על ה”חינה” ו”אָבְּיָאדִי” שאין שמחה בלעדיהם
◊ על מקורה של החינה שלא סר חינה
◊ ועל השיר האלמותי “אָבְּיָאדִי יָאנָא”
מהחינה ועד החתונה
◊ ה”חִינה”
◊ “סְבְּת אְלְחזְ’בָּה – הודיה ותרנגול הודו
◊ לִילְת “שוֹרָה” ( ליל הנדוניה)
◊ לִילְת טְבִילָה ( ליל המקווה)
הריון ולידה
◊ הריון
◊ לידה
◊ הימים שעד הברית 
◊ הזמנה לברית וכוחה של מילה
בר מצווה
◊ מנהגים
◊ הזמנה לבר מצווה 1931

 

• תחילה על החינה ו”אָבְּיָאדִי” – כי אין שמחה בלעדיהם

החינה שהחלה את דרכה לפני אלפי שנים בשימושים רפואיים וקוסמטיים, והשיר “אביאדי” של הזמרת האגדית זוהרה אלפסייה, מצאו את דרכם אל הטקסים של יהודי מרוקו והפכו לחלק מהפרוטוקול של המנהג והטקס וזאת סיבה טובה לספר קצת על המקורות שלהם לפני שנספר על המנהגים עצמם.

◊ על מקורה של החינה שלא סר חינה

החינה מופקת מהעלים של זן הרוברה של שיח בשם “הכופר הלבן” שזרעים ממנו הובאו לארץ מהאיים הקריביים ע”י המכון הוולקני. השיח גדל בארצות צפון אפריקה, במצרים ובסודן ומגיע לגובה של 6 מטר. הוא שופע בפריחה קטנה וצפופה, בצבע לבן שעם חשיפתה לאור הופכת לוורודה. העלים ירוקים, מוארכים ופשוטים למראה. את הענפים  הצעירים קוצרים ולאחר שמיבשים אותם בצל מפרידים מהם את העלים שנמכרים כשהם שלמים או טחונים לאבקה ירקרקה.
מסתבר שהתכונות הפיגמנטיות של שיח הכופר הלבן ידועות מזה אלפי שנים.
שיח הכֹּופֶר (בצורת רבים כְּפָרִים) נזכר בשיר השירים: “אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי, בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי” (א’, יד) , “שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם-נְרָדִים” או “לֶךָ דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים” ( ז’, יב) שבו שלמה מוזמן ע”י האהובה לתנות אתה אהבים במטעי הכופר של עין גדי. בתלמוד מופיעה ה“משחא דכופרא” (גיטין ס”ט, ע”ב) שהוא שמן שהופק מהעלים המומסים של הכופר כתרופה למחלה בדרכי השתן.
בתקופת הפרעונים החינה שימשה לצרכי ריפוי וקוסמטיקה ועפ”י מימצאים ארכיאולוגים עיטרו בה את ידי המתים טרם חניטתם. מסופר על קליאופטרה שנהגה לצבוע את שיערה ואף את ציפורניה ושפתיה בחינה. עיטורי גוף בחינה תארו סצנות דתיות, ומשאלות נפש לעולם הנצח, מומיות שנחשפו בטורקיה עוטרו בידיהן בחינה כאות תודה והערכה לאלת הפריון. מוסלמים עשו שימוש בחינה ביום האחרון לרמאדן וגם לטקסים של גירוש שדים, והגברים של העת העתיקה צבעו בה את שיער ראשם וזקנם. גם בספרות לא נפקד מקומו של שיח הכופר, שהופיע בשמם של מספר ספרים ובמחזמר “שלמה המלך ושלמי הסנדלר”, מופיע אשכול הכופר במשמעות אהוב ליבי.
ולסיכום השימוש בחינה הוא עתיק יומין וחצה יבשות וגבולות של דת, גזע ומין. 

◊ ועל השיר האלמותי “אָבְּיָאדִי יָאנָא”

שבעים שנה ויותר אחרי שהזמרת האגדית של יהודי מרוקו זוהרה אלפסייה, שרה את “אָבְּיָאדִי“ שמוקדש לחתן ולכלה  (לערוס וֹלעְרוֹסָא), הוא ממשיך להדהד בין כותלי השמחה והפופולריות שלו נותרה כשהייתה, להקות עכשוויות מחדשות אותו והוא זוכה לגרסאות כיסוי של להקות וזמרים מפורסמים.
למילות השיר יש כמה ורסיות שנבדלות בניואנסים קלים, הנה שניים מהבתים.

להאזנה לשיר בקולה של זוהרה אלפסייה האגדית לחצו על עטיפת התקליט

מילות השיר מביעות במילים פשוטות ולא מתחכמות, תקווה, אושר, אהבה והרבה שמחה ופרגון לחתן ובעיקר לכלה, כמו למשל בשורות הבאות שמובאות בתרגום חופשי.

הו יקירים, הריעו לה
שביגיע כפיה הביאה את הנדוניה
לא נעזרה באיש
הריעו לה לבת הכפר.

השיר שכל כולו מדבר על החתן והכלה ומזכיר באופן ישיר את מריחת החינה, חובר לכבוד הטקס המסורתי וממנו עשה דרכו לשמחות אחרות.

על כף ידך אשים חינה
אביך ימזוג כוס
בת מזל אני אתמול והלילה
השנה כלה – שנה הבאה ברית מילה

◊ וקצת על הזמרת

היא נולדה בעיר ספרו בשנת 1905 לערך. פרופ’ אמריטוס יוסף שטרית שחקר את שירת היהודים במרוקו כתב עליה שהיא הייתה פורצת דרך, שהייתה האישה הראשונה שהופיעה מחוץ לקהילה ולמשפחה ובכך הביאה לקידום מעמד הנשים היהודיות והמוסלמיות כאחד. היא הייתה “גיבורה לאומית” ו.. “הם מתגעגעים אליה היום יותר מכפי שהתגעגעו אליה כשהיתה בחיים”.
בימי הזוהר שלה במרוקו כוכבה דרך והיא זכתה לכבוד מלכים תרתי משמע, וכשהגיעה לארץ כוכבה דעך עד שהגיעה לתהומות הנשייה.
שלמה בר שהיה מנושאי ארונה בהלוויה סיפר על האנרגיות והעוצמות ששפעו ממנה.
על חייה בארץ מאז עלייתה בשנת 1994 יש את הגרסה הרווחת של העוני, הדלות והבדידות המסתמכת על הדמות המשתקפת משירו של ארז ביטון “זוֹהָרָה אְלְפָסִיָה”
……….
הַיוֹם נִיתָּן לִמְצוֹא אוֹתָהּ
בּאשְקְלוֹן עָתִיקוֹת ג’, לְיַד לִשְכַּת הַסַּעַד
רֵיח שְיָרִים שֶל קוּפְסָאוֹת סַרְדִינִים, עַל שּּוּלְחָן מִתְנוֹדֵד בֶּן שָלוֹש רַגְלַיִם
שְטִיחֵי מֶלֶך מַרְהִיבִים,  מרוּבָּבִים עַל מִיטַּת סוֹכְנוּת
……….
ולעומתה יש את הגרסה שמספרת על האהבה הרבה שהרעיפו עליה והדאגה שדאגו לה בני המשפחה שחלקם גרו בסמיכות לה וחלקם בבאר שבע.  

 

• מהחינה ועד החתונה

 הריון ולידה

רובם של המנהגים הקשורים בהריון ולידה שליקטנו כאן סופרו לנו ע”י דודה שמחה.
• הריון
לפני הלידה מכינים תערובת שנקראה זְּמֶּצ (אין כאן שגיאת כתיב) שהכילה חרובים, חומוס, חיטה מלאה ורכיבים נוספים. הקשישות מהמשפחה מנקות, חותכות, קולות על גחלים במחבת חימר ולאחר מכן לוקחות למטחנת החיטה או כותשות ידנית ומנפות.
כבר ביום הלידה המיסו חמאה חריפה משומרת, לא טרייה, ערבבו עם חלק מהתערובת היבשה ונתנו ליולדת לאכול. כולם חיכו לטעום אחרי שהיולדת סיימה.

• לידה
המיילדת שעשתה את עבודתה ללא תשלום הייתה אישה יהודייה, נוצרייה או מוסלמית.
כאשר היולדת כרעה ללדת עמדו גברים מחוץ לחדר היולדת וקראו פרקי תהלים וכאשר הגיע זמנם של צירי הלידה שרו את הפיוט “עת שערי רצון” הרי הוא פיוט “העקדה” שכל כולו מכוּון לעורר את הרגש ולהכשיר את הלבבות לתפילה ובקשת רחמים ולהביא פדות והצלה.
הפייטן מסלסל את בתי השיר והקהל משיב בפזמון החוזר “עוֹקֵד וְהַנֶּעְקּד וְהַמִּזְבֵּחַ”.
את הפיוט שחובר במאה ה-12 ע”י רבי יהודה שמואל בן עבאס שנולד בפאס נהגו לשיר גם ביום כיפור ובראש השנה. לקריאה נוספת ראה מאמר של פרופ’ משה בן אשר  המספר על הפיוט.
הפיוט “עת שערי רצון” בלחן של יהודי דבדוּ.

אחרי הלידה העוזרת יחד עם בת משפחה או מתנדבת לקחו את השליה לנהר כדי לקבור אותה שם. בבוקר שלאחר יום הלידה הכינו תערובת שנקראה תְּסְחְנְין שהייתה עשויה מחינה וחומר נוסף שכנראה דילל את הצבע העז של החינה. אחרי שהמיילדת עם הסבתות רחצו את התינוק מרחו על גופו את התְּסְחְנְין שמטרתו הייתה חיזוק העצמות.
הלבישו את התינוק  בבגד או בבד רופף, ואז ליפפו את החיתול לאורך כל הגוף.
מיום מריחת החינה ועד יום התְּסְחִים (ראה בהמשך) לא החליפו לתינוק את בגדיו העליונים ולא רחצו אותו.
באותו ערב הכינו קוסקוס עם עוף או בשר ושלחו לבית המיילדת העוזרת ולבתי נזקקים.

◊ תְּסְחִים
כשנולד בן – יום לפני הברית
כשנולדה בת – גמיש יותר אחרי שישה או שבעה ימים.
רחצו את התינוק מהחינה, הלבישו בבגדים חדשים, בטכס ההלבשה כל אחת הלבישה את התינוק פריט מסוים או חלק ממנו (שרוול, חגורה, חיתול, קשירה ….) כי זוהי המצווה.
הכינו חומוס שנקרא תסחים (ראה מתכון) שהוא פרווה, ברכו על פרי האדמה, מזונות ופרי העץ עם כוס תה.
אם נולדה בת – טכס התסחים היה הזמן בו נתנו  לה את השם.
כאשר נולד בן – במהלך כל השבוע עד הברית היו מגיעים נערים מבית הכנסת וקוראים מזמורי תהילים, הקהל של בית הכנסת היה מגיע להתפלל ולאכול ארוחת בוקר.
אסור היה להשאיר לבד תינוק שעדיין לא מלאו לו 40 יום.

הזמנה לברית וכוחה של מילה

התגלגלה לידי הזמנה לברית מילה של הילד מוריס שנולד באוג’דה בדצמבר 1934 והאמת היא שעם כל הערך התיעודי שיש להזמנה הזאת לדף המוקדש לאוג’דה, מילה אחת בודדת שאת פירושה חיפשתי במילון כמעט שגרמה לי לסגת מהרעיון של הוספת ההזמנה לאתר, אלא שאז הסתבר לי שבשפתם של יהודי אוג’דה הפירוש של אותה מילה היה אחר מזה שמופיע במילון ואני אסביר, אך תחילה להזמנה עצמה.

בתרגום לעברית:

“גברת ואדון ליאון בועזיז שמחים לבשר על הולדת בנם”

“מוריס”

“נולד באוג’דה ביום 27 בדצמבר 1934”

“מבקשים מכם באדיבות להשתתף ב……”

וכאן מגיעה המילה “Bapteme” שלא הכרתי ובחיפוש במילון מצאתי שפירושה הוא “טבילה”, שמיד קישרתי אותה עם הטקס הנוצרי של ה“טבילה” המכונה “Baptism” וזה אכן הערך המופיע במילון בתרגום מצרפתית לעברית. יתרה מזאת, החשש שלי התחזק כשגיליתי שהתרגום של המונח “ברית מילה” מעברית לצרפתית הוא “circoncision” ולא “Bapteme”.
לא אלאה אתכם בהתלבטויות שקדמו לכך, אבל החלטתי לוותר על העלאת ההזמנה לאתר, אלא שאז בשיחה שהייתה לי עם הרב מרציאנו המצוי היטב ברזי קהילת יהודי דבדו ואוג’דה, הוא סיפר לי שבקרב יהודי אלג’יר, טלמסן ואוג’דה קראו לברית המילה בשם “Bapteme” וכשאחר כך פגשתי עוד דוברי צרפתית מקרב יהודי אוג’דה הם חזרו ואישרו את זה.
כיוון שכך נמשיך ונספר שֶהברית…..

תתקיים ביום חמישי 3 בינואר 1935, בשעה 11 בבוקר בבית שבאוג’דה רחוב Beequerel

 אומרים שכוחה של מילה שהיא יכולה לבנות או להרוס, לקרב או להרחיק והנה כאן ההזמנה האדיבה לברית המילה היהודית של הבן הפכה כמעט להזמנה לטבילה הנוצרית והכל בגלל “מילה” בודדת אחת.

• בר מצווה

◊ מנהגים
את חתן בר המצווה סיפרו יום לפני בר המצווה ולעתים תוך כדי ארוחת הבר מצווה, תוך כדי התספורת הייתה אחת מזמירות החן שבין הנשים שרה את השיר  “אביאדי” שהיה אחד משירי הדגל של זמרת העם של יהודי מרוקו זוהרה אלפאסייה
שבת חתן – כל מי שבא הביא אתו את המצרכים לארוחה, שמן, סוכר, ביצים, קמח…ובא ביום שישי לעזור בהכנות ובבישול.
בשבת בתום תפילת שחרית קהל בית הכנסת הלך אחרי חתן בר המצווה כשהוא מלווה אותו בדרכו בשירה ומשהגיעו לבית הנער היו מתכנסים לאפריטיף.
הרב מרציאנו מספר כי בדבדו “השכם בבוקר ביום הנחת התפילין נהגו קרובי משפחה ואורחים ללוות את חתן הבר מצווה לטבילת ידיים ורגלים במעיין סיביליה”.
לבנות לא חגגו בת מצווה.

◊ הזמנה לבר מצווה 
בשנת 1931 חגג בקזבלנקה הנער חיים מלכא את בר המצווה שלו ולרגל האירוע חילק אביו הזמנות לאורחים ואנחנו מביאים כאן את ההזמנה עצמה הכתובה בשפה המרוקאית היהודית ובצידה את ההזמנה כפי שהייתה נראית אילו הודפסה בימינו בשפה העברית.