונונה שמהן שאבנו את כל המתכונים והתמונות כבר לא היו במיטבן וכבר לא היה נעים לבקש מהן להכין את הרג’יפה רק כדי שנוכל לצלם תמונה לאתר.
באחד הביקורים שלי אצל נונה תוך כדי שהיא ניגשת להכין לי תה ביקשתי ש”אם במקרה יצא לה להכין רג’יפה שתודיע לי ואני אגיע כדי לצלם תמונה לאתר” ועוד בטרם סיימתי את דברי היא השיבה שיש לה מעט שהיא הכינה קודם וכשהיא הוציאה את המעט הזה הוא הספיק כדי למלא שני מגשים נאים.
כל כך שמחתי שמיד הרמתי טלפון לרוזי בתה כדי לשתף אותה ולספר לה שיש בידי את תמונת הרג’יפה שכל כך חיכינו לה.
אבל רוזי קטעה אותי והתעקשה על כך שהיא רוצה קודם לספר לי חלום שחלמה בלילה ומבלי להמתין היא התחילה לספר לי שבלילה הקודם היא חלמה את סבתא זהרה בבית ושבחלום היו הרבה רג’יפות עגולות מונחות זו על גבי זו (כפי שהיה נהוג להניח אותן בפסח).
אני בא לבשר לרוזי שיש לי כבר תמונה של רג’יפה ובמקום זה אני שומע ממנה על חלום שחלמה על סבתא ורג’יפות.
לא מתקבל על הדעת שיד המקרה היא שהפגישה בין שני האירועים ולא צריך להיות מומחה בפשר חלומות כדי להגיע למסקנה האולטימטיבית שבסך הכל סבתא רצתה לידע אותנו שהיא עוקבת והיא מעודכנת אפילו בפרטים הקטנים של מה שקורה אצלנו.
אגב זה איננו החלום היחידי עם סבתא שהותיר אותנו פעורי פה ועל כך במקום אחר.
• משלוח מנות של פסח – את משלוח המנות של פורים כולם מכירים ואין בהם שום חדש. בלעיון משלוח המנות מתקשר גם לחג הפסח כי בחג הזה לסבתא זהרה היה מנהג קבוע להכין משלוח מנות לצרפתים ששהו בלעיון מטעם כוחות הכיבוש, ואני זוכר את עצמי לוקח חלק במשימה זאת.
אגב: בשונה מפורים משלוח המנות הכיל ממטעמי ארוחת החג ולא עוגיות ודברי מתיקה.
שתי הערות: א. יתכן שהמנהג הזה התקיים גם בחגים אחרים ולא רק בפסח.
ב. יתכן שפרט לסבתא זהרה היו גם אחרים שאימצו את המנהג.
מימונה
תחילה – שלל פרשנויות על מקורו של החג
מידי שנה לקראת חג המימונה אנחנו עדים לריטואל של ראיונות ודיונים שבהם מסבירים לנו על מקורו של החג הזה.
חלקם של ההסברים קושרים את החג באמונה וחלקם בפולקלור ובטקסי פולחן פאגאניים ואנחנו נציע כאן פרשנות לפיה מקורו של החג קשור קשר ישיר באצילות הנפש של דור האבות, אך קודם שנציג את הטיעונים לפרשנות שלנו נסקור בקצרה את הסברות הקיימות למקורות של החג.
מצד ההלכה קיימות מספר פרשנויות ובהן:
◊ יום המימונה הוא יום אסרו חג שעל פי המנהג המשמעות שלו באה לידי ביטוי בשמחה של הסעודה בצאת החג.
◊ 
מקור השם מימונה הוא בשמו של אביו של הרמב”ם הרב מימון בן יוסף שזהו יום פטירתו.
◊ מימונה מלשון אמונה מבטאת את האמונה בגאולה ככתוב “בניסן נגאלו בני ישראל ובניסן עתידים להיגאל” (בבלי).
ומצד הפולקלור הפרשנויות הן:
◊ 
מקור השם מימונה הוא במנהג פאגאני והוא קשור בחג חקלאי שנחגג לשדת מזל מקומית בשם “מימונה” והשולחן הערוך בדברי מתיקה נועד בכדי לרצות אותה.(הירשברג)
◊ אסרו חג של הפסח היה היום היחידי מבין הימים שעד ל”ג בעומר שבו
היה היתר להתחתן. החגיגה נקראה בשם “לָּלָּה מִימוּנָה” שפירושה “גברתי בת המזל”, כינוי לכלה המיועדת ובהמשך הברכה “מְבָּארְכָּה מְסְעוֹדָה”
אלה הן רק מקצת מן הפרשנויות הרבות למקורו של חג המימונה, אבל אנחנו עומדים להציע כאן (לראשונה) פרשנות שאינה קשורה לא לפולקלור ולא להלכה אלא לתרבות של אבות המשפחה במרוקו.
הפרשנות שלנו מתבססת על דו שיח קצר שהתנהל בין ילד קטן לאמו זהרה הכהן סקלי ז”ל באחד מימי המימונה של שנות השישים המוקדמות בשכונת מקור חיים שבירושלים.
הילד הזה שאחרי שבעה ימים שכולם מצות התגעגע כנראה לטעמו של הלחם רצה ללכת למכולת שבקצה הרחוב… “המכולת של עליזה”, כדי לקנות כיכר אחת של לחם.
הייתי עד לדו שיח הזה והרי הוא לפניכם.
הילד: “אני הולך לעליזה לקנות לחם”
האם: “לא, אתה לא יכול”
הילד: “למה לא” ?
האם: “כי אנחנו לא אוכלים לחם ביום המימונה”
הילד: “אבל למה לא, פסח כבר עבר ומותר כבר לאכול חמץ”
לאחר שהילד התעקש עוד קצת הוא קיבל את ההסבר הבא:
לימים כשאותה אישה חכמה הלכה לעולמה שמעתי את שכנתה שהגיעה לנחם כשהיא אומרת:
“הרבה דברים שהאישה החכמה הזאת אמרה לי הצלחתי להבין אותם רק כעבור חודשים”.
גם לי לקח שנים ארוכות להבין את דבריה של האישה החכמה, על המנהג שלא לאכול לחם ביום המימונה. היה זה כאשר ראיתי את ההתנפלות על דוכני הפלאפל והפיתות מיד בצאת החג.
והנה כמה תמונות מתוך “הבהלה לחמץ”
והרי הפרשנות הנובעת מתוך דבריה של האם זהרה הכהן סקלי ז”ל.
ולסיכום:
◊ על פי ההסבר שהעלינו כאן יש לנו סיבות טובות לשער שחג המימונה נחגג עוד בטרם נולדה העילה לחגיגתו ובמילים אחרות “קודם עשו את המסיבה ורק אחר כך חיפשו את הסיבה”
◊ מקורו של חג המימונה איננו קשור כנראה לא בפולקלור ולא בטקסים פאגאניים וגם לא בענייני הלכה, אלא באנשים שדרכם הייתה דרך של הדר ואצילות נפש, אשר מחשש “לפגוע ברגשות החג” מצאו את הדרך לעדן את המעבר מן המצה הכשרה אל הלחם שהוא הסמל של החמץ.
יכול להיות שאבותינו שבמרוקו שהגו את חג המימונה רק הקדימו את זמנם וכי בסופו של דבר החג הזה היה מוצא את מקומו בלוח מועדי ישראל כחג שתכליתו קבלת פנים טקסית ללחם, כסוג של התפייסות עמו על “ההתנהגות הבוטה” שנהגנו כלפיו בשבוע של פסח.
אחרי שכל ימות השנה אנחנו מברכים עליו לפני ואחרי אכילתו, ופתאום בערב חג הפסח אנחנו מבערים אותו מתוכנו, מחפשים אותו בנרות כדי שחלילה לא יוותר פירור ממנו ואפילו שורפים אותו, אי אפשר לחזור לשגרה כאילו כלום לא קרה.
מתבקשת איזושהי קבלת פנים חגיגית שתבהיר שמעמדו של הלחם כסמל המזונות עלי אדמות נותר כפי שהיה מאז ומתמיד.
קצת על מנהגי החג של הקהילה שלנו במרוקו
• את החג פותחים בברכה של אבי המשפחה לכל אחד מבני הבית, תוך כדי הברכה האב מגיש למי שהוא מברך מז’אוז’ מקופל שנמרח בחמאה ודבש שאותו אוכלים בליווי כוס תה. לאחר הברכה מנשקים את ידי האב והאם.
• במרוקו הנערים היו עוברים בין בתי היהודים עם תיק בית ספר ולמחרת היו מתחרים ביניהם ובודקים מי מילא את התיק שלו יותר מאחרים.
• בקרב מספר קהילות יהודים במרוקו (לא בקהילה של יוצאי דבדו) המנהג היה שבעל הבית טובל חסה (או נענע) בחלב וטופח על ראשי האורחים תוך כדי שהוא מברך “אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך…”
• בלעיון ובאוג’דה המאפה הסמלי של חג המימונה היה מז’אוז’ ולא מופלטה.
• נהוג היה לשתות ראָיֶיבּ שלמעשה הוא חלב שהוחמץ בצורה מבוקרת.
• לא הכניסו לחם לבית עד ליום שלמחרת יום המימונה (הסבר למעלה)
• אנשים עברו מבית לבית כדי לקיים את מנהג המימונה והמנהג היה להשאיר את הדלת פתוחה כדי להזמין את כל מי שרוצה להיכנס.
וקצת על מה שלא היה נהוג במימונה.
במרוקו ובישראל שעד לאמצע שנות השישים חג המימונה היה חג שנחגג במרחב הפרטי של בני העדה המרוקאית. מכרים ובני משפחה עברו מבית לבית, ברכו זה את זה בברכות המסורתיות וטעמו משולחן המימונה.
לקראת שנות השבעים ביוזמתם של כמה מפרנסי העדה דאז, חג המימונה החל אט אט לעבור אל המרחב הציבורי, זה התחיל בחגיגות של כמה מאות אנשים והגיע לחגיגות המוניות שבהם תימרות עשן של מנגלים, פיזוזים וריקודי בטן, ומצלמות שמעבירות תמונות שכולן משדרות המוניוּת, רעש ומראות לא סימפטיים אחרים.
ואז עלו על הגל הפוליטיקאים ונציגי ציבור למיניהם, שבמסווה של חסידי קהילת יהודי מרוקו, החלו להגיע בהמוניהם כדי לתפוס תמונה עם מופלטה או עם כפתן ותרבוש ומן העבר השני לא חסרו חנפנים שעשו הכל כדי לתפוס תמונה עם אדם חשוב.
מעמדו של החג כחג ששורשיו באצילות נפש, הדרת כבוד וצניעות נשחק והתכרסם בתהליך הדרגתי.
גם אם הכוונה הראשונית של מי שרצו להפוך את חג המימונה לחג של העם כולו הייתה ודאי טובה התוצאה ודאי גרועה. רוב בני העדה אינם רואים בעין יפה את ההמוניות והפוליטיזציה שחלחלו אל חג המימונה ורובם ודאי רוצים להשיב לחג המימונה את ההדר והצניעות כפי שאבות המשפחה חגגו אותו.
דוד ונורית מחדשים את מסורת המימונה
את המסורת שהייתה נהוגה בכל בית יהודי במרוקו, המשיכו לחגוג בארץ בעיקר בני הדור שעלו ממרוקו עם המסורת מהבית. לדאבוננו הרב עם השנים הצביון של החג משנה את פניו מחג של ברכות ונועם הליכות לחגיגות שבלשון המעטה נאמר שאין לו קשר לדרך שבה חגגו את החג היפה הזה בימים עברו.
לאחר מותה של עליזה ז”ל, החליט הבן דוד להמשיך את המסורת של המימונה בביתו שלו והוא מקפיד לעשות את זה לפי כל כללי הטקס.
לפני שהאורחים מתחילים להגיע נאספים כל בני המשפחה סביב שולחן המימונה כדי לקבל מפיו של אבי הבית ברכה שבסופה יגיש לו את המז’אוז’ המרוח בחמאה ודבש, כוס תה ונשיקות בשני צידי הלחי.
השולחן עמוס בריבות מכל המינים והגוונים (תפוזים, אשכוליות, אגס, גויבה, פסיפלורה, פקאן, חציל, אתרוג..רשימה חלקית), הקוסקוס, הרָאיֶיב המסורתי, מרוֹזיִיָה, מאפים ודברי מתיקה למיניהם, הכל מעשה ידיה של נורית שחודשים קודם החלה במלאכת ההכנה.
לצד מאכלי החג הרבים ניצבים להם קערת הקמח, קונוס הסוכר (לְקָאלֵבּ), השיבולים ועוד סמלים אופייניים שכל אחד מהם מיצג אמונה ומסורת.
בנות המשפחה, הכלות ואף הנכדות עומדות במטבח ודואגות במשך כל הערב לאספקה סדירה של קוסקוס, מז’אוז’ ותה וממלאות את הצלחות המתרוקנות.
ויש גם דבר אחד שהוא ייחודי אך ורק למימונה של דוד ונורית.
בדרך מקורית החליטה נורית (התימנייה) לעשות עם המימונה שלה צעד תימני קטן ולצד הדבש והריבות המסורתיות המוצעות למריחה על המז’אוז’ היא מציעה גם סחוג תימני ומי יודע אולי יבוא יום והצעד הקטן הזה שנורית עשתה במימונה הפרטית שלה יהפוך למנהג, וכדרכם של אנשים לספר על מקורותיהם של מנהגים מעניין מה יהיה ההסבר למנהג הזה שנולד בביתם של דוד ונורית.
-
- מקטן ועד גדול תרבוש וקפטאן
-
- בני הבית לפני קבלת הברכה המסורתית
-
- קונוס הסוכר שבמרוקו נקרא קאָלְבּ
-
- קערת הקמח מוקפת ריבות
-
- וריבות
-
- וכל אותו הזמן הן דואגות לאספקה סדירה..
-
- של מז’אוז’
-
- וקוסקוס
-
- ותה
מנהגי חוּלִין של שבת וחג
אחרי התפילה – לחיצות יד ונשיקות
את התפילה בבית הכנסת היו מסיימים בלחיצות ידיים הדדיות בין המתפללים, בנים מנשקים את ידי אבותיהם וצעירים את ידי הזקנים.
בינתיים בבית ההכנות לשבת הסתיימו והאם ובנות המשפחה יושבות וממתינות לבוא המתפללים שעם בואם ילחצו ידיים, יחליפו נשיקות על הלחי ויכבדו את ההורים בנשיקה על גב היד.
לפני האוכל – אפריטיף
לאחר התפילה בבית הכנסת הגיעו המתפללים לביתו של אחד המתפללים לאפריטיף, הם באו בקבוצות קטנות שעפ”י רוב היו מורכבות מבני משפחה קרובים שאליהם הצטרפו לעתים מתפללים אחרים מבית הכנסת.
ייתכן שהאפריטיף התחיל כפי שהוא מוגדר במילון כ”משקה חריף אותו שותים לפני הארוחה כדי לפתוח את התיאבון” ועם הזמן התפתח לארוחת טעימות שכללה דוגמיות מן הארוחה שהוגשו בצלחות מרכזיות ולצידם, מעקודה, דג, סלטים למיניהם ועראק.
היה בו באפריטיף משהו נינוח, מהנה, חגיגי, אינטימי ועם ניחוחות ואווירה שנדמה שהיו ייחודיים לזמן שלאחר תפילת שבת וחג שאי אפשר היה להעתיק לזמנים אחרים.
אחרי האוכל – קלפים
רונדה היא עיר הררית יפה השוכנת במחוז אנדלוסיה שבספרד לא הרחק מהעיר סיביליה ולמי שמחפש את הקשר היהודי רונדה הוא גם שמו של משחק קלפים שהיה מאד חביב על יהודי לעיון, אוג’דה וכפי הנראה גם ביישובים אחרים. הקלפים כמו אָס דֶה קוֹפָּה, סְיֶטֶה, סוֹטָה, רֶיי נקראו בשמות ספרדיים ומי יודע אולי חבילות הקלפים ששיחקו בהם במרוקו אינם אלא צאצאים של חבילות קלפים שהצליחו להשתחל אל בין חפציהם של המגורשים מספרד שהגיעו למרוקו.
כמעט מידי שבת וחג בנות המשפחה היו יושבות למשחק רונדה. אחרי כל סיבוב הן חילקו ביניהן גרגרים של חומוס ושעועית ששימשו לספירת הנקודות כאשר ערכה של יחידת שעועית שווה לחמש יחידות חומוס.
-
- יש אָס
-
- ויש אָס דֶקוֹפָּה ׁׁ(אָס של הגביע)
-
- תְרֵס – 3
-
- סִינְקוֹ – 5
-
- סוֹטָה – 10 (גֶ’ק)
-
- רֵיי – מלך
המבוגרים שבחבורה נהגו לשחק בֶּלוֹט אותו שיחקו זה מול זה שני זוגות וכשאחד השחקנים לא פירש נכון את המהלך של בן הזוג שלו או שלא שיחק לפי המצופה ממנו חגיגת הוויכוחים הקולניים הייתה מתחילה להדהד בין כתלי הבית ומחוצה לו.
וגם כאן סיפור אישי קטן שקשור לאפריטיף ולמשחק הבֶּלוֹט: בשנות השישים כשהייתי חייל קבעתי עם חבר ששירת ביחידה אחרת שיגיע אלי בשבת לירושלים. רצה הגורל ובאותה השבת הספינה שבה שירתי איחרה לשוב לנמל, והיציאה לחופשה שהייתה מתוכננת לאותה שבת התעכבה ואם לא די בכך התחבורה הציבורית כבר הפסיקה לפעול והעמידה בטרמפיאדות הייתה ממושכת ומעייפת עד שלא נותרה בידי ברירה אלא לחזור לבסיס.
ובימים ההם הטלפון הנייד עוד לא הומצא והנייח עוד לא הגיע לביתנו ולא הייתה לי שום דרך להודיע לחבר על השינוי בתכנית, ובינתיים החבר הגיע לבית שבמקור חיים הציג את עצמו וישב לחכות לי, אלא שהוא לא תיאר לעצמו שהוא יבלה את השבת עם המשפחה בלעדי.
כשסוף סוף נפגשנו בחלוף השבת הוא בא אלי עם שתי חוויות שהותירו עליו רושם מיוחד.
הראשונה שבהן הייתה שהוא לא הבין איך זה שמיד אחרי שסיימו לאכול ערכו את השולחן מחדש וישבו שוב לאכול. (איך אפשר להסביר לו שהארוחה שלפני הארוחה לא הייתה ארוחה אלא רק אפריטיף) והחוויה השנייה הייתה ממשחק הקלפים של אחרי הארוחה שהוא ישב וצפה בו. “ניסיתי לעקוב אחרי המשחק ולא הצלחתי להבין דבר”, “והצעקות” הוא הוסיף “איך שהם צועקים אחד על השני”, ואתם כבר מתארים לעצמכם שהשחקנים שיחקו את משחק הבֶּלוֹט שאחרי ארוחת השבת.
יעקב (ינקי) הכהן סקלי
