תאוורירת
ראשית דבר תודה לאדם יקר
ציוני דרך
חיי הקהילה
רבני הקהילה
חינוך ותלמוד תורה
והוא רחום יכפר.. – החטא ועונשו
וקצת אנקדוטות
“מרשם האוכלוסין”
היהודי האחרון בתאוורירת

תאוורירת – Taourirt

מקור השם תאוורירת הוא בשפה הברברית שפירושו גנים. העיר ממוקמת 100 ק”מ דרומית מערבית לאוג’דה. בעבר נקראה בשם ז’א ע”ש הנהר העובר במקום (וואד זא).
במאה התשע עשרה, כבשה העיר מקום חשוב בהגנה על האימפריה המרוקאית בגלל המיקום האסטרטגי שלה על פרשת דרכים של הכביש Fes-Oujda והציר המסחרי בין Sijilmassa (עיר חשובה בימי הביניים) ואירופה.  העיר התפתחה עם פעילות מסחר של כבשים ובמיוחד על ידי ניצול של המכרות שמסביב (אבץ, עופרת, וכו ‘).
היופי הגס של האזור, הנופים שלו והקירבה היחסית לפז משכו אליה ציירים רבים. בשנת 1997, כאשר המחוז של Taouirt נוצר, היא הפכה לבירת המחוז. בשנת 1994 מנתה אוכלוסיית העיר כ- 58000 נפשות ובשנת 2012 כ- 122000 נפש.

ראשית דבר – תודה לאדם יקר

שלוש שנים של ניסיונות חוזרים ונשנים ללקט מידע אודות היישוב היהודי בתאוורירת לא העלו דבר, וקצת מתסכל היה לחשוב שתאוורירת שהייתה לאחד היישובים המרכזיים בתולדות בני משפחת הכהן סקלי במרוקו לא תזכה למקום הראוי לה באתר רק בגלל שאיננו מצליחים להגיע למקורות מידע.
בלית ברירה פנינו בבקשת עצה אל הרב אליהו מרציאנו וכדרכו של האיש הוא איננו מכזיב ובלי היסוס הוא מפנה אותנו אל אדון יעקב הכהן סקלי הגר ברחובות תוך שהוא מציין את מעלותיו האנושיות המיוחדות ואת עומק ידיעותיו.
בהכירו את האיש מבטיח לנו הרב שנזכה לשיתוף פעולה מלא ושנזכה לקבל ממנו מידע מקיף וענייני אודות יהודי תאוורירת.
אחרי שורת האכזבות שנחלנו בניסיונות הקודמים פנינו אל יעקב האיש כשהחשש עדיין מקנן בנו, ואז שמענו את קולו מעברו השני של הקו וכל החששות התבדו באחת. קול רך ונעים שצלילו מעורר הדים מן העבר הרחוק ונועם הליכות ודרך ארץ שמזכירים את אצילות הנפש שאפיינה את דור האבות.
עוד בטרם נפגשנו עמו הבינונו כי האדון יעקב אוצר בתוכו מטען גדול של ידע על קהילת היהודים בתאוורירת ועל משפחת הכהן סקלי בכלל ולא פחות חשוב מזה הוא יעמוד לרשותנו ככל שנחפוץ.
הפגישות עם האדם היקר הזה שאוגר בתוכו אוצר בלום של ידע נעמו לנו עד מאד ואין לנו דרך להודות לו על שיתוף הפעולה היוצא דופן אלא בכך שנקדיש לכבודו את הדף הזה (שלמעשה רובו ככולו שלו הוא) ולשלוח לו ברכה ותודה עמוקה בשם כל בני משפחת הכהן סקלי.

היישוב היהודי בתאוורירת – ציוני דרך

• ישוב יהודי התקיים בתאוורירת מאמצע המאה השמונה עשרה.
• משפחת הכהן סקלי ויוצאי דבדו האחרים הגיעו לתאוורירת לקראת 1920 לאחר שהחלת הפרוטקטורט הצרפתי הביאה עמה ביטחון יחסי ליהודים בכל מרוקו ויהודי דבדו החלו לחפש ישובים בהם אפשרויות הפרנסה טובות יותר מאשר בדבדו.
• יהודים שבאו מדבדו לתאוורירת קנו בה שטחים רבים. כ”א רכש שטח של 4-6 דונם ובנה “פלאן” (בלוק). בפלאן בנו לעצמם בית למגורי המשפחה וחנויות מסביב. (מתוך “לך דוד”) מרעילי ועוד.
• מתוך רצון לפתח את העיירה עודדו השלטונות את היהודים להגיע לתאוורירת והציעו מגרשים במחירים מוזלים במיוחד.
• מיד כשהתיישבו היהודים בתאוורירת הם דאגו להקמת תלמוד תורה לילדים.
• בראשית המאה העשרים היו בתאוורירת כ- 500 יהודים ובשנת 1939 נמנו בה קרוב לאלף יהודים.
• בראשית המאה העשרים פעל בתאוורירת בי”ס כי”ח.
• ביוזמתו של אשר חסין שהיה יו”ר חבר המורים העבריים במרוקו (ולימים חבר כנסת) נפתח בשנת 1946 מרכז ללימוד השפה העברית.
• בשנת 1956 נרצח היהודי דאוּד די בן דאוּד (ממשפחת בן שושן) כשהוא בחנות שבה היה שותף עם שמעון בן שושן. הרוצח הערבי ירה בו למוות תוך כדי שהוא עולה למחסן שבחנות כדי להביא לו קרטון סיגריות שהוא כביכול ביקש לקנות ממנו.

חיי הקהילה

• חיי הקהילה בתאוורירת התנהלו בסדר מופתי, הרבה מזה תודות לפעילותו של וועד הקהילה.
• נשיא הקהילה (פְּרֵזִידֵנְט) וחברי הוועד נבחרו אחת לארבע שנים.
הוועד המכהן דאג לגביית כספים מהקהילה היהודית אשר בעיקרם שימשו לתמיכה בעניי העיר ולניהול תלמוד התורה.
• לקראת הבחירות לוועד נערכו “קמפיינים”.
• בשנים  1954 – 1948 כיהן כנשיא הקהילה אהרן דוּויֵיבּ (בן שושן) וסגנו היה רבי דוד הכהן (דנּפָאח).
• אחת לארבע שנים היה נבחר שֵייך דְלְבְּלאָד שתפקידו היה לקשר בין השלטונות ליהודי הקהילה וכן לשמש להם כ”מליץ יושר”. עד לשנת 1950 השייך דְלְבְּלאָד היה יעקב הכהן בנחידא ובין השנים 1950 ל 1956 שמואל הכהן דלְמוֹכָאלֵט.

• בין משפחת הכהנים ומשפחת בן שושן לא שררה חיבה יתרה והם התפללו בבתי כנסת נפרדים.
• ארבעה בתי כנסת שירתו את קהילת היהודים שניים מהם גדולים שאחד מהם היה לכהנים בלבד והשני של משפחת בן שושן, ושניים אחרים בתי כנסת קטנים שהאחד מהם היה של משפחת זאגורי והשני של משפחת למוכאלט.

• החזן של בית הכנסת של בן שושן היה רבי דוד הכהן (רבי דוּדוּ)
• עם הפרדת בתי הכנסת הגיעו להסכמה שהמקווה ליהודים ייבנה בבית הכנסת של בן שושן ובבית הכנסת של הכהנים (ראה תמונה מתחת) יוקצה חדר שישמש לצרכים של החברה קדישא של יהודי העיירה.
תמונת בית הכנסת של הכהנים. הדלת מימין היא של החדר שהוקצה לחברה קדישא של העיירה. במבט מקרוב (לחץ להגדלה) אפשר להבחין בצלב קרס גדול שצויר על הדלת 

 

רבני הקהילה

רבני הקהילה בתאוורירת היו עד לשנת 1948 רבי שלמה דזאגורי ורְבִּי דוּדוּ ולאחריהם רבי משה מרציאנו (בן עקו) שכיהן עד לשנת 1952.
כשהיו צריכים לברר סוגיות הלכתיות נהגו רבני הקהילה בתאוורירת  לפנות לרבנים של דֶבְּדוּ.
בשנים 1950 ועד 1956 שימש רבי משה עָטִייָה כדיין של תאוורירת.

חינוך ותלמוד תורה

בשנים המוקדמות כל ילד מגיל 5 ועד לגיל בר מצווה נשלח לתלמוד תורה.
בשנת 1945 לערך החלו ללמד את הילדים גם צרפתית ועברית.
עד גיל 10 למדו הילדים רק בתלמוד התורה ומגיל 10 הילדים למדו גם במסגרת של בית הספר הצרפתי.
שעות הלימוד:
בבוקר מתפלל כל ילד בבית הכנסת שלו.
בבית הספר הצרפתי למדו מיום שני עד יום שישי צרפתית ועברית.
בימי שבת למדו תורה משעה אחת עד ארבע אחה”צ ובימי ראשון התלמידים הבוגרים (גילאי 10-13) למדו תורה משעה שבע בבוקר עד חמש בערב ללא כל הפסקה, את ארוחת הצהרים הביא כל הורה לילדיו.
הלימודים בתלמוד תורה התקיימו משעה שמונה בבוקר ועד שש בערב עם הפסקת צהרים בין אחת לשלוש.
ביה”ס בתאוורירת תמונת מחזור 1955 – 1954

 

המורים: 
בביה”ס הצרפתי ששכן במרכז העיירה והיה מיועד לגילאי 10-13למדו הנוצרים והיהודים עד כתות ו’ והמורים שלימדו אותנו היו:
המוֹרָה Madam Benisho שהייתה גם המנהלת, המורה (האלג’יראי) monsieur Touati והמורה  monsieur Benatan לימדו צרפתית.
את הילדים הקטנים לימדה mademoiselle Levi (אחותה של המנהלת Madam Benisho)
המורים לעברית היו רבי שלום מגֶ’ירָה (מהעיר סוויֶרָה) ורבי יעקב מרציאנו (בשנים 56 – 46) לימדו עברית וכן המורה דוד קסוס (שלימד גם בלעיון).
רבי יעקב מרציאנו לימד גם גם שירה.
המורים ללימוד תורה היו בשנים 1935 ועד 1946 רְבִּי דוּדוּ ומשנת 46 לימדו רבי משה בן חמו (דֶה פּוֹפּוֹ), רבי משה די בן עקו, רבי משה כהן (דלמוכאלט) ורבי יוסף כהן (דנְּפאָח)

והוא רחום יכפר…”החטא ועונשו”

לכל מלמד הייתה את הגישה החינוכית שלו, כך למשל רבי משה מרציאנו (בן עקו) שנודע בקפדנותו הרבה, נהג לדרוש מהתלמידים כחלק משיעורי הבית ללמוד בע”פ תפילות וברכות כמו תפילת שמונה עשרה, ערבית, ברכת המזון, ברכת הלבנה ועוד ועוד, וכשבאו אליו ההורים כדי לבקש ממנו אם יוכל להקל קצת על התלמידים שלומדים שעות ארוכות ואולי לוותר להם על לימוד בע”פ של תפילות כמו תפילת שמונה עשרה שבלאו הכי קוראים אותה מהסידור, השיב להם ללא היסוס “אָ ליִתאָמאָ אוֹ לוֹקָאן יטְפָא אְדּוּ ?” ובתרגום חופשי (ועדין), “סוררים שכמותכם ומה אם יכבה האור ?” (בתאוורירת היו תקלות חשמל רבות).
העונש לילדים בבית הספר הצרפתי היה הכאה בסרגל על קצות האצבעות שנחשבה לעונש קל.
בתלמוד התורה העונש המקובל היה הפאָלָקָה (שביישובים אחרים נקראה תְחְמִילָה).
הפאָלָקָה היא הכאה בשוט על כפות רגליים חשופות.
הרב המכה היה מלווה כל הלקאה באחת מתוך שלוש עשרה התיבות של הפסוק ‘והוא רחום’ (תהלים, ע”ח ל”ח) כשהוא חוזר על הפסוק שלוש פעמים.
וְהוּא, רַחוּם, יְכַפֵּר, עָו‍ֹן, וְלֹא, יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה, לְהָשִׁיב, אַפּוֹ, וְלֹא, יָעִיר, כָּל, חֲמָתוֹ.
וְהוּא, רַחוּם, יְכַפֵּר, עָו‍ֹן, וְלֹא, יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה, לְהָשִׁיב, אַפּוֹ, וְלֹא, יָעִיר, כָּל, חֲמָתוֹ.
וְהוּא, רַחוּם, יְכַפֵּר, עָו‍ֹן, וְלֹא, יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה, לְהָשִׁיב, אַפּוֹ, וְלֹא, יָעִיר, כָּל, חֲמָתוֹ.
הלקאה אחת כנגד כל תיבה ובסה”כ ל”ט מלקות.
(על מקורו של העונש אפשר אולי ללמוד מדבריו של רבי אליעזר הגדול שמציין “שכן נהגו העם החוטאים ללקות בשעת מעריב ואחר שקיבל הדין אומר שליח ציבור והוא רחום והם המלקים אומרים ג’ פעמים והוא רחום והם ארבעים פעם חסר אחת, שהוא סופג את הארבעים..)

וקצת אנקדוטות

מוריס בן שושן מספר:
מוריס עלה ארצה מתאוורירת בשנת 1948, התגייס לפלמ”ח ולחם בחטיבת הנגב ובהמשך שירותו היה מפקד מחלקה בחטיבת גבעתי. כיהן כחבר מועצת העיר עכו וסגן ראש העיר ולאחר מכן שירת בהתנדבות בתפקידים ציבוריים רבים.
למוריס שכיום בגיל 94 נמצא בדיור מוגן בביתן אהרן, מסכת חיים רבת פעלים שתחילתה  בימי הילדות בתאוורירת שבה מתרחשים שני הסיפורים שלנו עליהם נודע לנו במקרה תוך כדי שחקרנו אותו בעניינים הקשורים לאתר המורשת.

סיפור ראשון: “משחקי כבוד”
חבר טוב של מוריס בשם יוסף דישמעיה עבד כעוזר נהג (היה מקצוע כזה) אצל נוצרי בשם ברברה ומעת לעת הם היו נוסעים למרוקו הספרדית (שלא הייתה רחוקה).        “יום אחד ביקשתי ממנו להתעניין אם יש אפשרות לקנות שם אקדח” וכשהוא בדק וחזר אלי עם תשובה חיובית, “ביקשתי ממנו שבכל שבוע שהוא נוסע לשם שיקנה לי אקדח אחד” וכך אכן הוא עשה.
בינתיים אסף מוריס סביבו כיתה של ילדים יהודים כדי שיתחילו להתאמן.
“הגענו לעשרה אקדחים בקוטר 6.22 מילימטר והתחלנו להתאמן בבית העלמין היהודי”
מה שהמריץ את חבורת הנערים “לשחק” במשחק כל כך מסוכן הייתה סיסמה שהם שיננו לעצמם “אנחנו לא נמות מבלי שנשאיר סימן אחרינו”.

סיפור שני: “משפט צדק”
בחלוף הזמן פתחתי עסק עם אחייני דָאוּד בן דָאוּד (נרצח בשנת 1956). יום אחד הגיע ערבי עם גמל ננס והתחיל לספר שהגמל הובא מחברון וכי כל אישה שעוברת תחתיו מובטח לה פרי בטן.
היה לי חבר נוצרי בשם קסטלי אתו נהגתי לשחק אחרי השוק קלפים על כוס תה. עמדנו בחוץ ושמענו את הערבים מדברים על עצמאות ואני חשבתי לי, “הם רוצים עצמאות ועדיין מאמינים באמונות התפלות האלה”.
הכנסנו את הערבי עם הגמל לחנות שלי שלה היו שתי כניסות והיכּנו אותו מכות נמרצות וממש כשסיימנו להלום בו נפל מכיסי האקדח שהיה מוסתר בו והוא ראה את זה.
ידעתי שהוא ילך להתלונן ושהוא גם יספר על האקדח שראה ומיד רצתי לאבי וסיפרתי לו על האקדח (לא על כל האקדחים שהי לנו).
כששמע אבי (נרצח בשנת 1967) את הסיפור ממני הוא לקח ממני את האקדח שלי ושלח אותי לקנות אקדח צעצוע של פורים (הימים היו ימי פורים).
אחרי זמן מה בא ה”שאוש” שהוא השליח של מושל המחוז ה”פאשה”.
ל”פאשה” היה “הסכם ג’נטלמני” עם אבי, בכל יום ראשון הוא קיבל ממנו כבש ומעת לעת ה”פאשה” גמל לו בטובות שקשורות לחיי הקהילה היהודית.
הערבי עם הגמל סיפר למושל כיצד העלבתי אותו עם הגמל והמושל השיב לו שהוא לא מאמין וכשהוא סיפר לו על האקדח אמר לי אבא שלי “תוציא את האקדח ותראה לו”.
סופו של דבר הוא שמסיפור האקדח הילד הערבי מצא את עצמו נלעג ואילו על סיפור המכות שחטף החליט “השופט” ששנינו נלך לבית הסוהר למספר ימים, אבל אז הערבי הכריז שהוא לא ילך עם יהודי לבית סוהר.
“השופט” נעתר לו הוא הלך לבית הסוהר…… ואני הלכתי לביתי.

כשמוריס סיים לספר לי את שני הסיפורים האלה אמרתי לו שהגורל שידע על מעלליו הרבים החליט להעלות אותו ארצה בשנת 1948 כדי למנוע ממנו גורל דומה לזה של אחיינו ואביו שנותרו אחריו בתאוורירת ונרצחו בידי ערבים.

יעקב הכהן (מוכאלט) מספר:
♣ בשנת 1952 המורה לעברית רבי יעקב מרציאנו הכין את כל התלמידים להצגה “משפט שלמה” שהייתה לאירוע גדול אליו הוזמנו גם כל מכובדי העיר הנוצרים והערבים. האירוע נמשך מספר שעות, לכל תלמיד היה תפקיד  והוא נערך בביתו המרווח של יאהו די בזיז.

♣ ואפרופו רבי יעקב מרציאנו הוא גם נהג ללמד אותנו פרקים מספר תהילים ואם תשאלו היכן האנקדוטה בסיפור הזה אז נגלה לכם שהלימוד של התהילים נעשה בקבוצה מעורבת של בנים ובנות.

♣ כאשר הגיעה אישיות מכובדת לעיר (כמו למשל בעת ביקורו של הבבא סאלי) היו עורכים לכבודה “יום משתה” אליו הוזמנו כל יהודי העיר והשמחה הייתה גדולה.
בשנות ה-50 מי שהיה מממן ועורך את ה”משתה” היה הגביר עמי יהודה דיסוסאן (בן שושן).

“מרשם האוכלוסין”

היעדרו של מרשם אוכלוסין מסודר שמנפיק תעודות לידה ותעודות פטירה יוצר חלל תיעודי אשר מזמין אליו בעלי יוזמה למלא אותו.
בלעיון זה היה הרב אליהו בן גיגי שהיה המוהל של העיירה שבזכות פנקס בריתות מוקפד שניהל יש בידינו את רשימת כל הבנים הזכרים שנולדו שם במשך תקופה של יותר מעשור שנים ובתאוורירת אדם בשם יצחק בן סוסאן (דיבזיז) לוקח את היוזמה ומנהל מחברת שבה הוא רושם את כל היהודים שנולדו בעיר מאז 1930 ועד לראשית שנות ה- 50.        ( במחברת יש גם רישומים משנים קודמות יותר שהם כנראה פחות עקביים)
לפי מה שנמסר לי מפי הרב אליהו מרציאנו המחברת מכסה את כל הלידות.
על כריכת המחברת המרוקאית מופיע הכיתוב In cha Allah (אינשאללאה) ומצויר עליה מגן דוד.
על פי כתב היד שעל גבי הכריכה יצחק בן סוסאן נפטר בעכו בסביבות שנת תשל”ב (1972).
בתצוגה שמתחת מופיעים דפי המחברת לפי סדר השנים.
במידה שהתצוגה שמתחת אינה זמינה אפשר ללחוץ כאן.

היהודי האחרון של תאוורירת

יעקב די דאוּד למשפחת בן שושן  היה אחרון היהודים בתאוורירת.
מתוך דאגה למשפחתו הוא העביר את אשתו (בתו של הרב משה בן גיגי רבה של לעיון) ואת ילדיו לאוג’דה והא עצמו נותר בתאוורירת כדי לנהל ולפקח על העסקים הרבים שהיו לו שם.
ואז הגיעה שנת 1967 ותאוות הנקם שלאחר מלחמת קדש של 1956 הביאה לרציחת נכדו דאוד די בן דאוד מביאה את הנוקמים שלאחר מלחמת ששת הימים אל הסבא שלו יעקב די דאוד לבית בן שושן.
תם עידן היהודים בתאוורירת.