רקע כללי
Avner Darmon חייל צרפתי צעיר בן 26 שלימודיו הופרעו ע”י מלה”ע ה-1 ואיכשהו מצא את עצמו מורה בבית ספר יהודי בעיירה דבדו, העלה באוקטובר 1921 על הכתב את זיכרונותיו תחת השם: (“מחקר קטן על יהודי דבדו במהלך מלחמת העולם הראשונה”).                                                                                Petite étude sur les Juifs de Debdou à l’époque de la Première Guerre mondiale
בנו Paule מספר שאביו כה הרבה לשתף אותו בזיכרונותיו אלה “עד שהרגשתי שחוויתי אותם בעצמי” ו”נראה היה לי שהשהות הזו, נמשכה כמה שנים, כשבמציאות הורי,  שהו שם רק שישה חודשים” ועוד הוא מספר כי “דבדו הפכה לשם כה מוכר, שדמיינתי את הכפר הזה כאחת הערים החשובות במרוקו“.
אחרי דבדו המשיך האב בקריירה של מורה באוג’דה ומשם לבי”ס תיכון Lycée Gouraud (כיום  Lycée Hassan II) של רבאט, ואז קשר את הקריירה שלו  למרוקו למשך כל חייו.
הבן Paule שהלך בדרכי אביו והיה מורה בקזבלנקה, הפך גם הוא את מרוקו למדינה שלו והוא “מקווה שיוכל להישאר שם תמיד”

את דפי הזיכרונות מדבדו שנכתבו בכתב יד ע”י אביו, גילה Paule זמן רב אחרי שנכתבו, ולאחר שקרא אותם החליט לנער מעליהם את האבק ולהדפיס אותם.
אבל לפני שאנחנו מביאים את תמצית הזיכרונות כפי שנכתבו ע”י האב Avner Darmon נספר אנקדוטה קצרה.
בעודי עוסק בהעלאת הדף הזה לאתר המורשת, סיפרתי לדוד (האחיין שלי) על הזיכרונות מדבדו שאני עובד עליהם לקראת ההעלאה לאתר. ואז, תוך כדי שאני מציין את השם Avner Darmon ואת זה שאחרי דבדו הוא עבר עם אשתו ללמד באוג’דה, קטע אותי דוד…. “Madame Darmon הייתה מורה בבית הספר שלי !” וכשסיפרתי אח”כ את הסיפור לסימון גם הוא הגיב מיד “Madame Darmon“
במבחן סבירות קצר שעשינו, מצאנו כי לא מן הנמנע שהמורה Madame Darmon קשורה קשר משפחתי ל- Avner Darmon ואולי אפילו אשתו, ואם כך יש כאן סגירת מעגל שראשיתו בדבדו שלפני כמאה שנה.

בהקדמה לזיכרונות שרשם האב Avner בעת שהותו בדבדו, הוא מסייג את הדברים שהוא כותב  ומציין שהם אינם נושאים אופי מחקרי או היסטורי, אלא דברים שנכתבו מתוך התבוננות אישית וניתוח חסר פניות של “צורת חיים השונה כל כך משלנו מכל הבחינות“.
המחקר שלו הוא מציין משקף נאמנה את מה שהגורל זימן לו לעשות בשנת 1918 במהלך החיים הצבאיים, בעת שהוצב לעבודה כמורה בביה”ס היהודי של דבדו.
“אני אנסה לתאר בקצרה את המנטליות הדתית והחברתית של הנציגים המקוריים של היהודים במרוקו הנקראים דְבְּדוּבִּים”

דבדו: מצב והיבט

1. מלבד הכביש הראשי המוביל דרך  Taza מאלג’יריה לפאס, עמק דבדו המוקף בהרים מהווה אזור כמעט נפרד וסגור כ- 60 ק”מ דרומית מערבית לטאורירט.
(נעיר כאן כי לפי הרב שלמה הכהן סקלי אצבאן (הרש”ך) הסיבה בגללה בחרו היהודים את דבדו כמקום ישוב, היתה ריחוקה ובידודה, בתקווה להקשות על הפורעים מלהגיע אליהם).
2. עמק זה, שגובהו 900 מ’ מעל פני הים, נשלט על ידי רכס המכונה “גאדה”, אשר חזיתו, מכוסה שלג ברגע שמתקרב החורף, מתנשאת ל -1,650 מ’; זהו נוף ירוק וציורי המגן על אוכלוסייה שלווה.
3. היססנו אם לנסות לתאר  את המקום הזה  אחרי התיאור שהשאיר ויסקונט דה פוקו, שהיה המבקר האירופי הראשון שלו: «דבדו, הוא כותב, נמצאת במיקום מענג…. »
(דה פוקו אגב היה זה שביקש מהרש”ך לחקור את מוצאם של יהודי דבדו)
4. בעיר עצמה יש כ -400 בתים, הבנויים מאדובי (בנייה בלבני אדמה) ובמרכזה ריכוז בתים שמהווה את ה”מלאח” או הגטו.  ה”מלאח” הזה שמכיל אוכלוסייה יהודית בת 1,400 נפשות מוקף בארבע שכונות מוסלמיות: קינדיד, אולאד עביד, אולאד יוסף, אולאד עמארה.
5. בעיר הערבית יש רק מסגד אחד הממוקם בשכונת אולאד עמארה, ליד הנהר.  זהו בניין ציורי בצבע ורוד-אפור, מוקף בגנים ירוקים.
6. אבל הנהר הזה, וּואָד דבדו, ראוי לאזכור מיוחד. גדותיו העשביות יוצרות שטיח מקסים שגובל בשיחי הרדוף ועצי זית קדומים, שם מטיילות להנאתן חסידות על צלליתן הלבנה.
מיטתן שנפגעה מההמים זורמים נעלמת בגנים בהיקפים עצומים. דרורים, שכשכנים ועופות דורסים באים לשתות שם.
7. במקומות בהם המים זורמים, נוצצת מתחת קשת שנוצרת על ידי ליאנות גבוהות ושזורות.  בקיץ, עם עלות השחר, כשהשמש זורחת באופק של חורשה ענקית, היהודיות, בזרועות חשופות וחצאיות מופשלות בתלבושתן המקראית, שוטפות את בגדיהן, שרות וצוחקות, מעוררות חזיונות עתיקים.

 

יהודי דבדו
8. כמו בני דתם בכל העולם גם יהודי דבדו, ברחו לאורך הדורות מרדיפות ומזוועות מכל הסוגים.
9. ההיסטוריה של יהודי דבדו יכולה אפילו להציג בהתפתחותה קיצור דרך בולט להיסטוריה של עם ישראל. כאן, לעיתים קרובות חילוקי דעות קטלניים שהיו בין השבטים המוסלמים בפריפריה נפתרו על ידי גזל שיטתי של המלאח. הכיבוש הצרפתי שם קץ  למצב זה באביב 1911.
10. רוב היהודים בדבדו הם מספרד. ביניהם, המספר הגדול ביותר, מגיע ממורסיה (אוֹלָד מרציאנו), אחרים מסביליה – המעיין המזין את דבדו עדיין נושא את השם של “עין סביליה”- כולם גולים, נמלטו לקראת סוף המאה – 14 בטבח של האינקוויזיציה הספרדית.
11.  לאחר שיטוט בהרי הריף ובחוף מרוקו, הם הקימו בסופו של דבר קהילה חשובה בדבדו.
12. אך כמעט מיד כשהם מגיעים הם מתחילים בעידן חדש של רדיפה, שלעתים גורר פשיטות ואונס, לפעמים גירושים או גיורים מאולצים, כמעט תמיד בחקיקה לא הוגנת: הם נדרשים ללבוש בגד שונה כך שאפשר יהיה להבחין בהם, הכובע שלראשם בצבע שחור, סימן להשפלה מוסרית שמזכירה את הגלגל מימי הביניים הצרפתיים והגרמניים (שיטת עינויים שהייתה נהוגה מימי קדם ועד ימי הביניים), יש להם לוח שנה נפרד. בדרך כלל הלוואה בריבית היא העיסוק היחיד שמותר להם לעסוק בו על מנת להתפרנס, עם הזמן העיסוק הזה יהפוך לפשע חמור.
לעתים תאוות הבצע של הסולטנים המרינידים שניצלו אותם כמתווכים פיננסיים בין משלם המסים לרשויות המס מגינה עליהם מפני פרעות עממיות.
יהודי דבדו הם קורבנות לתלאות חדשות, הנמשכות כמעט עד היום, כל יהודי שהעז לסכן את עצמו מחוץ למלאח ביום חג מוסלמי הסתכן בלינץ’. כאות כבוד הוא נאלץ לחלוץ את נעליו כאשר עבר ליד מוסלמי. מה הפלא שהוא הפך להיות עז וחשדן, מה הפלא שהוא סיגל לעתים קרובות הרגלים של צביעות ושקרים ושהוא מגלה לנו חוסר אמון ?

פנים בית יהודי – אריגת צמר
13. ועכשיו, אם הקורא יסכים לעקוב אחרינו במבוך הרחובות הצרים של המלאח, שם למרבה הצער עדיין לא נשמר שום עיקרון של היגיינה, ניקח אותו לאחד מאותם חללי פנים שלא ימצא דומים להם בצרפת.
14. אנו דופקים על דלת אכולת תולעים של דירה כלשהי, היא נפתחת לחצר מרובעת. פניה של צעירה חיננית ומחייכת מברכים אותנו, ועד מהרה קולות השיחה מושכים את דיירי הבית אל סף דלתם, הגדולים והקטנים בוחנים אותך במבטם.
15. למרגלות גרם המדרגות הרעוע, אשר מהחצר למרפסת, פרד ספרדי מסיים לאכול את המנה שלו. על ערימת זבל מתרפקת תרנגולת עם אפרוחיה;  באחת מפינות החדרון הקטן, זקנה קטנה מתכופפת מול תנור ערבי אופה כיכר שעורה, אותה תסיר ברגע שהמשטח נצרב מעט, זהו לחם בלתי ניתן לעיכול שטוח כמו פשטידה וחסר אפייה.  תוך כדי שהיא מפעילה את האש שלה, היא משגיחה על מתקן המשמש לזיקוק ראשוני שעדיין מורכב ממיכל המכיל את החומרים שיש לזקק (תאנים מיובשות, צימוקים), כיסוי ברזל שמקבל את האדים ומכוון אותם דרך קָנֶה מוּטֶה למְעַבֶּה.
16. זה נעשה על ידי דלי המאפשר מעבר לצינור ספירלה. האלכוהול שנאסף שהדבדודים מכנים בשם הפומפוזי “מָחְיָה” (אניסט) יוגש כאפריטיף ביום שישי בערב וביום שבת לפני הארוחה.
17. הם שותים באותו יום ללא ריסון יין מתוק שהם מכינים בעצמם בתהליכים זהים מצימוקים.
18. עם זאת מציגים בפנינו את החדר הייחודי שבו מתגוררת בערבוביה משפחה גדולה בדרך כלל.
19. זהו תא מלבני באורך 4 או 5 מ’ וברוחב של 1 או 2 מ’, עם רצפת עפר, קירות מסוידים בלבן ותקרה הנתמכת על ידי קורות מנותקות שלרוב מאפשרות לסנן מי גשמים.
20. באחד הקירות, וילון המסתיר לעיתים גומחה שבה המצעים מוערמים, זה כולל שמיכות צמר עבות, עורות כבשים וכמה כריות שהציפיות שלהן שזורות בטוב טעם.
21. לפעמים צוהר שצופה אל החצר מאפשר לקרני אור מועטות לחדור, אך למרבה הפלא, לחדרים הממוקמים על הטרסה אין יציאה אחרת מלבד הדלת.
22. אנחנו באופן אישי נאלצנו לחרוג מההוראות הפורמליות של בעל הבית כדי ליצור פתח ולהציב מסגרת באחד מקירות החדר בו התארחנו.
23. התנגדות הבעלים התבססה על העובדה שברגע שהילידים ראו אור בלילה, הם יכלו לטענתו לירות.
24. אנשים אומללים אלה שמרו אפוא על חוסר אמון ופחד שההגנה של חיילינו טרם הצליחה להפיג והם ממשיכים להכריח את עצמם לישון, אפילו בקיץ, בסמיכות הבולטת באופן במיוחד על רקע המוסר המחמיר שלהם.
במחילה מכבודכם שאנחנו חוזרים לקבלת הפנים, כפי שאמרנו לעיל, דבדודיס, אנשים מסבירי פנים מאוד, מוחמאים מהביקורים שהם מקבלים: לאחר שהזמינו אותך בלבביות לשבת על מחצלות, הם מגישים לך תה בכוסות יפות והם יכולים להיפגע אם לא חוזרים על זה לפחות פעם אחת.
25. אולם כדי לספק את רצוננו, אדון הבית לוקח אותנו לראות שוזרת צמר. גידול כבשים משגשג מאוד בדבדו ותעשיית הצמר נהנית ממוניטין שההד שלו מגיע עד לאלג’יריה.
26. והנה אנו נמצאים עתה בנוכחות יהודייה זקנה, כורעת על מחציתה, מול נולה, שוזרת את החוטים והאריגה של צמר לבן בוהק. היא מייצרת שמיכה עבה באורך של  5  מטר ורוחב 2 מטר. זהו ה”הְּדּוֹן” (« heddoun ») המפורסם שמגן להפליא מהחורפים שעדיין קשים בדבדו. אין אף קצין או תת-ניצב שעובר במרכז זה שלא לוקח את שמיכת הצמר שלו.  יתר על כן, חיל המצב שהוחזק במהלך המלחמה תרם לא מעט לעלית מחיר ה”הְּדּוֹן”.
27. נשים מצטיינות גם בעבודות רקמה;  עושים כאן גם כמה עבודות עור וחריטת נחושת;  אך אלה נעשים במיוחד על ידי יהודי פיגיג (Figuig) שהגיעו לאחרונה למלאח, זה מה שהסביר לנו המלווה שלנו, לפני שעזב אותנו, תלמיד בית ספר יפה תואר בן כחמש עשרה שנה לבוש בלבוש כחול כהה, ועם תלתלים שחורים ארוכים הנופלים על הלחיים. (הכוונה כנראה לפיאות)

28. יהודי דבדו, יהודי מרוקו בכלל, מכירים במה שהם חייבים לצרפת והם מעריכים בכנות את יתרונות הכיבוש.  עם זאת, אנו חייבים לומר את האמת כי אלה של דבדו במיוחד לעתים התלוננו קשות על התשלומים הכבדים בכסף ובעין שגבו משרדי השלטון ובעיקר הם התלוננו על ההתנכלויות של הגומיירים (חיילים מרוקאים ילידים ששירתו ביחידות עזר שהוצמדו לצבא צרפת בין השנים 1908-1956) שמתערבים בינם לבין השלטונות הצרפתיים, באופן הנוקם בשתיקה על התאוששותם המורלית.
29. במהלך השנים האחרונות, מספר מסוים של משפחות של עובדים וסוחרים עזב את דבדו ונסע להתיישב בטאורירט ובברגן או בתחנות האחרות שיצרו רשויות הצבא הצרפתי: הם נמשכים לשם על ידי הביטחון הגדול יותר ומשטר שוויוני יותר, בניהול ישיר של פקידים צרפתים.  עם זאת, גם כיום יש להם אמון יחסי רק במי שמכריזים על עצמם כמגינים עליהם.

חיי הדת של דבדודי
30. מעל הכל מה שמפתיע את הזר, הנכנס למעיים החלקלקים והפתלתלים של המלאח, הוא הלבוש המכובד, האוויר מלא הכבוד והמוסר שהיהודים מקבלים את פניו. מסבירי פנים, כפי שאמרנו לעיל, למרות מבוכה מסוימת. יש להם דיבור ונימוסים שמנוגדים לאישיות הגסה והפראית של תושבי ההרים בסביבבה. אנו יכולים לומר – וכל מי שהתקרב אליהם יסכים, כי למרות השפעת הקשיחות הברברית של רודפיהם לשעבר, הם שמרו על מוסרם הפטריארכלי, המעניק לאב את כל הזכויות אך גם את כל החובות.
31. גלות ורדיפות, במקום לכבות בהם כל תחושת כבוד, נהפוך הוא, וזוהי תופעה פסיכולוגית מוכרת בתולדות האנושות, הידקה אותם יותר בתחושה של סולידריות אינטימית ; האחדות הדתית שאצלם שלטה תמיד על חילוקי הדעות הידועים של משפחות וחמולות, מביאה את כולם לאותה מחשבה, לאותה אמונה: האמונה הבלתי מעורערת באל ייחודי ואוניברסלי.
32. לפיכך, במלאח הקטן הזה, ישנם לא פחות מחמישה עשר בתי כנסת ו ????: בזמן שעזבנו את דבדו היו שני בתי כנסת חדשים בבנייה; זה גם מוכיח שלכל שבט, כל חלק מהאוכלוסייה רוצים להיות מקלט משלו.
33. הטקס והמנהגים הם במקורם ספרדים, עליהם החלו להתווסף מסורות ומנהגים מאלה של יהודי מרוקו.
34. בערב שישי, ברגע שהשמש השילה את קרניה האחרונות, אחד היהודים משמיע קולות קרן (כנראה הכוונה לשופר) כדי להודיע ​​לחבריו המאמינים כי השבת החלה.  מיד כל העבודות נפסקות, החנויות נסגרות והמלח נכנס לריגוש זמני ואז נכנס למדיטציה ושקט. אנחנו כבר לא פוגשים שם אף אחד, הנשים פרשו כולן לבתיהן, הגברים בתפילה; והזיכרון הכללי הזה, המלמולים האדוקים האלה, הקהילה האינטימית הזו באותה שאיפה מנחמת כלפי הבורא, הרגע הזה שבו כל דאגות חיי היומיום התפוגגו, כאשר העניין בדברים ארציים נעלם לחלוטין, באמת, אפילו להדיוט, אפילו עבור הלא מאמין, משהו מעורר יראת כבוד וגרנדיוזי.

יהודי דבדו
35. אין להם שום מאפיין פיזי של בני דתם מאלג’יריה ואפילו לא ממרוקו. למרות שיש לנו יופי שהוא קצת מוגזם, הם בדרך כלל נאים, עדינות התכונות שלהם מזכירה את הסוג הספרדי. בלונדיניות עם עיניים כחולות הן רבות למדי;  יש שם אפילו טיפוסים אדומים אבל הברונטיות הן הרוב, ואי אפשר לקחת מהן את החינניות המסוימת שמודגשת עוד יותר על ידי צניעות ביישנית.
36. התלבושת שלהם מגבירה את קרינת הלובן ומדגישה את בהירות עיניהם השחורות, היא זו של פאס: תחפושת שהצלמים שלנו רק יתנו לה מושג גס מאוד; לבושים בגדים תחתונים קלילים מאוד, גם בחורף, הם לובשים חצאית סאטן ירוקה או אדומה עם סרטים  בצבע זהב וכסף, מחוך או קפטן בקטיפה צבעוניים גם הם; חגורת משי רקומה, תסרוקת מחודדת החושפת תוספת של שני סרטי ראש בצבע שחור כזפת, ואילו באמצע המצח תלוי מטבע לואיז זהב. כמובן, זה ביגוד שלובשים בשבתות והחגים, אין אז, בימים היפים של אפריל, מחזה מקסים יותר, קסום יותר מזו של קבוצות הצעירות האלה שכורעות ומדברות על הטרסות הלבנות של הבתים ובזמן שקרני החמימה של שמש אביבית מחיות את לבושן בהשתקפויות מנצנצות.
37. יהודי דבדו הם למרבה הצער הקורבנות התמימים של נוהג מצער: נישואים מוקדמים הם תכופים ונערה צעירה שמלאו לה 16 כבר מזמן נגמרה.
38. לא נדיר, למרות האופי האפלטוני של זיווגים נמהרים, לפגוש בנות בגילאי 13 עד 14 שנבלו בטרם עת. הבעל הוא לרוב מבוגר מושלם וכאשר אנו מביעים את התנגדותנו שנובעת מזה שמנהגים כאלה כשלעצמם אינם מוסריים ואכזרים למין העדין, משיבים לנו הדבדובים בקרירות כי לזיווגים אלה יש את היתרון המהותי בכך שהם מונעים מהצעיר את הדרישות הטבעיות שתמיד מתעוררות מוקדם. אך איזו מסורת מחייבת שהם יהיו מסופקים רק באמצעות קשרי הנישואין הדתיים ? המתבגר נשאר אפוא טהור ובתולי ממש כמו כלתו הצעירה.
39. רוב הזיווגים הם זיווגים קונבנציונליים (זיווגים המתייחסים לאנשים שמקורם באותו אב קודם). לא יכולה להיות שום פגיעה גדולה יותר בכבוד האב, מאשר לראות את בנו מסרב לידי אחייניתו שלו.

טקסי הנישואין
40. חודש, לפחות, לפני חגיגת הנישואין, בין משפחות הארוס והארוסה מתקיימים חילופי מתנות ודברים של דרך ארץ ונימוסים. כאשר המשפחות שייכות לאחת מהחמולות היותר חזקות מבחינת העושר והיוקרה שלהן, כמעט כל המלאח לוקח חלק בחגיגות, שאצל הבעל לעתיד הן זוהרות במיוחד. מדובר בשירים וריקודים, סעודות וקבלות פנים במהלכן נעשה שימוש נדיב בתה.
41. והנה אנחנו ערב החתונה בפועל. הכלה הצעירה בליווי שושבינותיה וחברותיה הרבות הולכות למעין בריכה (הכוונה כנראה למקווה). היא מעוטרת ומבושמת, מוקפת בכבוד ובטיפול קפדני, בעוד שהמצהללות שולחות את צהלות השמחה הקולניות והחודרות לארבע פינות המלאח.
42. הכלה נשטפה, עכשיו טובלים אותה, אפילו בחורף, בבריכת שחייה, שבעונה זו פני השטח העליונים העליוניםמכוסים בשכבת קרח דקה הנשברת למגע. למרות זעקות הכאב של האישה האומללה, יד נמרצת תומכת בה בשיער ומטילה אותה פעמיים-שלוש לבריכה המטהרת זו, מבחינתה, תחילתה של צרה מכאיבה. מכיוון שהבעל חסר הסבלנות כעת כשהרבי קידש את האיחוד, לא תמיד ממתין, למרות הבטחותיו, עד שבת זוגו הצעירה תגיע לגיל ההתבגרות כדי לתבוע את זכויותיו.
43. מזלה שהוסכם שלמשך זמן מסוים לאחר הנישואין היא תמשיך להיות בחסות אבהית, אבל זה חולף והמשפחה במהרה מסייעת לחתן, להתגבר על התנגדותה של הילדה האומללה על ידי שכנוע.

 

חינוך דבדודי הצעיר
44. החל מהגיל הרך, הדבדודי הקטן מבלה את כל זמנו בבית הספר לרבנות, שם הוא ילמד להתמודד בקלות לא מוסברת עם השפה העברית, שפה עם הטיות שמציגה, כידוע, מבחינת אוצר המילים והדקדוק, רק זיקות רחוקה לערבית מדוברת. אלה המכפישים את השיטה הישירה בהוראת שפות מודרניות יראו, בנוכחות התוצאות שהשיגו הרבנים שאינם משתמשים בשיטה אחרת, הכחשה רשמית לטענותיהם. מן הראוי להוסיף, ללא ספק, כי הלימוד הבלעדי של העברית וטקסטים של הברית הישנה, נקלט ע”י הדבדודי הצעיר בהבדל השעות הניתנות במשורה ללימוד אנגלית או גרמנית בבתי הספר התיכוניים שלנו.

45. שלוש שנים לפני האיחוד בית הספר הצרפתי-יהודי של דבדו, מורה עצמאי, ממוצא אלג’יראי, ומאוחר יותר, חיל המצב של צרפת הקדישו את עצמם למשימה לייבא לקהילה הקטנה והעלומה הזו, רוח צרפתית.
46. עם היכולת המופלאה הזו של הטמעת שפות זרות, המשותפת ליהודים בכלל, יהודי דבדו הקטנים התגלו כמי שניחנו בחיות נפשית יוצאת דופן, עם רצון נלהב להדריך את שפת האדונים הנוכחיים לגורלה של מרוקו.
47. כשהגענו למלאח הבינונו כי הקליטה הגבוהה שמציעים מוחות שהוכנו להתמודדות עם כל תרבות אינטלקטואלית על ידי תרגול איטי של הטקסטים הקשים בתלמוד, תקל מאד על המאמצים שלנו כמורים.
48. למורת רוחה של אוכלוסית המלאח הפכו שלושה בתי כנסת ישנים שהיו ללא שימוש, לבתי ספר צרפתיים שבהם קובצו התלמידים שעד מהרה מספרם כבר היה גדול ממאה.
ללא קשר לאיכויותיהם האינטלקטואליות, כולם באופן כללי, הראו במהרה את רגשות האהדה למורה החדש שלהם שהתפתחו במהרה לחיבה אמיתית.
יתר על כן, חיבה זו לא הגיעה רק לאלה שבאחריתם הבינו אותם לבסוף והבינו את עצמם על ידיהם; זה הגיע לכל אלה שהתעניינו בהם, ונצטט כאן, כמחווה של תודה לאיש, את היחסים החביבים שניהל קפטן קוקילארד, ראש משרד ההסברה עם דבדובים הקטנים. 49. קצין טריטוריאלי זה היה עבורם סבא אמיתי שבמהלך ביקוריו היומיומיים במלאח, אהב להיות מלוּוֶה בשלל תלמידי בית ספר, אותם מילא בממתקים וצעצועים. ביום הפרידה הסופי, קפטן קוקילארד בכה כמו ילד והמלאח כולו היה באווירה של אבל.

סיכום
50. ועכשיו, איך אפשר להסביר שהענף האתני הזה, שהוא כל כך מקורי וכל כך מובחן מהמשפחה היהודית הגדולה, נמצא מחוץ לכל קשר עם הציוויליזציה המערבית וטבוע בחיק ההמונים המוסלמים, יכול היה במשך מאות שנים ולמרות מרטירולוגיה ארוכה, לשמור על טוהר מסורותיו ואמונותיו ללא פגיעה כלשהי?  איך קרה שהוא הקים ציוויליזציה מיוחדת, שאנו חוזרים ואומרים, עומדת בניגוד מוחלט למנטליות הברברית של השבטים הסמוכים, ציוויליזציה שבאה לידי ביטוי בתרבות אינטלקטואלית ארכאית, ללא ספק, אך מהווה בסיס מוצק דיו להעלותו סביב איבריו החיוניים שריון של ממש, “מתחם חיצוני” המסוגל להגן עליו מפני ההשפעות החיצוניות הממוססות?  החיים הפטריארכליים האלה, את הפשטות העתיקה הזו, יהודי דבדו חייבים פשוט לכלי הייחודי והיקר של השכלתם האינטלקטואלית והמוסרית: לתלמוד
51. ולסיום המחקר שלנו עלינו לקוות שההשפעה הצרפתית על המסורות המקומיות של דבדו אם היא קיימת תתפוגג בהקדם, כי תוצאות של השפעה כזאת יכולות להיות עגומות. בואו נקווה שזה לא משפיע, על הקהילה הקטנה הזאת, על מקוריותה ועל אופייה הייחודי של הציוויליזציה שלו.

אוקטובר 1921
אבנר דרמון