תוכן העניינים:
הקדמה
אלו הם חיי
תעסוקה וחיי יום יום
תקופת הילדות
תקופת הבגרות
פרעות אוג’דה וג’רדה
העלייה לארץ
מאוג’דה לאוהראן
מאוהראן לאלג’יר
אלג’יר
Camp D’arenas – שנתיים של שהות זמנית
ההפלגה לארץ ישראל
בארץ ישראל
| שער עליה | ההיכרות עם לידיה | אליאנס מפועל פשוט למנהל מחלקה |
| מעברת אגרובנק | החתונה שלי | פעילות קהילתית והתנדבותית |
| חדרה – מאוהלים לבית בנוי |
הקדמה
אוג’דה היא אחד מהישובים אליהם הגיעו יהודי דבדו לאחר החלת שלטון החסות הצרפתי, אך שלא כמו יתר הישובים בהם יהודי דבדו היוו אחוז ניכר בקרב יהודי הישוב, באוג’דה הם נטמעו בתוך קהילה רחבה של יהודים שחלקם הגיעו אליה מקדמת דנא, באו אתם בקשרי נישואין (כמו שקרה אצל ההורים שלי) והיו לקהילה אחת – קהילת ה”אוּגְ’דִיֵין”.
יוסף אזולאי הגיע עם הוריו לאוג’דה בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת כשהוא בן שש. כשהגיע לגיל 92, ישב וכתב את סיפור חייו וכשקראנו אותו גילינו תיאור מדוקדק שמכסה את כל היבטי החיים הקהילתיים של היהודים באוג’דה של שנות ה- 30 וה-40, למן המנהגים הקשורים בלידה ועד אלה הקשורים במוות. תיאורים חיים של זוועות הפרעות, בצד תיאורים שופעים על תרבות שעות הפנאי, ובין לבין סיפורים על סדרי שלטון, מחתרת יהודית, מגידי עתידות, תרופות סבתא ועוד ועוד והוא ממשיך ומספר על העלייה לארץ והקליטה במעברות בראשית שנות ה-50, מגורי הקבע בחדרה והלאה עד לקידומו לתפקיד ניהולי במפעלי אליאנס.
לאחר שהחומר נערך, מיינו אותו לשתי קטגוריות אותן הוספנו לדף של “אוג’דה”, האחת “יוסף אזולאי – חיים שכאלה” (מובא בהמשך דף זה ) והשנייה “אוג’דה של שנות ה-30 וה-40”. את החומרים שנותרו הוספנו במקומות הרלבנטים בתוך הדף של “אוג’דה”.
קשה להפריז במילים על החשיבות והתרומה של יוסף אזולאי לאתר המורשת של יוצאי דבדו ואוג’דה.
בחלק האישי שבו יוסף מספר את קורות חייו, מצטיירת דמות של אדם אנושי, ססגוני ורב פעלים, שיודע למצות עד תום את ההנאות שהחיים מזמנים מעת לעת ולהכיר תודה מלאה עליהם, ובד בבד להסתגל לקשיים ולקבל את הדין ללא טרוניות בצוק העתים.
בחלק שבו הוא מספר על חיי הקהילה (“אוג’דה של שנות ה-30 וה-40“), יוסף מעורר פליאה והתפעלות ביכולת הפנומנאלית שלו לשחזר אירועים, מקומות ואנשים ובתיאורים שקל מאד להתרשם מכנותם ונאמנותם למקור ולאמת.
אשרינו שהתברכנו וזכינו באדם כיוסף וכאן המקום להודות גם לזוהר אזולאי אחיינו של יוסף שבלי ההתלהבות והדבקות שבה הוא נרתם למשימה לא היינו זוכים באוצר היקר הזה.
אלו הם חיי
נולדתי בעיר תאזה לדוד ופריחה אזולאי ביום 15.4.1928 וכשהייתי בן 6 עברנו לאוג’דה. אני הבכור מבין עשרת הילדים שנולדו להורי,
ארבעה מהם בתזה ושישה באוג’דה. שתיים מהאחיות שנולדו בתאזה נפטרו ממחלת ילדים. ההורים שלי היו בני דודים ובמילים אחרות “שתי הסבתות שלי היו אחיות”.
יוסף
תעסוקה וחיי יום יום
סבא שלי אליהו אזולאי, היה סנדלר במקצועו ושימש זמן רב כראש הקהילה היהודית “Le president de la communaute Israelite” ובערבית “שייך אְזְ’מָעיִיָה יְהוֹדיִיָה”. היו לו קשרים עם השלטון הצרפתי והשלטון המרוקאי והיה מאוד מכובד בקרב המוסלמים, הנוצרים והיהודים של העיר.
סבתא מצד אמא עבדה בטויית חוטי צמר והשתמשה בנול וכישור ומיני כלים אחרים, סבתא מצד אבא והדודה עיישה היו תופרות קונפקציה לבגדים מיוחדים למוסלמים (חולצות ומכנסיים עם קיפולים משלושה מטר בד, כמו של הדרוזים), מזרונים וכריות מצמר ושטיחים מעודפי בדים צבעוניים. הן תפרו במכונת singer בהפעלה רגלית ולא חשמלית ועבדו באזור הנקרא קיסריה. לאבא הייתה חנות מכולת ותבלינים ואמא היתה תופרת קונפקציה לחנויות וגם לפרטיים. היא תפרה על מכונה רגלית ללא מנוע חשמלי.
התעסוקה העיקרית של נשות אוג’דה היהודיות הייתה בעיקר ממקצוע התפירה, אבל ככלל הן היו עקרות בית שמחות, שטיפלו בילדים ובמשק הבית, ביקרו וסעדו חולים בעת חולי, ניחמו אבלים ובעת שמחה משפחתית נרתמו כולן לעזרה בהכנות.
הסבתות עסקו בבישולים מיוחדים, רקחו תרופות סבתא וטיפלו ביולדות אחרי לידה.
אמא ואחותה אסתר, היו מאוד קשורות ותמכו אחת בשנייה, בטוב וברע, ואני שגדלתי כבן יחיד בין האחיות של אמא, זכיתי לפינוק רב, במיוחד מדודה אסתר וכשהייתי חולה היא היתה לוקחת אותי לרופאים צרפתים שהכירה.
פעם בשבוע הייתה מגיעה אלינו לנו כובסת ערביה ובעת הצורך כמו לקראת חגים היינו מזמנים אותה לניקיון ולהברקת כלי נחושת פמוטים ודברי כסף כמו כוסות הקידוש.
כמו מרבית היהודים באוג’דה גם אנחנו גרנו בדירה שכורה. התחלנו בדירה בת שני חדרים בבית עם חצר גדולה ומרוצפת שבו גרו שני דיירים עם שירותים משותפים וברז אחד שעמד בחצר ששימש את שתי המשפחות. מאוחר יותר עברנו לדירה גדולה, בלי שכנים ועם כל הנוחיות.
האוכל של אימא
את הלחם לא קנינו במכולת אלא מכינים בבית ושולחים מידי יום לאפייה בתנור הציבורי, בימי שישי כל היהודים של האזור היו מביאים את סירי החמין לאותו תנור ומקבלים אותם ביום שבת בצהרים. בימי שישי וערבי חג אימא הייתה שולחת לתנור גם פיצוחים. בעל התנור המוסלמי כיבד את השבת של היהודים ונהג לסגור אותו מכניסת השבת ועד לשעת מסירת החמין.
לקאת יום שבת האחות הגדולה אסתר הייתה דואגת להכין לי את בגדי השבת, אחרי ארוחות השבת כולנו ברכנו את ברכת המזון ואסתר וצפרירה שלימדתי אותן את שירי השבת היו שרות אתנו.
במוצאי שבת הייתי עורך את ההבדלה עם כל המשפחה ולפעמים גם השכנים היו מצטרפים. כולם אהבו לשמוע את את הברכות והפיוטים של ההבדלה, “אלי אליהו”, “לנר ולבשמים” ו”במוצאי יום מנוחה”.
בימי חג הפסח אמא נהגה לבשל ארטישוק (חרשוף) ממולא בבשר, ארטישוק מבושל במים בלבד וכבזה מבושלת בשום וחריף, קציצות בשר עם תבלינים מיוחדים, פשטידת תפוחי אדמה עם בשר אפונה , סלט גזר וסלט מרוקאי.
בכל ראש חודש אמא הייתה מכינה לנו קוסקוס עם בשר או עוף, פולים ירוקים עם ביצים וחתיכות בשר או אפונה עם בשר.
התפריט היומי של משפחות ברוכות הילדים היה מורכב קטניות חומוס, אפונה יבשה, פולים יבשים, עדשים ושעועית שאותם בישלו עם בשר או חלקי פנים של פרה כמו ריאות וכליות.
אני זוכר את המעדנים הטעימים שסבתא הייתה מכינה לנו, הסְפְנז’ המרוח בדבש, לְמְסְמִין שזה מין מפלטה מרוחה בחמאה ודבש, כְרִינְגֹו מרוחה בחמאה בלבד ולחם מאודה מפורר עם חמאה, היא הכינה לנו גם ריבות וזיתים כבושים מכל הסוגים ומכול הצבעים (מצומקים, דפוקים עם חריצים, שלמים ואחרים).
וכמובן את המטעמים של אימא, הנה רשימה חלקית:
• קוסקוס עם בשר בקר או עוף
• דג חריף עם שום (היה לנו גם סוג של דג גדול בשם שאבל שגדל בעונה מסוימת במאגרי מים מתוקים שבאזור פס)
• חמין עם רגל פרה
• טחול ממולא (הרבה שום, כבד בקר, הרבה חריף ותבלינים שונים)
• מוח מבושל בעגבניות בטעם חריף בלי תבלינים, מח עצם מחוט השדרה, אשכים של שור, עטינים של פרה ובשר ראש.
• חלקי פנים של פרה, כבדי עוף על פחמים, ראות, כליות מבושלות בעגבניות עם חריף ותבלינים.
• כורשוף עם בשר, ארטישוק עם בשר, כרפס עם בשר וגם כבבזה (סוג של עשב).
• טרפס (כמהין) שגדל בחולות הסהרה והיו מגלים אותו אחרי רעמים, בטטה לקסביה (תפוח אדמה ירושלמי) וירקות אחרים כמו קרנון.
• מעין (מעיים) ממולא.
• עוגיות ומאפים למיניהם, עוגיות פורים, למסמן, כרינגו עם חמאה בלבד, בְּרְקוֹקְס, שבייק עם שומשום טבולים בדבש, סלסלי קוקוס מכל מיני צבעים, למקרוד עם דבש, נוגט של בוטנים ושל שומשום ומשקותה שהיא העוגה הקלה ביותר להכנה.
• את שאריות הלחם היו לפעמים מפוררים ומרטיבים קצת ואז מאדים אותם כמו קוסקוס ומערבבים אותם עם חמאה, זה הולך מצוין עם כוס תה והגישו את זה בד”כ אחרי תפילת הבוקר.
הילדות שלי באוג’דה
ב”חדר” שבאוג’דה שבו התחלתי ללמוד בגיל 6 למדתי להכיר את אותיות הא”ב. כתבנו על לוח מעץ (לוחא) את כל האותיות בנוצה ודיו מיוחדים, כמו שכותבים גם ספרי תורה ומזוזות. הרבי היה קורא אות ואנחנו חוזרים עליה אחריו בקול, אחר כך למדנו את הניקוד. התקדמתי מהר מאוד, בגיל שבע התחלתי כבר ללמוד את פרשת השבוע ובגיל שמונה את ההפטרה.
העונש ב”חדר” לילדים שסררו היה מכות על כפות הרגליים שנקרא “תחמילה” או הכאה במקל על קצות האצבעות, בביה”ס העונש היה לכתוב 250 פעם משפט שקשור להפרעה בגללה הילד נענש ובפעם הבאה שהוא נתפס הוא היה צריך לכתוב את
יוסף בבר המצווה
אותו משפט 500 פעם.
בגיל אחת עשרה כבר עליתי לתורה וקראתי בפרשת השבוע וגם את ההפטרה. את ההפטרה קראתי בארמית ובערבית מרוקאית וכך גם את ההגדה של פסח. רוב היהודים לא הבינו מה שהם קוראים בעברית לא דיברו עברית ואני תרגמתי בארמית ובערבית מרוקאית.
בזכות הידע שלי בשפה ארמית הייתי מספר לסבתות מעשיות מתוך ספרים בתרגום ארמי והן מאד אהבו לשמוע אותם ממני.
כשהגעתי לגיל בר מצווה נשות המשפחה דאגו להכין מראש מלאי של עוגיות בשלל צבעים וטעמים, ומילאו צנצנות בריבות למיניהן. ביום הבר מצווה המשפחה וזמרים מקומיים ליוו אותי בשירה עד לבית הכנסת ובדרך חזרה אל הבית.
בבית אימא הכינה ספינג’ חם שהוגש עם תה שנמזג מקומקומים מיוחדים וכוסות של מרוקו וקבלתי מתנות כסף. רוב המשפחה נשארו לחגוג אתנו מיום רביעי עד יום ראשון והדודה אסתר שהיה לה קשר מיוחד עם אמא נשארה היא ומשפחתה גם אחרי שהאחרים עזבו.
יותר מאוחר למדתי רש”י, חוק לישראל, גמרא, זוהר ואת כל תפילות החגים, תהילים, איוב, משלי, פרקי אבות, מגילת איכה של תשעה באב ומגילת פורים.
כשגדלתי למדתי עם מימון הדוד של אבא שלי וכמעט מידי ערב למדתי תורה עם פירושים בארמית ובערבית מרוקאית מדוברת. היינו קבוצה של אנשים שלמדה כל ערב תורה וכשהיינו מסיימים חלק מסוים היינו חוגגים במסיבה.
היה לנו גם את בית הספר היהודי- צרפתי. שבו למדתי עד גיל שש עשרה, למדנו משעה 12.00 – 8.00 ואחה”צ בין השעות 17.00 – 14.00, בהפסקת הצהריים חלק מהתלמידים אכלו בחדר האוכל של בית הספר וחלק בבית.
אחרי האוכל הלכנו לחדר ללמוד תורה ובתום הלימודים הלכנו לתפילות מנחה וערבית.
אחרי בית הספר אמא היתה מכינה לי קומקום תה מרוקאי עם נענע, צלחת זיתים מצומקים שחורים ולחם קטן של שעורה ולפעמים גם ביצה מטוגנת. ניחוחות הארוחה הקלה הזאת ובמיוחד של הזיתים שכה אהבתי עדיין לוחכים את חִכִּי מעת לעת.
ימים ספורים לפני שיצאנו לחופש הגדול, שרנו לכבוד החופש הגדול את השיר
Gay gay les ecoliers cest demain les vacances gay gay les ecolies cest demain 14 juille
בחופש הגדול במקום לביה”ס למדנו תורה ב”חדר”, והילדים הגדולים יותר הלכו לעבוד כדי לעזור בכלכלת הבית והיו גם מי שנסעו לבקר את קרוביהם מחוץ לעיר.
יהודים עם אזרחות צרפתית קיבלו עזרה סוציאלית אבל לנו הייתה רק אזרחות של מרוקו, נאלצתי לעזוב את הלימודים כדי לעזור להורים שהתקשו בפרנסה עם שני ילדים שלומדים בתיכון, אפרים אחי המשיך בתיכון עד העלייה ארצה.
בתקופת הלימודים השתתפתי בחוג זימרה ופיוטים שהתקיים בשעות הערב וכונה בשם “אם הבנים”. לכל ילדי החוג היה לבוש אחיד והייתה לנו מקהלה. כשהיו אירועי שמחות של חתונה ובר מצווה וגם בשמחת תורה הופענו בבית הכנסת הגדול, כשנולד בן הלכנו לבית היולדת, בירכנו אותה ושרנו לה את את שיר היולדת והדבקנו על הקיר תפילה מיוחדת ובעת הברית הופענו עם שירים וברכות של הברית.
אבל לא רק בשמחות, כשהייתה לוויה לקחו אותנו ללוות את המת עד בית העלמין בתפילה מיוחדת.
בגרות: סנדלר, סוחר וחבר המחתרת
אחרי שעזבתי את הלימודים בתיכון, עבדתי שנה אחת בסנדלרות, את רזי המקצוע למדתי מבן דודי יוסף במהלך החופשים של ביה”ס. היתה לו סנדלרייה גדולה עם מכונות, הצבא הצרפתיהיה מזמין אצלו נעליים מיוחדות שתפרו במכונות ופריטים אחרים כמו הקישוט המוזהב שעל כובעי הקצינים, חגורות מעור ועוד.
אחרי כשנה אבא והדוד השותף שלו שבמסגרת עבודתם פגשו סוחרים, סוכנים ונציגים שונים דוברי צרפתית הציעו לי לעבוד איתם בגלל השליטה שלי בצרפתית שהייתה חסרה להם, נעניתי מיד כי רציתי לצאת קצת מתחומי מרוקו.
במסגרת העבודה איתם היכרתי מקומות רבים שלא היכרתי במרוקו ובאלג’יריה ונהניתי מאד מהנסיעות. השתכרתי יפה וזה איפשר לי לעזור להורים לעבור לדירה חדשה ומרווחת ובאזור יותר טוב. הדירה החדשה בת שלושה חדרים הייתה עם חצר גדולה ומרוצפת עם טרסה יפה, שירותים, מטבח, מחסן קטן ובלי שכנים. זה היה בגדר הגשמת חלום בשבילי.
בנוסף לעזרה בדירה עזרתי להורים גם בכל ההוצאות האחרות ואני זוכר את אחותי צפרירה כשהייתה באה לחנות שלי כדי לבקש דמי כיס.
תוך כדי שעבדתי עסקתי הרבה בפעולות התנדבותיות וכשהייתי בגיל תשע עשרה ביקשו ממני מהקהילה היהודית להצטרף לפעילות התנדבותית ועדיין לא ידעתי לאיזו מטרה. כעבור מספר חודשים סיפרו לי ק שמדובר על הברחת יהודים את הגבול לאלג’יריה כדי שמשם יוכלו להמשיך את דרכם לישראל כי במרוקו אסרו על היהודים את העלייה לארץ.
ההברחה הייתה מתבצעת ברכבת, במוניות או באופניים והיו גם שעברו את הגבול על סוסים שזה נחשב למאד מסוכן.
אני העדפתי ללוות את העולים ברכבת, היהודים היו מגיעים מקזבלנקה, פס, מרקש וערים אחרות,חלקם היו מחופשים למוסלמים ומוסלמיות. מי שנתפס הוחזר לעיר ממנה הגיע ושם המשיכו “לטפל” בו.
היהודים שהיו מגיעים לאוג’דה חיכו לתורם להבריח את הגבול כשהם מוסתרים בבתים, בסמטאות בבית הקברות ובבתי כנסת.
היו לי את כל הרישיונות הנדרשים כדי לעבור את הגבול וכך הייתי מלווה את המוברחים עד אלג’יריה וחוזר. באחת משתי הפעמים שנתפסנו ע”י משמר הגבול, הובלתי זוג צעיר ואדם נוסף שהיה אתם. רכבנו על שני זוגות אופניים כפולות, על אחד רכב הזוג ועל השני רכבתי אני עם האדם השלישי, כשביקשו רישיונות למעבר בגבול רק אני יכולתי לתת ולכן אותי שיחררו ואת שלוש האחרים החזירו לתחנת המשטרה ומשם בחזרה למרוקו. ברוב המקרים הצלחנו להעביר את הגבול ואת אלה שנעצרו הצליחה לפעמים הקהילה היהודית לשחרר.
פרעות אוג’דה וג’רדה – בלב התופת
בשביעי ביוני של שנת 1948 התרחש הפוגרום הידוע כפוגרום אוג’דה וג’רדה שהתחיל בשוק של אוג’דה ונמשך ביום המחרת לג’רדה. המוסלמים הרגו ושחטו יהודים, בזזו רכוש וחנויות, פרצו לבתי כנסת וקרעו ספרי תורה והרסו כל מה שנקרה בדרכם.
כל אותו הזמן אני הסתתרתי מאחורי הדלפק בחנות שלי מבועת וחושש לצאת ממנה כדי להגיע לבית, עד שהבחנתי בג’יפ עם חיילים סנגאלים שהיו בשירות הצבא הצרפתי, הזדרזתי ככל שיכולתי כדי להגיע אליהם אבל עד שסגרתי את החנות, הם כבר לא היו שם, נאלצתי לעשות את הדרך בגפי, חיפשתי דרכים צדדיות והגעתי לסמטה צרה שבה היה מסגד, הפחד גבר אבל איכשהו הצלחתי לשרוד את הדרך עד הבית וכשהגעתי גיליתי שאבא שלי דוד לא הגיע עדיין מהחנות והאחים אפרים ועמרם לא הגיעו עדיין מבית הספר.
המוסלמים דאגו לנתק קודם את קווי הטלפון, זרקו אבנים לכל עבר ועל הדלתות והשחיתו כל מה שנקרה בדרכם, מזלנו שדלתות הבית שלנו היו מעץ מלא וחזקות דיין.
ליד חנות המכולת של אבי היה דוכן לממכר סיגריות של מוסלמי שהיה אתו בקשרי ידידות טובים וכשהמוסלמי הבחין בפורעים הוא מיד הזהיר את אבי ואמר לו לנעול את עצמו בחנות ולא לפתוח לאף אחד, וכשהפורעים הגיעו בסמוך לחנות הוא הזהיר אותם לבל יעזו לפגוע באבי או בחנות והם המשיכו בדרכם ודילגו על החנות.
חייו של אבי ניצלו קרוב לודאי בזכותו של אותו ידיד מוסלמי.
הפורעים אמנם עזבו אבל הסכנה עדיין לא חלפה וגם הדרך עד הבית הייתה מסוכנת, כשהוא הבחין בחיילים סנגלים הוא הצטרף אליהם אבל במקום ללכת לבית שהיה מרוחק יותר הוא הלך לבית של הדודה וכשהגיע לשם הוא ראה גופה מונחת בסמוך לבית, זאת הייתה הגופה של הדוד שלו מימון.
לדוד מימון הייתה חנות ששכנה סמוך לחנות של אבי, יש להניח שגם הוא ניסה להגיע לביתה של הדודה אבל לרוע מזלו הצליחו הפורעים להשיג אותו ממש בפתח הבית ושם רצחו אותו בסכין קצבים. השם יקום דמו !!
בינתיים השכנה המוסלמית שלנו שהייתה ממשפחה עשירה ומכובדת באה לביתנו כדי להרגיע את אמא שלי והציעה לה שאם היא רוצה אפרים יחזור עם הבן שלה שלמד אתו באותו תיכון.
למרות יחסי השכנות הטובים שהיו לנו אתה ולמרות שהם היו משפחה מכובדת אמא שהייתה אז בחודש התשיעי להריונה, הייתה חשדנית ואולי מחוסר ברירה הסכימה.
לבסוף אפרים אכן הגיע עם בנה של השכנה ואבי שחייו ניצלו מגורל דומה לזה של אחיו מימון גם הוא שב הביתה בשלום.
העליה לארץ ישראל- שנתיים של טלטולים
מאוג’דה לאוהרן
את ההחלטה לעלות לישראל קיבלו ההורים מיד בתום הפרעות, אבי דוד נסע לתאזה כדי להיפרד מהוריו אליהו ופרחה, אבל ההורים שלו לא רצו להישאר במרוקו אם הבן הבכור שלהם דוד עולה לארץ וכך סידרו גם להם עלייה, ובינתיים גם דודה מסעודה ובעלה החליטו להצטרף.
בינתיים אמא שהייתה בהריון ילדה את מאיר.
סבא, סבתא והדודה כבר יצאו לנקודת המפגש שקבעה הסוכנות שהייתה באיזה מבנה שבו התכנסו המשפחות באורן ואנחנו היינו צריכים היינו להתארגן כדי להתחיל בהליכים כדי להסדיר את העלייה שלנו……….. ואז, מישהו מהקהילה היהודית בא והודיע לי ש”עלו עלי” והם כבר יודעים על הפעילות שלי במחתרת למען העליה.
הסכנה שיעצרו אותי הייתה ממשית ומיידית, ולא היה זמן לשקול ולתכנן את עזיבתנו, בו ביום מסרנו את מפתחות הבית והחנות לסבתא מצד אמא, הותרנו מאחורינו את כל הרכוש, ארזנו מספר מזוודות ובערב עלינו על מונית שהובילה אותנו לתחנת הרכבת בדרכנו מאוג’דה לווהראן (Oran) שבאלג’יריה, תחנתנו הראשונה בדרכנו אל הארץ.
אחרי מספר שעות של טלטולים והמתנה הגענו למקום שבו פגשנו את שליחי הסוכנות ונציגים של הקהילה היהודית שם קיבלנו כיבוד.
הם הסיעו אותנו לנקודת המפגש שדמתה למוסך או מחסן לשעבר, שבו מספר מיטות מתקפלות עם שמיכות ואמרו לנו שזה יהיה למספר ימים בלבד. פגשנו שם את סבא וסבתא ואת הדודה.
לאמא שלי הייתה בת דודה שגרה בווהראן ואני שידעתי היכן היא גרה נסעתי אליה ואחרי שהסברתי לה את המצב היא נסעה איתי למקום ואספה אותנו לביתה.
במשפחת הדודה היו שמונה נפשות, שעליהם התווספו העשרה שלנו בלי עין הרע, ולמרבה המזל השמחה והמאור של קבלת הפנים חיפו על הצפיפות הגדולה.
עד היום כשפוגשים את שתי בנות הדודה בארץ, הן מספרות על החוויות שעברנו יחד באותם ימים ובמיוחד על הפינוק של אחי מאיר התינוק, שהיה בן מספר חודשים.
אחרי מספר ימים באו שליחי הסוכנות ואמרו לנו שבגלל המצב בארץ, הצעירים הם בעדיפות ראשונה ואותם מעלים על מטוס ישר לישראל, היתר נשלחים למחנה המעבר במרסיי כאשר למשפחות הצעירות יש עדיפות וכך משפחתה של דודה מסעודה המשיכה באוניה למרסיי, ואילו המשפחה שלנו וכך גם סבא וסבתא נותרנו לחכות לתורנו.
אחרי מספר ימים הודיעו לנו שעלינו להתכונן להפלגה לאלג’יר שתהיה באנייה מרוקאית או אלג’ירית, (כנראה שבשל העלייה הגדולה שהייתה באותם זמנים התקשתה הסוכנות להשיג אניה אחרת). אחרי הפרידה ממשפחת הדודה שלא הייתה קלה כלל וכלל עלינו לאניה תוך כדי שאנחנו חשים כמי ששמים נפשם בכפם ויצאנו להפלגה לאלג’יר הנמצאת במרחק של כארבע מאות ק”מ מווהאן.
אלג’יר
כשהגענו לנמל אלג’יר העבירו אותנו לבית משותף שבו בכל חדר שוכנו שתי משפחות ואפילו את חדר המדרגות של הבניין ניצלו למגורים, תנאי התברואה וההיגיינה גם הם היו ירודים, התחושה הייתה כבדה אבל לא הייתה לנו ברירה אלא לחכות בסבלנות שהעניינים יסתדרו. למזלנו הרב, פגשנו את סבא וסבתא מצד אבא, שחיו באותו הבניין ומאחר שאצלם היה מרווח יותר, חלק מהמשפחה עברו אליהם דבר שהקל עלינו מאד.
עברנו במקום זה מספר חיסונים ובדיקות.
מכאן העבירו אותנו למחנה אחר שבו היו מספר ביתנים, התנאים כאן היו באופן יחסי סבירים, בלילות הייתה לנו כאן תורנות שמירה. נציג הקהילה היהודית המקומית ביקר אותנו מפעם לפעם ובנוסף קיבלנו בהפתעה גם ביקור של נציגי הקהילה היהודית של עירנו אוג’דה דבר שהרגיע ועודד אותנו קצת.
בגלל המלחמה ששררה בארץ לקחו מהמחנה את הרווקים הצעירים ושלחו אותם במטוסים לארץ ואחרי אימון מזורז הצטרפו לכוחות הלוחמים. אחרי הרווקים נשלחו הזוגות הצעירים ואילו אנחנו בהיותנו משפחה גדולה נותרנו בין האחרונים.
כשהגיע תורנו הפלגנו למרסיי, באנייה אלג’ירית ישנה ועמוסה באנשים רבים. בדרך, שנמשכה מספר ימים סבלנו ממחלת ים והקאות וגם מעט האוכל שאכלנו היה ברמה ירודה. כשהגענו למרסיי הסיעו אותנו באוטובוסים למשרדי הסוכנות, ומאחר שלא היה מקום פנוי במחנות העולים לקחו אותנו לבית מלון זמני להמתנה עד שיתפנה מקום במחנה.
בית המלון שכן בסמוך לנמל ברחוב קנוביאר, קיבלנו חמשת אלפים פרנק, לכלכלה ולבית המלון שהספיקו לנו כדי ליהנות מהבגטים והגבינות הצרפתיות. לראשונה מאז צאתנו לדרך יכולנו קצת לנשום לרווחה ואפילו טיילנו והלכנו לקולנוע.
Camp D’arenas – שנתיים של שהות זמנית
רס”ר מחנה ומסדרי בוקר
מהמלון עברנו למחנה המעבר לעולים Camp D’arenas שברובע Cayolle, על ידו שכן מחנה דויד. בין שני המחנות היה גן גדול ויפה ובית חולים לילדים ולתינוקות שבו עבדה אחותי אסתר. המחנה כלל ביתנים של מחנה צבאי גדול, מרפאות, מקלחות מים חמים וקרים, משרדי קבלה, מחסן אספקה לאוכל (כולל ירקות, פירות, בשר, אוכל לתינוקות ואפילו ממתקים).
ביתני המגורים במחנה, בכל ביתן מספר משפחות, בכל בוקר נקראנו כולם למסדר הנפת דגל ישראל.
היה במחנה רס”ר או קצין מצבא צרפת, שחילק עבודה לגברים בעבודות כמו ניקיון המחנה, עזרה במטבח, במחסנים ובמשרדים והיו גם כאלה שהופנו לעבודה עם הרופאים במרפאות. הקצין היה עובר מביתן לביתן ובודק אם הגברים הלכו לעבודה- ממש כמו במחנה צבאי. שליחים מהארץ ארגנו את הכל במחנה ומידי פעם הם ארגנו אפילו ערבי שירה בציבור וגם הקהילה היהודית המקומית ביקרה אותנו מעת לעת. אחרי המתחים שליוו את המסע שלנו עד כה, ב- Camp D’arenas יכולנו לחוש את האווירה של ארץ ישראל שכל כך חיכינו לה.
שנתיים של שהות זמנית
שליחה שבאה מהארץ הציעה לי עבודה במחנה ואני כמובן שהסכמתי. בהתחלה הייתי אחראי על המטבח הגדול, בכל מה שקשור לסדר, ניקיון ואספקה של מצרכים מהמחסנים, בהמשך הוסיפו לי את המטבח של התינוקות ושל הפרסונל.
אחרי מספר חודשים השליחה מהארץ הציעה לי להיות אחראי על מדריכים של ילדים שהוריהם היו במחנה אחר, או עלו ארצה והשאירו אותם באחריות של הסוכנות. הייתי להם כמו אבא, ליוויתי אותם לטיפולים רפואיים, לטיולים ולכל מקום אליו הלכו. הייתי אחראי על הניקיון הלבוש והאוכל שלהם, פיקחתי על צוות המדריכים, ארגנתי פעילויות ומשחקי כדורגל, כדורעף, כדורסל ודאגתי להעסיק אותם במשך כל זמן שהותם במחנה. הרגשתי שהילדים המדריכים והממונים מכבדים ואוהבים אותי ומאד נהניתי לעבוד אתם. היה לי קשה להיפרד מהם כשביקשו ממני לעבור להיות אחראי על המדריכים באזור לקלאד המרוחק מהעיר. למחרת היום הסיעה אותי השליחה למקום העבודה החדש שהיה בית חולים גדול ששימש את הצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה ולכן ניתן לו השם “בית חולים אנגלי” (Hopital Anglais). הייתה שם חצר גדולה למשחקים, מגרש כדורסל ומגרש כדורעף. מתחת לבניין היו משרדים, מקלחות ומחסן בגדים ובבניין אחר, בכניסה לבית החולים, היו חדרי מגורים למדריכים ולמדריכות. בקומה הראשונה היו חדרי רופאים ואחיות וקומה לנערות. כשהגענו הציגה אותי המדריכה בפני כל אנשי הצוות הרפואי והמדריכים. היה צריך להחליף פעמים רכבת חשמלית שנסעה בתוך העיר על פסי רכבת ומחוברת בכבלים ארוכים לחשמל. חששתי שיהיה קשה להורים אם אבוא לבקר את המשפחה רק פעם בשבועיים, אבל כששאלתי אותם הם הסכימו מכיוון שאחי אפרים וכל האחים והאחיות היו איתם. הסכמתי לקבל את העבודה כי אהבתי לעבוד עם בני נוער.
כל הנערות והנערים היו ללא ההורים, ילדים מעליית הנוער, ילדים שהוריהם עלו קודם לארץ וכאלה שהוריהם שהו במחנות אחרים, הצוות הרפואי וצוות המדריכים כולם נהגו בילדים ללא דופי.
בחנוכה הדלקנו נרות ואכלנו סופגניות, בפורים עשינו מסיבה, בפסח אכלנו הכל כשר לפסח וביום העצמאות חגגנו בשירים וריקודים ישראלים. כמעט מידי ערב יצאנו לרקוד או לסרט עם בנות מהמחנה או שבילינו במסיבות של כל הפרסונל הצפון אפריקאי, הטבחים היו כולם מרוקאים והאוכל היה מעולה וטעים ומכיוון שהרופאים היו מארצות שונות דאגו לגיוון של המאכלים… היה לי ממש גן עדן. בבית החולים היו הרבה חולים במחלות של צפון אפריקה: טרקום – מחלת עניים, ופויס -מחלת עור מתחת לשערות, היו מגלחים את הראש לבנים ולבנות ושולחים אותם להקרנות אחרי הגילוח. גם אחותי צפרירה ואחי עמרם היו איתי בגלל בעיות רפואיות בעיניים. השכר שהיה סביר הספיק לי כדי לחסוך ולקנות מכונת תפירה Singer, שני זוגות אופניים לאחים שלי וגם רדיו בשבילי ועוד דברים לאחיות ולהורים. העבודה הייתה מאוד מעניינת וגם כאן הרגשתי שכולם אוהבים אותי. כל אחד מהילדים התייחס אלי כמו לאב. היה גם מקרה של ילד שעבר ניתוח בעיניים בבית חולים פרטי בעיר, סידרנו משמרת לילה, אבל לא הייתי רגוע ונסעתי לבית החולים ונשארתי אתו כל הלילה.
-
- שער הכניסה למחנה
-
- הביתנים הקשתיים של המחנה
-
- עם קבוצה מהילדים שהיו תחת השגחתו
-
- מזכרת מאחד הילדים
בביקורים שלי אצל המשפחה ב- Camp D’arenas דאגתי לתעסוקה לאבא, שסחר במחנה בכל מני דברים חיוניים שסיפקתי לו ממרסי.
אפרים אחי הרחיק והגיע לפריז שם עבר הכשרה והחל בעבודה, הביטוח הלאומי הצרפתי שילם לנו קצבת ילדים והיינו זכאים גם לנסיעות חינם.
בה בעת שהחיים שלנו במחנה במרסיי היו מסודרים היטב, עולים שהגיעו לארץ ושבו על עקבותיהם סיפרו על התנאים הקשים ששררו בארץ ולא הייתה סיבה להזדרז לעלות ארצה.
כעבור שנתיים החלו ההורים לחשוש שמא “החיים הטובים” בצרפת יגרמו לנישואי תערובת של ילדיהם וגם הכמיהה לארץ ישראל שלא שככה החלה לתת אותותיה והם החליטו שהגיעה העת לצאת לדרך וכשיגיעו יתמודדו עם הקשיים.
ההפלגה לארץ ישראל
לאחר שנתיים במחנה בצרפת עלינו לארץ באנייה מפוארת בשם פרווידונס, אנייה צרפתית גדולה ומפוארת שכללה גם נוסעים רגילים שהמשיכו לארצות אחרות. בפינת חדר האוכל הייתה חלוקת אוכל כשר ליהודים. לפנות בוקר, כשעוד היה חושך, הגענו לארץ לנמל חיפה. וכשראינו את האורות של הכרמל, כל העולים שהיו על האנייה פרצו בריקודים ושרו את “אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה”.
-
- האניה providence
-
- על האניה בדרך לארץ עם ידידה
בארץ ישראל
שער עלייה
כשהאניה עגנה בנמל הגיע אליה נציג הסוכנות שעשה את העבודה המשרדית וחילק לנו תעודת עולה ואחרי שאכלנו ארוחת בוקר הוא הודיע לנו שאנחנו נוסעים לסנט לוקס.
‘סנט לוקס’ נשמע לנו כמו שם של מקום מפואר וחשבנו לתומנו שלוקחים אותנו לאיזה בית מלון אבל מהר מאד עמדנו על טעותנו. במקום אוטובוס, הגיעה משאית, עליה העמיסו אותנו כמו בהמות וכשהגענו לסנט לוקס, גילינו שזה מחנה מעבר לעולים בשם ‘שער עלייה’ סמוך לחיפה וכשנכנסנו בשער המחנה קיבלו את פנינו ב- DDT שריססו על גופנו.
-
- משאית עולים מהנמל לשער עליה
-
- פורקים מזוודות בשער עלייה
-
- מעברת שער עלייה
-
- סידורים לקליטה
במחנה עצמו נתקלנו בעולים שהגיעו מארצות שונות, שהיו לבושים במיני מלבושים שלא הכרנו. קיבלנו ביתן אחד לכל המשפחה, מיטות מתקפלות, שמיכות וכלי אוכל.
שהינו בשער עלייה מספר ימים שבהם עברנו בדיקות וחיסונים ואז העבירו אותנו לבית עולים בבנימינה, על יד זיכרון יעקב. במחנה הזה קיבלנו שני אוהלים שעמדו על העשבים שבקושי היה בהם מקום למיטות, את הארוחות נאלצנו לאכול על המיטות. בלילה היינו שומעים נביחות כלבים, יללות תנים.
היה לי קשה זה עם שהאחים הקטנים שלי יחיו בתנאים כאלה.}
מעברת אגרובנק
אחרי מספר שבועות העבירו גם אותנו למעברת “אָגְרוֹבָּנְק” שליד חדרה וקיבלנו שם מבנה שהיה משותף עם משפחה אחרת…קפיצת מדרגה לעומת המגורים באוהל.
במעברת אגרובנק שהינו כשנתיים עד אשר עברנו לשיכונים שנבנו בגבעת אולגה. עבדתי שם כמנהל עבודה בהקמת צריפים, בדונים, פחונים ואוהלים, כולל תורניות ערב ולילה לשעת חירום (בגלל השלגים והגשמים שהיו אז).
אבא של לידיה התקשה למצוא עבודה והוא היה שבור לגמרי, סידרתי לו עבודה עם הפועלים שלי בהקמת אוהלים במעברה וזה עודד אותו קצת. היחסים בינינו היו כמו בין אח גדול לאחיו הקטן. הוא היה אדם מיוחד.
במחנה הזה היו קופת חולים, בתי הכנסת, משרדי שירות, מכולות, ספר וסנדלר.
קבלת עבודה הייתה אפשרית רק דרך לשכת עבודה והיא התנהלה לפי המצב המשפחתי:
◊ רווקים יכלו לקבל עבודה לימים בודדים לחודש.
◊ נשואים קיבלו מספר ימים גדול יותר מאשר רווקים.
◊ מספר הימים שקיבלו משפחות עם ילדים היה לפי מספר הילדים.
אנשים רשמו במכולת ואצל הקצב והירקן ושילמו פעם אחת בחודש בעת קבלת המשכורת.
כדי להגיע מהמעברה באגרובנק לחדרה וחזרה היו שני אוטובוסים ביום. אחד שהסיע את הפועלים בבוקר והשני שהחזיר אותם אחרי העבודה. ביתר שעות היום הלכנו ברגל וגם לקולנוע או לכדורגל היינו הולכים ברגל.
-
- מעברת אגרובנק
-
- האוהלים שיוסף היה אחראי על תיקונם והקמתם
-
- עם שכנים מהמעברה
-
- ושכנים אחרים
למשפחה שלנו היו שני צריפים מעץ וגם הרצפה הייתה מעץ. היו לנו מיטות אבל לא היו שולחנות. שירותים וברזי מים משותפים היו בחוץ. את הבגדים כיבסו בברזייה כמו במחנה צבאי. בקיץ היה חם מאד ובחורף הרגשנו את הקור ואת הגשם שירד על גג הפחונים. (על הבדונים שהיו מברזנט שמעו פחות את הרעש), תנאי המחיה בצריפים נחשבו להרבה יותר טובים מאלה שבאוהלים שבהם סבלו הרבה מהקור,הגשם וגם מהשלג.
לילה אחד בעת שהייתי תורן הזעיקו אותי אחרי שמספר אוהלים קרסו בגלל הגשמים החזקים שירדו, גייסתי את כל הפועלים והתחלנו להעביר את המשפחות לבית מפא”י ולמשרדים של המחנה ולמחרת הקמנו להם אוהלים חדשים. אוהלים שרק הכובע עף להם תיקננו, ארבעה פועלים החזיקו את ארבע הפינות של האהל ואני טיפסתי למעלה והחלפתי את הכובע.
הייתה גם שמירה בלילה. איש תורן בטלפון לכל מקרה, להזעקת עזרה לחולים וליולדות ועוד. חלק מהמגורים היו ביתנים מזמן האנגלים. כעובד סוכנות קיבלתי, כשהתחתנתי, ביתן עם חשמל וכיור למים זורמים, בתוך הביתן.
ביקורים ברחבי הארץ
כשהגענו לארץ התארחתי בחיפה אצל דוד סימון (אח של אבא) ובאחד מהטיולים שלי בעיר התחתית ראה אותי אחד הילדים שהיה באחריותי וצעק להורים שלו: “הנה ג’וזף שהיה אחראי עלינו בצרפת”.
זה קרה ביום שישי והם שכנעו אותי לנסוע איתם לירושלים, שם פגשתי הורים של ילדים אחרים שהיו באחריותי בצרפת שגם הם הזמינו אותי לביתם.
טיילתי ברחבי ירושלים מספר ימים במונית של האח של אחד מהילדים שגם דאג לשלוח מברק לדוד סימון כדי להודיע לו שלא לדאוג.
הוא לקח אותי לעין כרם, שם ביקרתי את סבא וסבתא ודודות מצד אבא, שהיו ותיקים בעין כרם.
בקרתי גם במוסררה, בקעה, מחנה יהודה, הר הצופים, הר ציון , תלפיות, הר הזיתים,
וכמובן שביקרנו גם אצל קרובים, ידידים ומכרים, שהיו אתנו בכל הטלטולים ממרוקו עד לישראל.
חדרה – מהאוהלים לבית בנוי
חדרה של אותם ימים הייתה כולה חולות ושטחים מוזנחים. היה את בית עולים ברנדיס ומעברת אגרובנק. הבתים הראשונים היו בשכונה הראשונה שכונת נחליאל ומספר בתים בשכונת גבעת אולגה. (בתים דו משפחתיים וכמה בתים של עולים מסין.)
בין חדרה לשכונת גבעת אולגה הקמנו מספר אוהלים. כשניקינו את השטח עם הפועלים, נתקלנו בהרבה עקרבים ונחשים שהסתתרו בין העשבים ומתחת לאבנים הגדולות. בשנת 1952 עזבנו את המעברה.
ימי הצנע
בימי הצנע של דֹב יוסף לא היה בשר, עופות, קמח, שמן, גבינות צהובות ומזונות רבים אחרים. הבגדים היו כולם בצבע חקי, מכנסיים שלושת רבעי וכובע טמבל. חמותי הייתה מכינה עוגות מאבקות חלב, קמח תפוחי אדמה וסוכר שחור.
הרהיטים היו כולם תוצרת הארץ, דגם אחד בלבד, והכול בתלושים לפי מספר נפשות. במכולת
עלייה לשיכון
קנינו בית בשכונת בית אליעזר על מגרש של דונם. בבית היו שני חדרים, מטבח, שירותים ומרפסת קטנה. הגג של הבית היה מסלוטקס (מין קרטון משוריין). גרנו בבית שלוש נפשות: חמותי אשתי ואני. לא היה עדיין חשמל בשכונה ולא היו מים זורמים. מוכרי הנפט, הקרח והחלב היו עוברים עם עגלה רתומה לסוס או חמור, מכבי האש חילקו מים מהמכונית שלהם.
היה קצב אחד ומכולת קטנה עם ירקות ופרות, לא היתה תחבורה נוחה ואנשים הלכו ברגל עד חדרה.
בערב השכונה היתה חשוכה והיה פחד ללכת ברחוב, מכל עבר נשמעו נביחות כלבים, שועלים ותנים. זאת הייתה התקופה של הפדאיון (מסתננים) ואני זוכר אישה שראתה מרחוק כמה חסידות והתחילה לצעוק “פדאיונים” ! והבהילה את כולם.
גידלנו בחצר פרחים יפים. נהגי המפעל עצרו בימי שישי לקבל פרחים הביתה ואבא נהג לקחת ירקות. זרעתי גם בוטנים ותפוחי אדמה וחמותי עזרה לי לנקות את הבוטנים מהשורשים.
אלברט ואני היינו יוצאים עם פנס רוח לעבוד בגינה, נטענו הרבה עצי פרי. אליס ואני ניסינו לגדל אפרוחים, אבל לא הלך לנו.
בית הכנסת
בשכונת בית אליעזר היה בית כנסת אחד בלבד לקהילה האשכנזית, לתימנים וספרדים לא היה והתפללנו בצריפים פרטיים ובתי ספר.
גיסי ואני התחלנו לפעול לבחירת ועד, בקשתי מהמתפללים לבחור נציגים מכל עדה. הנציגים התימנים שנבחרו היו פרחי עמרם וכהן יעקב, האשכנזים היו טפר ודוד זילברמן והספרדים היו האחים ששון ואנוכי.
אלברט עזר לנו בעבודה משרדית וענייני בנק לשלושת בתי הכנסת.
התרוצצנו כדי להשיג שטח לפחות. במשרד מקרקעי ישראל קבלנו אישור לשטח לשלושת בתי הכנסת.
משרד הבניה בנה לנו רק את הקירות בלי גג, תודות לעמרם ביטון שעבד במשרד סולל בונה והיו לו קשרים עם ההנהלה, סולל בונה תרם לבניית הגג. עירית חדרה ומועצת הפועלים בחדרה תרמו את נקודות החיבור של החשמל, משרד הדתות תרם שני ספרי תורה ישנים. את השיש תרמו קבלנים שונים, למטבח למרפסת היום ולארון קהודש, שחר משה מחדרה תרם חלק מהעבודות ואת היתר תרמו המתפללים.
מבנק הפועלים קבלנו עזרה גדולה גם כספית וגם פיקדונות לזמן ארוך בתשלומים קטנים, הלוואות בסכומים גדולים והחזרתם בתשלומים קטנים ובריבית נמוכהתודות לכל התרומות ברוך השם, השלמנו את בניית בית הכנסת הספרדי “נווה שלום”.
הייתי הפייטן והזמר היחיד ובראש השנה וכיפור עזרתי לחזנים. בשמחת תורה רקדנו עם ספרי התורה, המשפחות הביאו כיבוד, חילקנו גםחבילות ודגלים לכל הילדים והשמחה הייתה גדולה.
באירועים ובשמחות הנעמתי בשירים לחתני השמחה.
ההיכרות שלי עם לידיה
כשהיינו בשער עלייה היכרתי בחורה שחרחורת ויפה בשם רשל (רחל) והתידדנו וכשאמא שלה ילדה בן, הם אפילו הזמינו אותי להיותי הסנדק. אחרי מספר ימים לאותו מחנה בחורה בלונדינית יפה בשם לידיה שהייתה עם רשל על אותה האנייה. שתיהן עלו ממצרים ודוברות צרפתית כמוני, כשטיילנו בערב זה היה יחד עם לידיה.
לידיה עשתה עלי רושם של בחורה מוכשרת, אינטליגנטית,חביבה ונימוסית.
כשחיפשתי אחר כך את לידיה ולא מצאתי, פניתי לרשל כדי לשאול עליה, והיא סיפרה לי שלידיה עזבה את המחנה עם המשפחה והלכו לגור עם אח שלה במעברת אגרובנק בחדרה.
מאז, מידי יום אחרי העבודה הייתי מתקלח, אוכל משהו ורוכב באופניים מבית העולים של בנימינה עד לאגרובנק, כדי לבקר את לידיה ומשפחתה.
את הערבים היינו מבלים במשחקי קלפים רֶמִי, רוֹנְדָה ובֶּלוֹט ומשחקים אחרים כמו בינגו, טָמְבּוֹלָה ושש בש, שיחקנו גם פוקר וברידג’, אבל מכל המשחקים אבא של לידיה העדיף תמיד לשחק שש בש.
כל המשפחה לקחה חלק במשחקים ואפילו השכנים היו מצטרפים.
המשפחה של לידיה קיבלה אותי בחביבות רבה והאימא חיבבה אותי במיוחד (והמשיכה לחבב עד יום מותה). הידידות שלי עם לידיה והמשחקים המשפחתיים נמשכו עד שאני ומשפחתי עברנו לאותה המעברה, מכאן ואילך התחילה הרומנטיקה.
החתונה שלי
התחתנתי ברמת גן, בבית הכנסת הגדול של הספרדים. בחתונה השתתפו הורי, אמא של לידיה, אלברט, עליזה ושבתאי, אחיותיי, האחים שלי, בן דודי יוסף, הדודים של לידיה ומספר קרובים ומכרים. הצטלמנו אצל הצלם. החופה הייתה על יד ארון קודש ואח”כ חילקו כיבוד קל לאורחים במרפסת של בית הכנסת וארוחת ערב.
בן הדוד שלי יוסף, הזמין את המשפחה של פאני ושלנו וגם שכנים ומכרים שלו לביתו שביפו. הכרנו שם את המשפחה של פאני ואחרי כן נסענו לטייל בתל אביב עד שעה מאוחרת ומשם לבית מלון הירקון על יד הים. בזמנו זה היה בית המלון הגדול והמפורסם. סלו דוד של לידיה עבד באותו בית מלון והזמין לנו חדר, בתשלום כמובן.
למחרת בבוקר כשלידיה עוד ישנה, ירדתי וקניתי לנו עוגות טובות והפתעתי את לידיה.
כשעזבנו את המלון נסענו לעין כרם בירושלים- לסבתא ולסבא מצד אבא ושם בילינו שבוע ימים. דודה מסעודה לקחה אותנו מידי יום לטייל בי”ם.
סבתא הכינה לנו ספינג’ ותה עם נענע ומיני מאכלים מרוקאים טעימים ואהובים עלי. לחמים טובים וזיתים שחורים, הדודות מסעודה ואסתר הזמינו אותנו אליהן לארוחות משפחתיות. בשבת לקחו אותנו לבית הכנסת שלהם ושם עשו לנו כבוד בעלייה לתורה ופיוטים המתאימים לחתן וכמובן כיבוד קל למתפללים.
יוסף מדגים לגולדה בביקורה במפעל
אליאנס – מפועל פשוט למנהל מחלקה
בשנת 1952 התחלתי לעבוד במפעל הצמיגים כפועל פשוט ועם הזמן התקדמתי והייתי למבקר איכות וייעול, תחילה של מחלקה אחת ואח”כ של כל המפעל. בהמשך התקדמתי והייתי מנהל עבודה במחלקה שבה עבדו כשבעים פועלים. במחלקה טיפלנו בחלקים ופריטים שונים של הצמיג כמו, חישוקים (הטבעות של הצמיג), בדים מגוממים (הצדדים של הצמיג), הטבעות של הצמיג שהיו מחוטי ברזל מגוממים ופריטים אחרים.
עבדנו בשלוש משמרות, עברתי מספר קורסים ביחסי ציבור, הדרכת עובדים חדשים, הפעלת מכונות וקורסים של איכות וייעול. קיבלתי מספר פרסים כספיים ותעודות הערכה על הצלחה בתפקיד, נוכחות בעבודה וסדר וארגון. אחד הפרסים היה על הצלת המפעל משריפה גדולה, במשמרת לילה בזמן שהייתי תורן.
נבחרתי לוועד הפועלים. ובהמשך למועצת מנהלי מחלקות ומנהלי עבודה.
יחסי העבודה עם כולם היו לעילא ולעילא.
פעילות קהילתית והתנדבות
נבחרתי לוועד בית הכנסת ונציג השכונה במועצת הפועלים ,התנדבתי כסדרן בקולנוע בבית אליעזר וגם במגרש כדורגל. נסעתי עם קבוצת הכדורגל של השכונה לכל מקום ששיחקו. בימי שבת הלכנו ברגל כדי לצפות במשחקים של הפועל חדרה. למשחקי הכדורגל הייתי לוקח אתי את שתי בנותי ורדה וליאורה ולקולנוע לקחתי את אשתי והבנות.
הייתי פעיל גם במפלגת העבודה.
התנדבתי למילואים במחנה פילון ובשחרור קבלתי תעודת הוקרה על המסירות והדייקנות שלי בעבודה והתנדבתי גם למשמר האזרחי בשכונה.
נשלחתי מטעם הנהלת המפעל של אליאנס כאחראי על קבוצת פועליםשעזרה בהתנדבות לקיבוץ מגל לחפור תעלות לאורך הגבול בזמן מלחמת ששת הימים.
בעת עבודתי באליאנס ביקרתי חולים, ניחמתי אבלים והלכתי לכל השמחות של הפועלים שלי וביחד עם האחות של המפעל ביקרנו את החולים בבתיהם או בבתי החולים בהם שכבו.
(כמו בארץ גם לילדי לָעְיוּן יום כיפור היה חגיגה של רכיבה על אופניים אותם שכרו יום קודם)
אחרי תרגילי הכיפוף לקחה אימא את ליאת לידיה, אחזה בה באחיזות משונות (ויש לומר מפחידות) והניפה אותה בתנועות לא מוכרות ולא שגרתיות. לא היה קל לצפות במחזה אבל מי שצפה בו יכול היה להבחין בקלות ביד המקצועית והבוטחת שאימא עשתה הכל.הטיפול הרגיע לחלוטין את הבכי של ליאת, כל כך הרגיע שהיא נרדמה אחריו לשעות ארוכות מאד.
אחד החללים הראשונים מבין הצאצאים של קהילת יהודי דבדו, נולד בשנת תרפ”ט (1929) בתאוורירת ולמד שם ב”תלמוד-תורה” ובבית הספר הצרפתי.
מקור השם מימונה הוא בשמו של אביו של הרמב”ם הרב מימון בן יוסף שזהו יום פטירתו.
מקור השם מימונה הוא במנהג פאגאני והוא קשור בחג חקלאי שנחגג לשדת מזל מקומית בשם “מימונה” והשולחן הערוך בדברי מתיקה נועד בכדי לרצות אותה.(הירשברג)
היה היתר להתחתן. החגיגה נקראה בשם “לָּלָּה מִימוּנָה” שפירושה “גברתי בת המזל”, כינוי לכלה המיועדת ובהמשך הברכה “מְבָּארְכָּה מְסְעוֹדָה”
לימים כשאותה אישה חכמה הלכה לעולמה שמעתי את שכנתה שהגיעה לנחם כשהיא אומרת:
