תוכן העניינים:
רקע
מהלך הפרעות
רשימת הקורבנות
“השנה העצובה ההיא” בשיר של אמא
אוג’דה – זירה לנקמה בציונים מבית 
הלנצח נשכחם ?
העוול עדיין זועק והעולם כמנהגו נוהג
והאור שבקצה המנהרה
ומה הלאה ?
משפחת הכהן סקלי והטבח

•  רקע

מאז החלת שלטון החסות הצרפתי בשנת 1912 ועד לכינונו של משטר ווישי בשנת 1940, שררה במרוקו יציבות שלטונית, שבעבור היהודים משמעותה הייתה תקופה של ביטחון יחסי. משטר ווישי שהפעיל את חוקי הגזע של הנאצים הביא לפגיעה קשה בקהילה היהודית, אך למרבה מזלם של היהודים הפלישה של הכוחות האמריקאים לחופי קזבלנקה בשנת 1942 אמנם בוששה בהעברת השלטון מידיו של משטר ווישי אך בסופו של דבר היא זאת שמנעה מהם גורל דומה לזה של אחיהם שבאירופה.
תקופה קצרה אחרי תום משטר ווישי החלו להופיע ניצניה הראשונים של תנועות הלאומנים ואחרי שהתאכזבו מזה שניצחון בעלות הברית לא סלל את הדרך לעצמאות כפי שהאמינו שיקרה החלו בפעולות מרי. מפלגת האיסתיקלאל (עצמאות), שממנה תגיע לאחר מכן מרבית ההנהגה לתנועה הלאומנית, פרסמה מניפסט שבו דרשה עצמאות מלאה והצהירה על הזיקה שלה לאיסלאם ועל רצונה בייסוד מלוכה דמוקרטית.
הסולטן מוחמד החמישי אישר את המניפסט והגיש אותו לצרפתים, שהשיבו שאין בכוונתם לעשות שום שינוי במעמד הפרוטקטורט.
פחות מעשרה ימים לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, ביום ה- 23 במאי 1948 נשא הסולטן מוחמד החמישי נאום שבו הוא פנה לנתיניו שבמרוקו.
.…….. “זה כמה ימים שפרצה המלחמה בפלשתין, ארץ קדושה, לאחר שהערבים נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזו ולגרש ממנה את תושביה”………    “המדינות החברות בליגה הערבית מצאו עצמן מחויבות לפלוש לפלשתין הקדושה כדי להגן על תושביה ולמגר את התוקפנות הבלתי מוצדקת של הציונים”…………. “אנו תומכים בלב ונפש בשליטי ערב ובראשי הממשלות שלהם”………………“מסיבה זו אנו מצווים לנתינינו המוסלמים שלא להיגרר להסתה בעקבות מעשיהם של היהודים כנגד אחיהם הערביים בפלשתין ולא לבצע מעשה כל שהוא העלול לשבש את הסדר ובטחון הציבור”…….
ובהתייחסו ליהודי מרוקו הוא מציין:
“שונים הם מהיהודים העקורים שפנו מכל קצות תבל לעבר פלשתין בכוונה להשתלט עליה שלא בצדק ובשרירות לב”…… “לפיכך הם צריכים להימנע מכל מעשה שיש בו כדי לתמוך בתוקפנות הציונית או להפגין סולידריות כלפיהם, משום שבכך הם יפגעו בזכויות המיוחדות המוענקות להם כשם שיפגעו באזרחותם המרוקאית”
פחות משבועיים לאחר נאומו זה של הסולטן בתאריך 7 ביוני 1948 התחילו הפרעות באוג’דה וממנה המשיכו לעבר ג’רדה.

• מהלך הפרעות

ביום שני בשבוע כ”ט באייר תש”ח (7 ביוני 1948) המוסלמים של אוג’דה לא הופיעו לעבודה, בשעות הבוקר התקבץ אספסוף חמוש בגרזנים וסכינים בשוק היהודים, ימים קודם לכן נשמעו קריאות ואיומים לרצח כלפי היהודים.
המהומה התחילה עם תקיפתו של יהודי שגוררת תגרה רבתי בין יהודים ומוסלמים, ונמשכת בפוגרום אכזרי.
ארבעה יהודים וצרפתי אחד נרצחים באוג’דה.
ההמון המתפרע התפזר רק אחרי שכוחות צבא ומשטרה השתלטו עליו והם התקבצו מחדש ונסעו במשאית לעבר העיירה ג’רדה הסמוכה לאוג’דה.
יהודים החלו להגיע לג’רדה מערים שונות של מרוקו בשנות ה-30 של המאה ה-20, אחרי שהתגלו בה מכרות פחם והם התפרנסו בה בעיקר מהספקה של שירותים כמו סנדלרות וקונפקציה ומכירה של מוצרים לכורים שבעיירה.
כשהגיעו לעיירה הם הפיצו שמועה שיהודים רצחו מוסלמים ושיהודים הרסו את גג המסגד הגדול באוג’דה והלהיטו את הרוחות.
בעקבות השמועה התחילו טבח נוראי ביהודים.
37 יהודים נוספים נרצחים בג’רדה ובהם רב הקהילה משה הכהן סקלי. מספר היהודים הנרצחים הכולל בשני ימי הטבח מגיע ל-41 בהם עשרה ילדים, עשר נשים ואיש זקן. עשרות רבות נפצעו, חנויות ובתים רבים נשדדו ונבזזו, כל זאת לקול צהלולי שמחה של נשים מוסלמיות שצפו באירועים.
אחרי הפוגרום הועמדו לדין 35 ערבים בפני בית דין צבאי צרפתי, שניים מהם נידונו למוות, שניים לעבודת פרך לכל החיים ועל היתר נגזרו עונשי מאסר שונים.

• רשימת הקורבנות

רשימת הקורבנות המופיעה בהמשך, מתבססת על הרשימה המופיעה בספר “ויקץ שלמה” של הרב שלמה הכהן זאגורי, ספרו של הרב רפאל מרציאנו ומידע שליקטנו מקרובי הנרצחים.
הרשימה כוללת את שמותיהם של 41 יהודים שנרצחו בפרעות, נציין שעד לא מכבר מנין הקורבנות לא היה לגמרי ברור.
ארבעה מהקורבנות, מימון אזולאי, אליהו אסאבאן , מסעוד דיין ויחיה בן סאמון נרצחו באוג’דה.
שניים אחרים, אליהו דהן,  ויוסף אמסלם הם תושבי אוג’דה שנרצחו בג’רדה בעת שהיו בעבודתם בחנותו של שמעיה טובול שבה נהרג גם לקוח צרפתי של שמעיה בשם Monsieur Goden שהיה באותה עת בחנות.
לפיכך שלושים וחמישה מהנרצחים היהודיים היו תושבי ג’רדה ושישה תושבי אוג’דה.
הערה: בחלק מהפרסומים מאותה תקופה סופר כי מספרם הכולל של הנרצחים בפוגרום היה 42 מתוכם 4 שנרצחו באוג’דה ו-38 בג’רדה, ואולם ככל הנראה פרסום זה נובע מכך שאחרי הטבח דיווחו בעיתונות וברדיו על 38 שנרצחו בג’רדה ובהם ליאון טובול שעבד בחנותו של אחיו של שמעיה טובול הי”ד ופציעתו היתה כה קשה שבמשך מספר ימים נחשב כמת כך עפ”י העדות שהוא מסר בעצמו לרב רפאל מרציאנו.

◊ רשימת היהודים הנרצחים:
אם גם לאחר רענון הדף התצוגה אינה זמינה לחץ כאן .

◊ כדי לראות את קשרי היוחסין בין קורבנות שהיו מאותה משפחה לחץ כאן.

“השנה העצובה ההיא” בשיר של אמא

מרסל אזולאי זוכר היטב את השיר על “השנה העצובה ההיא”, שאמא שלו מארי הייתה שרה לילדיה ולעצמה. מארי ז”ל היא אחותו של מואיז עובדיה שהיה נשיא הקהילה של יהודי אוג’דה שבעת הפרעות חזר והתריע בפני אנשי השלטון הצרפתי על הסימנים הרבים שקדמו לפרעות ובהם ציורי גולגולות וכתובות כמו “מוות ליהודים”, “מוות לעובדיה”, “עובדיה ייתלה ראשון והשאר אחריו!” וכתובות אחרות שהופיעו על המבנים הציבוריים והמסחריים של אוג’דה. “הכתובת היתה על הקיר” לא רק במובן המטאפורי של הפתגם אלא פשוטו כמשמעו “הכתובות זעקו מקירות הבניינים”.
“התחבאנו בתוך הבית כשאמא אוחזת בידה את בנה הפעוט כשהפורעים הערבים דופקים על דלת ביתנו ומנסים לפרוץ פנימה”… מסיבות שרק הגורל יכול להסביר, עזבו הפורעים את ביתם והמשיכו בדרכם מבלי לפרוץ פנימה.
מרסל מספר ש”אמא הייתה שרה את השיר כשהעצבות הייתה שורה עליה”. הוא היה אך בן שנתיים בזמן הפרעות ובכל זאת הוא זוכר את השיר על לחנו וכל מילותיו, ללמדנו שהעצבות שרתה עליה הרבה שנים.
שיר שמספר על המתקפה שהייתה מתוכננת היטב שהתרחשה בבוקרו של יום שני, ע”י ערבים גדולים כקטנים שרצחו, הציתו בזזו ותקפו את האימהות המסכנות שבכו על ילדיהן היקרים……
“אוי אימא, איזו שנה עצובה…” מסיים השיר שכולו כאב ובלי אף מילת ניחום.
מרסל אזולאי שר את השיר שאמא הייתה שרה

Cette année
au cœur d’oujda
et aussi a Jerada
il y a eu des attaques
bien munies
Cependant le matin du Lundi
qu’il y a eu cette tragédie
Les Arabes grand et petits
firent leur tâche de bandits
Ils assassinerent et pillerent
ils mirent le feu aux chaumières
S’attaquerent aux pauvres mamans
qui pleuraient leurs chers enfants
Aie…Maman, quelle triste année
tout le monde mobilise
Il y a eu des morts et des blessés
les restant sur les tranchees

• אוג’דה: זירה לנקמה בציונים מבית

הליגה הערבית שנוסדה בקהיר בשנת 1945 ועסקה תכופות בעניינים של ערביי ארץ ישראל, הגבירה את ההזדהות של הלאומנים עם המדינות הערביות ובעיקר עם ערביי ארץ ישראל.
הסולטן שלא הסתיר את אהדתו ללאומנים של מרוקו, הכריז לראשונה בנאום שנשא בטנג’יר ביום 10 באפריל 1947 על “זהותה הערבית של מרוקו”, ואז הגיעה החלטת החלוקה של עצרת האו”ם מכ”ט בנובמבר, ואחריה הכרזת העצמאות של מדינת ישראל מיום ה-14 במאי.
וכשכל האירועים הנפיצים האלה נמצאים ברקע, הגיע ביום ה-23 במאי נאומו של הסולטן.
הנאום כלל אומנם קריאה ש“לא להיגרר לאלימות כנגד היהודים כאות הזדהות עם אחיהם הערבים בארץ”, אך זו נשמעה כמו מס שפתיים ויש מי שיגידו שהיא אף “עוררה את הדוב מתרדמתו”.
כך או אחרת, אוזנם של הפורעים מִמֵילָא לא הייתה כְּרוּיָה לקריאות להבלגה אלא לדבריו המשתלחים של הסולטן כנגד “הציונים המשתלטים על הארץ ומגרשים ממנה את תושביה הערבים” ועל התמיכה שלו בליגה הערבית ו”בפלישתה אל פלשתין הקדושה, כדי למגר את הציונים”.
נאומו  של המלך שעורר את ההזדהות עם “פלשתין הקדושה” וליבה את השנאה כנגד הציונים, בא בשעה של התעוררות לאומנית ותסכול גובר מהשלטון הצרפתי.
פתיל הבעירה בדרך אל הפצצה המתקתקת שבאוג’דה הוצת, הספירה לאחור החלה….
לשאלה, למה דווקא אוג’דה  יש תשובה אחת ויחידה; מדינת ישראל שבדרך וזאת שעד לתום מלחמת העצמאות, עמדה מול כוחות אויב בסדרי גודל שהיו עדיפים משלה והייתה זקוקה נואשות לעולים צעירים לחיזוק כוחות המגן שלה, וזאת בשעה שהצרפתים שלא רצו לעורר את זעמם של המוסלמים החליטו לסגור את שערי העלייה לארץ.
הדרך היחידה שנותרה לעלות ארצה הייתה להבריח את הגבול לאלג’יריה, והמקום היחידי דרכו ניתן היה לעשות את זה הוא העיר אוג’דה, השוכנת בצפון מזרח מרוקו במרחק של כ-20 ק”מ מהגבול.
ועד הקהילה באוג’דה נרתם למשימה המחתרתית, בגיוס של יהודים צעירים שישמשו לליווי יהודים מרחבי מרוקו בדרכם לאוג’דה, זיוף תעודות שהייה ותעודות מעבר, מציאת מקומות מחסה ודאגה לכלכלה לעולים והברחתם את הגבול לאלג’יריה.
ככל שהפעילות הייתה מחתרתית, היא הייתה בהיקף רחב שרבים מיהודי אוג’דה היו מעורבים בה באופן כזה או אחר, מה שהקשה מאד להעלים אותה מעיני המוסלמים.
מכל הערים במרוקו אוג’דה הייתה המקום היחידי שבו הפורעים המוסלמים יכלו לתת ביטוי ממשי לסולידריות שלהם עם אחיהם שבפלשתין, לנקום בציונים ובה בעת לפרוק את תסכוליהם מהשלטון הצרפתי.
שלושה שבועות לאחר הכרזת העצמאות ועשרה ימים לאחר נאומו של הסולטן יצא המון היסטרי כשהוא חמוש בגרזנים וסכינים אל עבר השוק של אוג’דה והתחיל לפרוע ביהודי אוג’דה.
מדוע אם כך הגיעו הפרעות גם לג’רדה  שבה גם מספר הקורבנות היה גדול בהרבה, אם כל הפעילות של הברחות הגבול התרכזה באוג’דה ?
התשובה הפשוטה בתכלית היא, שבאוג’דה המשטרה הצרפתית התערבה ומנעה את המשך הטבח, ומשכך החליטו הפורעים אחוזי האמוק להמשיך לכיוון העיירה ג’רדה שבה כוחות המשטרה דלילים בהרבה מאלה שבאוג’דה ושם הם יכלו לפרוע ביהודים כאוות נפשם.
בפעם הראשונה בהיסטוריה ארוכת השנים של פרעות ופוגרומים ביהודים בכל קצוי תבל, המניע העיקרי הוא נקמה על פעילות ציונית מחתרתית של היהודים.
עובדה זאת  מקבלת אישוש מהיסטוריונים ומאנשי השלטון הצרפתי.
בספרה “Muslims and Jews in France: History of a Conflict“של פרופ’ Maud Mandel (נשיאת Williams College היוקרתי), אשר התמחתה בהיסטוריה של צרפת במאה ה-20, היא מצטטת את  Rene Brunel שהיה הנציב הצרפתי של אזור אוג’דה בזמן הפרעות, שכתב כי “האווירה התחממה” כתוצאה מ”מעבר חשאי אל מעבר לגבול של מספר גדול של צעירים ציונים מכל אזורי מרוקו שניסו להגיע לארץ ישראל דרך אלג’יריה“. עוד היא כותבת כי משרד החוץ הצרפתי “ציין כי ההגירה היהודית מאוג’דה לארץ ישראל, הייתה גורם מגרה משמעותי לאוכלוסייה המוסלמית המקומית” וכי “באזור זה הסמוך לגבול אלג’יריה מחשיבים את כל היהודים היוצאים כלוחמים לישראל.”
היא גם מצטטת את מרשל Alphonse Juin בעל העבר צבאי המרשים שפיקד על כוחות צרפת החופשית ובשנת 1947 חזר למרוקו כגנרל תושב, כי “העזיבה החשאית של יהודים לארץ ישראל היא שהבעירה את הכעס שהמתסיסים המקצועיים הציתו קודם.”

• הלנצח נשכחם ? 

מדינת ישראל שמקפידה כל כך בכבודם של החללים שנפלו על הגנת הארץ, מתעלמת כבר למעלה מ- 75 שנה מחללי פרעות אוג’דה וג’ראדה שאין עוררין שהם נרצחו אך ורק על רקע הפעילות הציונית המחתרתית שאליה הייתה מגויסת כל קהילת יוצאי אוג’דה
וזה התחיל כבר בסיקור שהפרעות קיבלו בעיתוני הארץ בעת התרחשותן כאילו היו אירוע שולי וחסר חשיבות לישוב היהודי בארץ.
המקום שתפסה ההודעה על הפרעות ב”על המשמר”  ביום 9/6/48 ולשם השוואה המקום שתפסה ידיעת חוץ על התפטרות נשיא צ’כוסלובקיה בנש שהופיעה באותו עיתון ביום 8/6/48

 

 

 

 

 

 

 

בעיתון “הארץ” הפוגרום אינו אלא “מהומות ערביות יהודיות” ואילו בעיתון “דבר”  גוף ההודעה (החלק הבהיר שמתחת לכותרת) כמעט שנעלם כליל.

בזה תם ונשלם סיקור הפרעות במדינת ישראל !!

• העוול עדיין זועק והעולם כמנהגו נוהג 

לפני יותר משנתיים החל צוות קטן לפעול במטרה להביא להכרה הממלכתית שקורבנות בכך שהפעילות הציונית המחתרתית אליה התגייסה קהילת יהודי אוג’דה היא שהביאה לפרוץ הפרעות ולפיכך יש לראות בקורבנות כמי שנפלו חלל על הגנת היישוב היהודי בארץ.
מצוידים בעצומה עם מאות חתימות פנינו לגורמים ממלכתיים ואחרים. מנעד התגובות נע בין תגובות כמו זאת של היח’ להכרה במשרד הביטחון  שבלשון המעטה יאמר עליה “מבזה” את זכר הקורבנות (הפנת אותנו ליח’ שמטפלת ב… תביעות של ערביי השטחים !!) לתגובתו של שר (שבידו היה להביא להכרה המיוחלת !), שאם בכלל טרח לקרוא בעצמו את המכתב, העדיף להרעיף עלינו הלל ושבחים במקום להתייחס לקשר שבין הפרעות לפעילות המחתרתית שצייננו בפניו ותגובות כאלה ואחרות שלא נפרט כאן.

• והאור שבקצה המנהרה

את הנדבך הראשון בדרך להכרה הממלכתית הניחה עיריית שדרות כאשר בטקס מרשים ומכובד חנכה את כיכר אוג’דה וג’ראדה ובה אנדרטה מרשימה ביופיה ע”ש קורבנות הפרעות.
* את הטקס הנחתה סגנית ראש העיר גב’ יהודית אוליאל מלכה (שגם פעלה רבות מאחורי הקלעים) ופתחה את דבריה במקומם הייחודי של פרעות אוג’דה בהיסטוריה של הפרעות ביהודים, ראש העיר אלון דוידי כיבד בנוכחותו ובדברים מרגשים שנשא בטקס, והרב אליהו מרציאנו נשא דברים על העיירה דבדו מקום מוצאם של מרבית הנרצחים בפרעות.
* גב’ אחלמה פרץ בירכה בשם בעלה עמיר פרץ.
* אברהם  דיבר על מקומם הנשכח של הפרעות במרוקו באתוס הלאומי ועל התלאות בדרך להכרה הממלכתית. 
* אדון ליאון טובול שהוא אחרון הניצולים של הפרעות הביא עדות חיה מהפרעות. 
* שארלי אמויאל קרא קינה מקינותיו של ר’ דוד חסין גדול הפייטנים של מרוקו.
*  אורי אמויאל קרא תפילת “יזכור” שחוברה לזכרם של קורבנות הפרעות ולזכרם של יהודי אוג’דה שפעלו במחתרת למען הגנת הישוב היהודי בארץ ישראל.
בין לבין היו גם אתנחתות מוסיקליות עם אמיל זריהן שהביא מחרוזת משיריו של ג’ו עמר ובן משפחתנו סימון שבנעוריו היה חבר בלהקה של ג’ו עמר וכיום חבר באנסמבל הפיוט ריגש אותנו בשיר “ידידי השכחת” שמילותיו הותאמו לשכחה שעם ישראל שכח את קורבנות הפרעות אוג’דה וג’ראדה.
לכשהסרטונים מהטקס יהיו מוכנים נעלה אותם לאתר.
הטקס אמנם התעכב בשל אילוצי בנייה ותשתיות אך כפי שאמרתי בדברים שנשאתי בטקס, לא מן הנמנע שגם יד הגורל הייתה מעורבת, שהרי הימים הם הימים “שבין כסה לעשור” שבהם הסליחות בשיאן ומה לנו מועד מתאים יותר לבטא את הסליחה שעם ישראל חייב לקורבנות הפרעות.
הימים הם גם ימים של תרועה, ואין לנו אלא להריע בקול תרועה גדולה!! לראש העיר שדרות אלון דוידי, סגניתו יהודית אוליאל מלכה ולעובדי עיריית שדרות שלקחו חלק. לא רק שעיריית שדרות הייתה הראשונה להנציח את זכר הקורבנות היא גם עשתה זאת בדרך כה ראויה ומכובדת.
מי יתן שזכותם של הקורבנות הקדושים שנפלו על מזבח הגנת הארץ וזכותו של יום הכיפורים הקדוש שבפתח יגנו ממעל על תושבי העיר שדרות מהאויבים הסמוכים לגדרה
ויחתמו אותם לשנים ארוכות של שלווה וביטחון.

• ומה הלאה ?

אחרי הוִיָה דולורוזה שעברנו בניסיונות להשגת הכרה ממלכתית, הבינונו שהסמכות נתונה בידי ועדת הטקסים שליד ראש הממשלה שהעומד בראשה הוא שר התרבות. בפעם הראשונה שפנינו נענינו כפי שתיארנו לעיל במתק שפתיים מלוּוֶה בפירגונים.
לאחרונה נפגשנו עם שר התרבות מיקי זוהר ולראשונה אחרי שנתיים של ניסיונות נתקלנו בתגובה מלאת אהדה, הבנה, הזדהות ורצון טוב לעזור. אלא שלדאבוננו במסגרת חלוקת הועדות של הממשלה הנוכחית, הועדה עברה לשרת התחבורה מירי רגב ויש לנו סיבות טובות לקוות שכבוד השרה שבתפקידה הקודם כשרת התרבות והספורט פעלה רבות כדי לתמיכה ועידוד של פעולות תרבות בקרב הפריפריה ועדות המזרח בכלל, לא תישאר אדישה לנוכח העוול הזועק מזה שבעים וחמש שנה ויותר.

• משפחת הכהן סקלי והטבח

שבעה עשר מתוך ארבעים ושניים היהודים שנטבחו בפוגרומים של אוג’דה וג’רדה, היו בני משפחת הכהן סקלי, שנמנו על הענפים של דאר ברמליל, מחיגן, רזיגא, מכילף, בוסתא, למגרוד ודיקעוויש ודאר לקווידי.
הרב משה הכהן סקלי שהיה רב הקהילה של ג’רדה הגיע אליה מדבדוּ, נרצח כשהוא בן 38, יחד עמו נרצחו אימא שלו עיישה, אשתו עיישה (33), בנו אפרים (13), בתו פורטון (6) והתינוקת שמחה שהייתה בת שנה.

קמי אלמנתו של מימון אחי ז”ל שהייתה ילדה בת שמונה בזמן הטבח בג’רדה צפתה בטבח הנורא מתוך חבית פתוחה משני צדדיה שמישהו מהיהודים דחף אותה אליה. שעת הערב המאוחרת הקשתה כנראה על הפורעים להבחין בה, עיני הילדה הקטנה קמי נאלצו לצפות במחזות הנוראיים של הרג בגרזנים ושחיטה בסכינים. כשגילו אותה במחבואה ורצו לעשות בה ובאליהו בן סעדון (בעלה של דודה שלה) את אשר עשו בשאר היהודים בא לעזרתם ערבי שהיה חבר טוב של אליהו בן סעדון. הוא דיבר אל ליבם של הפורעים וביקש שלא יהרגו אותם.
הוא הצליח לשכנע את הפורעים שלא להרוג אותה אחרי שאמר להם שהוא ידאג לאסלם אותה אבל דבר לא עזר לאליהו בן סעדון והם רצחו אותו לנגד עיניה. בשולי הסיפור נוסיף שרק לאחרונה וממש בדרך מקרה נודע לילדיה של קמי על החוויה המזעזעת שעברה אימא שלהם.
היא מעולם לא סיפרה ולא הזכירה דבר ממוראות הפוגרום הנורא.
בתקופה שלפני הפְּרָעוֹת דודה עליזה הגיעה עם הילדים ללעיון שהייתה עיירה שקטה ואילו דוד יהודה אח של סבא יוסף נשאר באוג’דה כדי להמשיך בענייני החנות. אחרי הטבח הנוראי בג’רדה התארגנה משלחת של יהודים מאוג’דה ובהם דוד יהודה כדי להגיש סיוע ליהודי ג’רדה ולטפל בהבאת הרוגי הטבח לקבורה באוג’דה.
על המראות הטראומטיים והמחזות הזוועתיים שהוא ראה שם אפשר ללמוד מהתגובה שלו כאשר הגיע ללעיון כדי להצטרף למשפחתו בחג השבועות (12/6/48) כפי שהיא מתוארת בדף תיעוד לזכרו:
..”דוד יהודה היה אדם בעל מזג מאד נוח לבריות, אדם נעים הליכות שכמעט לא ידע מצבים של כעס. בפעם הכמעט יחידה שהוא כעס הוא כעס עד מאד, הוא התפרץ בזעם, הוא זעק בקול גדול ….. הוא יצא מגדרו”.
היה זה בחודש יוני 1948. בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, העוינות כלפי היהודים במרוקו מגיעה לשיאים ומפלס הפחד הולך וגובר.
ביישובים מסוימים ובהם אוג’דה מקום המגורים של עליזה ודוֹד יהודה המתח גדול במיוחד. אולי בעקבות יחסי שכֶנוּת מיוחדים ששררו בין היהודים לערבים ואולי בשל אזהרה חמורה שהוציא הקאָדִי (שהיה מעין ראש עיירה), לֶבָל יעזו לגעת ביהודי מיהודי לָעְיוּן מקום המגורים של סבא וסבתא, העיירה לָעְיוּן הייתה מקום מוגן יחסית ליהודים.בעקבות זאת מגיעה דודה עליזה עם הילדים הקטנים לבית של סבא וסבתא בלעיון, ודוד יהודה נשאר בגפו באוג’דה כדי להמשיך עם ענייני החנות.
ביום כ”ט באייר תש”ח (7/6/1948 יוצא ההמון המוסת לפרוע ביהודים. באוג’דה נהרגים ארבעה יהודים, משם ממשיך ההמון לעבר העיירה ג’רדה הסמוכה שבה נשחטים ונהרגים במהלומות גרזן עוד 42 יהודים ובהם תינוקות בעריסותיהם. דוד יהודה יוצא עם קבוצת יהודים מאוג’דה לעבר העיירה גְ’רָדָה. הוא רואה שם את מראות הזוועה והוא מלקט במו ידיו את מה שנותר מגופות הנרצחים כדי להביא אותם לקבורה בעיר אוג’דה.
בינתיים בעיירה לעיון מתכוננים לקבל את פני חג השבועות (12/6/48).
הוא מגיע ללעיון ורואה את הכבשים שנשחטו לכבוד החג ואת אווירת החג השוררת בעיירה. או אז, הוא מתפרץ ומשתולל מזעם על יהודי לעיון החוגגים בתמימות לב בשעה שאחיהם נשחטים בהמוניהם. הדברים ששמעתי שדוד יהודה זעק בקול גדול לתושבי לעיון הם דברים של תוכחה וזעקה עמוקה שיכולים לצאת רק מפיו של מי שחווה חוויה כה זוועתית ואני מתקשה לצטט אותם. התמונה העולה לנגד עיני של אותה סיטואציה אומללה, מזכירה משום מה את סיפור עגל הזהב. כמו משה היורד מן ההר עם הלוחות, מוצא את בני עמו חוגגים עם עגל הזהב ומנתץ את הלוחות, כך דוד יהודה ז”ל המגיע לעיירה עם בשורת איוב, מוצא את בני משפחתו חוגגים סביב בשרו של כבש “שובר את הכלים והכללים” ומתפרץ בזעם שכמוהו לא נראה.