העלייה של סבא וסבתא ודוד יהודה ועליזה
◊ ראשית מסע – עלייה וקוץ בה
◊ קזבלנקה – מי יש לו ריבה כזאת ריבה יפה כל כך
◊ ג’יברלטר – סיפור שכמעט ונקטע באמצע
◊ Camp D’arenas – שופינג, D.D.T והפתעה של הרגע האחרון
◊ העלייה – (ויש מי שתאמר הטיפּוּס) ארצה
◊ לילה ראשון – (ואחרון) בצפת
◊ עכו – סרט מלחמה סוריאליסטי
◊ ואחרי שנים אלפיים – קץ לנדודי
העלייה של דויד ואליס
העלייה של יוסף אזולאי ובני משפחתו

 

העלייה של סבא וסבתא ודוד יהודה ועליזה

כשסיימנו לספר את סיפור העלייה של המשפחות שלנו לטובת אתר המורשת המשפחתי, הימים היו ימים שלקראת ליל הסדר, שעל פי מנהג יהודי מרוקו נפתח בהנפה של קערת הסדר הערוכה מעל ראשי המסובים תוך כדי קריאה “בִּבְהִילוּ יצאנו ממצרים, הא לחמא עניא..”אי אפשר להתעלם מהסמליות של העיתוי, כי גם אנחנו “יצאנו ממרוקו בִּבְהִילוּ”.  המסע שלנו אמנם לא נמשך ארבעים שנה אבל גם ארבעה חודשים של נדודים הם די והותר, אלא שלא כמו בני ישראל שאחרי ארבעים ימים קצה נפשם והחלו לפרוק עול (עגל הזהב), הורינו עשו את מסעם כולו תוך שהם מקבלים עליהם את הדין בצייתנות ובלי אומר.

 

ראשית מסע – עלייה וקוץ בה

עליזה ויהודה

יום שבת, בית כנסת הגדול באוג’דה, תפילה אחרונה לפני היציאה לדרך אל מחנה המעבר לעולים שבקזבלנקה לקראת העלייה לארץ. כל ההכנות המוקדמות מאחורינו, המטען נשלח כבר קודם לקזבלנקה ואפילו את הפרידה שלפני היציאה לדרך עשינו קודם, ו”אני זוכר היטב את בכי הפרידה שלי מז’אנו” מספר דויד. הכול מוכן ומה שנשאר זה להמתין לצאת השבת כדי לעלות לרכבת הלילה לקזבלנקה. תוך כדי התפילה דוד יהודה נכנס לבית הכנסת נרגש כולו כשהוא אוחז בידו עיתון. ומה בעיתון? ….. בעיתוי “מושלם” עם ההכנות שלנו לעלייה לארץ מבשר לנו העיתון על ההחלטה לסגור את שערי העלייה לארץ. ממש כך! אז מה עושים?… אחרי כל ההכנות הנפשיות והפיזיות, אפילו בשורה מרה ומרתיעה שכזאת לא יכולה לשבור את הנחישות או לשכך את ההתלהבות, דוד יהודה מחליט בלי כל היסוס שממשיכים כרגיל. במוצ”ש, מספר דויד יצאנו כמתוכנן ברכבת הלילה לקזבלנקה וכשהגענו לשם באנו לבית מלון בבעלות יהודי שאבא הכיר במסגרת הנסיעות שלו בענייני המסחר של החנות. אחרי יומיים של שהות במלון מחליט אבא  על דעת עצמו שאנחנו נוסעים למחנה המעבר Camp de Casa.
כשהגענו למחנה מצאנו אותו מוקף שומרים מכל עבריו, אין יוצא ואין בא.
גדר קטנה וגורלית מפרידה בין מי ששערי העלייה סגורים בפניו לבין מי שכבר חלף בשער העלייה והאיסור החדש אינו חל עליו.
אבל גם השמירה הקפדנית על המחנה אינה מרתיעה את אבא, הוא ניגש לאחד השומרים ו”מדבר אל ליבו” לאפשר לנו להיכנס למחנה, וראה זה פלא תוך זמן קצר מצאנו את עצמנו מעברה השני של הגדר ומעתה ואילך אנחנו ככל הפליטים שבמחנה.
כאשר אני מתבונן היום על השתלשלות העניינים שסיפרתי זה עתה, אני פתאום קולט דברים שנעלמו מעיני הילד שבהם צפיתי אז על הדברים. לראשונה אני קולט שהסיפור כולו שזור בגילויים של החלטיות, אומץ, נחישות ותושייה שאבא ז”ל גילה מרגע ההחלטה לצאת לדרך למרות איסור העלייה ועד לגילויי האומץ והתושייה בפאתי המחנה.

סבא וסבתא

גם דרכם של סבא וסבתא אל המחנה בקזבלנקה נעשתה בבהילות. בהמשך הדף מספר דוד אחי על העלייה שלו ושל אליס והוא מתאר שם איך באחד הימים מגיע אחד מ”מקורות המודיעין” של סבתא זהרה לבית שלנו בלעיון ולאחר שהוא דואג להגיף את דלת בית המלאכה שלה הוא מספר לה על התוכנית של כנופית המורדים (שהוא היה אחד מהם) להרוג אותו. הוא מבקש ממנה שלא לתת לדויד לישון בבית באותו היום. יתכן שזה היה אותו המודיע או שאולי זה היה “חבר” אחר של סבתא שסיפר לה על תכנית אחרת לחטוף את אסתר ופנינה.
סבתא זהרה שהייתה אישה נחושה והחלטית שולחת בו ביום את הילדים לאוג’דה ומתחילה לארוז. כעבור מספר ימים הם כבר היו במחנה בקזבלנקה שם הם פגשו את עליזה ויהודה.
וכמו שאמרנו קודם, “בבהילו יצאנו ממרוקו”

 

קזבלנקה – “מי יש לו ריבה כזאת, ריבה יפה כל כך”

זמן מה אחרי שעליזה ויהודה נכנסים למחנה בקזבלנקה,מצטרפים אליהם סבא וסבתא ודוד שלמה עם משפחתו. המחנה היה בנוי מצריפים ארוכים, בכל צריף שוכנו יותר מ-20 משפחות במיטות מתקפלות, מיטה ליד מיטה בלי ארונות ובלי מחיצות הפרדה. את הארוחות שהיו מעין מנות קרב היינו מביאים מנקודת חלוקה מרכזית ששירתה את כל המחנה, ואני בעיקר זוכר את המראה של ריבת התפוזים שחילקו לנו במחנה מידי ערב. עד אז הכרנו את הריבה בטקסטורה אחרת לגמרי ובמשך כל שהותנו במחנה התקשינו לעכל את המראה המוזר של הריבה, לעומת זאת לטעם שלה התרגלנו די מהר. בזמן שאנשי המוסד היו עסוקים בזיוף דרכונים העסיקו אותנו הנערים בפעילות חברתית ובעבודות שונות ובעיקר עבודות סניטריות. בתמורה לפעילות שלנו קבלנו כפרס סיגריות אותן היינו מביאים בשמחה למבוגרים. בשעה טובה מגיע תורם של עליזה ויהודה לצאת מקזבלנקה ליעד הבא.

טנג’יר – ממתינים לסוכן הסמוי

אחרי שלושה חודשים במחנה בקזבלנקה הודיעו לנו שאנחנו יוצאים לדרך כשהיעד הוא טנג’יר, במטרה שמשם נגיע מהר ככל האפשר למחנה העולים שבגיברלטר הסמוכה. למשפחה שלנו צירפו שלושה נערים של עליית הנוער במסווה של ילדים מבני המשפחה. נפרדנו מסבא וסבתא ויצאנו לדרך.
בשנת 1956 השנה שבה עלינו ארצה, טנג’יר עברה לידיים מרוקאיות, (אחרי שהייתה בשליטה בינלאומית במשך כשלושים שנה) יש להניח שזאת הסיבה להנחיות המחמירות שקבלנו לגבי האופן שבו עלינו להתנהג עם הגיענו לטנג’יר. משפחה שלמה על מטלטליה שנודדת בדרכים, מראה הפנים שלא קשה לשער שאינם מתושביה הערביים של מרוקו, הזמן שבו איסור העלייה נכנס לתוקף, כל אלה ועוד הופכים את השהות בטנג’יר, קצרה ככל שתהיה, לתחנה שבה הכול יכול להשתבש.
אנשי המוסד אינם מוכנים לקחת סיכונים וההנחיות המפורשות הן לפעול בחשאיות גמורה. אתם רשאים לדמיין סרט מתח עם משפחה שלמה (מבוקשת) שיורדת מהרכבת וצריכה להמתין במקום הומה אדם לשליח שמעולם לא פגשו שיבוא לאסוף אותם. סביבה לא מוכרת, אנשי בטחון ומשטרה שזה עתה קבלו את השלטון על המקום וכל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לא לעורר חשד כלשהו, וזה קצת מלחיץ ולחץ פירושו התנהגות מחשידה.
לפתע מגיח לו משום מקום אדם שקורא לעברנו “משפחת כהן?”, “תרימו את המזוודות ובואו אחרי”. נסענו במונית לבית מלון יהודי וזה היה ביום שישי בערב, וזה לא שהזיכרון שלי כזה פנומנאלי שגם את הימים בשבוע אני זוכר, אלא שפשוט למחרת כשנסענו לנמל כדי להפליג משם לגיברלטר, זאת הייתה הפעם הראשונה שההורים נסעו בשבת ואת זה קשה לשכוח.
בינתיים סבא וסבתא הספיקו כבר לצאת מקזבלנקה באנייה Azemour (שבעברה שימשה להובלת כבשים ובעתיד תשמש כבית חולים להובלת הפצועים מהמלחמה באלג’יריה לצרפת) בדרכם למרסיי.

 

ג’יברלטר – סיפור שכמעט נקטע באמצע

את הדרך מטנג’יר המרוחקת פחות מ – 60 ק”מ מגיברלטר עשינו בספינה קטנה. השהות שלנו במחנה העולים בגיברלטר הייתה אמורה להיות קצרה, אבל זיהום שחטפתי ביד שיבש את לוח הזמנים והשהות שלנו במחנה התארכה ל-14 יום. בזמן הזה קבלתי פניצילין וכשהזיהום החמיר חשבו אפילו לקטוע לי את היד.

הוי ברצלונה ברצלונה

מגיברלטר הפלגנו באנייה בריטית ללב ים שם פגשנו באניית משא ספרדית שהייתה בדרכה עם מטען לברצלונה. בטלטלות הים הועברנו אל האנייה הספרדית שהמשיכה משם לפריקת המטען. שלושה ימים נמשכה פריקת המטען בברצלונה עד שהאנייה הרימה עוגן והמשיכה ליעדה הבא- מרסיי.

 

Camp D’Arenas – שופינג, D.D.T והפתעה של הרגע האחרון

מחנה העולים Camp D’Arenas שכן במרסיי והוא שירת את העלייה לארץ משנת 1944. רבים מהעולים לארץ ובהם 4500 המעפילים של האנייה “אקסודוס” עברו דרכו  ועכשיו הגיע תורנו. סבא וסבתא מהם נפרדנו במחנה בקזבלנקה הפליגו משם ישירות למרסיי ואנחנו עברנו דרך המחנה בגיברלטר ומה רבה הייתה השמחה לפגוש אותם כאן. שלא כמו במחנה בקזבלנקה שבו מחשש השלטונות היינו בסגר מוחלט והיה צריך לפעול בדרכים מחתרתיות וחשאיות, האווירה כאן הייתה חופשית ומשוחררת. גם תנאי המגורים כאן היו משופרים יותר. המחנה היה בנוי ממבנים קשתיים ארוכים, בכל מבנה שוכנו כ-10 משפחות (לעומת יותר מ-20 בקזבלנקה). אבא עם החושים המסחריים שלו מנצל את הזמן וחופש התנועה, כדי לרכוש טובין שעל פי השמועה עשוי להניב פירות בארץ. הוא קונה מספר זוגות אופניים, גרבי ניילון, מצלמה ואפילו עטים, כל אלה יעלו אתנו כמטען בהפלגה לישראל. הידיעה שאנחנו כל כך קרובים לסופו של מסע העלייה, האווירה המשוחררת, תחושת הביטחון שלא הייתה בקזבלנקה ותנאי המחייה המשופרים תרמו את שלהם למצב הרוח המרומם. חבל מאד שלא וויתרו על ריסוס ה-D.D.T שמעבר לנזקים הבריאותיים שנגרמו ממנו בטווח הארוך, האפקט המידי שלו היה פגיעה נפשית לא קלה. בגלל אותו ריסוס אומלל אחת התמונות היותר חזקות שלי מהמחנה הוא המראה של סבא הפגוע עד עמקי נפשו מהמעמד המשפיל של הריסוס. שהינו במחנה במרסיי שלושה שבועות וכבר עמדנו לצאת לדרך אל הנמל במרסיי כשלפתע הרמקול שעמד במרכז המחנה קורא את שמותיהם של סבא סבתא והילדים ומודיע שהם מתווספים לרשימת היוצאים בהפלגה שלנו. שמחה רבה והתרגשות גדולה אוחזת בכולנו. תוך מספר שעות כולנו יחד בדרך אל האנייה שתוביל אותנו לארץ ישראל.

 

העלייה (ויש מי שתאמר ה”טִיפּוּס”) ארצה

את הקטע האחרון בדרך הארוכה ארצה עשינו באנייה “ארצה”, שנבנתה בשנת 1930 כאניית מטען ומאוחר יותר הוסבה לאניית מטען/נוסעים. המהירות (הרשומה) של האנייה הייתה 11 קשר! ( 20.4 ק”מ לשעה) ובהפלגה במהירות מקסימלית וללא עיכובים נדרשו לה שישה ימים מלאים כדי לגמוא את המרחק שבין מרסיי לחיפה. אבל הגיל המופלג עושה את שלו ויותר משהפליגה היא קרטעה בין הגלים, עד אשר גם זה היה קשה עליה והיא נעמדה בלב ים ממאנת להמשיך. לא הים הסוער המאיים מסביב ולא הליטופים הרבים של המכונאים באנייה הצליחו לדובב אותה, וליתר ביטחון החלו אנשי הצוות להכין אותנו לקראת נטישה אפשרית.
חגורים בחגורות הצלה התחלנו לעבור בין סירות ההצלה ולהכיר את ציוד הנטישה.

אחרי שלושה ימים תמימים שבהם עמדה בסירובה נעתרה לבסוף הגבירה הזקנה והמשיכה לקרטע את דרכה ארצה. בכל אותו זמן אסתר שכבה חולה במחלת הטיפוס כשהיא בטוחה שמותה קרב והיא אינה חדלה מלזעוק זעקות שבר ותחינה לבל ישליכו את גופתה למים.
לעומת התפקוד המכאני שהלם את זקנתה, יאמר לזכותה של האנייה “ארצה” שתנאי המחיה שהציעה לנוסעים נחשבו לסבירים גם ביחס לאניות צעירות ממנה, ואנחנו כזכור לא היינו נוסעים רגילים שבאו לטייל עם האנייה, אלא פליטים שבמשך חודשים ארוכים שהו בתנאים סניטריים ירודים, גרו בצפיפות ודוחק של סרדינים ועמדו בתור לקבלת מנות המזון שלהם. אין פלא שבעינינו טרקלין האוכל על השולחנות הערוכים שבו, הפרטיות של תאי המגורים, לובן הסיפונים וכל דבר באנייה נראו לנו כחזיונות של ארמון פאר.
כמה חבל שטלטלות הגלים גברו על קסמו ומראהו המזמין של חדר האוכל ופרט לדוד מימון (שאף נרתם כדי לעזור בעבודות המטבח), סבא ואנכי, כל האחרים כמעט שלא התקרבו לשם.
הימים הם ימי תשרי שבהם עם ישראל חוגג את חג הסוכות ולמרות תלאות הדרך צוות האנייה שנערך מבעוד מועד מתפנה כדי לבנות סוכה יפה על סיפון האנייה ואנחנו הילדים לא הפסקנו להתפעל, בעיקר מהרימונים התלויים.
בשעה טובה אנחנו קרבים לארץ, העיר חיפה מתחילה לבצבץ באופק. אט אט הולכת ומתגלה לנגד עינינו המשתאות התמונה המרהיבה של העיר חיפה השוכנת לה במלוא הדרה על צלע ההר, הלב פועם מהתרגשות.
ביום ראשון י”ח בתשרי תשי”ז, 23/9/1956, ג’ דחול המועד סוכות ירדנו מסיפונה של האנייה ארצה ותוך זמן קצר היינו לאזרחים בישראל מדינת היהודים.
הרשימה הבאה שצולמה מתוך המסמכים שבארכיון הציוני, היא רשימת כל העולים שהגיעו אתנו באניה ארצה באותו המועד.
רשומות 417 – 410 יוסף וזהרה כהן וילדיהם
רשומה 418 דודה אסתר (שבפינו הייתה קרויה עְמְתִי)
רשומות 407 – 401 דוד יהודה ועליזה וילדיהם
סה”כ 625 עולים 

המראה מהים שנגלה מהאניה ארצה ומבואות הנמל בשנות ה-50  

 

לילה ראשון (ואחרון) במעברה בצפת

אחרי סידורי הקליטה בנמל הופננו למעברה בצפת ואנחנו כבר ממתינים בפתח הנמל למשאית שתוביל אותנו. תנועה ערה של הולכים ובאים בעיר התחתית ובהם ערבים רבים בלבוש המסורתי של ג’אלאבייה וכפיות. סבא מתבונן וכנראה מתקשה להאמין למראה עיניו, הבעת הפנים שלו מסגירה את מחשבותיו, כברת דרך ארוכה עשינו במנוסה מפני הערבים במרוקו ולא זאת התמונה שהוא ייחל לה מיד עם רדתו מהאנייה.
משאית ה”בולדוג” עמוסה במטלטלנו ובדברי מזון וציוד ראשוני שקבלנו מהסוכנות מובילה אותנו אל המעברה בצפת. חלק הצליחו לפנות מקום ישיבה בין המזוודות והמטלטלין שקבלנו מהסוכנות, היתר הסתפקו בנקודת אחיזה כדי לייצב את העמידה בנסיעה הארוכה. הגענו לצפת לקראת ערב ומיד התארגנו לארוחת ערב שהייתה כולה על טהרת תפוחי האדמה שקבלנו בסל הקליטה. מי שלא ישן על הרצפה ישן על מזרן קש שנפרש על מיטה קפיצית.
לילה אחד ויחיד גרנו בצפת, בבוקר הגיעו בני דודים שגרו בעכו כדי לקחת אותנו אתם. נטלנו את המזוודות שהיו כבר ארוזות ונסענו לעכו התחנה הבאה שלנו בארץ.

מצגת מהיציאה לגלות ועד העלייה לארץ

 

עכו – סרט מלחמה סוריאליסטי

בעכו גרנו שתי המשפחות גם יחד בבית ששכן במקום מבודד יחסית לא הרחק משפת הים.
ב 29 לאוקטובר 1956 כחודש ימים לאחר שהגענו לארץ נפתחה מלחמת סיני במהלכה מחליטים המצרים לשלוח את המשחתת “איברהים אל אָוּוֶל” כדי להפגיז את העיר חיפה. בתאריך 31 לאוקטובר בשעה 03:30 לפנות בוקר מגיעה המשחתת המצרית למבואות חיפה ומתחילה להפגיז בתותחיה את הנמל. ההדים של הקרב הימי המתחולל הנשמעים היטב בביתנו ואולי אווירת המלחמה, גורמים לכך שבני הבית כולם ערים למרות שעת הלילה המאוחרת.

סבא מחליט שזה הזמן להתענג על משבי הרוח הקלילים הבאים מן הים וכמו סצנה מתוך סרט סוריאליסטי אנחנו יוצאים עם סבא ועם כסא ביד לעבר שפת הים. אין פנסי רחוב שיאירו את הדרך וכמעט שאין גם בתים בסביבה שמחלונותים יבליחו מעט קרני אור, וגם אם היו כאלה, הם לא יכלו להועיל בגלל ההַאֲפָלָה היזוּמה בעקבות המלחמה.
מגיעים אל החוף, סבא יושב להתרגע על הכסא ואנחנו הילדים בסמוך לו. רחש הגלים מתערבב עם שאון התותחים הנשמעים ברקע ואת החשכה העבה מאירים אור הכוכבים המרצדים בשמים ורשף הפגזים הנורים באופק. הדרמה המלחמתית שהתחוללה ברקע מתחילה בירי של יותר ממאה פגזים לעבר מפרץ חיפה.

משחתת צרפתית שעגנה במפרץ כחלק מההיערכות המוקדמת למלחמת סיני, יורה על המשחתת המצרית והיא נסוגה צפונה. בו בזמן מוזנקות אוניות חיל הים הישראלי “יפו” ו”אילת” לעבר המשחתת המצרית ולאחר קרב ימי אליו מוזנק גם מטוס “אורגן” ישראלי, נכנעת המשחתת המצרית והיא מניפה על התורן דגל לבן. צוותי המשחתות משתלטים עליה וגוררים אותה לנמל חיפה ולימים היא תצטרף לשייטת משחתות חיל הים הישראלי בשמה העברי “חיפה”.

איך אפשר להסביר את התמונה הפסטורלית שבה סבא יושב על כסא ומתרווח על שפת הים בשעה של טרם דמדומים ובחשכה כמעט מוחלטת, נהנה מרחש הגלים, שואב מלוא ריאותיו מהאוויר המלוח תוך כדי שהוא מלטף את זקנו, כשקולות ומראות המלחמה שברקע אינם מצליחים להפר את שלוותו אף לרגע בודד.
אלה אינם מראות של אדם המודאג ממה שהעתיד צופן לו בארץ החדשה, או מהספקות של חוסר הוודאות במקום לא מוכר. כנראה שה”נהפוך הוא”, הוא הסבר מוצלח יותר לסיטואציה הסוריאליסטית משהו.
רחש גלי הים, משבי הרוח הקרירים, העלטה וקולות המלחמה שברקע הם תפאורה נפלאה לזכרונות ממרוקו שעם כל הקסם שבהם אין חרטה על כך שהם נחלת העבר והם בָּמָה נהדרת להרהורים על מסע העלייה הארוך לארץ שהגיע לקיצו והביא אותו ואת בני משפחתו אל הארץ המובטחת, הארץ שבה הוא יכול לשים את מבטחו.
אל מול אלה שאון התותחים נהיה לדממה דקה ורשף הפגזים לזיקוקין של שמחה ותקווה.

 

ואחרי שנים אלפיים שבים לירושלים

אחרי מספר חודשי שהייה בעכו עברו סבא וסבתא לגור בשכונת מקור חיים שבירושלים ואט אט התקבצו סביבם יתר האחים תחילה עליזה ולאחר מכן שמחה ודויד. תם ונשלם מסע נדודים שהחל אי שם לפני אלפיים שנה. המעגל שראשיתו בירושלים של ימי הגלות נסגר בירושלים של ימי התקומה ושיבת ציון המחודשת.

ירושלים בשנות ה 50 – בנין ג’נרלי,שוטר תנועה ואוטובוס ישן 

 

 

הר ציון 

 

 

העלייה של דויד ואליס

אחד מהחברים הערביים של אימא שבעצמו השתייך לקבוצת המורדים האחראים למהומות שלפני קבלת העצמאות, הגיע לבית המלאכה של אימא כשהוא נועל נעלי פלדיום (שהיו סימן היכר למורדים) ורק אחרי שסגר את החדר סיפר לאימא על התכנית שלהם להרוג אותי, ( כי הם ידעו שבמשך כמה שנים הייתי בישראל), הוא גם הזהיר אותה שלא אישן בבית.
אימא הזעיקה את דוּדוּ הבן דוד שבדיוק קנה רכב חדש ומיד העמסנו מה שאפשר ונסענו אליס ואני לאוג’דה משם שלחנו את התכולה לקזבלנקה.
כדי להימנע ככל האפשר מעיניים עוקבות לקחנו vagon louer (תא שכור). הגענו למחנה המעבר לעולים שבקזבלנקה ומכיוון שאני הייתי מבוקש ואליס הייתה בהריון סדרו לנו הפלגה למרסיי תוך שבוע ימים, בזמן שהשהות ממוצעת במחנה הייתה לא פחות מחודשיים. (אחד מהשליחים מהארץ שטפלו בעולים היה מדריך בקורס מד”סים שבו הייתי בעלייה הקודמת שלי לארץ וכנראה שגם הוא תרם למעבר המהיר). אחרי שהות קצרה ב Camp D’Arenas  הפלגנו לארץ באנייה Scania.
בארץ הפנו אותנו למושב מבטחים שבחבל הבשור אבל העדפנו לבוא לבית של מרים אחותי שעלתה ב-1948 וגרה בירושלים. כששמחה הגיעה לארץ הם קנו דירה על חוף הים בעכו ואז עברנו לגור אתם. (הם העמידו לרשותנו אחד משני החדרים של הבית) וכשההורים הגיעו לארץ עברנו לגור סמוך לידם בירושלים.

 

העלייה של יוסף אזולאי ומשפחתו

על סיפור העלייה לארץ של יוסף אזולאי שעזב עם משפחתו את אוג’דה ועלה לארץ ביום של הפוגרום של אוג’דה וג’רדה, שהגיע עד לפתח חנותם ופתח ביתם ואשר בו נרצח גם דודו מימון קרא ב “יוסף אזולאי מספר – אלו הם חיי”