תוכן העניינים :
• פתח דבר 
• הגבורה הנשכחת
• קצת על יהודי אלג’יריה
• הזיקה בין יהודי אלג’יריה ליהודי דבדו ואוג’דה
• מבצע לפיד
◊ תמצית האירועים עד מבצע לפיד
◊ מבצע לפיד יוצא לדרך
• אתרי הנחיתה
⇓ מרוקו
◊ Casablanca
◊ Safi
◊ Port Lyautey
⇓ אלג’יריה
◊ Oran
◊ Algier
• המחתרת היהודית באלג’יר
◊ על משפחת אבולקר – ציר מרכזי במחתרת היהודית
◊ חדר הכושר Geo Gras  – ראשית ההתנגדות היהודית באלג’יר
◊ קבוצת החמישה – le groupe des cinq

פתח דבר:

שני סיפורי גבורה ושני סיפורי הצלה מתקופת השואה, שניים שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי, כסיפורי מופת של גבורה ושל הצלה, ושניים שההיסטוריה פסחה עליהם כאילו לא התרחשו מעולם.
בצד הגבורה :  מרד גטו ורשה ומנהיגו מרדכי אנילביץ שהפכו למיתוס לאומי, נכנסו לתוכניות הלימודים בבתי הספר וזכו להנצחה בספרים שנכתבו עליהם, רחובות שנקראו על שמם ובולים שהופקו לזכרם, ומידי שנה טקס הנעילה המרכזי של יום השואה נערך למרגלות האנדרטה לזכרו של מרדכי אנילביץ שהוקמה בקיבוץ יד מרדכי הנושא את שמו, ולעומתו סיפור גבורה מופתי של המחתרת היהודית באלג’יריה במלה”ע ה-II ומנהיגה ז’וזה אבולקר, שתוכניות הלימוד פסחו עליו ולא זכה אפילו לְסִמְטָה שתיקרא על שמו ולמעשה עד לימינו אלה אך מתי מעט נחשפו לדמותו.
בצד ההצלה : אוסקר שינדלר שזכה לתהילת עולם בעקבות הסרט “רשימת שינדלר” שמספר את סיפורו של שינדלר בהצלת 1200 יהודים וגרף שבעה פרסי אוסקר ובהם הסרט הטוב ביותר, ולעומתו סיפורה של הלן קאזס בן עטר שהצילה 30,000 יהודים פליטי שואה, שהבודדים שנחשפו אליה נשבו בקסמיה, אך פועלה נותר חתום בארגזי מסמכים המופקדים בספריה הלאומית.
את פינתנו הצנועה שבאתר המורשת נקדיש לסיפוריהם הנשכחים של המחתרת היהודית באלג’יר ומנהיגה ז’וזה אבולקר (חלק 1) ושל המצילה האגדית הלן קאזס בן עטר (חלק 2) ותחילה לסיפור הגבורה הנשכח.

• חלק 1 : הגבורה הנשכחת
על אף שמבחינה צבאית לא הייתה במרד גטו ורשה תועלת כלשהי, הוא הפך לסמל של גבורה ולאירוע מכונן בתולדות ההתנגדות של העם היהודי בתקופת השואה. הגבורה נקשרה עם המרד בשל העובדה שהוא פרץ מתוך מטרה למות בכבוד ובשל העמידה האיתנה מול הכוח האימתני של הנאצים.
כחצי שנה לפני פרוץ המרד נחתו כוחות הברית במסגרת “מבצע לפיד” בשלוש נקודות בחופים סמוכים לקזבלנקה שבמרוקו ולאוראן ואלג’יר שבאלג’יריה, שהיו כולן תחת שלטון וישי הפּרו נאצי. בשל קרבתה לתוניסיה הייתה לאלג’יר חשיבות אסטרטגית מיוחדת ולמעשה המטרה העיקרית של מבצע לפיד, ממנה התנהלה השליטה של כוחות הברית על התקדמות הכוחות לעבר תוניסיה, כדי לסגור מכיוון מערב את כוחות הציר ששלטו בה.
שלא כמו בקזבלנקה ובאוראן בהם התנהלו קרבות קשים, אלג’יר נכנעה בו ביום ונכבשה כמעט ללא קרבות תודות לפעולתה הנועזת של המחתרת היהודית, שבכוחות דלים הצליחה להערים על אלפי החיילים הצרפתים שהיו מוצבים שם ולאפשר לכוחות הברית “נחיתה רכה”. עשרות ויש אומרים מאות חיילים מכוחות הברית חבים את חייהם לאומץ הלב, התחכום והדבקות במטרה של המחתרת היהודית שפעלה באלג’יר.
עד לעת האחרונה, ההיסטוריה התעלמה כמעט לחלוטין מהתרומה הכה משמעותית של המחתרת היהודית להצלחת מבצע לפיד, שבמובנים מסוימים היווה נקודת מפנה במלה”ע ה-2.
במשך עשרות שנים הצרפתים העלימו את עובדת היותה של המחתרת יהודית, כל כך העלימו שבחיבור של כ-25000 מילים La part de la résistance française dans les enventmet de l’afrique du nord, שמתאר בפרוטרוט את  הפעולה הנועזת של המחתרת, המילה יהודי לא מוזכרת אף לא פעם אחת.
הספר  NORTHWEST AFRICA: seizing the initiative in the west  (צפון אפריקה- תופסים את היוזמה במערב), בהוצאת המרכז להיסטוריה צבאית של הצבא האמריקאי, מספר על הזירה הים תיכונית במלה”ע ה-2 ובפרק המספר על הנחיתה באלג’יר, אין למחתרת היהודית שבלעדיה ספק רב אם הנחיתה הייתה מצליחה, אף לא אזכּוּר אחד בודד.
הצרפתים התעלמו מהעובדה שהמחתרת היא יהודית וניכסו אותה לעצמם, שאחרת הם היו צריכים להודות בזה ש-400 יהודים הצליחו להערים על אלפי חיילים צרפתים ולנטרל אותם. גם לאמריקאים הייתה סיבה טובה להתעלם מגבורתה של המחתרת, שאחרת כפי שנראה בהמשך, הם היו חושפים שורה ארוכה של מחדלים וחמוּר מזה מעשה בגידה שלהם, כלפי מי שהרבה בזכותם ואולי נכון יותר, תודות להם הנחיתה הצליחה.
מה אם כך, יכולה להיות הסיבה שבמדינת ישראל שבה סיפור שמקומו בפנתיאון הלאומי של סיפורי גבורה מוצא את עצמו עמוק בתהומות הנשייה ?
במסמך “לוחמה יהודית במלה”ע ה 2” שפורסם ע”י המחלקה להיסטוריה בצה”ל שמלכד סדרת מאמרים, יש התעלמות מוחלטת מפועלה של המחתרת היהודית באלג’יר, כך  ב- 350 העמודים של חלק א’ משנת 2021 וכך גם ב-185 העמודים של חלק ב’ משנת 2023.
מבלי להמעיט מערך הגבורה של מרד גטו ורשה ומרדכי אנילביץ שעמד בראשו, סיפורה של המחתרת היהודית באלג’יר הוא סיפור גבורה שבצידו הישג צבאי יוצא דופן.   Jean-Louis Crémieux שהיה היסטוריון ועיתונאי ומבין מקימי מנהלת התיעוד וההפצה של צרפת, כתב על José Abulker “אחד הגיבורים המדהימים בהיסטוריה שלנו”.
השאלה כיצד אפשר להסביר את התופעה שבה משני סיפורי גבורה המתרחשים בסמיכות זמן וקשורים באותו עניין של גבורה יהודית מלה”ע ה-II, האחד נשזר בפסגת האתוס הלאומי והאחר צולל למעמקי תהומות הנשייה, זהה במהותה לסוגיה שֶׁדַּנְנוּ בה במקום אחר באתר זה; “כיצד קרה שפרעות קישינב נצרבו בתודעה ובאתוס הלאומי ולעומתם פרעות ה”תריתל” שהתרחשו בתקופה סמוכה במרוקו נשכחו כלא היו” וכמו שם גם כאן התשובה שלנו היא שאת ההסבר צריך לחפש לא ביד מכוונת של הממסד ולא ב”מזימה אשכנזית”, האתוס הלאומי נבנה מהתודעה הלאומית ומי שאחראים לכך שהתודעה הלאומית חסרה בתכנים הקשורים בסיפורי הגבורה של יהודי צפון אפריקה, הם נבחרי העדה לדורותיהם שכמעט שלא נקפו אצבע.., אילו רק ניסו הדלת היתה פתוחה בפניהם.

◊  קצת על יהודי אלג’יריה
שתיים משלוש נקודות הנחיתה במסגרת מבצע לפיד היו אוראן ואלג’יר שבאלג’יריה וכאן המקום לתת סקירה קצרה על יהודי אלג’יריה.
בשנת 1870 העניקה ממשלת צרפת ל- 33,000 היהודים שחיו אז באלג’יריה אזרחות צרפתית במסגרת צו כרמיה, וזאת בעיקר תודות ללחצים של חשובי הקהילה היהודית בצרפת. רוב היהודים חיו באזור החוף (אלג’יר, טלמסאן, אוראן).
יהודי צרפת ניסו “לתרבת” את יהודי אלג’יריה ופעלו למינוי רבנים ראשיים אזוריים אשכנזים כדי להטמיע את המסורת והמנהגים שלהם בקרבם.
יהודי אלג’יריה מצידם הביעו התנגדות ואולם למרות זאת לא חלף אלא דור אחד עד שהחלו לאמץ את השפה והמנהגים, עם זאת נוצרו התנגשויות ומחלוקות בעניינים דתיים שונים. המעמד שהעניק השלטון הצרפתי ליהודי דרום אלג’יריה היה נחות מזה של היהודים הצפוניים.
גילויי אנטישמיות היו נפוצים מאד באלג’יריה וחלקם נעשו בעידוד השלטון הצרפתי וכך בעת שאמיל זולא יצא עם מכתבו J’accuse (“אני מאשים”) במהלך משפט דרייפוס, נשרפו כ-160 חנויות של יהודים כשהצבא הצרפתי מתבונן מנגד.
במלה”ע ה-II האנטישמיות של השלטון הצרפתי באלג’יריה עלתה על זאת של משטר וישי בצרפת. באוקטובר 1940 בוטל צו כרמיה ונשללה אזרחותם הצרפתית של היהודים. סטודנטים יהודים גורשו מהאוניברסיטאות, יהודים לא הורשו לעסוק במקצועות חופשיים ואפילו בחלוקת המזון הם נאלצו להסתפק בשיירים שנותרו אחרי חלוקה לצרפתים ולערבים. עד לשלילת זכויותיהם, למעלה מ-35% מהסטודנטים לרפואה, כ- 25% מהסטודנטים למשפטים וכ- 15% מהסטודנטים למדעים היו יהודים שהיוו כ-2% מהאוכלוסייה, מקצועות מסוימים כמו מתווך, בנקאי ומיילדת נאסרו על היהודים ועפ”י צו מנובמבר 1941 הרכוש היהודי הועבר לבעלות גרמנית (אריזציה). חלק מהיהודים הושמו במחנות עבודה מדבריים שבהם עבדו בפרך ועונו בעינויים מחרידים ומחנות נוספים הוכנו לקליטתם של כל יהודי אלג’יריה.
אילולא מבצע לפיד סביר להניח שגורלם של יהודי צפון אפריקה, שרק לאחרונה נחשף שכבר הוזמנו עבורם טלאים צהובים, היה כגורל אחיהם באירופה.

◊ הזיקה בין יהודי אלג’יריה ליהודי דבדו ואוג’דה
במהלך המאה ה- 18 ובראשית המאה ה-20 (אחרי מרד בוחְְמארה) היגרו מדבדו יהודים רבים וחלקם הגיעו לאלג’יריה ומאידך יהודים רבים מאלג’יריה (כמו למשל משפחות אמויאל, עובדיה ובן חמו) החלו להגיע לאוג’דה לקראת סוף המאה התשע עשרה.
אחד מבתי הכנסת שבאוג’דה היה של יהודים שהגיעו אליה מאלג’יריה.
הזיקה בין הקהילות באה לידי ביטוי גם בהגייה הלשונית ואפילו בנוסחי תפילה.
הרב דוד הכהן סקלי מגדולי הרבנים של מרוקו (שניבא את שחרור ירושלים בשנת 1967 ושופרו בישר עליה) היגר בשנת 1897 מדבדו לטלמסאן שבאלג’יריה ובשנת 1900 הוזמן לשמש כרבה של אוראן ושהה בה בעת פעולת המחתרת היהודית ב”מבצע לפיד”.
כחלק מקשרי המסחר שהתקיימו בין מרוקו לאלג’יריה, יהודי אוג’דה נהגו לנסוע לעתים תכופות לערים שונות באלג’יריה, כך למשל גם דוד יהודה ודוד יוסף שהרבו בנסיעות לאוראן.
פרעות אוג’דה וג’ראדה שבהם נרצחו 41 מיהודי אוג’דה וג’ראדה פרצו על רקע הפעילות המחתרתית של קהילת יהודי אוג’דה של הברחת יהודים צעירים מכל רחבי מרוקו את הגבול לאלג’יריה, כדי שיוכלו לסייע בהגנת הישוב היהודי בארץ ישראל.
אולי יד המקרה ואולי אחרת, באוג’דה פעל גם בית כנסת בשם בית הכנסת של אוּלַד ייִִשוֹֹ (הילדים של יישו) ואמו של מי שעמד בראש המחתרת היהודית באלג’יר היא ברטה בנישו (בן-יישו).

• מבצע לפיד

◊ תמצית אירועים עד למבצע לפיד
פלישת גרמניה לפולין בשנת 1939 הביאה את בריטניה וצרפת להכריז מלחמה על גרמניה. באותה שנה המשיכה גרמניה וכבשה את דנמרק, נורבגיה, בלגיה, לוקסמבורג, והולנד וברה”מ פלשה לפינלנד, אסטוניה, לטביה, ליטא וחלקים מרומניה.
גרמניה וברית המועצות חתמו ביניהם על הסכם אי תוקפנות (ריבנטרופ-מולוטוב).
ב- 1940 כבשה גרמניה את צרפת והתחילה את הבליץ על בריטניה, איטליה הצטרפה למלחמה בצד גרמניה (מדינות הציר) ופלשה ליוון ולמצרים (ממנה נהדפו חזרה ללוב). הקרב על בריטניה הסתיים בניצחון בריטי אחרי שגרמניה לא הצליחה להשיג עליונות אווירית.
ארצות הברית התחילה בגיוס חיילים.
בעשרים בינואר 1941 נערכה ועידת ואנזה שבה הוחלט על “הפתרון הסופי” ליהודים.
בפברואר 1941 “קורפוס אפריקה” בפיקודו של רומל, שנשלח לסייע לאיטלקים הצליח להדוף את הבריטים בחזרה למצרים.
ביוני 1941 פלשה גרמניה במפתיע ובניגוד להסכם שהיה ביניהן לברית המועצות עם צבא של כארבעה מיליון חיילים (מבצע ברבוסה) והצליחה להשתלט על חלקים גדולים משטחה האירופי ולהנחיל תבוסות קשות לצבא הסובייטי.
ארה”ב שעד כה שמרה על ניטרליות והסתפקה בסיוע בנשק ותחמושת הצטרפה למלחמה בדצמבר אחרי שיפן התקיפה את בסיס הנמל הצבאי שלה בפרל הרבור.
ביולי 42 נהדף רומל בקרב הראשון באל עלמיין באבדות כבדות לשני הצדדים.

◊  מבצע לפיד (Operation Torch) יוצא לדרך

קיץ 1942 מצא את כוחות הברית באחת מנקודות השפל שלו. במהלך חודש יולי התחיל הקרב על סטלינגרד עם יתרון ברור של גרמניה בחיילים, טנקים, ארטילריה ומטוסים וכדי להקל על כוחותיו שכבר סבלו אבדות כבדות דרש סטאלין לפתוח חזית שנייה. האמריקאים ביקשו לפתוח את החזית בצפון צרפת ואילו הבריטים הציעו פלישה לצפון אפריקה, מכיוון שרצו להמשיך משם לעבר כוחות הברית שעמדו מול הקורפוס האפריקאי של רומל, שכבר הגיע לאל עלמיין. הם גם חששו שהניסיון הצבאי של האמריקאים לא יספיק להם לנחיתה בצפון צרפת שהייתה זירה קשה יותר. דעתם של הבריטים התקבלה והמבצע שזכה לכינוי “מבצע לפיד” יצא לדרך. ב-26 ביולי 1942 הופקד הפיקוד העליון על הפלישה בידי דווייט אייזנהאואר והוחלט על נחיתות בו זמנית בקזבלנקה שבמרוקו ואוראן ואלג’יר שבאלג’יריה. 

בליל ה-8 בנובמבר, צי אנגלי -אמריקאי של 350 ספינות מלחמה ו- 500 אוניות שנשאו יותר ממאה אלף חיילים התכנסו מול חופי צפון אפריקה הנשלטים בידי כוחות וישי ולמחרת בבוקר החלו כוחות המשימה של בעלות הברית את הנחיתה בחופים המתוכננים שהשתרעו על פני יותר מ- 900 ק”מ.
מבצע לפיד היה המבצע ההתקפי הראשון של האמריקאים בחזית האירופית והיה מכריע בחשיבותו לניצחון הסופי בכך שלראשונה עברה היוזמה מכוחות הציר לכוחות הברית וסלל את הדרך לנחיתה בנורמנדי. אבל למרבה ההפתעה מעבר להשלכות של מבצע לפיד על מלה”ע ה-II, בימים שמיד לאחר המבצע הונחו היסודות שיתוו את המדיניות האמריקאית כלפי המזרח התיכון עד לימינו אלה ועל כך בהמשך המאמר.

• אתרי הנחיתה
◊ מרוקו
כוח הנחיתה האמריקאי שנחת במרוקו היה בפיקודו של ג’ורג’ פטון, הכוח העיקרי נחת באזור קזבלנקה ושני כוחות נוספים נחתו, באזור העיירה Safi ומצפון באזור Port-Lyautey.
• Casablanca – ההערכות המוקדמות היו שהצרפתים לא יגלו התנגדות ולכן לא היו הפצצות מקדימות, מה שיסתבר כטעות כבדה. התגובה הצרפתית הקשה גבתה מחיר כבד מכוח הנחיתה שנחת בקזבלנקה שעלה לו במחיר של 150 הרוגים. הכוח הצליח להשתלט על היעדים רק לאחר שלושה ימי לחימה. בקרב ימי שהתפתח בזירה, טובעו שבע אוניות צרפתיות ושלוש משחתות שעל סיפונן כאלף חיילים.
• Safi – הנחיתות בסאפי היו ברובן מוצלחות, המטרה הייתה ללכוד את מתקני הנמל. גם כאן בתקווה שהצרפתים לא יגלו התנגדות הנחיתות החלו ללא מכת אש מקדימה. הן השיבו באש רק לאחר שסוללות החוף הצרפתיות פתחו באש, נושאת מטוסים השמידה שיירת משאיות צרפתית שהביאה תגבורת להגנת החוף. הצרפתים הצליחו אמנם לרתק את הכוח המסתער שלרובו זאת היתה טבילת אש ראשונה, אך הם נכנעו לו. לאחר כיבושה של סאפי הצטרפו הכוחות שנחתו בה למצור על קזבלנקה.
סרטון 1: הנחיתה בסאפי
•  Port Lyautey – הנחיתה בנקודה הזאת התעכבה בגלל אי ודאות לגבי המיקום, מה שנתן שהות לצרפתים לארגן את ההתנגדות, הנחיתות נערכו תוך כדי הפצצות ארטילריות. אחרי שהשתלטו על סוללת הארטילריה התקדמו הכוחות בסיוע אווירי לעבר הבסיס של חיל האוויר ומשם לכיבוש כל המטרות שנקבעו.
◊ אלג’יריה
באלג’יריה פעלו שני כוחות משימה, הכוח המרכזי שפעל בסמוך לאוראן והמזרחי שפעל באלג’יר. כל אחד מכוחות המשימה התפצל לשלושה כוחות משנה שנחתו בשלוש נקודות. בשתי הערים פעלה מחתרת יהודית  אליה נשוב בהמשך.
• Oran – כוח הנחיתה באוראן בפיקודו של Lloyd Fredendall כלל 18,500 חיילים שהפליגו מבריטניה. הכוח שהתפצל נחת בשתי נקודות ממערב לאוראן ואחת ממזרח לה. מכיוון שלא נעשה סיור מוקדם כדי לבדוק את התנאים לנחיתה, נגרמו לכוח נזקים (הלקח נלמד לקראת נחיתות הבאות) וכמו כן שיירה צרפתית שהופיעה בעת שליית המוקשים גרמה לעיכוב.
אחרי חילופי אש כבדים עם סוללות החוף וקרבות מול כלי שייט צרפתים נכנעה אוראן ב 10 בנובמבר. במהלך כיבוש אוראן נעשה ניסיון של האמריקאים ראשון מסוגו במלה”ע ה-2, להצניח כוחות כדי לכבוש שני שדות תעופה דרומית לאוראן. הניסיון נכשל בשל רוחות חזקות ובעיות ניווט ותקשורת.
באוראן פעלה מחתרת יהודית עליה נספר בהמשך.

• Algier – למרות שחלק מהנחיתות של כוחות הברית בחופי אלג’יר הגיעו לחופים הלא נכונים, זה לא השפיע על הצלחת המבצע, מכיוון שהכוחות לא נתקלו בהתנגדות של הצרפתים שנוטרלו קודם ע”י המחתרת היהודית שפעלה באלג’יר עליה נרחיב בהמשך.
כוחות הברית בפיקודו של Charles W. Ryder נחתו בשני חופים, ממערב לאלג’יר וממזרח לה. האירוע היחיד שבו התגלתה התנגדות ממשית היה כאשר משחתות בריטיות שניסו להנחית סיירים אמריקאים ישירות על המזח של נמל אלג’יר עצמו, הופגזו בהוראתו של דרלאן שפיקד על ההתנגדות באש תותחים. חלקה של המחתרת היהודית שפעלה באלג’יר בהצלחת הכיבוש של אלג’יר שהייתה הנחיתה היותר משמעותית של מבצע לפיד היה מכריע, תודות לסיוע שלה הצליחו הכוחות הנוחתים להקים שלושה ראשי גשר באזור העיר ולנטרל את הגנות החוף כמעט בלי התנגדות צרפתית ועל כך בהמשך.
סרטון 2: הנחיתה בסמוך לאלג’יר

• המחתרת היהודית באלג’יר

◊ על משפחת אבולקר – ציר מרכזי במחתרת היהודית
שורשיה של משפחת אבולקר הם בספרד, יצחק בן שמואל אבולקר היה אסטרונום שהגיע לפאדובה שבאיטליה לאחר גירוש ספרד, הוא תרגם מלטינית וכתב פרשנויות על ספרי אסטרונומיה. אחריו היה יצחק בן שמואל אבולקר שכיהן כרבה של אלג’יר והוצא להורג בידי הטורקים לאחר שהעז להתלונן על יוסף הכהן בקרי שהיה סוחר גדול והמוקאדם (מנהיג הקהילה), בנו שמואל הקבור בארץ ונכדו יצחק היו מנהיגי יהדות אלג’יריה במאה ה-19.
הדור הבא של משפחת אבולקר הוא זה שהיה מגויס למחתרת היהודית שפעלה באלג’יר ובאוראן בתקופת מלה”ע ה-2. אבי המשפחה הנרי אבולקר שהוא בנו של יצחק, נולד בשנת 1870, פצוע קשה ממלה”ע ה-1, הוא מנהיג הקהילה וראש הפדרציה הציונית של אלג’יריה. בנו של הנרי ז’וזה, סטודנט לרפואה בן 20 הוא מנהיגה של המחתרת באלג’יר, גייס למחתרת את הבת קולט והבן מרסל ובני משפחה אחרים. ביתם של הנרי וברטה שימש כמפקדה של המחתרת וכמקום המפגש עם נציגי כוחות הברית.
האם ברטה בנישו אבולקר שהייתה סופרת ומחזאית כתבה את המחזה “הקהינה, מלכה בֶּרבֶּרית” (“La Kahéna, reine berbère”), המספר על מלכה יהודייה ממשפחת כהנים שעמדה בראש צבא ברברי שהצליח לקטוע את מסע הכיבוש הצבאי של המוסלמים, שמעטים כמותו היו בהיסטוריה העולמית ויש להניח שהסיפור והמחזה היו למקור השראה לז’וזה ולמחתרת. (לקריאה נוספת)
רוג’ר קרקסון בן דודו של ז’וזה עמד בראש המחתרת שפעלה באוראן וסטפן ורפאל אבולקר וברנרד קרסנטי שהם בני דוד אחרים של ז’וזה, גויסו על ידו למחתרת של אלגיר.

◊ חדר הכושר Géo Gras – ראשית ההתנגדות היהודית באלג’יר
המחתרת היהודית באלג’יריה החלה בשנת 1940 כאשר קבוצות יהודים התחילו להתארגן כתגובה למסע האנטישמי של משטר וישי ובכלל זה ביטול האזרחות הצרפתית שצו כרמיה העניק ליהודים. הקבוצה הראשונה הוקמה בידי אנדריי טמימה, אמיל אטלן, ושארל בושארה, אליהם הצטרפו להנהגה ז’אן גוזלן, פול סיבאון, פרננד עייש, רוג’ר אלבו, ז’אן גמזון, אנדרה לוי, ג’ורג’ לופרני, רוג’ר מוראלי וז’רמן ליבין (שבעתיד יהיה השומר האישי של דה גול). ההתארגנות קמה כדי להגן על היהודים מפני אלימות ופוגרומים ולהיות כוח שהוא פרו כוחות הברית אבל עדיין בלי שום מטרה מוגדרת אחרת. בידי הקבוצה היה מתחם ששימש קודם כאכסניית נוער ואביו של פול סיבאון קיבל על עצמו להתאים אותו לשימוש כחדר כושר. כדי למנוע חשד לגבי המטרות של חדר כושר שמנוהל על ידי יהודים, הציע אנדריי טמימה למתאגרף מקצועי שהכיר, בשם Géo Gras  שהיה קתולי ואלוף צרפת לשעבר באגרוף, לנהל את חדר הכושר. הקבוצה וחדר הכושר נקראו  La Salle Geo Gras על שמו של המאמן שגם הוא וגם ספורטאים ידועים שהחלו לפקוד את חדר הכושר, לא ידעו דבר על המטרות האמיתיות של הקבוצה.
צעירים יהודים החלו להתאמן באגרוף, סייף וג’ודו וכדי לשמור על המורל הוקמו צוותים קטנים שהיו יוצאים בלילות כדי להפיץ כרוזים כנגד משטר וישי ולרסס גרפיטי על קירות מבנים שלטוניים ואפילו על קירות ביתו של המפקד הכללי של הצבא. עם הזמן הם החלו גם בפעולות שנועדו לשבש ככל האפשר את יצוא הסחורות מאלג’יריה לצרפת ממנה היו אמורים להגיע לידי הגרמנים וזה כלל מעשי חבלה על הרציפים. חדשות שהתקבלו ברדיו מלונדון תומללו לעלונים חשאיים. “היינו יוצאים מחופשים לערבים ומצוידים בנשק, כדי לא ליפול בחיים לידי המשטרה, כי לא היה לנו ספק כי במקרה של מעצר, זה יהיה אחד ממחנות הריכוז באלג’יריה” (La Resistance Juive – Paul  Seabun). 
למרות שעדיין לא הייתה מטרה ספציפית, הם התחילו לרכוש נשק ותחמושת ממבריחים וסוחרי נשק (מלאי נשק ראשוני הגיע מחנותו של אמיל אטלן, שעד לחקיקת החוקים האנטישמיים סחר בכלי נשק). את הנשק אחסנו בסליקים שהוכנו בקירות ומתחת לזירת האגרוף, דבר שחייב שליטה על שעות נוכחותו של המאמן בחדר הכושר.
בהוראתו של ז’וזה אבולקר שהנהיג את המחתרת באלג’יר, הרשת הייתה ממודרת עם קבוצות קטנות של לא יותר משישה חברים, שאחד מהם היה המנהיג. כל קבוצה עמדה בפני עצמה ולא הכירה את האחרות. גם מנהיגי הקבוצות לא הכירו זה את זה ורק ז’וזה הכיר את כולם, המתגייסים היו בשנות ה-20 והמנהיגים בני 30-35. בזיכרונותיו של ז’וזה הוא כינה את המחתרת שהוקמה כ”קבוצת ה-400″, למעלה מ-75% מחבריה הם יהודים.  
מפקדי הקבוצה של חדר הגאו גראס היו סטפן ורפאל אבולקר בני דודיו של ז’וזה, הקבוצה גדלה והפכה לקבוצה צבאית עם משטר אימונים. לקבוצה הצטרפו גם רוז’ה ז’איס וז’אן דרייפוס שני קצינים לשעבר שכמו ז’וזה שסולק מלימודיו באוניברסיטה הם סולקו מהצבא בשל יהדותם.
שינוי משמעותי בפעילותה של קבוצת גאו-גראס התרחש עם שובו לאלג’יריה של הקצין הצרפתי, חבר ההתנגדות הצרפתית, קולונל אלפרד פילפורט. באמצעות רפאל אבולקר שאותו הוא הכיר היטב, הוא הגיע להסכם עם מנהיגי Géo Gras ליצור יחידה מיוחדת בתוך הקבוצה, שתהיה תחת פיקודו. בהתאם להסכם, קבוצת גאו-גראס שמרה על עצמאותה, אך העמידה לרשות פילפורט את הקצינים וחברי הקבוצה.

◊ קבוצת החמישה – le groupe des cinq
במקביל למחתרת היהודית פעלה באלג’יר גם קבוצת החמישה שהייתה מורכבת מקצינים צרפתים שרצו לנצל את המצב המעורער כדי להחזיר את המלוכה לצרפת וממתנגדים למשטר וישי.
בראש קבוצת החמישה שעסקה בהכנות לפלישה של כוחות הברית עמד הנרי ד’אסטייר (Henri d’Astier de La Vigerie). הנרי היה קתולי, שמרן ולאומן בעל נטיות פשיסטיות, שיתכן אף שבעברו היה קשור לקבוצה מחתרתית בשם La Cagoule, שבאוקטובר 1941 הייתה מעורבת בהנחת מטענים בסמוך לשישה בתי כנסת בפריז ובהם בית הכנסת הגדול  Synagogue de la Victoire.   
המטרה המשותפת מול האויב הנאצי הביאה לכך שהמחתרת הצרפתית והמחתרת היהודית היו בקשר ותיאמו את פעולותיהם למרות שבין הצרפתים היו גם אנטישמים מובהקים.
ד’אסטייר שבמלה”ע ה-I זכה בלגיון הכבוד הצרפתי נקרא לשירות במלה”ע ה-II למרות דעותיו הפוליטיות שנטו לפשיזם. הוא התנגד לשיתוף פעולה עם הנאצים ולאחר התבוסה הצרפתית ביוני 1940 נעשה פעיל בתנועת ההתנגדות הצרפתית. מחשש שהוא עומד להיחשף נמלט דאסטייר לאוראן, שם יצרו אתו קשר האחים רוג’ר ופייר קרקסון מהבורגנות העשירה ומנהיגי המחתרת היהודית באוראן, והם אלה שהכירו לו את ז’וזה אבולקר. בין ד’אסטייר האנטישמי שהגיע לאלג’יר כדי לתאם בה את פעולות ההתנגדות לאבולקר נרקמה מערכת קשרים שעם הזמן הפכה לחברות עמוקה.

◊ גיוס משתפי פעולה מאנשי וישי
כדי שכל הקבוצות המחתרתיות יצליחו במשימותיהן נדרש להן שיתוף פעולה של קצינים וגורמים בכירים בשלטון וישי. ארצות הברית, שעדיין לא נכנסה למלחמה כשצרפת נפלה, הכירה במשטר וישי כממשלה לגיטימית של צרפת ולאחר שקיבלה את התוכנית הבריטית לנחיתה בצפון אפריקה, זימן אליו רוזוולט את רוברט מרפי שהיה שליחו האישי לצפון אפריקה והורה לו לגייס משתפי פעולה מקרב גורמי צבא ושלטון בכירים של וישי.
מרפי בראשות צוות שכלל דיפלומטים ומרגלים של בעלות הברית חיפשו לשווא אחר מועמד מתאים, עד אשר הגיעו לגנרל אנרי ז’ירו ששמו הלך לפניו כפטריוט וגיבור צרפתי שהצליח להימלט מהשבי הגרמני גם במלה”ע ה-I וגם במלה”ע ה-II, מה שאילץ את מרשל פטן לתת לו מקלט בעל כורחו. כוחות הברית תכננו להציב את גנרל ז’ירו כמפקד הכוחות הצרפתים בצפון אפריקה לאחר שמבצע לפיד יסתיים ולשם כך הטיסו אותו לאלג’יר שבה גנרל מאסט פיקד כוחות וישי. 
מרפי התיידד גם עם מפקד כוחות צבא וישי בצפון אפריקה הגנרל אלפונס ז’ואן ועם גורמי צבא וממשל בכירים של וישי ובהם ג’רמה ז’וס, שארל מאסט ואנדרה אכיארי מפקד המשטרה באלג’יר, שתמכו בסתר במחתרת וסיפקו לה מידע חשוב ואף נשק.
את הקשר בין רוברט מרפי למחתרת היהודית באלג’יר יצר הנרי ד’אסטייר.
◊ מפגש חשאי לקראת הנחיתה
לקראת הנחיתות הקרבות שיתף מרפי את אנשי וישי עמם היה בקשר במידע על מבצע לפיד המתוכנן ולדרישתם הוא זימן פגישה חשאית עם נציגי כוחות הברית.
ב-20 באוקטובר 1942 הגיע גנרל מארק קלארק סגנו של איזנהאואר כשהוא מלווה במספר קצינים בכירים לגיברלטר ומשם הם המשיכו בצוללת הבריטית HMS Seraph שצוידה בקיאקים מתקפלים לשרשל המרוחקת כ-100 ק”מ מערבית לאלג’יר, שם חיכה להם לדברי האמריקאים השגריר מרפי⁽¹⁾ שהוביל אותם לווילה מבודדת שעל החוף שהייתה בבעלותו של אחד מפעילי ההתנגדות. מהצד הצרפתי השתתפו גנרל שארל מאסט, הנרי דאסטייר, ואן הקה  וג’רמה ז’וס ומצד ההתנגדות היהודית ז’וזה אבולקר וסגנו ברנרד קרסנטי.
בזיכרונות שהעלה פול סיבאון הוא סיפר על חברו למחתרת אמיל אטלן, שניגש אליו באחד הימים ואמר לו “מחר אנחנו יוצאים למשימה, תביא איתך ארוחה קרה ואת האקדח שלך”. ..”הרגשתי שמשהו קורה, ניסיתי לקבל מידע נוסף ולא הצלחתי… זמן מה לאחר מכן נודע לי שמדובר בהגנה על האישים שהשתתפו בפגישה שנערכה בשרשל”.
ביום המפגש 23 באוקטובר 1942 שיחרר בעל הווילה שהיה מפעילי ההתנגדות את משרתיו הערבים והורה להם להתרחק, מה שעורר את חשדם וכשהבחינו בעקבות שהובילו מהחוף לבית כבר לא היה להם ספק והם מיהרו לדווח למשטרה.  
מטרת פגישה הייתה לתאם את פעולת המחתרת עם מבצע הנחיתה של בעלות הברית ולהבטיח את שיתוף הפעולה מצד גורמי צבא וממשל. קלארק סיפר למאסט על הפלישה המתוכננת והצליח להשיג את הסכמתו שלא לגלות התנגדות לכוח הפולש, אחרי שניפח את מספר החיילים של הכוח המתוכנן לנחות מ- 120,000 לחצי מיליון. הוא נמנע מלציין את המועד ומקומות הנחיתה. 
עם אנשי המחתרת סוכם שהם ינטרלו את כוחות הצבא והמשטרה של וישי, ישתלטו על נקודות אסטרטגיות שנקבעו, יעצרו את אנשי וישי המרכזיים, ישתלטו על מערכת התקשורת וינחו את הכוחות הנוחתים לחוף. 
בגיוס מלא יכלה המחתרת להגיע ל-800 אנשים לעומת כוח של יותר מ 11 אלף חיילי וישי ו- 20 אלף אנשי המליציה של S.O.L (צרפתים מהימין הקיצוני ביותר שהשתתפו בקרבות לצד הנאצים) שחנו באלג’יר, ולכן סוכם עם המחתרת שההשתלטות תהיה לפרק זמן של כשעה וחצי עד שכוחות הברית ישלימו את הנחיתה ויגיעו אליהם. האמריקאים התחייבו לספק למחתרת רובים אוטומטים ותחמושת לקראת המבצע.
הפגישה עמדה להסתיים כשאנשי המחתרת ששמרו בחוץ הודיעו על אורות המתקרבים לכיוון הווילה. קלארק וחבורתו הספיקו להיכנס למרתף היין כדי להסתתר בדיוק כשהמשטרה הצרפתית נכנסה לווילה, מרפי ובעל הבית פיזרו בבית בקבוקי וויסקי וסיגריות והעמידו פנים שהם שיכורים וכשהשוטרים נכנסו הם סיפרו למשטרה על נשים בחדר השינה וביקשו שלא להביך “דיפלומט אמריקאי בכיר”. אחרי חיפוש שלא העלה דבר עזבה המשטרה. קלארק ואנשיו עזבו מיד את הווילה והתחבאו ביער עד שהצוללת תשוב לאסוף אותם. לפני שעזב מסר גנרל קלארק לרוברט קרסנטי שהיה אחראי על האבטחה של המפגש את רובה הקרבין שנשא עמו.
על החזרה לצוללת בים הסוער מספרים האמריקאים (warfare history network) שהגלים היו כה חזקים שקלארק הוריד את מכנסיו מחשש שהחגורה עם הכסף ומטבעות הזהב (שהוא לקח אתו לעת חירום) תכביד עליו והם מתארים בסוג של הומור אמריקאי את החוויות שעד להגעה לצוללת⁽²⁾.
⁽¹⁾ מי שהמתינו לצוללת ואותתו לה מהחוף ואז הובילו אותם לווילה היו אנשי המחתרת שהיו אחראים על האבטחה של המפגש.
(2) הם העדיפו להתעלם מזה שברנרד קרסנטי וחבריו התפשטו לגמרי מבגדיהם וסחבו על גבם את הגנרל והקצינים כדי להביא אותם לקיאקים שאתם יגיעו לצוללת.

◊ המחתרת נכנסת לפעולה
לאחר המפגש בשרשל הפך ביתם של משפ’ אבולקר למקום מפגש של מנהיגי המחתרת עם הקונסול האמריקאי מרפי ועם מובילי ההתנגדות מצד וישי. בשעות אחה”צ של יום שבת ה-7 בנובמבר שידר ה- B.B.C את הצופן “Hello Robert Franklin is arriving”, מנהיגי הקבוצות של ההתנגדות וקציני וישי השותפים בסוד הגיעו לבית אבולקר שנראה כמפקדה צבאית עם משדר רדיו שהאמריקאים התקינו בו קודם. חדרה של קולט שהייתה נדבך מורלי חשוב והאישה היחידה שהשתתפה במשימה הוסב לחדר מפות.
במקום 800 המתנדבים שהיו מתוכננים להשתתף במשימה התיצבו בשעת האפס פחות מ- 600, מה שגרם לצינון הרוחות אצל רבים מהמתנדבים שכן הגיעו ובסופו של דבר נותרו פחות מ- 380 מתנדבים מרביתם יהודים, 132 מהם מחדר ה- Geo Gras.
רעיון מבריק של ז’רמן ז’וס היה לחלק לאנשי המחתרת סרטי זרוע עם הסימון V.P (Volontaire de la Place) ששימשו צעירים צרפתים שנקראו “מתנדבי הכיכר” שגויסו לסוג של שירות צבאי ובאלג’יר הם הוצבו לשמירה על המקומות האסטרטגים שעליהם המחתרת הייתה צריכה להשתלט.  קודם לכן השיג חוסה אבולקר טפסים ריקים חתומים ע”י גנרל מאסט עליהן הוא הקליד מכתבים שמאשרים שעל קבוצת המתחזים המצוידת במכתב לתפוס את מקומה של הקבוצה הקיימת אשר מיועדת למשימה סודית כביכול.

המידור הנוקשה שאפיין את כוחות ההתנגדות הוסר לחלוטין ולראשונה כל החברים התוודעו זה לזה.
אחרי שלושה לילות של המתנה לשווא בחוף לנשק האוטומטי והרימונים שהאמריקאים הבטיחו לספק, ציידו את המתנדבים ברובים ישנים מסוג Lebel שיוצרו לקראת סוף המאה ה-19 שנגנבו ממחסני וישי וסופקו למחתרת ע”י קולונל ז’רמן ז’וס ושארל מאסט.
בשעה 18:00 קיבלו לוחמי המחתרת את סיסמת הקשר “וויסקי” שתשמש להזדהות עם הכוחות הנוחתים ואת התגובה עליה “סודה”, את רובי ה- Lebel והתחמושת ואת סרטי הזרוע עם ראשי התיבות V.P
כל קבוצה קיבלה תדרוך לגבי המשימה שלה ואת המכתב החתום ע”י קולונל מאסט שז’וזה אבולקר הדפיס.
אחת ההנחיות החשובות היתה להימנע ככל האפשר משפיכות דמים.
מוסך ידידותי סיפק את כלי הרכב שישמשו להסעת הקבוצות לנקודות היעד והשירות הדיפלומטי האמריקאי סיפק את הבנזין.
כדי “לשדר עסקים כרגיל” התחיל רפאל אבולקר לשדר הודעות שונות באלחוט.