מפה וטבלת מרחקים בין יישובי מורשת 
דוד נורית וילדיהם
שמעון הכהן סקלי (דאר רזיגא) ובני משפחתו.
דוד הכהן סקלי (דאר אנפאח) בן ה-90 ובני משפחתו
טיול שורשים של שמעון הכהן סקלי (דאר אצאבאן)
ערביה מראיינת ילידת דבדו מדאר אצבאן 

 

 

 

מפה וטבלת מרחקים בין יישובי המורשת
המפה המצורפת כוללת את עיר האם דבדו והיישובים שבצפון מזרח מרוקו אליהם נפוצו היהודים מאז החלת השלטון הצרפתי בשנת 1912. פס וקזבלנקה נוספו לצורך ייחוס והתמצאות.

 

דוד נורית והילדים

נעמה מספרת – סיפור מרוקו שלנו

דוד אברם ביקש מאתנו לכתוב דבר מה על ביקורנו במרוקו, ואנחנו כותבים בשמחה, כי הביקור הזה מילא את הלב בתחושות שמחה על כך שניתנה לנו ההזדמנות לראות, להרגיש, להריח ולשמוע את תחושות ילדותו של אבא.
נתחיל בביקור בעיירה שבה צמחו השורשים שלנו במרוקו.

 דֶבְּדוּ

 תארו לכם את עצמכם נוסעים ונוסעים בתוך טבע פראי של נוף סף מדבר, גבוה, הכביש ממשיך וממשיך, תחושה שאין לו סוף, ואתם לבד, ההרים, הצמחייה, מידי פעם מקומי רוכב על אופנים, כאילו  הגיע מאמצע שום מקום, ומידי פעם כבשים או עזים לצד הדרך. תחושה קסומה. מעצימה את החוויה, ואז מופיע שלט המורה ימינה – לדבדו, ההתרגשות ממשיכה לפעום בליבנו, ממשיכים לנסוע והדרך עודנה קסומה, עד שראינו את השלט עשוי האבן ועליו כתוב דבדו. עצרנו את הרכב וירדנו ממנו על מנת להצטלם ליד האבן – תמונה משפחתית.
עם כניסתנו  אל העיירה היפה השוכנת גבוה ומוקפת הרים,  פגשנו באיש מקומי שרצה להובילנו בין בתי העיירה, ביקשנו שתחילה ייקח אותנו לבית הקברות היהודי, אולי נראה שם קבר בו קבור אחד משושלת המשפחה.
בית הקברות סגור, אך מחוצה לו אפשר לשבת ולהתבונן בנוף הקסום, יום מעט סגרירי, יושבים על אבנים, מוקפים בהרים ירוקים, מדהים.
המשכנו עם האיש אל בתי הכנסת הישנים, לכל בית כנסת דלת נעולה והמפתח בכיסו של תושב המקום, מחכה למשפחות מישראל, שיבקשו להשתמש בו.  מסתבר שלכל משפחה ענפה בעלת אמצעים, היה בית כנסת קטן בעיירה דבדו, אבא התרגש הוא זיהה שמות של משפחות אשר גרות בארץ –  מרציאנו וסבן.  בית הכנסת של הכוהנים התמוטט, בתוך בית הכנסת של משפחת מרציאנו ראינו את הכיסאות אשר שימשו אותם בימים בהם הקהילה פרחה. ראינו את חזית ארון הקודש, ספרי קודש וספרי סידור. הלכנו בין בתי הכנסת הקטנים, הלכנו גם על הריסות חלקם, בכל  בית כנסת קטן שכזה, נשאר ארון הקודש ולפעמים גם דברים אחרים, חלק מקרמיקה יפה, כיסא שבור, דלת מהודרת, מול כל אלה יכולנו ממש לחוש את היהודים שחיו שם אז, (לפני עזבו כולם, כל משפחה בזמנה, לעיר הגדולה), מתכופפים עם כניסתם לבית הכנסת, לבושים בציצית ומתפללים. אויר נעים בעיירה הקטנה, הרגשה טובה לדעת, שכאן חיו מקורותינו.
למעיין הקטן שבדבדו קוראים עין שיבּיליה (שיבוש של סיביליה ממנה הגיעו היהודים לדבדו)
המשכנו לשוטט בעיירה, קנינו פיתות חמות ומאד טעימות, אבל את טעם הנוסטלגיה הרגיש אבא כשהוא אכל את הקרנטיטה (מין מאפה חומוס) בלוטות הטעם של אבא לא חשו את הטעם הזה  50 שנה. את כל זה אכלנו(!) תמורת גרוש אחד, שתינו תה תוך ניהול שיחה עם זקני הכפר.
בתחושת מלאות עזבנו את דבדו  לכיוון אוג’דה…מרוגשים.

אוּגְ’דה

בֹּקר, מתעוררים באוג’דה, בית המלון מפנק עד מאד אך אנו ממהרים לצאת.
תחילה אל השוק, לראות את החנות של סבא יהודה, החנויות עוד סגורות, יש להם זמן שם בעיר הזו.
נכנסנו פנימה אל השוק, שם, בסמטאות הרחבות, אבא כבר מתחיל לזהות, ואצל כולנו ההתרגשות גואה, הצבעוניות כבר משכרת את העיניים, ואבא, מנסה לזהות ואומר: אני חושב שהחנות של אבא שלי כאן. הולכים לכיוון שמורה, אולי בעצם כאן? והולכים לכיוון שמורה, והוא שואל את הזבנים, היושבים רגועים בפתחי חנויות, ואבא כבר ממש בטוח הינה פה הייתה החנות, אני כמעט בטוח, אנו מחפשים את האיש המבוגר ביותר בשוק…. ואבא שואל אותו, והאיש המבוגר זוכר!! הוא זוכר את הכובע של סבא, הוא מציין שהוא היה גבוה, הוא זוכר גם את דוד שלמה, והוא מצביע על החנות של סבא, אנחנו מאושרים! ואבא יותר. מתחבקים, מחייכים, מתרגשים, נותנים לתחושת השוק לחלחל אל הגוף ואל הנשמה, ולדמיין, את סבא יהודה, תמיר ועם כובע, עובד בשוק היפה, מתפרנס, להביא את שיכול אל ילדיו ואשתו האהובה.
עוזבים את השוק והולכים ברגל, נהנים ולא מאמינים שכאן, ממש כאן, גם אבא הלך והדודים שלנו צעדו כאן, וסבתא, וסבא ואוג’דה יפה נקייה ומעניינת.
הגענו אל השכונה של אבא, הוא כבר לא הולך, הוא רץ, כי הינה לפנינו בית הספר שלו (!!), מדהים! המבנה הוא אותו המבנה הכיתות  הן אותן הכיתות והדמיון מתחיל לפעול, כל אחד מאתנו רואה במחשבותיו את התמונה של אבא כשהוא היה קטן, (תמונה קטנה בשחור לבן) ואת סיפוריו מבית הספר ומחבר את הכול יחד, המורה עם הסרגל, החשבון בצרפתית, ילדים, מסודרים, לבושים בתלבושת אחידה – חלוק כחול עם כפתורים אדומים, עם תרמיל עור על הגב, נכנסים לכיתה עם גמר ההפסקה, והולכים ללמוד תלמוד תורה כשנגמר יום הלימודים, כל אחד מדמיין את אבא, ילד אחד מכלל הילדים. תחושה חזקה של סגירת מעגל.
אבא לוקח אותנו במסלול אותו הלך בילדותו  בכל יום בצהרים מבית הספר הביתה, צועדים, מרוגשים, הליכה מהירה, אולי אבא קצת מרחף מעל הכביש? מעל המדרכה? התרגשות, געגוע, חוויות שעולות, עצב ושמחה.

Rue de safi     מספר 7

בניין קטן, סגור בדלת ברזל, חומה מעוטרת ויפה (לצערנו סגורה) שם גר אבא, עם ארבעת אחיו ועם סבא וסבתא עליהם השלום. כיצד ניתן לתאר את התחושה שלו, של אבא, שעומד מרוגש ונזכר, ומשתף אותנו בזיכרונות מימי ילדותו. אי אפשר ממש לתאר, אפשר רק להיזכר.

ואם בכל זאת ננסה, אז עוצמה, והתרגשות, וחיבור, והיסטוריה, וקודש ויהדות, אלו עולים, ואלו בדיוק עלו כאשר כף רגלינו דרכה בבית הכנסת המפואר והיפיפה של הקהילה היהודית של אוג’דה. שם על כל חלליו הגדולים, כאילו נועדו לעשרות הילדים לרוץ ולשחק בזמן שהוריהם מתפללים, הזזנו שם את הספסלים ומיקמנו ספסל אחד, במקום בו סבא יהודה נהג לשבת בבואו אל בית הכנסת, ישבנו שם כולנו…אבשלום ואבא עלו על תיבת החזן המהודרת, תחושה של תפילה רחוקה וקרובה גם יחד.
אחרי אוג’דה מסע השורשים עוד המשיך, ונסענו לכפר הולדתו של אבא שלנו, הכפר – לָעְיוּן   משם לאבא זיכרון אחד, והוא גם היחיד שנשאר כשהיה  כפי שהיה בילדותו, השוק ולו שלוש קשתות גדולות בפתחו. שוק מקורה)) Marche couver

טיולנו היה משמעותי עבורנו, רק הורים ואחים (ויובל דויד הקטן, בן השלושה חודשים), יחד נמצאים בארץ אקזוטית ונעימה, בה מזרח מעורב עם המערב, בה נופים ותרבות ועושר של מבנים, וצרפתית וערבית ואוכל משובח, נהנינו, נהנינו כל כך.תודה למקשיבים
משפחת כהן של דוד ונורית.

 

 

מסע שורשים שמעון כהן מוטי כהן ואשתו אסתר (דאר רזיגא) ובת הדודה פנינה בן שושן – 30/10/2016

שמעון מספר
את ההחלטה על טיול השורשים קיבלנו שנתיים לפני הטיול.
ביחד עם החברה שארגנה לנו את הטיול קבענו את התכנית כך שמסלול הטיול יעבור דרך העיירה דֶבְּדוּ שבה נולדו וגרו הורי ז”ל והעיר גרסיף שבה אני נולדתי וגדלתי וממנה אני נושא זיכרונות ילדות רבים.
שני היישובים אינם במסלול הטיולים הרגילים למרוקו ואינם נחשבים לאזורים מתויירים.

אנוכי במֶכְּנֶס ופֶס וליבי בדֶבְּדוּ וגֶרְסִיף
את הביקור במרוקו התחלנו בפס ומכנס אליהם הגענו  לאחר הנחיתה בקזבלנקה.
העיר פֶס היא ללא ספק אטרקציה תיירותית מהמעלה הראשונה, אפשר לשוטט שעות ארוכות בין סמטאות העיר העתיקה (ה”מֶדִינָה”) וליהנות מבליל של צבעים אנשים וריחות וארכיטקטורה מיוחדת ואפשר לטייל ימים בעיר החדשה שגם היא טובלת בשלל צבעים רעננים ומודרניים יותר.
המסגדים, המָדְרָסוֹת וה”מלאח” היהודי הכל מעניין יפה ומרתק.
העיר מֶכְּנֶס אמנם אינה תיירותית כמו פס אבל גם בה יש הרבה מה לראות, מן העיר הקיסרית והארמון המלכותי ועד ל”מלאח” היהודי וביניהם עוד אתרים יפים רבים.
אבל כל היופי וכל האטרקציות שובות הלב ששתי הערים היפות האלה מציעות לתייר לא יכלו לקול הפנימי שהדהד בתוכי ורצה כבר להגיע  לדבדו וגרסיף.
ראיתי וגם נהניתי אבל מה לעשות שהלב והמחשבות היו במקומות אחרים.
ביום השלישי של הטיול בשעת בוקר מוקדמת התחלנו את מסענו לעֶבֶר היעד הנכסף ואם תרצו לֵעֶבֶר העָבָר שלנו ושל אבותינו.

הדרך ארוכה היא ורבת הדר
מרוקו שאני זוכר מימי ילדותי היא של כפר קטן ומאד משפחתי עם רחובות ושבילים והנה אני מוצא את עצמי חולף על פני אוטוסטרדות וכבישים חדשים מרחק מאות קילומטרים,
הדרך כולה רצופה בנופים מדהימים.
הנסיעה נמשכה כחמש שעות כשבכל צומת המשטרה המקומית עוצרת אותנו כדי לבדוק אישורים וניירת ולתאם את מועדי הביקור כך שלכשנגיע ליעדנו נקבל ליווי צמוד של המשטרה באותו אזור.

דֶבְּדוּ – התרגשות והפתעות עד כדי דמעות
ככל שאנחנו קרבים לדבדו הנופים הנגלים לעינינו נעשים ציוריים ובראשיתיים ולקראת הגעתנו אנחנו זוכים לליווי צמוד של המשטרה המקומית.
בכניסה ליישוב מקדמים אותנו חמורים רתומים לעגלות ומבנים ורחובות שעל רובם הקידמה פסחה, דומה ששעון הזמן של היישוב נעצר איפה שהוא באמצע המאה הקודמת.
השמועה על הקבוצה שהגיעה עשתה כנפיים והתושבים שכנראה אינם מורגלים בביקורי תיירים מגיעים כדי לחזות בנו.
אנחנו מתחילים את הביקור ברחוב היהודי. רחוב צר ברוחב של כ- 3 מטר שלאורכו כ- 250 דלתות בצבע כחול. לאורך הרחוב עומדים התושבים שנקבצו כדי לחזות בנו.
אני הולך ברחוב ואני חושב על כך שבימיו הטובים הרחוב הזה שיכן בתוכו כ- 15 בתי כנסת, כל משפחה (כהנים, מרציאנו, בן חמו.. ) ובתי הכנסת שלה.
ה”מדריך” המקומי שמחזיק בידיו את מפתחות בית הכנסת של דָאר אְצבאן מגיע אלינו כדי לפתוח לנו את הדלתות.
ההתרגשות מתערבבת עם תחושה של תודה עמוקה ליהודי היקר הרב אליהו מרציאנו שהגיע לדבדו ושהה בה מספר חודשים בלי אף יהודי סביבו והכל במטרה לתעד, לשפץ ולשמר את מורשת אבותינו.
בחרדת קודש אני מתבונן בארון הקודש ובתוכו קרעי סידורים,דפי תפילות וקבלות על תרומות משנת 1955 של “ועד הקהילה הישראלית בדבדו”.
ולמי שמחפש סמליות היום שבו ביקרנו בדבדו היה ראש חודש וכאילו להזכיר לנו שאנחנו צריכים לומר את התפילה, קרעי הדפים שמצאנו שם היו של תפילת ראש חודש.
אחרי בית הכנסת רצינו מאד לראות את הבית שבו התגוררו הורינו אלא שלא היה בידינו מידע כלשהו שיכול להנחות אותנו היכן לחפש, וכמו נס משמיים הופיע פתאום איש זקן שהצביע על הבית והוא אפילו זכר את אבי אהרן ז”ל ואת אחיו משה ז”ל ושהם היו שותפים לעסק, ואכן אנחנו יודעים שהם עזבו יחד את דבדו ושבגרסיף הם היו שותפים עד לעלייתם ארצה בשנת 1968.
מפלס ההתרגשות שאחזה בנו למן הרגע הראשון בדבדו הלך וגאה וכשעמדנו מול הבית של ההורים הוא הגיע לשיא וכבר לא יכולנו לעצור את הדמעות שזרמו אצל שלושתנו.
הוא הוביל אותנו גם אל המקום שבו שכן בית כנסת של הכהנים שלצערנו מה שנותר ממנו היום הוא עָי חורבות.
המשכנו לבית הקברות היהודי העתיק שבגלל היותנו כהנים נאלצנו להשקיף עליו מבלי להיכנס. במקום המצבות של ימינו מונח על כל קבר סלע גדול.
טיפסנו קצת לגבעה סמוכה ממנה נשקף מראה ציורי של העיירה דבדו, בתים עתיקים בצד בתים שנבנו בבנייה מתקדמת יותר. זוהי הגבעה שבה שוכן בית הקברות החדש יותר של יהודי דבדו שבו אפשר כבר לראות מצבות חקוקות בשמות הנפטרים ומועדי הפטירה.
את הביקור המרתק בדבדו אנחנו מסיימים במעיין המפורסם שמנציח בשמו את אבותינו שהגיעו לדבדו מסיביליה לאחר גזרות קנ”א, הלא הוא מעיין אשיביליה שזורם במרכזה של העיירה דבדו.
ככל הידוע לי מלאכת השיקום והשימור של בתי הקברות ובית הכנסת בדבדו נעשתה בתרומתו של יהודי צרפתי שאני חש חובה להודות לו בתודה עמוקה אפילו שאינני יודע את שמו.
תם הסיור המרתק והמרגש בדבדו, אילו רק יכולתי הייתי נשאר כאן עוד ימים ארוכים כדי לספוג עוד קצת את ניחוחות העבר של אבותינו.
תמונות מבית הכנסת של דאר אצבאן

גרסיף – Guercif
מדבדו המשכנו לעיירה שבה נולדתי וגדלתי גרסיף.
מאז שעזבנו בשנת 1968 ועד לביקור המורשת שלנו בשנת 2016 גדלה אוכלוסיית גרסיף מ-5000  ל- 80000 תושבים, גידול שהוא ללא ספק הרבה מעבר לקצב גידול האוכלוסין הממוצע וזאת על פי דבריו של המלווה שלנו.
העצירה הראשונה שלנו היא בבית העלמין היהודי.
בית הקברות מתוחזק ע”י משפחה מקומית שגרה בתוך מתחם בית העלמין ואם לשפוט עפ”י המראה שנגלה לנו הם עושים את עבודתם כהלכה ולנוכח החששות שקיננו בתוכנו מפני מה שאנחנו עלולים לגלות הציפה אותנו שמחה גדולה ומיד פתחנו את עדשות המצלמות שלנו וצילמנו את כל הקברים.
השמות החקוקים על הקברים (הכהן, מרציאנו, בן חמו, בן גיגי, ענקונינה, עמר, סוסאן ..) יכולים ללמד על הרכב האוכלוסיה היהודית וכנראה גם על זה שברובם הגדול יהודי גרסיף הגיעו אליה מדבדו.
היעד הבא בתוך גרסיף היה להגיע לבית שבו גרנו, אך מה לעשות שהזיכרונות התעמעמו ואני בקושי זוכר את הרחוב שלנו.
למזלנו הייתה אתנו תמונה של איציק אחי שצולמה לפני כשש שנים שבעזרתה הצלחנו להגיע למקום.
הגורל המתעתע זימן אותנו לבית שבו גדלנו ואותו עזבנו לפני חמישים שנה כדי לחזות בהריסתו. ביום שבו הגענו טרקטור הרס את המקום וכל מה שהצלחנו לאתר הייתה כתובת קטנה שרק בעזרתה יכולנו לדעת שזה אכן מיקומו של הבית.
המקומיים שראו אותנו התגודדו סביבנו כשהם סקרנים לדעת מה אנחנו מחפשים. למרות הזמן שחלף החלטתי להראות להם את התמונה של אבא שלי ולהפתעתי הרבה שניים מן המבוגרים שבהם זיהו אותו מיד.
משם עברנו לאזור בית הספר שבו למדנו, אותות הזמן ניכרים בו היטב והוא אינו דומה לזה שהותרנו בעת עלייתנו ארצה.

סוף מסע
חודשים ארוכים תכננו את מסע השורשים ובכל זאת לא יכולנו לשער אם וכמה קרוב נוכל להגיע אל הבית של ההורים שלנו בדבדו וזה שבו בילינו את שנות ילדותנו בגרסיף, והנה בדבדו אנחנו זוכים לעמוד ממש מול הבית ובגרסיף אנחנו מצליחים להגיע עד המקום שבו עמד הבית ולא רק זה אלא שבשני המקומות אנחנו פוגשים אנשים שזוכרים אותם עד עצם היום הזה…… לא יכולנו לבקש סגירת מעגל טובה יותר.
מראות בית הכנסת ובתי הקברות של דבדו וגרסיף בהם ביקרנו הם מראות נצחיים שלעולם אשא אתי ואני מסיים את הטיול המרתק בתחושה שאני רוצה עוד ועוד ואת התחושה הזאת אני מקווה שאוכל להגשים ולמצות במסע חיפוש שורשים והתחקות אחר המקורות והמורשת המשפחתית ומי ייתן שלמען ילדנו וצאצאנו נצליח לעמוד באתגר הזה.

 

 

טיול השורשים של דוד הכהן בן ה- 90 ובני משפחתו 

רקע
דוד הכהן מדאר אנפאח נולד בשנת 1929 במליליה אליה הגיע אביו רחמים בגלל קשיי הפרנסה ששררו באותה עת בדבדו, ואולם שנה לאחר לידתו של דוד לקה האב רחמים בדלקת ריאות קשה וכשבאו בני משפחתו מדבדו לבקרו וראו כי הוא נוטה למות הפצירו בו לשוב אתם לדבדו שם נפטר ונקבר בבית העלמין החדש.
עד לנישואיו למרים, בתו של הרב רפאל הכהן מדאר אצבאן בשנת 1948 עת היה בן 20 לערך, חי דוד בדבדו, לאחר נישואיו עבר לתאוורירת שבה גר עד עלייתו ארצה בשנת 1956.
“כשהגענו ארצה” מספר דוד “נתקלנו ביחס מזלזל אותו אני לא יכול לשכוח”, הם הובלו אחר כבוד במשאית שנועדה להובלת בהמות, שהעלתה ריח מסריח של כבשים ועזים, אל היישוב שגב שמניין בתיו אז היה שני פחונים למגורים.
יום אחד הספיק לו ביישוב הנידח וכבר למחרת הביא דוד את משפחתו לתרשיחא ומשם למעלות שבה הוא גר עד עצם היום הזה.
בכוחות עצמו הצליח דוד להתגבר אט אט על הקליטה הקשה ולאחר מספר שנים שבהן עבד כשכיר, פנה למסחר שבו הצליח יפה.
בשנתו ה-90 (עד 120!) העלה דוד את סיפור חייו בספר “מדוד לדוד” וכן ערך טיול שורשים למרוקו עם בני משפחתו.

 דוד מספר על הטיול
לאחר כתיבת הספר ולאחר הסיפורים הרבים שהועלו על הכתב החלטנו משפחתי ואני לטוס יחד למרוקו, להיזכר בשורשים המיוחדים של משפחתנו ולחוות את הסיפורים “בשטח”.
טסנו ביום ראשון, בתאריך 14 ביולי 2019, י”א בתמוז תשע”ט, טיילנו במקומות רבים במרוקו, אך השיא של הטיול היה כאשר הגענו לאזורים בהם גדלתי – תאוורירת, דבדו ואוג’דה.
בתאוורירת ביקרנו בחנות בה עבדתי, ביקרנו בבית הכנסת הגדול של הכהנים, שלימים הפך לבית קולנוע, ונותר סגור כיום, וביקרנו גם ברחוב בו היה ביתנו- הבית של אשתי מרים, ז”ל ושלי. את הבית לא מצאנו במדויק, מכיוון שהרבה השתנה שם ברחוב.
בדבדו ביקרנו בבית ילדותי ובבתים של דודיי ממשפחת הכהנים. התרגשתי מאד. בבתים האלו גרים היום מוסלמים.

לאחר הביקור בבית ילדותי ירדנו במורד ה”מלאח” עד שהגענו לעין סיביליה” ושם ישבנו לשתות קפה. הישיבה הזו בעין סיביליה הזכירה לי את ילדותי ונערותי, כשהייתי יורד ל”חמאם” הסמוך למעיין, ומבלה שם עם החברים. אני זוכר, שבנערותי המים של עין סביליה זרמו ללא הרף, בכמויות אדירות, והגיעו עד לוואדי “בורוואד” – שם הייתה חלקת אדמה של המשפחה, ואילו כעת, כשביקרנו בעין סביליה, ראינו שהמעיין כמעט והתייבש לגמרי. המוסלמים במקום סיפרו, כי כאשר היהודים גרו בדבדו, הייתה להם, למוסלמים, פרנסה בשפע, וכאשר היהודים “עזבו”, עזבה אתם גם פרנסתם של המוסלמים, וכן “עזבו” גם מי המעיין.

הביקור בבתי הכנסת וגם צירוף מקרים נדיר או שמא …….
את החלק הזה של הביקור בבתי הכנסת של דבדו אנחנו מביאים בצורה חופשית מתוך הדברים ששמענו מדוד בביקורנו אצלו במעלות (שמעון הכהן מנוף הגליל ואנכי אברהם).
הסיפור הוא סיפור מופלא והרשות בידכם להחליט אם מעורבת בו יד מכוונת או שמא אינו אלא תולדה של צירוף מקרים.
ביקרנו בכמה מבתי הכנסת בהם התפללנו בימים ההם והתרגשנו עד מאד, אך הביקור בבית הכנסת של דודי וחמי ר’ רפאל הכהן אצבאן זצ”ל (אחיו של הרש”ך) היה משהו אחר, מיד כשנכנסנו לשם חשנו שמפלס ההתרגשות מטפס מעלה מעלה.
הישיבה של המתפללים היא על דרגשים עשויים בטון שצמודים לקירות בית הכנסת עליהם היו פורסים  שטיח (טליס),  תיבת שליח הציבור הקטנה וההיכל עם המראה הפשוט, והפשטות המבצבצת מכל עבר והעובדה שזהו בית הכנסת של דודי וחמי הרב הדגול ר’ רפאל אצבאן שבו התפללתי בילדותי ונערותי גרמה להתרגשות מיוחדת.
תלינו את תמונותיהם של הרב ושל אשתי מרים.

 תוך כדי שהותנו בבית הכנסת גילינו שיום הביקור שלנו הוא יום יז’ בתמוז בלוח העברי שהוא יום פטירתו של ר’ רפאל הכהן והנה אנחנו יכולים לערוך לו אזכרה ביום פקידתו בבית הכנסת שלו עצמו שבדבדו.
ביקשתי מיד לפרוק מן המזוודות שלנו את כל דברי האוכל והתארגנו לעריכת אזכרה כדת ודין. התפללנו תפילת מנחה, קראנו תהלים, ערכנו טקס אשכבה ואכלנו סעודת מצווה ומה רבה ההתרגשות.
באף שלב של הטיול שלנו החל משלב התכנון, מועד האזכרה של חמי ודודי הרב רפאל לא היה שיקול בלוח הזמנים של הטיול, והנה אנחנו מוצאים את עצמנו בדיוק ביום השנה ה-48 למותו, בבית הכנסת שלו שהיה פעיל לפני מאה שנה ויותר עורכים לו טקס אזכרה.
האם יד הגורל היא, או שמא ידו של הצדיק לקחה חלק בתכנון הטיול שלנו ?
בית הכנסת

מבית הכנסת המשכנו אל עבר בית העלמין היהודי, ישנם שני בתי עלמין תחתון ועליון. בעבר הדרך הזו הייתה מלאה באבנים ולא מסודרת.
טיפסנו ממש במעלה ההר, פשוטו כמשמעו. בשנים האחרונות בני משפחת מרציאנו מצרפת תרמו ודאגו לבניית מדרגות מסודרות המובילות לבית העלמין, להקמת חומה מקיפה ושערים. ביקרנו בקבר של אבי, רחמים כהן ז”ל . בשל ההתרגשות הרבה לא הרגשתי קושי בכלל בעת העלייה על ההר, למרות החום הכבד שהיה באותה עת.

כשהגענו לאוג’דה, עלינו לבית העלמין היהודי, ושם פקדנו את קברו של דודי, ר’ שלמה הכהן אצבאן זצ”ל, שם גם התפללנו תפילת מנחה וקיימנו טקס אשכבה לר’ שלמה.

 

טיול השורשים של שמעון הכהן מדאר אצבאן

כששמעון הכהן סקלי עשה את טיול השורשים שלו לדבדו הוא הגיע לשם כשהוא מצויד בכלי עבודה שהביא אתו מהארץ, כי בשונה מטיולי שורשים אחרים שהמניע העיקרי שלהם הוא נוסטלגיה, שמעון הגיע במטרה להנציח ולשמר את ההיסטוריה של היהודים בדבדו כפי שהתמונות שבהמשך מראות.
בתום ביקורו קיבלתי ממנו מכתב אותו אני מביא כאן כלשונו ואת התמונות שהוא צירף לו. 
“מבחינה לוגיסטית המבצע לא היה פשוט כלל. לא יכולתי לסמוך על כלים שאולי נמצאים בידי המקומיים, כגון פטישון נטען לקידוח, ואפילו אמצעים פשוטים כמו פלייר, דבק סיליקון, וכיו”ב, ואת כל אלה סחבתי עימי מכאן. יש חשמל בסביבה אבל למיטב ידיעתי אין שקע לחיבור. לכן נאלצתי לרכוש מקדחה רוטטת מקצועית, נטענת, אותה ייבאתי מארה”ב. אפילו סולם היה קשה לנו לארגן במקום, ולקח זמן עד שאותר סולם רעוע. רמת החיים של המקומיים בסיסית ביותר. אנשים צנועים שמרביתם חיים בעוני מובהק. כל תרומה של כמה שקלים (כ-3 דירהם לשקל) מעוררת רגשי תודה. חילקתי לעוזרים ולשייך המקומי (שהוא מעין ראש רשות מקומית) ברוחב לב על מנת לעודד אותם לשמר את המקומות. השייך עמד על כך שהשלטים יוצבו גבוה ולא לצידי הדלתות. משמע, יש מי שעלולים להתנכל. אבל בגדול הכל נשמר היטב ומתוחזק כראוי. שמעתי מהם על אותו מרציאנו מפריז שחי שנים רבות בקזבלנקה. הוא אכן כנראה הדואג הראשי למורשת שהותירו אחריהם היהודים. השומר הקודם, מוחמד בזאו (נראה משמאל בתמונה עם הסולם. מימינו השייך טאהר, ומימין לשייך המלווה ומדריך המסע אברהם אביזמר) סיפר לי בפעם הקודמת שמשכורתו מגיעה מהקהילה בקזבלנקה. כנראה מחשבונו של מרציאנו או מסידור שדאג לו שם. בתי הכנסת ריקים, אבל שמורים ונקיים למדי. כך גם כמה מבתי היהודים המוחזקים נעולים ואיש לא פולש אליהם. כמה מבנים, ביניהם הישיבה וגם בית החמולה שלי שהיה בנוי מעל לבית הכנסת, קרסו ונהרסו במהלך השנים.
יש עוד הרבה מה לעשות כדי לשמר את מה שיש. בתי העלמין, כללית, במצב טוב מאוד. חסר שילוט עליהם, ואני מקווה להשלים את החסר בביקורי הבא, אולי בשנה הבאה.
לגבי ההשקעה שציינת על ידי אותו מרציאנו, לא שמעתי על כך דבר ואיני בקי בנושא. אם מדובר בהשקעה עיסקית מתוך דאגה לתושבים שעושים חסד עם מורשת היהודים, איני רואה בכך כל פגם, נהפוך הוא. בדרך כלל נתקלתי רק ברגשי חיבה כנים מצד המקומיים, בדבדו כמו בכל מרוקו, וראוי לעודד זאת. אם מדובר בהשקעה ענקית כזו בשיפוץ ותחזוקת המקום – מסופקני אם דרוש סכום כזה. גם עשירית ממנו תהווה הוצאה מוגזמת. החיים במרוקו זולים מאוד, ובסכום כזה אתה יכול לקנות את דבדו כולה. באשר להתערבות רבנית, כאן כנראה יש הבדל ביננו. על פי רוב איני מוצא באלה חוכמה יתרה בעניינים שאינם קשורים ישירות לתורה והלכה. אני רחוק מאמונה בכוחם המאגי של רבנים כאלה או אחרים, כבודם במקומו מונח. כאיש עסקים, אני מניח שאותו מרציאנו ינהג על פי שיקולים רציונליים בלבד.
אם תחליט פעם להתגבר ולבקר במקום, ובמרוקו בכלל, אני ממליץ לך ליצור קשר עם אביזמר שהוא אדם נעים, עממי, ובעל ידע מקיף על מרוקו. הוא מדריך טיולים במרוקו כבר כ-30 שנה, סא”ל בצה”ל, ואיש חינוך. אם תהיו קבוצה של 10 או יותר משתתפים, הוא יערוך עבורכם מסע פרטי. האיש מקושר בכל מסדרונות השילטון במרוקו, מקורב לשרים וחברי פרלמנט והסיור עימו תמיד במעקב של גורמי הביטחון, כך שאפשר להתנועע בביטחון רב בחברתו”.

כל טוב לך.

 

ובמענה למכתב שכתבתי לו הוא השיב:

“מעניין מאוד”.

“השייך טאהר הביע בפני אכזבה מכך שאנחנו מגיעים לביקור אבל לא לנים במקום. הוא מנסה ככל יכולתו לקדם עסקים במקום. למרבה הצער, המלונית היחידה הקיימת בדבדו נראתה לי פרימיטיבית מדי לטעמי, ולכן תכננו מסלול עם לינה בפאס. המרחק משם לדבדו כ-300 ק”מ שזה סביר כדי להגיע ולחזור חזרה ללילה בפאס. נחלצתי מהשייך בטענה (המדוייקת אומנם) שהגענו מטנג’יר והמרחק לא מאפשר לבוא עד דבדו בלי חניה בדרך. הוא קיבל זאת. אם מרציאנו יקים מלון מודרני במקום אני מעריך שיהיה לכך ביקוש, לאו דווקא מיהודים (להוציא אולי ימי הילולות. אגב, בפברואר מתקיימת בדבדו ואחרי כן באוג’דה, מקום קבורתו, הילולה לכבודו של רבנו שלמה הכהן אצבאן-סקלי, המכונה אלחכם דסבאן). לצערי הרב, יהודי האזור (אוג’דה ובנותיה) היוו רק כ-5% מאוכלוסית יהודי מרוקו, ואין ישוב יהודי נוסף בין אזור אוג’דה ועד בואכה פאס. מכאן שיש מעט מאוד ישראלים יוצאי מרוקו שיש להם ענין בצפון-מזרח מרוקו בכלל ובאזור דבדו בפרט, למרות שאלו גם אזורי נוף יפהפיים. 99% מקבוצות התיור לא חולפות באזור ולכן אני לא מצפה ללינות של יהודים בדבדו. ברם, יש תיירות אירופית לא מעטה, ודוקא ממקור כזה תיתכן תפוסה. אם מרציאנו רציני, כדאי לו להשקיע במחקר שוק שיבדוק את הצפי ללינות. מבלי להכיר אותו כלל, אני מניח שהאיש מספיק מתוחכם לא להיכנס להרפתקה לפני בדיקה עיסקית.
לגבי אותה אישה, הנה סיפור מדהים שסיפר לי השומר הזקן מוחמד בזאו בפעם הקודמת במענה לשאלתי איך זה שבתי היהודים נותרו ריקים? השומר אמר שבתחילת הדרך כאשר היהודים עזבו, קם ערבי אחד והעביר את משפחתו לאחד הבתים היותר טובים שעזבו היהודים. לדבריו, “באו אל האיש בלילה והתרו בו שאם הוא דואג לשלום ילדיו שיסתלק מיד מהמקום”. האיש נבהל ולמחרת ארז ועזב, ומאז איש לא העז להיכנס לבתי היהודים. אני מניח שכל פסיכולוג מתחיל היה יכול להסביר מה שקרה גם מבלי להזדקק לרוחות וכו’, אבל התוצאה בהחלט מועילה, וכמה טוב לבקר ולראות שהכל נותר על מכונו כמו פעם. 70 שנה חלפו וזה מדהים להיווכח שהזמן עמד שם מלכת.
אתה יכול, כמובן, לעשות בתמונות ככל הנראה לך. אביזמר הסריט סירטון של תהליך קביעת השלטים ותאור האזור היהודי שאורכו כ-20 דקות. אין לי העתק שלו ולא ראיתי אותו (אין לי חשבון ואטסאפ), אבל מהכרותי עם אביזמר אני מעריך שזהו סירטון כולל וראוי להצגת דבדו ומכמניה היהודיים. אם פעם תרצה לצרפו לאתר שלך, אבקש מאביזמר ליצור עימך קשר כדי לבדוק איך להעבירו אליך”.

כל טוב.

 

 

ערבייה מראיינת ילידת דבדו מדאר אצבאן