את האנדרלמוסיה שנוצרה בעקבות המאבק בין מעצמות אירופה על השליטה במרוקו בראשית המאה העשרים, ניצלה צרפת להגברת האחיזה שלה במרוקו. המלך היה חסר אונים מול הכוחות הזרים ובה בעת הוא נחשד כמי שמשתף פעולה וכמו תמיד בעבר גם הפעם היהודים היו השעירים לעזאזל של אי הסדר וחוסר היציבות השלטונית שנוצרו.
בהתקפה של פורעים ברברים על המלאח במקנס, התארגנו היהודים והשיבו מלחמה בנשק ותחמושת שהיו בידיהם ולאחר מאבק קשה שנמשך ימים מספר הם הצליחו להדוף את ההתקפה. כעשרים פורעים נהרגו בהתקפה על המלאח במקנס ומנין לא ידוע של פצועים, בשעה שליהודים היה הרוג אחד בלבד ושלושה פצועים. הצרפתים שחששו שמקורו של הנשק הרב ששימש את היהודים בהדיפת ההתקפה על המלאח של מקנס הוא בסחר נשק עם המורדים רצו להחרים אותו, אך חזרו בהם לאחר שהשתכנעו שהוא נועד לצרכי הגנה בלבד.
על רקע הרדיפות הבלתי פוסקות אי אפשר שלא להבין לשמחתם של היהודים לקראת הפיכת מרוקו למדינת חסות תחת שלטון צרפתי, מה שכמובן חיזק ועודד את המוסלמים שגם כך לא היו זקוקים לעילה מיוחדת להמשיך ולרדוף את היהודים.
“הסכם פס” שנחתם ב-30 במרץ 1912 בין המלך מולאי אל חאפיז לצרפתים, שהפך את מרוקו למדינת חסות של צרפת, עורר בקרב המוסלמים שראו בו מעין בגידה זעם רב שאותו הפנו כלפי הסולטן וכלפי השלטון הצרפתי.
ביום 17 באפריל 1912 פתחו חיילי המלך במרד והרגו את מפקדיהם הצרפתים, אך הכוח הצרפתי עצמו הצליח להתבצר וכשראו המורדים שהם מתקשים לפעול כנגד הצרפתים הם פנו לעבר המלאח היהודי.
מאות ערבים התאספו מול שערי ה”מלאח” שבו גרו כ-12000 יהודים בלי נשק להגנה עצמית ובקושי רב הצליחו לסגור את שערי המלאח. הם הצליחו להחזיק מעמד כשבוע ולבסוף ברחו לעבר שערי ארמון הסולטאן וביקשו שיחוס עליהם, אך לא הסולטאן ולא השלטון הצרפתי נקפו אצבע כדי להגן עליהם.
הפרעות נמשכו שלושה ימים רצופים שבמהלכם החיילים ואחריהם עוברי אורח חדרו ל”מלאח” והתחילו במסע של הרג, שחיטה, אונס, ביזה שוד, חורבן הרס ושריפה מכל הבא ליד.
הנה תיאור של אחד המפקדים הצרפתיים:
“שלושה ימים נמשכו ההרג והביזה עד אשר לא הותירו ולו חפץ אחד בעל ערך ובבתים שלא נשרפו לא נותר זכר לרהיטים”… “כל מה שלא היה ניתן לטלטל נשבר במקום” ..”נתגלו עד כה כחמישים גוויות ומספר כפול מזה נמצא עדיין תחת ארבע מטר של הריסות”.  “…. בעקבות הברחות נשק ותחמושת שנתגלו במלאח מספר ימים קודם, השלטונות הצבאיים הצרפתיים החרימו את כל הנשק שהיה בשכונה, האוכלוסיה האומללה נשארה בלי כל הגנה מול האכזריות והפראות של התוקפים..”
פרופ’ פנטון מאוניברסיטת סורבון שחקר את פרעות ה”תריתל” מספר על גופות ילדים שהוטלו בבוץ והיו למרמס, על ילדות שנאנסו ונמכרו כשפחות, בתי כנסת שנשרפו ונהרסו, וספרי תורה שהושחתו והושלכו לרחובות.
51 יהודים נהרגו אך ממדי ההרג יכלו להיות גדולים בהרבה אילולא נפתח שער חדש בחומת המלאח שכיוונו היה לארמון המלך ימים מספר קודם שהחלו הפרעות. הפליטים היהודים התגודדו בחצרות, בפרוזדורים, באורוות ואפילו בכלובים של גן החיות שהמלך החזיק בחצרו.
באשר לחלקו של המלך לפי סברה אחת כששמע על ההרג הוא הורה לפתוח את שער הארמון הקרוב למלאח כדי לאפשר להם מקלט במנוסתם מהפורעים וכן פקד לפתוח את מחסני המזון כדי לספק להם אוכל שבמשך כל זמן הפרעות כמעט שלא הגיע מזון לפיהם, אך לפי סברה אחרת התיאור שלעיל אינו מדייק עם המציאות, שכן לפי חלק מהמקורות המתארים את ההתרחשויות היה צורך במסע שכנוע ארוך עד אשר המלך התרצה והסכים לסייע ליהודים.
כששבו לבתיהם הם גילו שהפורעים הותירו אחריהם אדמה חרוכה, ולא בכדי הכינוי שדבק בפרעות האלה הוא “תריתל” שמשמעו פשפוש מתחת לאדמה להוצאת דברים החבויים בה. ההרס והביזה המוחלטים הותירו את כל 12000 היהודים ללא קורת גג.

בתי כנסת נשרפו, ספרי תורה נקרעו והושלכו לרחובות ואלפי כתבי יד שהשתמרו דורות רבים נשרפו כליל.תיאור של פרופ’ פנטון שזוכה לאישוש ביומן העיר פאס, שנכתב בידי שלמה כהן, שחי בתקופה זו מתאר, “בתי כנסת נשרפו ונהרסו, ספרי תורה קרועים מתגלגלים ברחוב בתוך הבוץ וגויים דורכים עליהם”.
יהודים ברחבי מרוקו ומרחבי אירופה ששמעו על האסון שפקד את יהודי פס נחלצו והתחילו באיסוף תרומות, הגדילו לעשות יהודי מקנס שהיו הראשונים לשלוח עזרה, קבוצה של יהודים רכובים על גבי פרדות ועמוסים בצידה ותרומות יצאו בדרכם לפס מבלי לחשוב כלל על גודל הסיכון שהם לוקחים על עצמם.
פרט למכתב תנחומים שכתב הגנרל דאלביס עם התחייבות להעביר מידי יום אלף פיתות ליהודים ואלף פיתות ערביות שהצבא הצרפתי הואיל בטובו להעביר לאחר מעשה לפליטים היהודים הרעבים שנסו על נפשם מהמלאח לא ידוע על סיוע אחר כלשהו. לעומת זאת עפ”י עדותו של המפקד הצרפתי הם החרימו את הנשק של היהודים ימים ספורים לפני הטבח הנוראי ומנעו מהם כל אפשרות להגן על עצמם כפי שיהודי מקנס עשו תקופה קצרה קודם עם הנשק והתחמושת שהיו בידיהם.

מכותרות ראשיות לתהומות הנשייה

אירועים דוגמת ה”תריתל” היו מנת חלקם של היהודים במרוקו מאז ומתמיד והאחרון שבהם היה הפוגרום באוג’דה וג’רדה שהתרחש בשנת 1948 שבו נטבחו 41 יהודים.
שלא כמו פוגרומים אחרים במרוקו התריתל ” זכה” לתהודה רבה בעיתונות היהודית והבינלאומית. כותרות ראשיות, מאמרי מערכת, דיווחים חדשותיים ומאמרים רבים הוקדשו ל”תריתל”.  עם זאת לא צריך להעמיק לחקור כדי לגלות שהפרעות בקישינב שהתרחשו תקופה קצרה קודם נצרבו עמוק בתודעה היהודית בשעה שה”תריתל” נשכח כלא היה, וזה למרות שבאותם הימים היו מי שחשבו ש”קישינב הייתה משחק ילדים בהשוואה למרחץ הדמים שהיה בפס” (העיתון באידיש “דְעְר פְרַיינְד”).
קראתי במקום מסוים דברים שנכתבו לאחר פיגוע שהיה בירושלים, שלטענת הכותב האסוציאציה האולטימטיבית של פיגוע מסוג זה שהוא תיאר, היא הפרעות בקישינב ולא פרעות כמו ה”תריתל” למשל. ההסבר שלו לאסוציאציה המיידית הוא ש”האתוס הלאומי שהתהווה כאן יונק בעיקר ואולי רק ממקורות אשכנזיים”.
גם מי שיסכים עם הקביעה הנחרצת הזאת יתקשה להאשים בה את הממסד האשכנזי כמי שנוקט ביד מכוונת לכך, ודאי לא בשעה שבעלי מאה ובעלי דעה רבים מקרב בני העדה שיכלו לעשות כדי לגרום לשינויים ב”אתוס הלאומי” לא נקפו אצבע. מה מנע מנבחרי ציבור של העדה לדורותיהם לפעול ברשות המחוקקת כדי לאזן את המקורות מהם יונק האתוס הלאומי? 
אז איך כל זה מתקשר ל”תריתל” ? תודעה אינה יכולה לשאת מצב של ואקום וכשיש כזה הוא מיד מתמלא, אם אין מי שידאג למלא את החלל של התודעה היא תתמלא מאליה. האסוציאציה יונקת ממה שיש בתודעה ואם אפשר לבוא בטענות למישהו זה לא לבעלי האסוציאציה אלא למי שיכל ולא טרח להניק את התודעה בתכנים מתאימים.
חוקרים שהשוו בין ה”תריתל” לפרעות קישינב, הגיעו למסקנה שה”תריתל” לא נצרב בתודעה, בעיקר בגלל שמיד לאחריו נהנו היהודים מהביטחון שהקנה להם הפרוטקטורט הצרפתי, לעומת יהודי מזרח אירופה שמצבם המשיך להידרדר גם אחרי פרעות קישינב. אך בה במידה אפשר לטעון  “נהפוך הוא”, העובדה שאחרי ה”תריתל” באה תקופה ארוכה יחסית של ביטחון אמורה הייתה דווקא להבליט ולא להבליע אותו.