הקדמה:

את סיפור בית הקברות בלעיון סיפרנו תחילה בשני חלקים שהראשון שבהם התרחש בשנת 1982 בעת ביקורה של שמחה אחותנו במרוקו, והשני בשנת 2015 בעת טיול המורשת המשפחתי במרוקו.
הפוסט עלה לאתר בשנת 2015, תקופה קצרה לאחר טיול המורשת.
יחלפו שנים עד אשר בימים אלה של ראשית שנת 2022, בסוג של הצתה מאוחרת, הבינונו שסיפור העלאת עצמותיו של דוד אהרן (חביבי הָרוֹן) מבית הקברות בלעיון, שהתרחש בשנת 2007 הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור ובלעדיו הסיפור איננו שלם.
או אז הסיפור בן שני החלקים הפך לטרילוגיה, שבה החלק האחרון נכתב באיחור של שנים ארוכות.
את שני החלקים הראשונים של הסיפור הותרנו באותה מתכונת שבה נכתבו במקור, ללא שינוי כלשהו,…. והרי הם.   

חלק שני:

לא בִּכְדִי אנחנו מתחילים את הסיפור מהחלק השני ולא עפ”י הסדר הכרונולוגי שלו, את ההסבר לכך נניח עד לתום הסיפור.
חלק זה מספר על הרשמים והמראות שנגלו לבני משפחת הכהן סקלי שהגיעו בקיץ 2015 אל בית הקברות היהודי בלעיון, במסגרת של טיול שורשים משפחתי. 
כל אחת מהתחנות בהן עצרה רכבת הזמן במסע המורשת המשפחתי הייתה חוויה בפני עצמה, אבל התחנה של לעיון הייתה כנראה המיוחדת שבהן.
חלקם של המשתתפים בטיול זה נולדו בישראל, או שנולדו בלעיון ועלו ארצה בעודם רכים בשנים, אך יש ביניהם גם מי שנולדו וגדלו בה וזוכרים היטב את העיירה ואנשיה.
מראות שהיו חבויים עמוק בתהומות הנשייה צפים ועולים באחת אל מול המראות הנגלים לעין ואל מול האנשים שהם פוגשים ברחובות העיירה ובבתי שכנים שהם מבקרים בהם.
הרחוב של היהודים והבית שבו גדלו, הרחוב המסחרי והחנות של סבא, ביה”ס שבו למדו ועוד.
עם זאת, ארכאולוג שהיה מנסה למצוא עדות ליהודים שחיו בעבר בעיירה לא היה מעלה בידו אפילו קצהו של חרס בודד.
המקום היחידי שבו העבר היהודי של העיירה עדיין “חי” הוא מקום משכנם של המתים. כאן בחלקת האדמה הקטנה של בית הקברות של יהודי לעיון טמון עברה היהודי של העיירה בין רגבי העפר שבו.
כאשר מתקרבים למקום, התמונה המתגלה לעין היא של בית קברות פשוט למראה המתמזג היטב בנוף הבראשיתי שבו הוא שוכן.
הקברים שלמים ובנויים על רצפה דמוית בטון, המצבות היכן שהן קיימות שלמות למראה, והיעדר קירות או גדרות שתוחמים את שטח בית הקברות, מוסיף לאווירה הפסטורלית של המקום ולהתמזגות שלו עם הטבע שמסביב כאילו היה חלק ממנו.

מיתרי הרגש אינם זקוקים ליד שתפרוט עליהם, הם נמתחים מאליהם ומתחילים להשמיע את מנגינותיהם. מנגינות של שמחה על הזכות הגדולה לעמוד במקום הזה שבו לא דרכה רגל יהודי זה עשרות שנים, מנגינות של תודה על האפשרות לומר קדיש על קברם של בני משפחה ומנגינות של עצב למראה קבר של אחות שנפטרה בעודה ילדה קטנה.

כמעט בכל פינה בתבל בתי קברות של יהודים היו מקום שבו חוליגנים אנטישמים פורקים את מטעני השנאה שלהם באין מפריע.
ניתוץ של מצבות, כתובות, צלבי קרס וזריעת הרס היו למלאכות חביבות על אנשי הזדון והארס.
והנה למרות בדידותו וריחוקו של בית הקברות היהודי שבלעיון אין סימנים להזנחה או חלילה להרס וחילול של קברים ובהתחשב בכך שאחרוני היהודים של לעיון עזבו את העיירה לפני עשרות שנים, נראה כאילו גם תלאות הזמן פסחו על המקום המיוחד הזה.
תחושה של הכרת תודה עמוקה לתושבי המקום, השומרים על כבודם של מתינו הקבורים כאן מחפשת דרך להתגנב אל הלב פנימה, אבל משהו עוצר בעדה וחוסם בפניה את  הכניסה ועל כך בחלק הבא.

חלק ראשון:

בין בני המשפחה שלקחו חלק בטיול המורשת הזה הייתה גם שמחה אחותנו שזה לא היה לה הטיול הראשון למרוקו.
מרוקו היא כיום יעד תיירותי נחשק ובשנים האחרונות מבקרים בה מידי שנה יותר מעשרת אלפים ישראלים, שונה היה המצב בראשית שנות השמונים כאשר שמחה עשתה את טיול המורשת שלה בגפה.
בימים ההם כמות התיירים שהגיעו מישראל למרוקו הייתה זעומה ואלה שבאו לשם נצמדו עפ”י רוב זה לזה והקפידו להישאר בסביבות עירוניות.
לא כך עשתה שמחה אשר נסעה בגפה לעיירה לעיון השוכנת עשרות קילומטרים מיישוב עירוני ומרחק מאות קילומטרים מהאזורים המתוירים.
כשהיא הגיעה ללעיון העיירה שבה היא נולדה, גדלה וילדה את שני ילדיה הראשונים, היא הייתה כנראה אחד היהודים המבודדים ביותר בתבל.
העיירה שהייתה פעם ציורית, הפכה לאוסף של טלאים בנויים, ההזנחה שלטה בכל מקום. בלשון המעטה היא לא אהבה את אשר ראו עיניה ובדיעבד מוטב היה לה אולי להישאר עם זיכרונות העבר.
ההפתעה הגדולה ציפתה לה בהמשך….
היא שמה פעמיה אל בית הקברות היהודי והתמונה הנגלית לעיניה במבט מרחוק דומה מאד לתמונה החרותה בזיכרונה, הקברים נראים שלמים והמצבות עומדות על מקומן.

 מבט מרחוק

אט אט ככל שהיא מתקרבת היא מתחילה להבחין בערימות של עפר ואבנים שפזורות ברחבי בית הקברות, הקברים עם סימני הרס בחלקם התחתון אבל המצבות שלמות, מסוג הסימנים שמלתעות הזמן נוהגות להותיר אחריהן.
כשהיא נכנסת אל תוך תחומי בית הקברות היא קופאת על מקומה לנוכח המראות הנגלים לנגד עיניה.
כמעט ליד כל קבר פעור חור גדול וערימות של עפר ואבנים פזורות בסמוך לו.
השמחה שקיננה בלב לנוכח המצבות השלמות והמראה הפסטורלי שנשקפו לעיניה ממבט מרחוק הייתה מוקדמת.

 

הבדידות, הריחוק וכנראה גם ההלם מהמראות שהיא רואה סביבה מונעים ממנה כל אפשרות לחשיבה הגיונית שתוכל לספק הסבר כלשהו לסיבת היווצרותם של החורים דמויי הבולענים הפעורים ליד הקברים.
היא שבה לארץ ומספרת את אשר עיניה ראו בבית הקברות ובעקבותיה נוסע לשם דוד הכהן (דוּדוּ) אחד הבנים של הדוד הקבור שם ורק לאחר שהוא שב משם מתגלה הסוד מאחורי הבורות הפעורים ליד הקברים.
הבורות נכרו כדי להוציא את שלדיהם של המתים, כי המכשפים של העיירה החליטו שעצמות היהודים הם התרופה למחלה שפשטה בקרב עדרי הבקר של המקומיים.
ספק אם בעולם כולו היה תקדים לסוג כזה של חילול בית קברות יהודי.
לא כתובות וניתוץ של מצבות אלא פגיעה ישירה בשלדי המתים.
עצמותיהם של המתים היהודים תושבי העיירה ובהם רבים מבני משפחת הכהן סקלי אשר נקברו בבית הקברות של לעיון הוצאו מקברם ונרקחו לשיקוי שהוכן בידיהם של מכשפים.
ברבריוּת, חוליגניות וונדליזם מתייחסים להתנהגות כלפי רכוש וכלפי בני אדם חיים וספק אם בלקסיקון המילים יש מילה המתאימה לתאר סוג כזה של התנהגות מפלצתית כלפי שלדי מתים.
על רצח יהודים בידי גויים אנחנו מוסיפים השם יקום דמו – הי”ד ומה שנעשה בבית הקברות הזה הוא רצח של שלדי יהודים ואין לנו אלא להוסיף על שמותיהם הי”ד.
עתה  שהגענו אל סוף הסיפור אנחנו יכולים להסביר מדוע זה בחרנו להציג אותו מן הסוף (מסע המורשת של קיץ 2015) אל ההתחלה (מסעה של שמחה מראשית שנות ה-80).
אילולא ביקורה של שמחה, הסיפור שסיפרנו היה מסתיים ברגשות של הכרת תודה עמוקים, שאנחנו חייבים לתושבים המקומיים על ההקפדה והכבוד שהם נוהגים במתים שלנו.

שמחה “נשלחה” ללעיון בימים בהם איש לא העלה בדעתו לבקר שם, כדי להבטיח שבדפי ההיסטוריה יירשם הסיפור האמיתי על המעשים המפלצתיים שנעשו בבית הקברות היהודי של העיירה, ולא הסיפור המשוכתב שתושבי העיירה רצו לספר ע”י מלאכת הטשטוש שעשו בו אחרי ביזת השלדים.

חלק שלישי (נכתב בשנת 2022)

כשכתבנו את שני החלקים הראשונים, לא נתנו דעתנו לשאלה כיצד זה שבביקור המורשת המשפחתי בשנת 2015, בית הקברות הותיר רושם של מקום שמור עם קברים שלמים למראה העומדים על רצפת בטון ללא סימנים של הרס וחילול, בשעה שבביקור של שמחה בשנת 1982 המקום היה כעיי חורבות, עם פירים דמויי בולענים בצידי הקברים.
התהיות החלו רק לאחרונה בעת שצפינו בסרטון שבו נראה בית הקברות היהודי בלעיון, שצולם ע”י ערבי מרוקאי והגיע לידינו בינואר 2022.
או אז האסימון נפל !!
בין הביקור של שמחה בשנת 1982 לביקור המורשת המשפחתי בשנת 2015, הגיע בשנת 2007 לבית הקברות בלעיון דויד הבן של דוד אהרן, במטרה לקיים את ההבטחה שהבטיח לאביו שנכסף לעלות ארצה עוד בשנת 1948, אך בשל התנגדותה של אשתו מחה נאלץ לוותר על הרעיון.
הוא אמר לו אז “אל תדאג אבא, בבוא העת אני אדאג להביא אותך לקבורה בארץ ישראל”
(מתוך “העלאת העצמות של דוד אהרן” בדף “נר לזכרם” שבאתר זה).
הוא נסע למרוקו במטרה לממש את הבטחתו אך נאלץ לשוב כלעומת שבא, אחרי שלא הצליח להשיג את אישור השלטונות ואז שב ונסע בשנת 2007 אחרי שדאג מראש לאישורים הנדרשים.
מקזבלנקה הוא נסע מרחק של כ-570 ק”מ עד ללעיוּן כשהוא מלווה באנשי חברה קדישא שהוא דאג לגייס מבעוד מועד.
כשפניתי לבתו יהודית תבדל”א כדי לברר אם היא יודעת אם הוא זה שעמד מאחורי שיפוץ בית הקברות היא לא ידעה להשיב, אך הוסיפה שככל הזכור לה הוא “שילם” לאי אלו אנשים בעיירה וכן שהוא רצה להעלות את עצמותיו של בן משפחה נוסף, אך לא ידעה לומר מי הוא בן המשפחה וגם לא מדוע זה לא יצא לפועל.
אפשר רק לדמיין את הזעזוע שהוא חש לנוכח המראה שנגלה לעיניו כשהגיע אל בית הקברות וכשהוא פנה אל השלטון המקומי בתלונה הם השיבו לו כי “אין באפשרותם לאתר את העבריינים ואילו אפשר היה הם היו נענשים במלוא חומרת הדין”. (מתוך “העלאת העצמות של דוד אהרן” )
היותו של דויד איש צנוע, שמיעט בדיבור, מחזקת את הסברה שהוא זה שעמד מאחורי השבת רגבי העפר למקומם ובנית רצפת הבטון, בבחינת לעשות את המעט שיש לאל ידו לעשות, אך גם לא מן הנמנע שבמטרה לטשטש את העקבות של המעשים הנוראיים שנעשו שם, השלטון המקומי הוא זה שיזם את השיפוץ.
כך או כך, בית הקברות שבו נעשו מעשה זוועה שספק אם בעולם כולו נודעו כמותם, שב למראית עין של פסטורליה שתושבי לעיון מכבדים ושומרים עליו.
ענין אחר שנותר לברר הוא מי האדם הנוסף שדויד ז”ל רצה להעלות את עצמותיו ומה מנע בעדו מלעשות זאת.
מסתבר שהתשובה (המזעזעת יש לומר) הייתה מונחת לפנינו במהלך כל השנים שחלפו ואף היא מופיעה בסיפור העלאת העצמות של דוד אהרן שבדף “נר לזכרם” שקראתי בפניו בשעתו.
וכך נאמר שם:
“דויד רצה להעלות גם את עצמותיו של הסבא שלנו דויד הכהן ואולם לדבריו, לא השאירו דבר מן הקבר”.
בשעתו כאשר שמעתי את התיאור הזה מפיו, לא הבנתי ש”לא הותירו דבר מן הקבר” פירושו “לא הותירו דבר מעצמותיו” של הסבא שלנו, ולא עלה בדעתי שגם עצמותיו של הסבא שלנו נרקחו קרוב לוודאי לשיקוי לצרכי כשפים, שנועדו לרצות את האל ולבקש ממנו שיסיר את קללת מכת הדבר שפגעה בבקר שלהם.

סוף דבר  

על המתים של יהודי לעיון אי אפשר לומר “הלכו למנוחת עולמים”, כי ערביי הסביבה המשיכו וממשיכים לרדוף אותם גם אחרי שהגיעו אל הקבר. על פי הסרטון שצולם לאחרונה  בבית הקברות, נראה כי ידם של הבוזזים והמכשפים עדיין לא נחה. את הסימנים לכך אפשר לראות בחלקי מצבות שפזורים מסביב לבית הקברות, סימני מדורות שהובערו ופירים שנחפרו ליד קברים ומצבות מנותצות.
בל נטעה ממראה הקברים השלמים שעל רצפת הבטון, באלה מלאכתם של הבוזזים והמכשפים נעשתה לפני השיפוץ הקוסמטי שנעשה במקום.
הנה מספר צילומי מסך מתוך הסרטון.
במבט מרחוק: מראה פסטורלי

 

וכשמתקרבים……
חלקי מצבות פזורות מסביב ומצבות מנותצות

מדורות שהובערו וחצי חבית שנותרה על שרידי אחת המדורות שלא רק השד יודע למה היא שימשה.

ובד בבד מראה פסטורלי של בית קברות שבעיני המתבונן שאינו מכיר את סיפורי הזוועה שהתרחשו בו, יותיר רושם של בית קברות שמור, שתושבי הסביבה נזהרים בכבודם ומנוחת עולמם של השוכנים בו.