שנים ספורות לאחר פלישת המוסלמים לחצי האי האיברי בשנת 711, החלו הנוצרים ברקונקיסטה (כיבוש מחדש של החלקים שנכבשו מידיהם) שהסתיימה עם כיבוש גרנדה בשנת 1391. בתקופת הרקונקיסטה הנוצרים שלטו בחלק הצפוני של ספרד והמוסלמים בחלק הדרומי. היהודים שחיו תחת השלטון המוסלמי זכו בדרך כלל ליחס סובלני, חופש דת, בטחון ושלווה שהביאו אותם לשגשוג רוחני ותרבותי.
קהילות גדולות של יהודים קמו במדריד, סביליה, גרנדה, טולדו וקורדובה, רכשו השכלה רחבה, שימשו כיועצים, תפסו משרות בכירות בתחומי הממשל, הכספים והצבא והשפעתם בחצרות השליטים היתה רבה.
תקופה זאת שתחת השלטון המוסלמי החלה במאה ה-10 הצמיחה שורה ארוכה של אנשי רוח, רבנים, משוררים, פילוסופים, בלשנים, מתרגמים, אנשי מדע ורפואה ואיתם יצירות רבות בשירה, הגות ופרשנות מקרא, רפואה, אסטרונומיה ומתמטיקה והביאה איתה יצירות פאר כמו “מורה נבוכים” של הרמב”ם ו”הכוזרי” של ר’ יהודה הלוי ועם הזמן תזכה התקופה המיוחדת הזאת בתולדות עם ישראל לכינוי “תור הזהב” של יהודי ספרד.
תופעות מעניינות שאפיינו את האינטלקטואלים של “תור הזהב” הייתה הידע הרב תחומי שלהם. כך למשל רבי אברהם אבן עזרא שהיה משורר, בלשן, פרשן מקרא ופילוסוף ובה בעת עסק גם במתמטיקה, אסטרונומיה ואסטרולוגיה, או פילוסוף כרבי אברהם בר חייא שחיבר ספרים כמו “היגיון הנפש” ובה בעת עסק באסטרונומיה ואסטרולוגיה וכתב על “צורת הארץ ותבנית השמיים” וגם… ספרי עזר למודדי קרקעות.
משוררים שחיברו שירי קודש ובצידם שירי חול שעסקו בטבע ויין ואולי בהשראה של “שיר השירים”, כתבו גם שירי אהבה אֵרוֹטִיִּים ומי היה מאמין שבימי הביניים הנחשבים כעידן של חשיכה ושקיעה תרבותית, ראשוני המשוררים הגדולים של היהודים, כמו ר’ שמואל הנגיד רבי יהודה הלוי, רבי שלמה אבן גבירול ורבי אברהם אבן עזרא כתבו שירים על……  אהבה חד מינית.

• חַסְדַאי אִבְּן שָפְּרוּט (975 – 910) הניח את היסודות ל”תור הזהב”

נולד בקורדובה שבה רכש את השכלתו ברפואה ובשפות. שלט בעברית, ערבית ולטינית (אותה למד אצל כמרים נוצרים) והוזמן לשרת כרופאו האישי של המלך עבד אל רחמן השלישי לאחר שהתפרסם כרופא מצליח. עם הזמן רכש את אמונו של המלך שהטיל עליו בתחום המסחר ומשימות של תיווך עם המלכים הנוצרים ומלכי אירופה וממונה על סחר החוץ וכן מינה אותו להיות מנהיגם של היהודים בממלכתו. תרומתו הרבה לשיפור הכלכלה ולמדיניות החוץ של ספרד המוסלמית ותפקידיו הציבוריים האחרים הקנו לו מעמד רם מעלה שאיפשר לו לפעול לחיזוק הקהילה היהודית שתחת הנהגתו זכתה לשגשוג ופריחה ולא בכדי הוא נחשב כמי שהניח את היסודות ל”תור הזהב” של יהודי ספרד.
הוא היה פטרונם של לומדי תורה ומשכילים, הזמין חכמים כמו דונאש בן לבראט ממרוקו לחצר המלך וחכמים מבבל שילמדו בישיבות של אנדלוסיה.
מעמדו הרם אפשר לו להתערב גם למען יהודי הארצות האחרות והביא לשיפור מעמדם והפחתת סבלם של היהודים באימפריה הביזנטית בתקופתו של קונסטנטינוס השביעי, בדרום איטליה, בטולוז שבצרפת ובגרמניה, וכשיהדות בבל החלה בתהליך של שקיעה הוא הקים בספרד ישיבה ששימשה תלמידי חכמים מבבל, הוא גם העסיק סופרים בתשלום שהעתיקו את התלמוד הבבלי כדי שיוכל להפיץ אותו ברבים.
חַסְדַאי שענייני יהדות היו בראש מעייניו ניהל עם יוסף מלך הכוזרים התכתבות בעניין התגיירותם של הכוזרים במאה ה-7, הביע את כיסופיו לגאולה ו”מלכות בן ישי… לנצח” ובעניינים הקשורים ביהדות…..
בחלוף יותר ממאה שנה יחבר רבי יהודה הלוי את הספר “הכוזרי” שכתוב בצורה של שיחה שמתנהלת בין מלך הכוזרים לחכם יהודי אודות היסודות של היהדות.
יצוין כי בין היסטוריונים ישנה מחלוקת נרחבת על הזמן שבו התקיימה הממלכה הכוזרית, וההיקף של הגיור).
בין לבין תרגם חַסְדַאי ספרי רפואה מיוונית ורומית לערבית, המציא את הדיאטה הראשונה בעולם, וגילה את המרכיבים של תרופת הפלא “פרוק” שבפי היהודים כונתה “המושיע”, שמקורה בימים שלפני הספירה בתרופה שנקראה “תריאקה”.
חַסְדַאי בשיתוף עם לוּבְּנַא מקורדובה שהייתה אינטלקטואלית אנדלוסית נודעת מאד, יזמו את הקמת ספריה שהכילה יותר מחצי מיליון ספרים במדינה א-זהרא שליד קורדובה, (כיום אתר מורשת עולמי).
לאחר מותו של עבד אל רחמן השלישי המשיך חַסְדַאי לשרת תחת בנו עד למותו בשנת 975.
איש רב כשרונות ורב פעלים שרוב ימיו בילה בדאגה לבני עמו ומשאת נפשו הייתה ממלכה יהודית עצמאית כפי שביטא אותה במכתבו ליוסף הכוזרי, והוא זה שהוביל אחריו את התור הארוך של אנשי התורה והאינטלקטואלים של “תור הזהב”.

• שמואל הנגיד – מחנות לממכר בשמים ועד למשנה למלך (1056 -993)

נולד בקורדובה למשפחת הלוי ובצעירותו היה תלמידו של ר’ חנוך בן משה שהיה ראש ישיבת קורדובה, את חוכמת הלשון העברית והדקדוק למד אצל רבי יהודה חיוג’ (פילולוג שנודע בעיקר אחרי מותו) ואצל מורים לא יהודים למד ערבית, ברברית ולטינית.
בשנת 1013 עזבו היהודים ואתם ר’ שמואל הנגיד ומשפחתו את קורדובה אחרי שהיא נכבשה ע”י שבט ברברי. הוא התיישב במלגה שבה פתח חנות לממכר בשמים ותבלינים ממנה התפרנס בדוחק.
בשנת 1020 עבר לגרנאדה והתקבל לעבודה בחצר הוָזִיר הגדול. הוָזִיר שהבחין בכישוריו מינה אותו לעוזרו ומשם נסללה דרכו לתפקידים בכירים עד להיותו הוָזִיר הגדול של גרנדה, מפקד הצבא המוסלמי של ספרד והמשנה למלך בחצרם של שני מלכים.
כמפקד הצבא הוא יצא מעת לעת לסכל מרידות והביא נצחונות רבים,  בספר “בן תהלים” שהוא כתב הוא מספר על יציאתו בראש המחנה למלחמה בשלושה מראשי אנדלוסיה ידיר, וָצֶל ומופק ש”הרימו יד על המלך” ופשטו על Arjona הרגו בה את מושל העיר ואח”כ השתלטו על מקומות נוספים. הוא הכה בהם והרג את וָצֶל ומופק ורדף אחרי ידיר שנמלט לקורדובה שם הוא לכד אותו והביאו אל המלך.
הנאמנות של ר’ שמואל למלך חבוס אל מוצפר הייתה ללא סייג וכשאחיינו של המלך סיפר לו על הכוונה של קבוצה בהנהגתו להפיל את המלך וביקש את תמיכתו, ר’ שמואל הערים על המורדים ודאג להביא את זה לידיעת המלך. יחד עם זאת הוא הצליח לשכנע את המלך שמוטב לו להימנע מהוצאתם להורג של המורדים, מה שיכול ללמד על אישיותו של שמואל הנגיד כמנהיג שההחלטות שלו מבוססות על שיקול דעת שאינו מושפע ממניעים זרים ויצר נקמה.
בד בבד עם היותו מנהיג שהיה שני בחשיבותו רק למלך והמצביא עליון, הוא היה חכם תלמודי, פוסק, כיהן כראש הרבנים ובסוף שנות ה-20 של המאה ה-11הנהיג את יהדות ספרד. בתואר הנגיד כפי שהוא כונה אצל היהודים הוא זכה תודות לכך שניצל את עושרו ומעמדו לעידוד לומדי תורה ומשוררים ולקידום רווחתם של היהודים.
הוא היה ראשון המשוררים העבריים הגדולים של תור הזהב וחיבר יותר מעשרים ספרים בדקדוק ובלשנות ובהם את “כּתַאבּ אלְאִסְתִגְנַאאְ” המכונה בעברית “ספר העושר”, שהוא ספר בערבית על תורת הלשון העברית וכן מילון מפורט ללשון המקרא. תלמידיו וממשיכי דרכו היו רבנים/פילוסופים/משוררים כרבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא ורבי שלמה אבן גבירול.
השירים הרבים שחיבר שמואל הנגיד מכונסים באסופה בת שלושה חלקים: “בן תהלים”, שהוא ספר תפילות, “בן משלי” שהוא ספר משלים ופתגמים ו”בן קהלת” שבו שירי הגות, מוסר ותוכחה. דוד סולימאן ששון שהיה חוקר ואספן של כתבי יד יהודיים כינס את שלושת החלקים ב“דיוואן שמואל הנגיד” שהוצא לאור ע”י אוניברסיטת אוקספורד בשנת 1934.
במסגרת פרויקט בן יהודה הנפלא אפשר לקרוא את השירים מתוך “בן משלי” ו “בן קהלת“.
חינם של השירים לא סר עד לימינו אלה, ואנחנו נביא כאן טעימה קטנטנה אחת על קצה המזלג מתוך מאות השירים שחיבר הנגיד.
“מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם”
אם למישהו זה נשמע מוכר אז לא, זה לא בדיוק…
השיר מתאר רגשות של עצב ודכדוך שמלווים את חילופי העונות מחום הקיץ, אל הסתיו הקודר והחורף הקר. הדכדוך הוא סיבה טובה להטביע את היגון ביין (בית 2), להזמין את החברים להצטרף (בית 3), ליהנות מהחיים ולשמוח במשתה של ממש שמתחיל בכוס יין וממשיך בכד ונמשך יום וליל.

תוך שהוא מתבסס על שירו זה של שמואל הנגיד כתב המשורר נתן יונתן את השיר “נאסף תשרי” שגם הוא מספר על חילופי העונות. יתרה מזאת יונתן בוחר גם לפתוח את הבית הראשון באותן מילים של השיר המקורי “מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם“, “גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם“. אצל שמואל הנגיד הפורקן של הדכדוך והעצב הוא בכדים של יין ואצל יונתן בסוג של חשבון נפש וחיפוש אחר החטאים של האדם. השיר הולחן ע”י צביקה פיק ונבחר לשיר השנה ב 1978.
לדעת פרופ’ טובה רוזן המתמחה בשירת ספרד המשורר יהודה עמיחי הושפע בשיריו מהשירה של שמואל הנגיד, לדעתה עמיחי “אימץ את הטכניקה הנגידית, המאפשרת לו לתרגם את המציאות לפילוסופיה אקזיסטנציאלית” (הארץ 9 במאי 2007). היא הדגימה זאת בשני השירים “ליד חפירה ארכיאולוגית” ו “תיירים“. רוזן התייחסה גם לשיר “עברתי על שוק” של שמואל הנגיד ומוצאת קירבה בין הטכניקה והרעיונות של עמיחי לנגיד.

• יצחק אבן מר שאול – שירי קודש נחשקים בצד שירי חשק נועזים

נולד בלוסינה בסוף המאה ה-10, משורר ואחד מראשוני הפייטנים של ספרד. התפרסם בעיקר כמורהו של איבן ג’נאח שנחשב לגדול הבלשנים היהודים של ספרד. יצירתו נחשבה לחדשנית גם בשירת החול שהושפעה מהשירה הערבית וגם בפייטנות. אחד מפיוטיו שזכה לתפוצה בקהילות ישראל בכל קצווי תבל הוא “אלוהי אל תדינני כמעלי” שבו האדם מונה את חטאיו בסדר אלפביתי ומתוודה עליהם, שנאמר בתפילת שחרית של ראש השנה.

יצחק אבן מר שאול נודע לא רק בשירת הקודש, הוא גם היה מראשוני המשוררים שכתב שירי חשק כמו השיר “צבי חשוק באספמיה” שבו הצבי מתאר נער יפה תואר “ותלתליו כעלי רקה”, שגורם ייסורים למאהבו “בעוברו בי הותירני חסר לבב”…“ונפשי לו מאד חולה וגם תועה והומיה”.

• ר’ אברהם בר חייא – מייסד המילון המדעי העברי הראשון שמתמטיקאים כפיבונצ’י העתיקו ממנו.

רבי אברהם בר חייא נולד בברצלונה בשנת 1065 לערך היה פילוסוף ומדען, שבצד הגילויים האישיים המרשימים שלו במתמטיקה, נזקפת לזכותו התרומה המיוחדת שלו להפצת הידע המדעי של העולם הערבי בקרב הנוצרים, שהיה שלב חשוב בהתפתחות המדע באירופה. הוא התייחס לאסטרולוגיה אותה כינה ‘חוכמת הכוכבים’ כמדע בפני עצמו ולא ראה בעיסוק בה סתירה כלשהי עם האמונה הדתית, האיסור שהתורה אסרה לדעתו התייחס לאמונה האלילית בכוחם של הכוכבים.
בצד כל אלה תרומתו לשפה העברית לא תסולא בפז, שכן הוא היה ממניחי היסודות של הכתיבה המדעית בשפה העברית. על תרומתו זאת כתב עליו מי שהיה חתן פרס ישראל, הבלשן והחוקר גד בן עמי צרפתי. “הוא האומן הראשון אשר הרחיב בשיטתיות את גבולות הלשון העברית, והנחיל לה מינוח מדעי ….…., על ידי זה הוא הניח יסוד למינוח מתמטי עברי, מדויק במשמעו וערב בצורתו, ואף בנה חלק מן הבניין הזה…”.
פרסומו התחיל בספר “חיבור המשיחה והתשבורת” שנועד לשימושם של מודדי קרקעות⁽¹⁾. הספר שיצא לאור בשנת 1116 ותורגם ללטינית בשנת 1145 ושימש כספר עזר למודדים במשך מאות שנים, כלל הגדרות של מונחים בסיסיים כמו נקודה, קו, אורך, קטומת ראש (טרפז), מיתר ישר (סינוס), צל נפרש (טנגנס) והגדרות אחרות, הביא הוכחות מתחום הגיאומטריה וכלל גם פיתרון כללי של משוואה ריבועית.
המתמטיקאי פיבונאצ’י המוכר לנו מהסדרה הקרויה על שמו השתמש בספר ואף העתיק ממנו לצורך כתיבת ספרו “ההנדסה המעשית”.
ספרים חשובים אחרים שכתב הרב בר חייא הם:
האנציקלופדיה ‘יסוד התבונה ומגדל האמונה’ שעסקה במתמטיקה, גיאומטריה, אסטרונומיה, אופטיקה, מדעי הטבע, לוגיקה, מוזיקה ומדעי המדינה.
הספר ‘צורת הארץ ותבנית השמיים’ שעוסק בגלגל המזלות, מהלך הירח, אזורי אקלים של כדור הארץ ובו גם תיאור בעברית של התורה האסטרונומית של תלמי (פתולומיאוס).
ספר ‘העיבור’ שנכתב במבנה של ספר לימוד שבו עשרה שיעורים בכל פרק שמנתח את את הפער בין השנה השמשית (טרופית) על פיה נקבעים חילופי העונות לשנים עשר מחזורי הירח ואת הצורך בשנה מעוברת כדי לתקן את הסטייה המצטברת ובכך להבטיח את דרישת חז”ל לקיום חג הפסח באביב. הספר שימש חוקרים בכל הדורות.
הספר ‘לוחות הנשיא’ שכלל פונקציות טריגונומטריות ולוחות אסטרונומים
הספר ‘הגיון הנפש’ שהוא ספר פילוסופיה (מחשבת ישראל) שעסק בתורת הנפש ובעיות של מוסר.
◊ הגאונות שבפשטות
מקצת מחוכמתו הרבה של ר’ אברהם בר חייא אפשר לראות בנוסחת החישוב של שטח העיגול שמתבססת על ידיעה של היקף המעגל ובמילים אחרות הוכחת הנוסחה לחישוב שטח העיגול. כדי להעריך את היופי והתבונה שבהוכחה חשוב להבהיר כמה דברים.
כשפגשנו לראשונה את הנוסחה πr² לחישוב שטח העיגול, קיבלנו אותה כפי שהיא ללא הוכחה. מי שהמשיך ל-5 יח’ במתמטיקה (בזמננו קראו לזה בגרות ריאלית) למד את הוכחת הנוסחה ע”י חישוב האינטגרל של הפונקציה 2πr מ- 0 עד r. אלא שר’ אברהם בר חייא חי עד ראשית המאה ה-12 ואילו החשבון האינטגרלי שהוא חלק מחדו”א פותח רק במאה ה- 17 (אחרי סכסוך מר שפרץ בין ניוטון ללייבניץ על זכויות הבכורה). עד אז ניסו בדרכים שונות להגיע להוכחה של נוסחת החישוב ונדמה שזאת של הרב בר חייא היא המקורית והיצירתית ביותר שגאונותה בפשטותה.
הוא כיסה את שטח העיגול שרדיוסו הוא r באוסף מעגלים קונצנטריים שמרכזם בנקודה O ואז הוא פרש את המעגל החיצוני לקו ישר כפי שנראה באיור ובאופן הזה המשיך עם כל יתר המעגלים עד למעגל הפנימי ביותר. מתקבל משולש OAB שקודקודו הוא מרכז המעגל O, בסיסו AB הוא היקף המעגל החיצוני 2πr וגובהו r.
שטחו של המשולש השווה למכפלה של אורך הבסיס במחצית הגובה הוא כשטח S של העיגול שרדיוסו r

רבי יהודה הלוי– פילוסוף ואחד מגדולי המשוררים העבריים בכל הזמנים.
רבי שלמה אבן גבירול – שחיבר את החיבור הפילוסופי “מקור חיים” שעוסק בעניינים של מטאפיזיקה ויצירות כמו “כתר מלכות” ו”תיקון מידות הנפש”.
רבי אברהם אבן עזרא – משורר, פרשן מקרא ופילוסוף שכתב גם את הקינה “אהה ירד על יהודי ספרד”. הוא עסק גם במתמטיקה ואסטרונומיה ואחד התחביבים שלו היה חידות (מספרים עליו כי פתר את החידה המתמטית הידועה בשם “בעית יוספוס”).

◊ סופו של “תור הזהב”

בפרפרזה לפתגם “לא כל הנוצץ זהב”, על “תור הזהב” של יהודי ספרד נכון יותר לומר ש”לא תמיד הזהב נוצץ”. בשנת 1031 הח’ליפות של קורדובה התפרקה לממלכות קטנות (טאיפות) והתחילה תקופה של אי יציבות בספרד מה שישפיע על מצב היהודים. בשנת 1066 התחולל פוגרום גרנדה שהחל בהסתערות של המוני מוסלמים על הטירה של מושל גרנדה שם הם רצחו את יועצו היהודי ר’ יוסף בר שמואל הלוי (בנו של שמואל הנגיד), ומשם המשיכו בטבח באוכלוסיה היהודית של גרנדה.
לדעת חלק מההיסטוריונים הפוגרום בגרנדה סימן את סופו של “תור הזהב”, אך יש מי שרואים את סופו בכיבוש ספרד בידי אל-מוראביטון בשנת 1090 שתחת שלטונם אמנם היהודים לא סבלו מרדיפות אך מעמדם הדרדר מאד.
המועד המאוחר ביותר שלדעת חלק מההיסטוריונים מסמן את תום העידן של “תור הזהב” הוא שנת 1148 עם פלישת האל- מוואחידון, שהחלו ברדיפות קשות נגד היהודים ודרשו מהם להתאסלם.
בשטחים שתחת השלטון המוסלמי סבלו היהודים מהמוסלמים, ובשטחים שנכבשו מחדש ע”י הנוצרים סבלו היהודים מהשלטון הנוצרי, כך עד לשנת 1492 שבה הסתיימה הרקונקיסטה עם כיבוש גרנדה וכשהפולש המוסלמי סולק הגיעה העת לגרוש היהודים מספרד.
המועד המאוחר ביותר שלדעת חלק מההיסטוריונים מסמן את תום העידן של “תור הזהב” הוא שנת 1148 עם פלישת האל- מוואחידון, שהחלו ברדיפות קשות נגד היהודים ודרשו מהם להתאסלם. בו בזמן בשטחים שנכבשו מחדש ע”י הנוצרים סבלו היהודים מהנוצרים.
אחרי תקופת פריחה מזהירה, שארכה יותר ממאתיים שנה החל תהליך של הכנעה, השפלה, גזרות ועלילות דם ואתם הירידה הרוחנית שנמשכו עד לסיום הרקונקיסטה בשנת 1492.
באותה שנה הוצא הצו המלכותי של פרננדו ואיזבלה המורה לכל היהודים להתנצר או לעזוב את הממלכה. (גרוש ספרד)