גלות ספרד
ההיסטוריה של עם ישראל מונה ארבע גלויות, הראשונה שבהם גלות מצרים שהתרחשה בשנת 1500 לפנה”ס לערך ונמשכה כ 210 שנים. גלות אָשוּר שלאחריה לא נודע גורלם של  עשרת השבטים, שהוגלו לאחר כיבוש ממלכת ישראל בידי אָשוּר בשנת 930 לפנה”ס. גלות בבל שבה גורשה ממלכת יהודה ע”י נבוכדנצאר,  בשנת 597 לפנה”ס והסתיימה לאחר 70 שנה עם הצהרת כורש, וגלות רומי שהתרחשה בשנת 70 לספירה (נקראת גם גלות אדום) שעפ”י המסורת היא הגלות האחרונה.
“חזון עובדיה” מזכיר אמנם במפורש את גלות ספרד “וְגָלֻת הַחֵל-הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-כְּנַעֲנִים, עַד-צָרְפַת, וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר בִּסְפָרַד–יִרְשׁוּ, אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב”, אך המסורת אינה מונה אותה כגלות נפרדת, אולי כי היהודים שהגיעו לספרד היו בחלקם מתוך היהודים שגלו בגלות רומי או מצאצאיהם ובחלקם הגיעו אליה והתיישבו בה עוד בתקופת המלך שלמה שבה התקיימו יחסי מסחר בין צור לתרשיש.
אם נמנה את ראשיתו של היישוב היהודי בספרד עם גלות רומי הרי שהוא התקיים במשך 1400 שנה ואם ראשיתו עוד בימי המלך שלמה הרי שהוא התקיים כ-2400 שנה.
כך או כך ארוכים ימיו של היישוב היהודי בספרד יותר מכל גלות אחרת.
ימים של זוהר, עדנה ושגשוג תרבותי וכלכלי, ששיאם בתור הזהב וימים של רדיפות ועלילות דם, גזרות ופוגרומים שסופם בגירוש יהודי סביליה בשנת קנ”א וגירוש כל יהודי ספרד בשנת 1492 ששמו קץ ליישוב היהודי בספרד.

ערי המוצא של יהודי דבדו
מוצאם של לפחות 5 מתוך 11 החמולות המשפחתיות המהווים כ- 90% מתושביה היהודים של דבדו הוא מספרד.

◊ מוצאה של משפחת הכהן סקלי הוא בסביליה והיא הגיעה למרוקו לאחר הגירוש של יהודי סיביליה בשנת קנ”א.
◊ מוצאה של משפחת מרציאנו הוא מורסיה והיא הגיעה למרוקו בגירוש ספרד.
◊ מוצאה של משפחת בן שושן הוא מטולדו  והיא הגיעה למרוקו בגירוש ספרד.
◊ מוצאה של משפחת בן נעים הוא מברצלונה והיא הגיעה למרוקו בגירוש ספרד.
◊ מוצאה של משפחת מרעלי הוא מוולנסיה. לאחר גזרות קנ”א והתפשטות הפרעות מסביליה ליתר ערי ספרד, חדלה קהילת היהודים בוולנסיה להתקיים (ראה בהמשך).
◊ על מוצאן של משפחות בנחמו ובן גיגי ראה בסעיף הבא.

“ערי המקלט” של המגורשים
ההיסטוריון והמזרחן זאב הירשברג מספר כי “משהתחילה שואת קנ”א מתרגשת ובאה על קאסטיליה, אראגון, קאטאלוניה ומיורקה, ביקשו פליטי הארצות הללו מקלט בערי אפריקה והמגרבּ התיכון, כלומר באותו אזור הקרוי היום אלג’יריה, רבים מהם התיישבו באלג’יר העיר” והוא מוסיף ש”מאז החלה פריחתה הכלכלית והתפתחותה של אלג’יר כמרכז מינהלי, שהעלו אותה למעמד של עיר בירה”. (תולדות היהודים בצפון אפריקה, חלק ראשון, עמ’ 285)
מעניינת העובדה שלמרות שיהודי סביליה היו הראשונים שגורשו בגזרות קנ”א, הירשברג אינו מציין אותם בין אלה שביקשו מקלט באלג’יריה ומאחר שאנחנו מנסים להתחקות אחרי קהילת יהודי דבדו, כאן המקום לציין שאי אפשר לשלול את האפשרות שגם בני משפחת הכהן סקלי שמוצאה מסביליה שהו באלג’יריה תקופה מסוימת קודם שהגיעו למרוקו.
לעומת המגורשים של שנת קנ”א, רוב המגורשים מספרד (1492) ומפורטוגל (1497), שהגיעו לצפון אפריקה חיפשו מקלט במרוקו, רבים מהם נקלטו והתיישבו בערי הנמל ובערים הגדולות שבפנים הארץ.
ואולם עפ”י הירשברג “מסתבר כי המגורשים לא התרכזו בערים בלבד” ולדעתו אין ספק שמגורשים מספרד התיישבו בהרי האטלס “בשכנות התושבים היהודים”. אי אפשר לשער מה היה היחס המספרי בין שתי השכבות של אוכלוסיה זו ו”אין אפשרות להעלות שום אומדן על מספר המגורשים שהגיעו למגּרב ישירות מספרד, מי בדרך פורטוגל, ומי נתגלגל למחוזות אלה מפורטוגל עם הגירוש של שנת 1497.
יהודה פרץ שהיה אחד מצאצאי היהודים שהתיישבו באטלאס שלאחר מכן עבר לאירופה, מספר על בני משפחתו ומשפחות רבות אחרות שהתיישבו בדאדי”ש שבסהרה (כנראה דאדס) שבמלכות מראי”קוס (מראקש ?), “והם רבים ופרים, ולא נשאה הארץ אותם לשבת יחדיו, ויקנו עוד מאת המלך עיר הסמוכה… ויקם להם אחוזה זו בדמים יקרים”.
ידוע כי מקורן של משפחות בנחמו ובן גיגי מדבדו הוא באזור הברברים, ואולם הגילוי אודות המגורשים שהתיישבו בצד היהודים שבהרי האטלס, מעלה את האפשרות שאולי גם הן היו מבין המגורשים שהגיעו לאזור הברברי מספרד ולא מבין היהודים שהתיישבו באזור הזה מקדמת דנא.