קצת רקע

כשהתחלנו בהכנת הפוסט חשבנו שעיקר העבודה שלפנינו תהיה בליקוט וכינוס של הפתגמים שהיו נפוצים כל כך בשימוש בשפתם של אבות השושלת, אבל אז החלו לעלות ספקות לגבי התועלת שיכולה לצמוח מפוסט שמלקט בתוכו עשרות ואולי מאות של פתגמים, שהרי אין בכוונתנו וגם אם רצינו בכך אין באפשרותנו להחיות לא את השפה ולא את הפתגמים.
לאט לאט חלחלה בנו ההבנה שלעניין שימור המורשת, עולם הפתגמים של דור האבות הוא נכס יקר מאין כמוהו שאוצר בתוכו הרבה מעבר לפתגם עצמו, לְמִן האופן שבו הם שולבו בשיח דרך המסר החבוי והרמיזות (מעאנת) שבו ועד היכולת והכישרון לשלב אותם בסיטואציות יומיומיות.
לפיכך במקום ללקט את אוסף הפתגמים שהיו בשימוש (כפי שהתכוונו מראש לעשות), העדפנו להתמקד במספר מצומצם מהם שבאמצעותם ננסה להמחיש את העולם הקסום של השפה שבה דיברו אבות המשפחה.
לפני שאנחנו פונים לטעום על קצה לשוננו מקצת מטעמה של הלשון העשירה והמתובלת הזאת נוסיף עוד כמה מילות הסבר והקדמה שאולי יועילו בהמשך להבנת המסר.

הדור של ימינו שנולד במרוקו ועלה ארצה בגיל הילדות, זוכר את השפה שבה דיברו הורינו בדֶבְּדוּ ופזורותיה, ומי מהם שולטים בה היטב ויודעים לדבר בה עד היום בניב עסיסי ומעורר קנאה.
אבל בודדים אם בכלל, שולטים בה באופן מלא, כי שליטה מלאה פירושה שליטה בים של פתגמים וּמְשָלִים כדי יכולת לשלב אותם באופן שוטף בדיבור ולתבל בהם את השיח היומיומי כפי שידעו לעשות אבותינו שבמרוקו.
כשציטטנו בצער במקומות אחרים באתר זה את האמירה הידועה “כשהם רצו לספר לא רצינו לדעת ועכשיו שאנחנו רוצים אין את מי לשאול” התכוונו בעיקר לעניינים היסטוריים שקשורים למאורעות, ציוני דרך היסטוריים ומורשת, וספק אם נתנו את דעתנו לאוצר היקר של הפתגמים והניבים, אבל האמת היא שאובייקטיבית קשה אם לא בלתי אפשרי לשמר פתגמים, כי שלא כמו במאכלים לדוגמה שבהם אפשר לשחזר את המאכל באמצעות המילים הכתובות של המתכון המתועד, בפתגמים וניבים המילים בלבד כמוהן כמתכון שבו המצרכים הנדרשים בלתי ניתנים להשגה, והכישורים הנדרשים להכנתו הם של שפים מהשורה הראשונה, כי המילים בלבד חסרות את הצליל והאינטונציה ואת הרמזים הנסתרים (מְעְנאָת), והשימוש בפתגמים מצריך את היכולת הוירטואוזית שהייתה לדור האבות להפוך אותם לחלק בלתי נפרד מהשיח השוטף.
הוסיפו לזה את העובדה שפתגמים מטבעם רגישים אפילו לדיאלקטים שונים של אותה שפה והתרגום שלהם לשפה אחרת יכול לשבש אותם וליטול מהם את העוקץ.
מכאן קצרה הדרך עד להבנה שיותר ממה שחשוב לשמר את הפתגמים עצמם, חשוב לשמר ולתעד את העולם שמסביבם וזה מה שננסה לעשות בדוגמאות שעל קצה הלשון שנביא מתוך עולם הפתגמים בתקווה לפתוח צוהר קטן דרכו אפשר יהיה להציץ לעבר הקסם, הכישרון וחכמת החיים שהיו טמונים בשפה שבה דברו אבותינו.

–

• על נופים יפים ואנשים חולפים

הפתגמים כיסו את כל תחומי החיים והם תמיד ידעו לשלוף מאמתחתם פתגם מתאים שימחיש את הסיטואציה כמו למשל בסיפור הבא מתקופת חייה האחרונה של מרים אחותי ז”ל.
מרים גרה בגפה בבית שהיה מבודד מבתיה האחרים של שכונת מקור חיים שבירושלים. בימים עברו כשכוחותיה היו עמה והיא יצאה מעת לעת מהבית היא לא חשה כל בדידות,  נהפוך הוא המיקום של הבית רחוק מן הכביש ומבתיה האחרים של השכונה היה בגדר יתרון, אבל עם הזמן כוחותיה אזלו ובריאותה הייתה רופפת, מרים הייתה שלא מרצונה מרותקת לביתה ואפילו הרכבת שבימים עברו הייתה חולפת במסילה הסמוכה לביתה חדלה לפעול וכבר אינה יכולה להפר את הדממה המעיקה.
והנה באחד הימים כשביקרתי אצלה וישבנו יחד במרפסת ביתה הקטנה, אמרתי לה בניסיון לעודד את רוחה ש”הנה בעוד זמן מה פסי הרכבת שליד ביתה יהפכו ל”טיילת המסילה” והמטיילים יחלפו על פניה, וממרפסות הבתים ההולכים ונבנים סביבה ישקיפו עליה הרבה שכנים חדשים” ובקיצור היא כבר לא תהיה בודדה.
היא השיבה לי מיד בפתגם הבא:

“קאָלְק פֶס זְייאָנְת גִ’יר מוּאָלִיהָא רְחְלוֹ”

“מספרים על פֶס (העיר) שהיא יָפְתָה רק אחרי שתושביה עזבו”

לא חלפו אלא חודשים אחדים ומרים הלכה לעולמה…
וכמו בפתגם שבו השיבה לי, כך הסביבה שליד ביתה הפכה באחת למקום שוקק חיים, עם הולכי רגל שפוסעים הלוך ושוב על הטיילת שנבנתה על המסילה, בְּלִיל קולות של ילדים שנהנים ממתקני השעשועים הייחודיים שנבנו ממש ליד פתח הבית ושבילי אבן שמתפתלים בין צמחייה יפה תעלות מים וברכת דגים, אבל כמו בפתגם בעלת הבית כבר לא הייתה כדי ליהנות מהמראות היפים והתנועה השוקקת.

 

• מעט מספר הפתגמים של שמחה

כמו מרים ז”ל גם שמחה תבדל”א הייתה מעיין שופע של פתגמים, אלא שהזיכרון הפנומנאלי והכישרון הוֶרְבָּלִי שהזינו את המעיין שנים ארוכות עייפו, ודפי הספר הלכו והצהיבו ולצערנו הפעמונים לא צלצלו בזמן ואנחנו נותרנו מתרפקים על המעט שאנחנו זוכרים מימים עברו והמעט שמצליחים בקושי רב לדלות בהווה.
בימים הטובים שלה היא תמיד ידעה לשלוף פתגם מאוצר הפתגמים החבוי בראשה אם כדי להמחיש ולהדגיש את הסיטואציה ואם כדי לתבל את השיח.
הנה כמה דוגמאות:

◊ כל יום והחדשה שלו

כשהרחיבו את כביש ירושלים תל אביב תהיתי לא פעם למה נועדה אותה מנהרה מוזרה שהלכה ונבנתה בואכה שער הגיא במקום שבו אין הולכי רגל או מכוניות שצריכים לחלוף מצד אחד למשנהו.
לימים גיליתי את סוד התעלומה והסתבר לי שהגשר נבנה כמסדרון אקולוגי למעבר של בעלי חיים בין שני צידי הכביש.
כשכבר ידעתי את סוד המנהרה המוזרה, נהגתי לשאול את מי שנסעו אתי ברכב אם הם יכולים לנחש למה נועדה המנהרה שעל פניו נראה שלא נעשה בה שימוש ואין בה צורך כלשהו וכשגיליתי להם את “הסוד”, תגובות ההתפעלות של כולם היו פחות או יותר דומות, ורק שִמְחָה השיבה מיד בפתגם ששלפה מאוצר הפתגמים שלה.

“עיִש אְנְהָאר, סְמְע אכְבַּאר”

“חָיֶה יום נוסף, תגלה דבר חדש”

היופי והחן של החריזה הקצרה והתכליתית נעלמו לצערנו בדרך שבין הפתגם המקורי לתרגום המילולי לעברית.

◊ איך יודעים אם לדאוג מהפגם?… בודקים מה אומר הפתגם

אמרנו קודם שהפתגמים כיסו את כל תחומי החיים והנה לנו דוגמה של פתגם שהרחיק עד לתחום של הנדסת מבנים.
כולנו מכירים את הסדקים שלפעמים נפערים בקירות הבית ומביני עניין יספרו לנו שהסדקים נחלקים לכאלה שהם לרוחב הקיר שצריכים להדליק נורה אדומה באשר לבטיחות המבנה ואלה שהם לאורך שאין לדאוג מהם.
ואיך אפשר להבטיח שלא נתבלבל בין הסדק המסוכן לזה שאין לדאוג ממנו ?
פשוט… קובעים פתגם

“איִלָא שְק אְטוֹל בְּנִי סוֹר אוּ אִילָא שְק לְעָארְד חְסְבּוֹ פְלאָרְד”

“אם הסדק לאורך הסר דאגה ואם הסדק לרוחב סופו (של הקיר) להגיע לאדמה”.

◊ גבירתי המשרתת
באחד הימים מספר אורחים שהתארחו בביתה של שמחה ביקשו להסב את תשומת ליבה לכך שהעובדת הזרה שמטפלת בה הולכת לדעתם קצת רחוק עם תחושת הביתיות שהיא חשה אצלה בבית. שמחה שהייתה מודעת למצב השיבה להם מיד בפתגם קצר שבהחלט יכול לסכם את הסיטואציה המוזרה.

“רְבְּבִּי חוּואְזְ’נִי לִיק אָ מסְעוֹדָה אוּּאָנא נְקוּלְּק לָאלָא”

“אלוהים הפקיד אותי בידיה של המשרתת ואני היא הקוראת לה גברת”

◊ מילים מילים

לכל שפה יש את הפתגמים שלה שמדברים בזכות השתיקה והאיפוק, בשפה העברית והאנגלית “השתיקה יפה לחכמים” ו – “silence is golden” שמשבחים את השתיקה ואילו בשפת הפתגמים של הורינו הדגש הוא על התבונה והתועלת.

“דִי סּארְט לְקְלְמָא מָא סרְטְש ל עְדְם”

“מי שבלע מילה לא בלע עצם”.

ואילו המקבילה לפתגם הידוע “דברי חכמים בנחת נשמעים” הוא הפתגם הבא.

“לְ כְּּלָאם לְדִיד י’חְּלְלוֹ בָּאב דְלְחְדִיד”

“מילים של נועם יפתחו שערי ברזל”

כמו בפתגם הקודם גם כאן הפתגם העברי קושר איפוק ונועם הליכות עם חכמה ואילו בפתגם המרוקאי הנועם מביא תועלת ויכול לסלול דרך ללב קשה.

◊  בילויים של סוף שבוע

“לִילְת אגְ’מְעָה לִילְת טְחַיְין, לִילְת סְבְּת לִילְת סְכַיְין אוֹ לִילְת לְחְּד לִילְת לגְ’בָּאיְין”

 הפתגם מספר על שלושה מלילות השבוע שכל אחד מהם מתאפיין במשהו ייחודי. ליל חמישי ליל הבישולים, ליל שישי ליל החמינים וליל מוצ”ש ליל הדכדוכים.
לגמרי לא מפתיע שהתכונה של הבישולים והחמין של לילות שישי ושבת מוצאת את דרכה לספר הפתגמים, דא עקא שהסיפא של הפתגם מאפיינת את ליל מוצאי שבת בתחושה של דכדוך שלגמרי לא ברור מניין הגיעה לשם, וכדי שלא נשאר עם חלל ריק על מקורה של אותה תחושת דכדוך נציע כאן את הפרשנות הבאה:
בשעות שלאחר החמין ומנוחת הצהריים של השבת היו נוהגים להתכנס ולבלות יחדיו  קבוצות של בני משפחה, ומאחר שבימים ההם לא היו שעוני שבת שאפשר לכוון מראש להדלקה אוטומטית של האור, ההמתנה לצאת השבת הייתה תוך כדי שחשכה יורדת אט אט על הבית.
נדמיין עכשיו קבוצת אנשים המבלה בחשכה כשמצד אחד היא מותירה מאחור את הקודש והמנוחה של השבת, ומן הצד השני ממתינים לה בפתח ימי החול ושבוע העבודה הארוך ולא נתקשה להבין את תחושת הדכדוך שנקשרה עם ליל מוצאי השבת.
 

◊  לא שם פס על אף אחד
באחד הימים אחת מבנות המשפחה הגיעה לביקור אצל שמחה כשהיא לבושה בבגד שבעיני מי שהיו שם לא נראה שגרתי. כנהוג בין חברים במצבים כאלה הבגד ומי שלבשה אותו זכו לשלל תגובות מבודחות ואילו שמחה הגיבה בפתגם שאם נשים לב מתייחס לא רק למי שלבשה את הבגד אלא גם לתגובות האנשים.

“עְמְל מַאעְזְ’בּוֹ אוֹכְלָּא אְנָּאס יְתְעְזְ’בּוֹ “

“עשה את אשר על ליבו והותירם משתוממים בו“

–

• “עוּבְדּוֹת הַחַיִּים”
◊   בנים out בנות in

“דִימָעְנְדוֹש לְבְּנאַת מַאיְעְרְפוֹש בָּאש מָאת”

אחד ממאפייני השפה היהודית שהייתה שגורה במחוזותינו שבמרוקו היה הדיבור הישיר. לומר את הדברים ללא כחל ושרק ולהעביר מסרים בגלוי בלי לארוז אותן במילים יפות. מבלי להיכנס לדיון בנושא נציין שזה לא עומד בסתירה לנועם הליכות ודרך ארץ שהם הקפידו בהם.
הנה למשל הפתגם הזה שתרגומו המילולי הוא: “אם אין לך בנות אף אחד לא יגלה שהלכת לעולמך”. הדאגה כולה לאדם בעת צרה מיוחסת לבנותיו בלבד עד כדי כך שבלעדיהן אנשים לא יגלו את דבר מותו.
גם בזמנים המודרניים הבנות “מובילות” על הבנים במה שקשור לדאגה וסעד להורים וככל הנראה בימים ההם הן הובילו בפער גדול ואם כך בוא נקרא לילדה בשמה ונאמר את הדברים באופן הכי כנה, גלוי וישיר.

 

◊ באים לסמן וי
 בישראל ניחומי האבלים מקובלים כמחווה כלפי שאריו של המת גם למי שלא הכירו את המת בחייו אבל במרוקו של דבדו ופזורותיה חיי היהודים היו שזורים זה בזה כולל דאגה לשלומם של חולים ואנשים במצוקה. וכמו בכלל האומר שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל כנראה שגם כאן היו מי שהגיעו לנחם הגם שלא הקפידו להתעניין באדם בחייו ולאלה בדיוק מכוון הפתגם.

“מָאפְטְנוֹש בָּאש מָאת גִ’יר עְּזָאוּ אוּפָאתוֹ”

“לא חשו במותו, רק ניחמו וחלפוּ”

◊   יש לנו תרנגולת, כל היום חושבת סולת

“תְזָ’אזָ’ה פְלְמוֹת אוֹעִינִיהָא פֵתְכֵּרְכֵּיש”

“התרנגולת בסיר מתבשלת, וראשה במה שהיא אוכלת”

הפתגם נאמר כמשל לאישה זקנה שעדיין מחפשת אחר מנעמי החיים ובהשאלה להרבה מצבים בחיים שבהם בני אדם שנמצאים על סף תבוסה וכישלון ממשיכים לפנטז על דברים לא מציאותיים.

• טיפים לבית

◊ ארגון וסדר   
במידה זאת או אחרת בכל בית מצטברים כלי בית, בגדים ושאר מיני חפצים שעם הזמן תדירות השימוש בהם מצטמצמת עד כדי שכמעט שלא נעשה בהם שימוש, ובכל זאת כשעושים סדר ונתקלים באותם חפצים יש קושי להחליט אם הגיע הזמן להיפרד מהם ומעדיפים לדחות את ההחלטה למועד אחר בתקווה שעד אז נזדקק להם.
כדי להקל עלינו את ההחלטה בא לעזרתנו הפתגם הבא:

“ג’אָלִי פְ מוֹטְעוֹ”

“המקום שלו יקר ממנו”

הפתגם מציע לנו מבחן אינטואטיבי שבשפת הכלכלנים נקרא מבחן עלות תועלת. כשאתה מגיע להתלבטות כזאת שאל את עצמך אם השימוש באותו כלי/בגד/חפץ מצדיק את המקום שהוא תופס ותמצא שההחלטה קלה ופשוטה. נסו והיווכחו !

◊ עיצוב פנים 

הם לא למדו עיצוב פנים ורק חכמת החיים שלהם הביאה אותם להבנה שמבואת הכניסה לבית היא זאת שבה נקבע הרושם הראשוני שאנחנו מקבלים על הבית ומכאן חשיבותה הרבה בעיצוב הבית.
הם לא שמעו על תורת הפנג שוואי ובכל זאת הם ניסחו פתגם שתואם את אחד הכללים הבסיסיים בעיצוב הבית עפ”י תורה זאת.

“לְ-הִיבָּא דְ-דָאר עְלָא בָּאב אְְְ-דָָּאר”

“הדר הבית בפתח הבית”

 הם לא ידעו ולא שמעו על אנרגית החיים של הפנג שוואי (הצ’י) אבל חכמת החיים שלהם לימדה אותם כנראה שהפתגם “אין הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני” תקף גם לבאים בפתח הבית.

• לא זזים בלי חרוזים
הצוהר הקטן שהדוגמאות למעלה פתחו בפנינו אל עולם הפתגמים של זקני הדור שכבר אינם אתנו, גילה לנו טפח מכושר הביטוי והעושר הלשוני של השפה שבה הם דיברו. עם זאת המפגש הראשון שלי עם הכישרון הוורבלי המיוחד הזה לא היה דרך פתגם שמישהו ידע לשלוף בזמן הנכון אלא עם סיפור על מענה חרוז בחרוזים שגברת זקנה אחת השיבה בו במקום לשאלה שנשאלה, ומעשה שהיה כך היה.
בימים שלקראת אמצע שנות החמישים מימון ז”ל ויצחק הבן של דוד משה יבדל”א שותפים בחנות בגדים חדשה ויחידה מסוגה בלעיון שבמרוקו. לצורך הקמת העסק הם נוסעים לקזבלנקה ושוהים שם תקופה מסוימת בחדר ששכרו בביתה של גברת יהודייה.
השכירות היא כנראה על בסיס “הכל כלול” ואת ארוחותיהם מכינה להם בעלת הבית שבפיהם מכונה לָּלָּה שהוא מעין תואר כבוד.
באחד הימים כשהם יושבים לאכול את הארוחה שלהם שבה המנה העיקרית היא מרק חומוס, מימון מבחין כנראה שהמרק דל בגרגרים והוא פונה בעדינות אל הגברת היושבת לידם כדי לשאול אותה.
להלן הדיאלוג הקצר ביניהם:

מימון: אָ לָּלָּה פָאיֵין לְּ- חְמְס

הגברת: עוֹם אוּגְ’דְס אוּתְזְ’בְּר לְּ- חְמְס

שתרגומו המילולי לשפה העברית הוא:

מימון: היכן החומוס גברתי ?

הגברת: שחה וצלול ותמצא את הגרגרים

כמו בשפת המקור של הגברת שבו במקום מציעה למימון לצלול בתוך המרק כדי למצוא את מבוקשו, גם בתרגום לעברית המענה שלה מדגים את אחד המימדים של היכולת הוורבלית שהזכרנו קודם שהוא המקוריות והיצירתיות, אבל שלא כמו בשפת המקור התרגום לעברית מאבד בדרך את החן המיוחד של החרוז שגם הוא נעשה בשליפה ואני מותיר בידיכם את ההחלטה על מידת הכישרון ומיומנויות השפה שנדרשים כדי לתת מענה מיידי, מקורי ושנון והכל בחריזה טבעית ולא מאולצת.

• חידושי הלשון של דוד משה
בלקסיקון השפה המרוקאית שבה דיברו הורינו כמות הערכים שהתייחסו למונחים רפואיים הייתה דלה ביותר ודי היה באצבעות יד אחת כדי למנותם, וכך שלל ההתמחויות המקצועיות של רופאים שאנחנו מכירים מהזמן המודרני, למן האורטופד והקרדיולוג ועד הפסיכיאטר והפסיכולוג הסתכמו למונח אחד ויחיד שהוא רופא (טְבֵּיבּ).
והנה באחד הימים תוך כדי שיחה שהתנהלה בשפה המרוקאית, דוד משה ז”ל היה צריך לספר משהו על פסיכיאטר.
מי שהכיר את דוד משה בחייו זוכר אותו כאדם חסכן במילים ששפת דיבורו ישירה ונטולת מניירות וכך גם התרגום שהוא אילתר בו במקום למונח פסיכיאטר, “טְבֵּיבּ דְלְְעְְקְְל”.
“טְבֵּיבּ” כפי שציינו קודם פירושו “רופא” ואילו “עְקְל” פירושו מוח או שכל, ומכאן שלדידו של דוד משה הפסיכיאטר אינו אלא “רופא מוח”  או “רופא שכל” והרי לכם חידוש לשוני פרי מוחו של הדוד היקר.

• ועוד כמה לקינות

–ומשפט קצר לסיום
בשפתם של דור האבות השימוש בפתגמים, ניבי לשון, משלים וחרוזים היו חלק משגרת השיח היומיומי. הם לא היו צריכים לכתוב שירה כי הם דיברו שירה.